כנפי מלאכים

פרולוג

ג'קסון

בן עשר

איזה כלב טיפש.

במשך שנים ניסיתי לשכנע את ההורים שלי שירשו לי לגדל חיית מחמד, אבל הם חשבו שאני לא מספיק בוגר בשביל לדאוג לבעל חיים. הבטחתי להם שאני יכול לקחת על עצמי את האחריות הזו, אבל ידעתי שזה לא נכון.

אף אחד לא גילה לי שגורים לא סותמים את הפה לרגע ולא מקשיבים לאף אחד.

אבא אמר שזה מאוד דומה לגידול ילד – כי גם אני אף פעם לא סותם את הפה ולא מקשיב. "אבל האהבה שמקבלים בחזרה שווה את הכול," היה אומר בכל פעם שהתלוננתי על ההתנהגות הרעה של החבר החדש במשפחה. "שווה את הכול, תמיד."

"תמיד, תמיד," הסכימה איתו אימא.

המילה "תמיד" נשמעה לי קצת כמו שקר. כי הכלב הטיפש לא הפסיק להציק לי כל הזמן.

כבר הייתי צריך ללכת לישון, אבל רציתי לסיים את הציור שעליו עבדתי. אימא לימדה אותי טכניקה חדשה של ציור בצבעי מים וידעתי שאוכל לצייר שקיעה ממש טוב אם רק אשאר ער עד מאוחר ואתאמן.

טאקר המשיך לייבב בזמן שהשתמשתי בצבע הכתום. הוא דחף את הרגל שלי, הפיל את הכוס, וכל המים נשפכו.

"אוף!" רטנתי והלכתי להביא מגבת מחדר האמבטיה כדי לנקות את הבלגן.

כלב טיפש.

כשחזרתי לחדר שלי, טאקר עמד בפינת החדר ועשה את צרכיו.

"טאקר, לא!"

כשמשכתי אותו בקולר דרך הדלת האחורית של הבית, הוא שמט את אוזניו.

"בוא, טאקר!" רטנתי בעודי מנסה להוציא את הכלב כדי שיעשה את הצרכים בחוץ, בגשם. אבל הוא התעלם ממני והמשיך לעמוד שם בלי לזוז. הוא אמנם היה לברדור גדול ושחור, אבל הוא היה רק בן ארבעה חודשים והתנהג כמו תינוק. הוא גם פחד מברקים ורעמים.

"לך!" גירשתי אותו תוך כדי פיהוק. שעת השינה שלי כבר עברה, ועוד רציתי להספיק לסיים את הציור לפני שיגיע הבוקר כדי שאוכל להראות אותו לאימא. ידעתי שהיא תהיה גאה בי מאוד.

יום אחד אדע לצייר טוב כמוה – אם רק הכלב הזה יעזוב אותי במנוחה!

טאקר יילל וניסה להתחבא מאחורי הרגל שלי. "בחייך, טאק! אתה מתנהג כמו תינוק."

ניסיתי לדחוף אותו לכיוון החצר האחורית, אבל הוא לא זז. הגשם הצליף בחוזקה על גג הפטיו, וכשנשמע רעם חזק, טאקר נשא את רגליו וברח במהירות הבזק ישר לתוך הסלון.

"אוף," נאנחתי. סטרתי לעצמי על הלחי בעצבים והלכתי בעקבותיו. התקרבתי לסלון ושמעתי את אבא ואימא מתווכחים. הם רבו הרבה בזמן האחרון, אבל בכל פעם שנכנסתי לחדר הם חייכו אליי והעמידו פנים כאילו כלום לא קרה. אני ידעתי שאלה לא חיוכים שמחים. אבא כבר לא חייך כמו פעם, ויותר מדי פעמים ראיתי את אימא מנגבת את הדמעות. פעם הפתעתי אותה באמצע בכי חזק כל כך שהיא לא הצליחה לדבר. ניסיתי להרגיע אותה, אבל לקח הרבה זמן עד שהיא חזרה לנשום כרגיל.

אבא סיפר לי שאלה התקפי חרדה, ואני לא הבנתי מה גורם להם. ממה היא חרדה? הרי אבא ואני דואגים לה ומטפלים בה יפה.

שנאתי את זה. שנאתי שאימא כל כך עצובה עד שקשה לה לנשום. אבל עם הזמן למדתי שפשוט צריך לחבק אותה עד שההתקף יעבור, ואז רק היינו יושבים ונושמים ביחד.

לפעמים לקח לה ממש הרבה זמן להירגע.

ולפעמים אפילו יותר.

