כסף זה לא הכל

צהרי שבת מושלמים בהסיינדה מונטיחו. אורחים זוהרים נהנו מארוחת צהרים עצלה. עכשיו טיילו בגנים המפורסמים או נמנמו על המדשאה אחרי תה מנחה. ילדים השתוללו בבריכת השחיה. השמש זרחה. הדבורים זמזמו.

אבל האורחת האנגליה הביישנית סירבה לעבור מן המרפסת אל אור השמש.

"אבי, את לא רוצה להסתובב בין האנשים?" אמרה המארחת שלה בלי הרבה תקוות.

"לא, אני אשאר כאן ואצפה במתרחש. אם זה בסדר," אמרה הנערה האנגליה בנימוס.

המארחת שלה נאנחה והרימה ידיים. גם היא צפתה במתרחש.

שכן תחתיהן, על מגרש הטניס החלק כקטיפה התנהל משחק לחיים ולמוות. ענק בלונדי גבוה הזיע בזמן שיריבו הריץ אותו לכל אורך המגרש.

שחקן הטניס הכהה היה כמו כספית. הוא נע כל הזמן, מהיר כיגואר, חינני כרקדן. נראה שהוא הקדים תמיד את הכדור של יריבו, שולט במצב ללא עוררין.

"מי זה?" שאלה גבירת מונטיחו במורת רוח. הענק הבלונדי היה נכדה האהוב.

היא נעה בכסא הנצרים שלה וכלתה נאנחה ללא קול. היא אותתה לבעלה מעבר למדשאה. למה הוא לא כאן כאשר היא זקוקה לו? הוא ידע שזה יהיה קשה. לא היתה לו זכות לנטוש אותה בצורה כזו. בעיקר בעודה מתמודדת עם הנערה האנגליה בו זמנית.

היא אמרה במאור פנים, "אמא, זהו אמיליו דיז."

גבירת הבית נדרכה. "דיז?"

הנערה האנגליה הפנתה את ראשה. היא היתה בת עשרה; היא היתה צריכה להימצא בחברת בני הנעורים, חשבה אנלואיסה מונטיחו ביאוש. אבל היא היתה גבוהה ורצינית מכדי לגלות עניין בנערים וביישנית באופן כמעט חונק מכדי לדבר עם הבנות. לכן היא מצאה את עצמה בתווך של משהו שיהפוך בקרוב למריבה משפחתית מרה.

"מיהו אמיליו דיז?" שאלה בנימוס.

שתי הנשים המבוגרות ממנה התבוננו בה. ברונו מונטיחו הבלונדי היה הבן והיורש. הבית היה מלא צילומים שלו, כשהוא מתייצב מול המצלמה, מכוסה בוץ ומרהיב על סוס פולו, מהודר וזוהר בבגדי ערב כהים בנשפים וקבלות פנים ובכורות. גביעים בהם זכה בתחרויות סיף מילאו את הארון בחדר הספריה. הוא היה עשיר, הוא היה עוצר נשימה והוא היה, באופן בלתי נמנע, סלבריטי לאומי. גם אם לא זיהתה את שחקן הטניס ברמה הבינלאומית, הנערה היתה צריכה לזהות את ברונו הבלונדי המרהיב בתחומי ביתו. אי הזיהוי דמה כמעט להטחת עלבון במשפחה. אם המשפחה התנשמה בכעס.

כלתה מיהרה לדבר. "מובן שלא פגשת עדיין את ברונו, אבי." היא שלחה לעבר חמותה מבט מפציר. "הוא הבן הבכור שלי. הבהיר."

"והשני הוא באמת אמיליו דיז?" אמרה אבי, לא מודעת לכך שהיא מעמיקה את הבור לתוכו שקעה.

אם המשפחה לטשה בה עיניים.

כלתה התערבה במהירות. "אבי, את מעריצה?" היא ניסתה להישמע משועשעת.

איפה פיליפה? היא ראתה את בעלה ושלחה לעברו עוד סימן, הפעם נואש יותר.

"כמובן שהיא לא מעריצה," התיזה אם המשפחה. "היא לא ידעה איך הגבר הנורא הזה נראה אפילו."

"לא," הודתה אבי, מסמיקה.

