כפות רגלי האל

kapot_ragley_hael-5

פרק ראשון: נהר מופלא

הירדן — תעודת זהות

נהר מופלא הוא הירדן. מתפתל הוא וניגר במהירות גדלה והולכת, בדרך עקלקלה להפליא, ממי ים־כנרת המתוקים עד מלחותיו המרירות של ים־המלח. 5

כך פותח הרב, הארכאולוג והמרגל האמריקני־יהודי נלסון גליק את ספרו על הנהר. גליק נולד ב־1900 למשפחה יהודית, דתית־רפורמית, בארצות־הברית. לאחר שלמד בסמינר לרבנים בסינסינטי ובאוניברסיטה שם, הגיש ב־1926 את הדוקטורט באוניברסיטת יינה בגרמניה והיה לתלמידו של ויליאם פוקסוול אולברייט, ממייסדי הארכאולוגיה המקראית ומגדולי החוקרים. גליק הצעיר הגיע לארץ־ישראל — פלשתינה של אז — ועבד באגודה האמריקנית לחקר המזרח, שהיה לה סניף בירושלים. לאחר הכנות החל בסקר ארכאולוגי של עבר הירדן המזרחי ב־1934. כרבים אחרים גם הוא ביקש לבדוק את הקשר בין הממצא בשטח למקרא.

גליק הניח, ללא יסוד, שהארץ הקדושה שבין הירדן לים התיכון כבר ידועה לכול ומוכרת היטב. בארץ־ישראל המערבית פעלו אז עשרות משלחות ארכאולוגיות מאירופה ומאמריקה, ולכן הוא פנה לעבוד בצד המזרחי שמוכר ונחקר פחות. במרוצת השנים עמדנו על טעותו של גליק: לא רק שמערב הירדן לא היה מוכר מאוד אלא להפך — בשטח הזה עוד יימצאו חלק מהתגליות החשובות ביותר: ממגילות ים־המלח ועד המזבח בהר עיבל.

סיפרו על גליק שהייתה לו נפש רומנטית ואקזוטית. גבר נאה היה ונודעה לו השפעה על נשים. הוא נהג ללבוש גלימה לבנה, התיידד עם השיח'ים הבדוויים והתאכסן באוהליהם. בין היתר רשם את סיפוריהם על הירדן והאזורים האחרים. במהלך סקריו שנערכו ברגל וברכיבה על גמל הגיע לחורבות רבות בירדן, תיעד אותן וכתב גם ספרים פופולריים יפים. בעבר־הירדן המזרחי קדמו לו חוקרים לא מעטים — בורקהרדט, זטצן, מוסיל ואחרים — אך גליק ערך לראשונה סקר גדול על בסיס מדעי. עיסוק נוסף שלו, שנודע רק אחרי מותו, היה ריגול וליקוט עובדות לסוכנות הביון האמריקנית (CIA).

מהו שמשך את גליק וחבריו מאמריקה הרחוקה לחבל הארץ הנידח והצחיח הזה? מהו שדחף אותם להשקיע את זמנם ואת כספם בבקעת הירדן? איזה קסם טמון ברצועת הארץ המלבינה־אפרפרה הזו? תשובה מסוימת, המעידה גם על נטיותיו הלאומיות של גליק, ניתנה בהקדמה לספרו על הירדן:

הנהר המופלא ועמק הפלאות שהוא שוטף בתוכו... הטביעו את חותמם על 50,000 שנות היסטוריה אנושית, ובדורנו שבו להיות גיא חיזיון לתחיית העם שכתב את הדפים המזהירים ביותר בתולדותיו.6

מאגם ואן במזרח טורקייה ועד קניה וטנזניה, סומליה ודרום אפריקה, לאורך יותר משלושת אלפים קילומטרים, משתרע השבר הסורי־אפריקני הגדול שהירדן הוא חלק ממנו. בקיע הענקים הזה בקליפת כדור הארץ, החוצה יבשות, נראה מהחלל. עומקו המרבי של השבר, כארבע מאות מטרים מתחת לפני הים, הוא בים־המלח, ורוחבו במקומות השונים מגיע לשניים עד עשרה קילומטרים. על זמנו ונסיבות היווצרותו נחלקו במידת מה הדעות בין הגאולוגים. לענייננו חשוב שבקעת הירדן נמצאת בשבר הזה, ונסיבות היווצרותו משפיעות עליה ועל תולדות האדם שבה עד היום.