התגנבתי בשקט לתוך החדר, התיישבתי על הרצפה מאחורי הספה והקשבתי להורים שלי רבים. טאקר התקרב אליי והתיישב בחיקי, עדיין רועד בגלל הרעם. ואולי הצעקות שלהם הפחידו אותו.

כלב טיפש.

חיבקתי אותו, כי למרות שהוא כלב טיפש הוא היה הכלב שלי. כשטאקר פחד, טיפלתי בו יפה.

הבטן שלי כאבה כשהקשבתי לאבא מתחנן שאימא לא תלך.

ללכת? לאן היא יכולה ללכת?

"את לא יכולה ללכת, האנה," אבא אמר בקול עייף מאוד. "את לא יכולה פשוט לקום ולעזוב את המשפחה שלך."

אימא נאנחה, והיה נדמה לי שהיא גם בוכה. רק תנשמי, אימא. "אי אפשר להמשיך ככה, מייק. אי אפשר להמשיך להסתובב במעגלים. אני רק..."

"נו, תגידי," הוא לחש. "תגידי כבר."

היא משכה באפה. "אני לא אוהבת אותך יותר."

ראיתי איך אבא מאבד את שיווי המשקל וצובט את גשר אפו. אף פעם בחיים לא ראיתי את אבא בוכה, אבל בלילה ההוא הוא מחה דמעות מעיניו.

איך ייתכן שאימא לא אוהבת אותו יותר?

הוא היה החבר הכי טוב שלי.

שניהם היו החברים הכי טובים שלי.

"אני מאוד מצטערת, מייק. אני לא יכולה לחיות ככה יותר. אני לא יכולה להמשיך לשקר לעצמי ולמשפחה שלי."

"המושג משפחה קצת רופף אצלך בזמן האחרון," הוא אמר.

"תפסיק. ג'קסון הוא כל עולמי ואתה יודע שאכפת לי גם ממך."

"בטח, רק לא מספיק אכפת בשביל להישאר." לאימא לא היה מה לענות על זה ואבא התחיל לפסוע בחדר. "את באמת עוזבת את ג'קסון בשביל מישהו אחר?"

היא טלטלה את ראשה. "זה נשמע כאילו אני נוטשת את הבן שלי."

"טוב, אז מה את עושה? התיקים הארורים שלך ארוזים ליד דלת הכניסה, האנה. את עוזבת!" הוא התפרץ, וזה היה משהו שהוא לא נהג לעשות. אבא תמיד היה מיושב ואף פעם לא יצא מכליו. הוא נשם נשימה עמוקה, הרכין את ראשו ושילב את אצבעותיו על העורף. "את יודעת מה? בסדר. תעשי מה שבא לך. אם את רוצה ללכת, לכי. לכי ואל תחזרי. אני מודיע לך שנמאס לי להתחנן שתחזרי אליי."

הוא יצא מהחדר, ואני הרגשתי כאבים חזקים בחזה. אימא לקחה את המזוודות, ואני זינקתי ממקום מחבואי ורצתי אליה. "לא! אימא! אל תעשי את זה!" צעקתי והרגשתי כאילו אני נשרף מבפנים. לא יכולתי לאבד אותה. לא יכולתי לראות את אימא שלי עוזבת ומשאירה אותי ואת אבא מאחור. היינו צוות, היינו משפחה. היא לא יכולה לעזוב אותנו. היא לא יכולה ללכת ל...

"ג'קסון, למה אתה לא במיטה?" היא הזדעקה.

הטלתי את עצמי עליה והתייפחתי בזרועותיה. "אל תלכי, בבקשה. אל תעזבי אותי. בבקשה, אימא, בבקשה אל תלכי. בבקשה..." נשברתי. משכתי בבגדיה, והיא עטפה את גופי בזרועותיה. טלטלתי אותה והמשכתי להתחנן שתישאר, אבל היא ניסתה להרחיק אותי בעדינות תוך כדי השמעת מילים מנחמות.

"ג'קסון, תירגע, טוב? הכול בסדר," היא הבטיחה, אבל זה היה שקר. איך הכול יהיה בסדר אם היא עוזבת?

"אני מצטער שטאקר עשה אתמול פיפי בתוך הבית, ואני מצטער שלא מילאתי את המטלות שלי, אבל אני מבטיח לך שאשתפר ואטפל טוב יותר בטאק! אני נשבע לך, אימא. בבקשה. אני מצטער. בבקשה רק אל תלכי," בכיתי, מנסה למשוך אותה אליי, קרוב יותר. "בבקשה, אימא. בבקשה תישארי. בבקשה..."

"ג'קסון, מתוק," היא אמרה בקול עדין ומרגיע כשדמעות זולגות על לחייה. "לא עשית שום דבר רע. אתה מושלם," היא התקרבה ונתנה לי נשיקה על האף. "אתה כל עולמי. אתה יודע את זה, נכון?"