שוב נתפסה, חשבה. השבוע האחרון היה סיוט. היא הצליחה לעבור ממשגה חברתי אחד למשנהו. היא מעולם לא שיערה שלאנשים יש כל-כך הרבה כללים בנוגע לחיי היומיום שלהם – או שהיא תגלה כל-כך הרבה דרכים לפגוע בכללים אלה.

היא ניסתה להסביר שהיא לא משוויצה במשהו שהיא לא מבינה כלל. "שמעתי את האחים שלי מדברים עליו. הם חשבו שהיה מנצח בווימבלדון השנה אילולא פרש מהמשחק."

אבל אפילו בכך טעתה.

"מהמשחק," לגלגה אם המשפחה. "בימי מגרשי הטניס התהדרו בג'נטלמנים. לא בחיות קרקס."

כלתה מצמצה. אבי הסמיקה עוד יותר והשפילה את ראשה.

"אמא, תהיי הוגנת," אמרה הכלה, מביעה חמלה כלפי הברווזון המכוער שתמיד אמרה את הדבר הלא נכון, "אמיליו דיז הוא שחקן טניס מצוין והוא גיבור לאומי."

"באמת. אז למה הוא לא ממשיך לשחק טניס? הוא רק בן... כמה? עשרים-וחמש? עשרים-ושש? הוא היה יכול לנצח בתחרות ראויה. למה הוא הפסיק לשחק ועבר לעסקים?" היא ירקה את המילים האחרונים כאילו ביצע פשע.

"אומרים שהוא מאוד נבון..." מחתה כלתה חרישית.

"בגלל זה פיליפה מכר לו את ארמון אזול?" שאלה אם המשפחה בכעס.

הכלה ידעה מתי נכנסה למים עמוקים מדי. היא חיפשה סביב אחר גלגל הצלה. הוא הגיע מתנשף במעלה מדרגות המרפסת.

"אמא, הוא שילם מחיר נאה ביותר," אמר פיליפה מונטיחו, שהגיע קצר נשימה. "שלא כמונו, יש לו אמצעים לפתח את המקום ולהפוך אותו למתחם ספורט שלם..."

אם המשפחה סובבה אליו את משקפיה הכהים לרגע אחד בלתי נעים. "לפתח? את הבית שבנה סבך?"

"אמא, הבית מתפרק. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו..."

"והאיש הזה כן יכול?"

"כן, בהחלט," אמר פיליפה ברגש. "הוא לא היה רק שחקן טניס, גם כאשר היה מקצוען. הוא עשה את המכה שלו בעסקי תוכנה לאירועי בידור. עכשיו הוא נכנס בגדול לעסקי נדל"ן."

"כסף חדש!" רוסה מונטיחו היתה מזועזעת ולא ניסתה להצניע זאת. "ואתה הזמנת אותו לבית שלך? נתת לו לפגוש את רוסאנה?"

פיליפה צחק. "הוא לא מגלה עניין ברוסאנה, אמא. הוא בן עשרים-וחמש והוא היה בחוגי הטניס הבינלאומיים מאז גיל שמונה-עשרה. למען השם, הוא יוצא עם כוכבות קולנוע, לא עם נערות בתיכון."

"בימי לא היינו מציגים את הבת שלנו לגבר מהסוג הזה."

כלתה התערבה. "פיליפה עושה אתו עסקים, אמא. כמובן שהזמנו אותו."

אם המשפחה גילתה מורת רוח. "אמו עבדה אצל הספרית שלי."

הבעל והאשה החליפו ביניהם מבטים נואשים.

אבי התבוננה בהם בעניין ובדממה. זו היתה הפעם הראשונה בה הבעל והרעיה הנעימים גילו אות לתקשורת ביניהם. הם היו חביבים מאוד, אבל בלב הבית עמדה צינה. זה הדאיג אותה. היא לא ידעה כיצד להתמודד אתה. ודאי זה מה שגרם לה להיות עוד יותר מסורבלת וחסרת טקט, ולא רק כל הכללים עליהם מעדה בלי הרף.

אבי הביטה במדשאה המטופחת לכדי שלמות וצפתה במגרש הטניס. קבוצה של אנשים בלבוש מרהיב התכנסה סביב הרשת והתבוננה במשחק בהתרגשות גוברת. אבל לא הקהל האופנתי הוא שגרם לאבי להרים את גבותיה הכבדות בזעף מודאג. אפילו לא הדו-קרב על המגרש. זו היתה הצינה.