סיפורנו מתחיל בעידן שבו כוסה במים רוב שטחו של השבר הסורי־אפריקני. לפני עשרים וחמישה אלף שנים בערך החלה התייבשות הדרגתית ואגם הלשון, גוף המים הגדול לאורך הבקעה, התייצב ברום של מאה ושמונים מטרים מתחת לפני הים של אז. את צורתה הסופית קיבלה בקעת הירדן לפני חמישה־עשר עד שבעה־עשר אלף שנים, כשלאורכה נותרו גופי המים של הכינרת וים־המלח. באותה עת החל הירדן להתחתר בקרקעית אגם הלשון ויצר את הע'ור והזור. בתהליך הזה, הנמשך גם היום, נודע לנהר תפקיד מרכזי בגאולוגיה ובתולדות האדם.

התנועות הטקטוניות של כדור הארץ יצרו את בקעת הירדן ועדיין משפיעות עליה. הרבה חוקרים מחזיקים בדעה שעבר־הירדן המזרחי נע לאט צפונה, ואילו החלק שממערב לירדן זז דרומה, אך יש גם דעות אחרות. השבר הסורי־אפריקני לחוץ בין פלטות יבשה אדירות, הצפות על הליבה המותכת של פנים כדור הארץ. בתפרים ביניהן יש לחץ וחיכוך מתמיד, המשתחררים כרעידות אדמה. הבקעה רגישה מאוד לרעש: ב־1927 אירעה כאן רעידת אדמה קטלנית, שמרכזה נרשם ביריחו, ונספו בה מאות אנשים. התחזיות הגאולוגיות צופות רעש דומה בעתיד.

מחקר הירדן

בזכות הקסם וההיסטוריה המיוחדים להם, זכו הירדן ובקעתו למשלחות מחקר רבות, בעיקר במאה התשע־עשרה. אנשי אירופה ואמריקה נמשכו לעמק הזה ולתולדותיו המגוּונות, ורבים מהתיירים והחוקרים שעברו בו, בשיט או ברגל, השאירו את רשמיהם בכתב. תיאוריהם רגשניים, מדויקים, פיוטיים, סטריליים או הכול ביחד — וכמעט תמיד מעניינים.

הרעיון לשוט במורד הירדן אל ים־המלח, נהר וימה שחוברו יחדיו, נולד לראשונה במוחו הקודח של כריסטופר קוסטיגן, צעיר אירי בן עשרים וחמש באותה עת. קוסטיגן למד בבית־ספר לכמורה בדבלין, מקום הולדתו. מוּנע בלהט הרפתקני ודתי, הגיע קוסטיגן לארץ בספינה ביולי 1835. אחרי שהעביר את סירתו מנמל עכו לכינרת על גמל — כך נהגו אז — החל לשוט דרומה על הירדן. עמד אז שיא הקיץ, הזמן הקשה ביותר למשימה כזו: מי הנהר היו רדודים והאוויר להט. אחרי מעבר מסוכן באשדות הירדן נואש הצעיר מהשיט, העלה את סירתו על גמל, והגיע ליריחו ביבשה עם בן־לווייתו מהאי מלטה בקושי רב. בדרך תקפו אותם שודדים, וחרבו של קוסטיגן נשברה ובגדיהם נקרעו. אחרי מנוחה בירושלים שבו הוא ומלווהו לשוט בים־המלח. אף שקוסטיגן היה כבר חולה בקדחת שטו השניים עד שאזלו המים המתוקים מכליהם. האירי הצעיר טולטל לירושלים על סוס במצב גסיסה, ושם נפטר מקדחת וחולשה.

ממסעו לא נותרו רישומים ואיננו יודעים עליו הרבה, פרט לעדותו של בן־הלוויה. האם העמידה מצבה לזכרו בבית־הקברות הקתולי בירושלים, וכך נחרת עליה:

עצור, ההלך, וקרא בדמעות! האבן מכסה את כריסטופר קוסטיגן, הבן השלישי של סילבסטר קוסטיגן מדבלין, צעיר מוכשר ומקסים... ברצותו לסקור את המקומות הקדושים נתקף קדחת בים האספלט... מת לאחר שקיבל את הסקרמנטים... בשנת הישועה 1835.