"אז למה את עוזבת?" שאלתי בקול נשבר.

היא נאנחה וטלטלה את ראשה. "אני לא עוזבת אותך, ילד שלי. אני מבטיחה. אני תמיד אהיה פה. אנחנו נדבר בקרוב ואני אעזור לך להבין מה קורה. אבל אני לא יכולה להישאר כאן הלילה. אנחנו... אבא שלך ואני..."

"את כבר לא אוהבת אותו."

"אני... אנחנו..." היא נאנחה. "אתה צעיר מכדי להבין את זה. אבל למרות כל המאמצים, גם הורים מפסיקים לאהוב לפעמים."

"אבל הוא עדיין אוהב אותך, אז אולי את יכולה לאהוב אותו מחדש."

"ג'קסון... אתה צעיר מדי בשביל להבין את זה, אבל תדע שאני לא הולכת לשום מקום. לא באמת. נמצא את הדרך ונעשה לנו משפחה חדשה. זה יהיה קשה בהתחלה, אבל בסוף נמצא את המקום שלנו. אני מבטיחה, טוב? אתה תראה שהכול יסתדר בסוף. אפילו נהיה שמחים יותר! אהוב שלי, אתה צריך להבין שאתה לא אשם בכלום. אני צריכה שתהיה חזק ותדאג לאבא שלך, בסדר? אתה חושב שאתה יכול לעשות את זה?"

הנהנתי.

"ג'קסון, אני אוהבת אותך," היא נשקה לאפי עוד פעם אחת ומשכה אותי אליה לחיבוק חזק.

"תמיד, תמיד."

היא אמרה את המילים האלה ובכל זאת שחררה אותי.

היא אחזה בידיות המזוודות ונעלמה אל תוך הסופה, משאירה אותנו מאחור.

ברגע שיצאה, צנחתי על הרצפה ובכיתי. טאקר ניגש אליי וליקק את הדמעות שזלגו מעיניי. "טאק, לך מפה!" צעקתי ודחפתי אותו, אבל הוא חזר, מכשכש בזנבו ימינה ושמאלה. בכלל לא היה אכפת לו שדחפתי אותו, והוא חזר שוב ושוב. הרשיתי לו לזחול לתוך זרועותיי כי ידעתי שהוא לא יוותר לי. הוא היה כזה נודניק. חיבקתי אותו והמשכתי לבכות.

אחרי כמה זמן נעמדתי. טאק עקב אחריי כשהלכתי למטבח. אבא עמד ואחז בקצה הדלפק. לפניו היו מונחים כוס ובקבוק של משהו שאסור היה לי לשתות.

"אבא? אתה בסדר?" שאלתי. הגוף שלו נדרך כששמע את הקול שלי, אבל הוא לא הסתובב להסתכל עליי. הוא רק החזיק את קצה הדלפק חזק יותר.

הוא משך באפו לפני שרוקן את הנוזל מהכוס ואז מזג לעצמו עוד מנה. "ג'קסון, היית צריך להיות במיטה כבר מזמן," הוא אמר בקול תקיף.

"אבל אבא..." הרגשתי לא טוב. הרגשתי שעוד רגע אני עומד להקיא. "אימא עזבה..."

"אני יודע."

"אנחנו צריכים ללכת אחריה. אנחנו צריכים להחזיר אותה... אנחנו צריכים..."

"מספיק!" הוא שאג, הטיח את ידיו בדלפק והסתובב להביט בי.

העיניים שלו היו אדומות וסוערות. "ג'קסון, לך למיטה."

"אבל אבא!" התחלתי לבכות.

"למיטה!" הוא התפרץ פעם נוספת, והכעס שלו הפתיע אותי כי מעולם לא ראיתי אותו כועס קודם, במיוחד לא עליי. הוא שאף אוויר והסתכל עליי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את המבט הזה בעיניו. הוא נראה... שבור. הוא עשה פרצוף כועס, חזר לכוס ונאנח. "רק... לך למיטה, בן."

הלכתי לחדר וצנחתי על המיטה. טאקר קפץ ונשכב לידי. "לך מפה, כלב טיפש," רטנתי, ודמעות המשיכו לזלוג לי מהעיניים. הוא נצמד אליי והתכרבל מתחת ליד שלי. החזה שלי המשיך לכאוב. "פשוט תסתלק."

אבל לא משנה מה עשיתי או מה אמרתי, הוא נשאר.

כלב טוב, טאק, חשבתי לעצמי והצמדתי אותו אליי עוד יותר. כלב טוב.