אולי לזה אבא התכוון, כאשר אמר שהם מתוחכמים, חשבה אבי. היא נאנחה.

היא ידעה שהיא לא מתוחכמת. אם לא היתה יודעת זאת בעצמה, הרי שחברותיה של בת המארחים שלה היו מבהירות לה את זה היטב. הבגדים הסקסיים שלהן גרמו לה למצמץ. והשיחות שלהן השתיקו אותה. היא הרגישה כאילו היא צופה באופרת סבון בינלאומית, מהסוג שהן אהבו כל-כך.

אבי מעולם לא הבינה מה כל-כך זוהר באופרות הסבון הללו, למרות שרובן שודרו גם באנגליה. הן נאסרו עליה לצפיה בפנימיה. ובבית היא היתה עסוקה מדי, בניקוי האורוות, בגיזום גדרות או בעשיית כל דבר לתיקון המצב העגום של החורבה שהיתה ביתה.

אביה היה מחבק אותה ואומר שהיא ילדה טובה אבל היא ידעה שהוא מודאג בגינה. אבי לא הבינה מדוע. היא היתה מאושרת מאוד. טוב, אולי לא מאושרת מאוד. אבל כל עוד גג האגף המערבי לא דלף בחורף, לא היו לה סיבות לייחל למשהו אחר, חשבה.

האחים הרועשים שלה התייחסו אליה כאילו היתה אחיהם החמישי. הכפר התייחס אליה בדרך כלל כאילו היתה שוליה, והיא למדה עבודות נגרות ושרברבות כל-אימת שקרה אסון נוסף בבית האחוזה. באשר למחוז, עתה, במלאת לה שש-עשרה, הם הזמינו אותה לארוחות ערב כבת זוגו של אביה האלמן או שהתעלמו ממנה, כמי שכבר מזמן היתה צריכה להתחתן.

אבי שנאה את ארוחות הערב החגיגיות. לכן אביה לקח אותה לנסיעת העסקים הזו לארגנטינה.

היא מחתה. מובן שמחתה. העבודה לקראת חג-המולד היתה רבה מדי. הצינורות עלולים לקפוא אם לא תהיה שם כדי לוודא נקיטת צעדים הולמים למניעת הירידה בטמפרטורה. היא תעמוד בדרכו, טענה.

"אבל אני באמת רוצה שתפגשי את בני משפחת מונטיחוס."

"ואז הם יוכלו לבוא ליורקשייר בקיץ, כאשר לא תהיה סכנת קפיאה או הצפה."

"כן, והם יבואו. אבל ראשית אני רוצה שתתארחי אצלם. סניורה מונטיחו מאוד מתוחכמת. ומאוד נחמדה. אולי תוכלי ללמוד ממנה משהו, חומד."

"ללמוד ממנה?" שאלה אבי, חוששת אבל מתמוססת לשמע מילת החיבוב.

"בגדים ודברים כאלה," אמר אביה בנימה מעורפלת.

אבי לא ראתה שום בעיה בבגדים שלא ניתן יהיה לפתור באמצעות הגדלת דמי הכיס שלה. אבל היא חיבבה מדי את אביה מכדי להגיד את זה. ארבעה בנים מבריקים עם תחביבים יקרים דלדלו את משאביו כמעט כמו הגג. הוא עבד קשה והסתובב בעולם. הכנסתו היתה טובה. אבל הבית והמשפחה דרשו את שלהם. אף-פעם לא נשאר מספיק בשביל אבי.

למרבה המזל, היא היתה מאושרת עד כה לחיות בג'ינס, חולצות וסוודרים שמצאה בקטלוגים של בגדי ספורט והרפתקאות של נערים. זו היתה הפעם הראשונה בה הבינה שאביה אינו מרוצה מהמלתחה שלה.

"אתה רוצה שאהיה נשית יותר," אמרה, מדוכדכת. "תלתלים ודברים כאלה."

אביה חייך בחיבה וסתר את שערה הכהה הרך, שהיה אסוף ברגע זה בקוקו מבולגן. "אנא, אלוהים, לא."

"אז – "

"את זקוקה להדרכה של אשה כדי ללמוד להתמודד עם אנשים, יקירה."

"באמת, אבא. קיבלנו שיעורי מין בבית-הספר," אמרה אבי ביבושת. "אם לא, זה היה קצת מאוחר עכשיו, אינך חושב?"

הוא הביט בה בחוסר נוחות. "לא רק מין."

"בסדר, אז מה?"

"אני מניח שאני מתכוון לכישורים חברתיים."

"כישורים חברתיים?" אבי לא האמינה למשמע אוזניה. היא קפצה את פיה וחצתה את החדר בחיקוי של הליכה על מסלול דוגמנות. "איך לצאת ממכונית ספורט בלי לחשוף חלקת רגל גדולה מדי? אבא, תתעורר. בכל מקרה, אף-פעם אי-אפשר להציג יותר מדי חלקת רגל," הוסיפה במעשיות.

אבי חשבה שהוא יצחק. אבל הוא לא. הוא חייך, אבל בהיסח הדעת. ניכר היה בו שהוא מודאג.

"באמת, חומד, הלוואי שזה היה כל-כך פשוט."

אבי התחילה להרגיש חששות. "אני לא מבינה."

"אני יודע שלא. זה חלק מהבעיה." הוא נאנח. "את אדם נורא פתוח, חומד. את כנה ולא עולה בדעתך שיש אנשים אחרים."

היא נענעה בראשה, המומה עוד יותר.

"אני לא מצטיין בזה," אמר, כועס על עצמו. "אם אמך היתה בחיים, היא היתה מסבירה. מדובר בלימוד כיצד לדבר עם אנשים. כיצד להקשיב. כיצד לשמוע למה הם מתכוונים באמת. לא רק למה שהם אומרים. אלה כישורים חברתיים חשובים."

"נשמע כאילו אתה מצפה שאלמד שפה חדשה," אמרה.

אבל עמוק בפנים נבהלה. היא לא ראתה את אביה רציני כל-כך מאז שוויל נעלם בהרי ההימאליה למשך שלושה שבועות בטרם נמצא בריא ושלם בעמק הלא נכון. לא ייתכן שהיעדר הכישורים החברתיים שלה נכנס לאותה קטגוריה. היא כמעט אמרה את זה.

אבל אביה ניסה לבטא את הדאגות שלו. "קצת. וכמו כל שפה, את פשוט צריכה להתאמן. אלא שאת לא עושה את זה. את חמודה ואת מטפלת בבנים ובי כמו מישהי שגילה כפול מגילך. אבל – אין לך מושג איך להיכנס לחדר ולדבר עם אנשים." הוא נאנח בחדות. "את ביישנית מדי. אני לא יודע מה לעשות עם זה. אנלואיסה מונטיחו היא הפתרון הטוב ביותר שיכולתי להעלות בדעתי."

"אוה."

"אמך אמרה תמיד שיהיו בחייך יותר מדי גברים. אני מתחיל לקלוט למה התכוונה," אמר בזעף.

הוא חייך כפי שחייך תמיד כאשר דיבר עם בתו על אשתו המנוחה. כאילו עמדה ממש מעבר לכתפה של אבי והוא צחק לתוך עיניה. האינטימיות היתה עוצרת נשימה. כמו גם תחושת האובדן.

כאשר נראה כך, אבי היתה מוכנה לעשות למענו הכל. אפילו לנסוע לארץ בה לא הכירה איש, שלא דיברה את שפתה ושלא היה לה מושג מה תעשה כל היום בזמן שאביה ייצא לפגישותיו. אבי לא הצטיינה במפגשים עם זרים.

ולמרות שעשתה מאמצים כבירים להסתיר זאת כל-אימת שאביה בא להסיינדה, הרי שחבורה זו של אנשים לא התאימה לה. היא היתה אומללה יותר – לדוגמה, בשבוע הראשון שלה בבית-הספר – אבל היא מעולם לא הרגישה כל-כך לא מתאימה לדרישות. היא ידעה שהמארחת שלה רוצה שתתיידד עם בתה. אבל רוסאנה מונטיחו וחברותיה המתוחכמות, למרות שהיו מבוגרות מאבי בשנה אחת בלבד, התנהגו כאילו הן בנות דור אחר. היא הלכה למסיבות הריקודים ולמנגלים שלהן ומנתה את השעות עד שתוכל לשכנע את אחד הנהגים לקחת אותה הביתה. היא אף-פעם לא הצליחה להתערבב בקהל.

המקום היחיד בו הרגישה מאושרת בהסיינדה מונטיחו היה האורוות. זה היה מוזר מפני שמבין כל בני משפחתה, היא היתה היחידה שפחדה בסתר לבה מסוסים. אבל כאן הגאוצ'וס גילו סבלנות כלפי הספרדית האיטית שלה והסוסים, יצורים נאים כתמיד, שמחו לראותה.

ארוחת הצהרים הזו היתה סיוט. היא נשאה את סבלה בגאון בהזכירה לעצמה שתחזור הביתה לחג-המולד בעוד שלושה ימים. עליה רק להתרחק מרוסאנה וחברותיה היום והכל יסתדר.

בשל כך אמרה שהיא רוצה להתרחק מהשמש החזקה ונשארה על המרפסת. כך נאלצה לשאת את חברתם של בני משפחת מונטיחו המבוגרים יותר. זה לא היה פשוט, כשהנשים מדברות אנגלית מתוך נימוס למענה, מייחלות ללא ספק שתהיה במקום אחר.

אבל לא היתה ברירה. בעוד שלושה ימים היא תעזוב ותשכח את כל העסק הזה: את בנות השבע-עשרה המתוחכמות; את כוכבי הטניס הבינלאומיים שלא היו מספיק טובים למשפחת מונטיחו; את ארוחות הערב המשפחתיות הקפואות; את הכל. והיא תוכל לחזור להיות אבי טמפלטון-ברק המרושלת. אחרי-הכל, אינך צריכה תחכום כדי לבצע תיקונים פשוטים בבית המשפחה.

"אבי, אינך משחקת טניס?" שאלה המארחת בנימת יאוש.

"לא."

"אבל אמרת שאחייך אוהבים את המשחק."

"הם מצטיינים בו," אמרה אבי את האמת הפשוטה.

"אה. ואת לא?" שאל פיליפה. "טוב, זה לא באמת משנה. אני בטוח שאת מצטיינת בהרבה דברים אחרים."

"לא בספורט. אחי ויל טוען שלא הייתי יכולה לתפוס כדור גם אם חיי היו תלויים בזה."

אם המשפחה לא אהבה להימצא בשולי העניינים.

"האיש הזה מתרברב ביכולתו," הכריזה, מצביעה במקל בעל ראש זהב לעבר מגרש הטניס.

"זו לא רברבנות אם אתה שחקן טניס ברמה בינלאומית ואתה לא מעמיד פנים שאתה משהו אחר," אמר פיליפה, מוטרד.

"תסתכל עליו."

הדמות הגבוהה שעל המגרש חיכתה עכשיו למכת הגשה של הבלונד. הוא קפץ מרגל לרגל והקרין אנרגיה ותואם תנועות חסר מאמץ.

"טירון," סיימה סניורה מונטיחו המבוגרת ברשעות.

"אמא, הוא בחור נהדר," מחה פיליפה. "הוא התחיל מכלום. הוא למד לבד. עכשיו הוא מממן תריסר אחים ואחיות בקולג'. זה מה ששמעתי. וראיתי במו עיני שיש לו מוח עסקי מזהיר."

רוסה מונטיחו נרעדה. "ומאיפה הוא השיג את הכסף כדי להקים את העסק הזה? אתה יכול לענות לי על זה?"

כלתה התערבה בשיחה. "את יודעת טוב מאוד, אמא," אמרה בתרעומת. "הוא זכה בכסף. נכון, הוא לא זכה בתארים הרציניים ביותר. אבל הוא זכה במספיק כסף במהלך הקריירה שלו." היא שלחה לעבר האורחת מבט מוטרד. "אסור לנו לתת לאבי לחשוב שאמיליו הוא פושע."

פיליפה אמר בקול מרגיע, "אמא, לא התכוונת לזה, נכון? ברצינות, אבי, את לא צריכה לחשוש שמא תפגשי כאן טיפוסים פליליים. אחד מירחוני העסקים פרסם עליו מאמר לפני חודשיים. הוא צריך להיות מיליונר עכשיו. הוא לא היה צריך – "

"תראה," שיסעה אותו אם המשפחה. "עכשיו! תגיד לי שזו לא התרברבות. תסתכל!"

כולם הסתכלו.

אמיליו דיז הגיב בקלות בחבטה נשית. הבלונד הפעיל את כל כוחו כדי להחזיר חבטה משלו. גם ממרחק זה ניתן היה לראות שהבעת פניו של הגבר הכהה השתנתה. לפתע נהר בניצחון. ואז רץ לאחור, גמיש ובטוח. הכדור זינק מעבר לרשת, גבוה וחזק. אמיליו דיז קפץ והושיט אליו את המחבט. גופו התקשת כאילו היה דולפין. במעופו ניכר היה שגפיו השזופים עשויים שרירי פלדה.

"תסתכלו על זה," אמרה אנלואיסה, שוכחת את גינוני המארחת שלה מתוך הערצה צרופה.

רוסה מונטיחו התנשפה בבוז. "צועני. הוא רק מנסה להעמיד פנים שהוא יותר ממיליונר. על חשבונו של ברונו."

נשמעה חבטה דומה ליריית אקדח. צעקת ניצחון בקעה מגרונות שני תריסר הצופים.

"אמא, הוא לא צריך להעמיד פנים," אמר פיליפה ביבושת, מצטרף למחיאות הכפיים.

המשחק תם. שני הגברים לחצו ידיים מעל הרשת.

"הוא היה יכול לתת לברונו הזדמנות," אמרה הסבתא הכעוסה. "אחרי-הכל, הוא אורח שלך."

"אמא, את לא מבינה את אמיליו," אמר פיליפה.

שחקן הטניס הכהה ירד מהמגרש. הוא טלטל את המחבט שלו כאילו היה להוט להגיע לאתגר הבא.

הצופים התאספו סביב ברונו וטפחו על שכמו, לחצו ידיים. אבל אבי, שהתבוננה, ראתה שכולם זהירים יותר כלפי אמיליו דיז. ואולי הם פשוט מגלים כלפיו כבוד רב יותר. הם נתנו לו משקה. הם דיברו. אבל הם לא נגעו בו, אותם אנשים נינוחים שנגעו בכולם.

אדמונית בטוחה בעצמה פסעה ועפעפה בריסיה לעברו. הוא נראה מבודח ולא התרחק. אבל אבי חשבה שיעזוב ברגע שיתחשק לו, בין אם עומדת שם אדמונית משגעת ובין אם לא.

פיליפה אישר את התחושה. הוא הסיר את משקפי השמש שלו והתבונן בכוכב הכהה בעניין. "הוא לא מתייחס אל איש בצורה מיוחדת. אמיליו משחק כדי לנצח," אמר. הוא נשמע מפוחד-משהו.

המסיבה הפכה לברביקיו, כפי שקרה לעתים קרובות כל-כך.

"אבי, רוצה לשאול ממני שמלה?" שאלה רוסאנה מונטיחו, מנסה בכל כוחה. "אחר כך נרקוד."

"את חושבת שאני צריכה ללבוש שמלה?" שאלה אבי, מנסה בתורה.

"אני חושבת שתרגישי נוח יותר. טוב, במקומך, זה מה שאני הייתי לובשת. האירועים לקראת חג-המולד אינם רשמיים בדיוק אבל המסיבות די מיוחדות, כמו שאת יודעת. ובכל מקרה, אנשים נוהגים להתלבש למסיבות בבית מונטיחו."

ואת זה אבי תרגמה ל"למען השם, אל תופיעי שוב כשאת לבושה כמו תלמידת תיכון ותאכזבי את כולנו." היא כבשה אנחה.

"אז, תודה. כן, בבקשה."

רוסאנה לקחה אותה לחדרה ואבי ניסתה בכל מאודה להנות ממשחק ההלבשה עם רוסאנה ושתיים מחברותיה הטובות ביותר. הן ניסו להכליל אותה בשיחה שלהן. אבל היא לא הכירה את הבנים עליהן דיברו. והטקטיקות עליהן דנו גרמו לה להאדים במבוכה.

ואז שמעה שם שהכירה.

"רוסאניטה, אמיליו נשאר לריקודים?" שאלה אחת הבנות, משחקת בשערה לפני המראה של שידת ההלבשה העמוסה של רוסאנה.

רוסאנה היתה בתוך חדר ההלבשה שלה. היא הציצה החוצה. "כן." היא הוסיפה בספרדית רבת הבעה, "הוא נאבק, אבל אבא אמר לו להישאר ולפגוש את האנשים הנכונים."

אבי תרגמה את המילים בראשה וכמעט שצחקה בקול. היא ידעה בדיוק איך הרגיש שחקן הטניס. אולי גם הוא לא מצטיין בהתערבבות בקהל.

"פירוש הדבר שהוא אורח הכבוד, אבי," אמרה החברה, מתרגמת בחביבות.

היא לא נזקקה לתרגום. אבי התכוננה לנסיעה הזו באמצעות לימוד ספרדית. אם נכפה עליה ללמוד שפה חדשה, אז מוטב למצוא כזו שאפשר להאזין לה באמצעות קלטות שמע. אבל מאז שהגיעה, כל בני המשפחה וחבריהם דוחים את ניסיונותיה לדבר ספרדית. אבי לא ידעה אם בגלל שהיו מנומסים או שהיו קצרי רוח לשמע הספרדית המהוססת שלה. אבל הדבר דלדל עוד יותר את מאגר הביטחון העצמי שלה.

רוסאנה יצאה מתוך הארון עם שמלה ארוכה בצבע בורגונדי. זה היה צבע מתוחכם, מתוחכם מדי בשביל בת שש-עשרה, חשבה אבי מיד. אבל הן התעקשו שתמדוד אותה. אז זה מה שעשתה.

השמלה הסתחררה בצורה נאה סביב רגליה כאשר זעה. רק אז הן התעקשו שתשאל גם זוג נעליים גבוהות והיא לא העזה לזוז יותר.

"אני אפול," אמרה, נאחזת בעמוד המיטה.

"לא אם תתאמני. את לא יכולה ללכת עם עקבים נמוכים עם שמלה כזו," אמרה רוסאנה בהגינות.

אבי ניסתה להגיד שהיא לא רוצה ללבוש את השמלה. לא רק הצבע לא התאים. היא היתה בעלת מחשוף עמוק יותר מכל דבר שלבשה בחייה. היא הרגישה חוסר נוחות. היא אמרה את זה. רוסאנה נתנה לה צעיף מרשרש שתלבש עם השמלה, אבל התקשתה להסתיר את קוצר רוחה.

"באמת, אבי. אני לא מבינה מה הבעיה. קיץ כאן, למען השם. כולן לובשות מחשופים עמוקים בקיץ. אף-אחד לא ישים לב אפילו."

"אני אשים לב," אמרה אבי והרימה את הבד גבוה יותר על שדיה הקטנים.

רצועה דקיקה החליקה מכתף אחת. היא החזירה אותה למקומה. קדמת השמלה החליקה למקומה הקודם. היא אחזה בה בשתי ידיה. בראי הארוך היא נראתה סמוקה ועקשנית ולגמרי לא נינוחה.

"טוב, את לא יכולה ללבוש חולצת טריקו ומכנסיים קצרים למסיבה," התיזה רוסאנה, מאבדת את סבלנותה. "לא בארגנטינה. אבא שלך," הוסיפה, "יכעס."

האחרות הסכימו. הן הפנו אוזן ערלה להסתייגויות של אבי בנוגע לנעליים, לכתפיות, להיעדר הגב של השמלה. הן עשו הכל למענה ועכשיו היו עסוקים בשיחות מעניינות.

"אבא שלי אומר שהוא יגיע רחוק," אמרה החברה משולחן ההלבשה.

זו שצבעה את ציפורניה משכה בכתפיה. "למי אכפת? הוא מדהים עכשיו."

אבי ידעה בדיוק על מי הן מדברות.

"סבתא שלי פוחדת שהוא יפתה אותי." זו היתה רוסאנה בתחתונים, בוחנת את רגליה החלקות.

האחרות הריעו. "אין סיכוי."

"הלוואי שהיה מפתה אותי."

"יש לו מועדון מעריצים שלו. אחותי אמרה לי שבפריז בשנה שעברה הבנות עקבו אחריו לכל מקום. פעם אחת הן אפילו נכנסו לחדר השינה שלו במלון."

כולן עצרו לחשוב על האפשרות הזו, נאנחות בקנאה.

"טוב, הלילה," אמרה רוסאנה בהחלטיות, "הוא יפתה אותי או אף-אחת אחרת."

הן הקניטו אותה.

"בחלום הלילה."

"איך תעשי את זה?"

"אני אגיד לאבא," הכריזה רוסאנה בעליונות. "הוא רוצה שאמיליו יפגוש את האנשים הנכונים? בסדר. אני מכירה את האנשים הנכונים מהרגע שנולדתי. אני אערוך לו סיור הכרות עם כולם. ואז," עיניה התמלאו הרהורים, "הוא יוכל להודות לי כמו שצריך."

כולן צחקקו.

אבי יצאה מהחדר.

אף-אחת לא הבחינה בכך.

מאוחר יותר, כאשר שעת בין-הערביים הגיעה ואורחים נוספים באו, אבי יצאה אל הגנים המפורסמים וניסתה בכל מאודה ללכת לאיבוד מאחורי עץ. זה לא היה קשה. לרוסאנה היו יותר מדי חברות מכדי לוודא שאבי מסתובבת בין האנשים. הצעירים הלכו אל המכלאה, שם הודלק ברביקיו ענק, בזמן שהמבוגרים והזוהרים יותר נכנסו לבית.

מרפסת העמודים זהרה באור יקרות ושמפניה הוגשה לקולות צחוק רמים. אין מחסה בחברת בני מונטיחו המבוגרים יותר הערב. אבי נאנחה והצמידה את הצעיף הזוהר אל צווארה כאילו היה של זקן. נו, טוב, חייב להימצא מקום בו תוכל למצוא מפלט מכל זה. היא חמקה משם.

ממקום עומדו על המרפסת אמיליו דיאז צפה בנערה בעניין מנוכר. היא לא היתה יותר מילדה. לא בת מונטיחו, חשב. לא עם הבגדים שהתאמתם כה גרועה. זרועותיה ורגליה הארוכות כמו יצאו מכלל שליטה, כאילו היתה יתוש שזה עתה נולד. והיא ידעה בוודאות מה היא רוצה. היא חייכה ונדה בראשה לעבר קבוצות של אנשים בזמן שחלפה על פניהם, אבל הוא ראה שהיא לא נותנת לאף-אחד לעכב את התקדמותה.

לאן היא הולכת בנחישות כזו? שאל את עצמו. אולי היא רוצה לרחוץ בעירום ביובל עליו סיפר לו פיליפה. לא, הוא נענע בראשו כאשר חשב על זה. לא יוצאים לרחוץ בעירום ביובל בליל קיץ חמים לבד, גם אם את עדיין בשלב מוקדם בהתפתחות שלך.

אלוהים, הוא היה כל-כך משועמם, עד שהמציא סיפורים על נערה שאינו מכיר. במאמץ החזיר את תשומת לבו אל קבוצת אנשי העסקים שהוזמן לפגוש. הם רצו לפגוש אותו אבל לא לאורך זמן. מעמדו ככוכב התעמעם. הוא ידע שעליו לנצלו לפני שיגווע לגמרי. עליו לפרנס את משפחתו, משפחה שהולכת וגדלה אחרי הפצצה שהטילה איזבל.

פיו התהדק כאשר חשב על הבשורה של אחותו. איזבל לא היתה מבוגרת בהרבה מהנערה-יתוש שראה. אולי אם היה יותר בבית כאשר היתה צעירה כמו הנערה ההיא, אז היא לא היתה מסתבכת כך.

ובכל זאת, הוא ידע שלא יוכל לעשות דבר בנדון עכשיו. כל מה שיוכל לעשות הוא לנצל את הכשרונות שלו כדי לפרנס את כולם כמיטב יכולתו. כשרונות וקשרים, הזכיר לעצמו והחזיר את מבטו אל מאת חבריו הטובים ביותר של מארחו. שמלות מעצבים ויהלומים, אפילו בברביקיו. וכולם הכירו אלה את אלה כל חייהם.

תנצל את זה עד כמה שאפשר, אמר לעצמו ביבושת. אם לא תצליח להוציא את העסקה הזו לפועל, אתה לא תוזמן הנה יותר. האנשים האלה לא היו נותנים לך להיכנס בשערי אחוזותיהם לפני שלוש שנים. והם לא ייתנו לך לעבור בהם שוב אם לא תצליח. תקשיב ותלמד!