בנה האהוב נפטר בארץ נכר ואימו האוהבת הציבה זאת. הו בן!

ציון השמיימית תקבל אותך בלי מוות, אבל וייסורים, אלא בשמחת עולם.

המסע השני בנהר הירדן, של צעיר נוסף רב להט וחסר ניסיון, נערך שתים־עשרה שנים אחרי קוסטיגן. בקיץ 1847 הגיע בספינה לנמל ביירות הלויטננט (סגן) בן העשרים ושמונה מהצי הבריטי, תומס הווארד מוֹלינֶה. קפטן סיימונדס, רב החובל של אניית הצי, הוריד לחוף את סירת מולינה שהועברה גם היא לכינרת. כקודמו, ביקש הצעיר האנגלי לשרטט את מפת הירדן וים־המלח, אלא שלא הכיר את האזור וחזר על השגיאות של קוסטיגן. מסע השיט שלו ושל בן־לווייתו (גם הוא ממלטה) מהכינרת לים־המלח נמשך רק יומיים וחצי עד שהצעיר חלה בקדחת. הקונסול הבריטי הידוע בירושלים, ג'יימס פִין, בא ליריחו עם המושל הטורקי לקבל את פני בן־עמו החולה. גם במקרה הזה לא נשארו רשימות, בשל קוצר הזמן, ומולינה מת כעבור חודש בספינת האם שלו בביירות.

"מדוע היה צורך במפעל כזה", כתב הקונסול פין, "בלי אמצעים מתאימים ... אלא שמולינה בטח בכוחו, בעוז רוחו ובנאמנות אנשיו, בטיב סירתו ובמכשיריו".

שמונה חודשים לאחר מכן, באפריל 1848, הגיע לארץ־ישראל/פלשתינה הסגן ויליאם פרנסיס לינטש מטעם הצי האמריקני כדי לחקור את הירדן וים־המלח. ממשלת ארצות הברית ולינטש עצמו נענו לאתגר של הצעירים האנגליים, וביקשו לבצע את הבלתי אפשרי עד אז: לשרטט את המפה.

האמריקנים ארגנו את הדברים בצורה יסודית יותר מקודמיהם. לינטש עמד בשנות הארבעים לחייו והיה מנוסה יחסית. משלחתו כללה ארבעה־עשר איש, שתי סירות מתכת, סירת עץ (שנשברה מיד באשדות הירדן), נשק ואספקה רבה. הם חתמו הסכמים מסודרים עם המלווים הערבים, ושכרו כמלווה רשמי את גדול השודדים באזור, עקיל אגא. בתור נוצרי מאמין, כותב לינטש, עצם השהייה בארץ הקודש גורמת לו להתרוממות רוח. ספרו, שתורגם גם לעברית,7 מעיד על כישרון כתיבה. באחד מתיאורי המסע לאורך הירדן הוא כותב:

היה משהו מעורר מחשבה בשממה זו, במקומות אלה, זנוחים ובודדים בעקרותם חסרת התקווה בתוך הדממה המוזרה, ואפילו האדם שאינו מרבה לחשוב מושפע ממנה. בכל השממה הגדולה הזאת לא נשמע הגה וכל בעלי־החיים הסתתרו, תשושים, מפני החום הנורא והזוהר המסנוור.8

ובהמשך:

למרות שהאוויר היה לח וצונן, ידענו מניסיוננו כי כבר לפני שעת הצוהריים תלהט השמש מעלינו בעוצמה שדי בה לחרוך את שאינו מוגן מפניה. מהרמה שמאחורי המחנה לא יכולנו לראות לעבר הדרום מאומה פרט לצוקים עירומים ונוקשים, גולשים לאובך הארגמני של הע'ור התחתי; וגבעות החול הגליות, היוצרות את פני המישור העליון [=הע'ור, א"ז], השתרעו הרחק עד לרגלי ההרים, ללא סימן של עיבוד ובלי עץ יחיד. עד עכשיו ראינו כתמי ירוק פה ושם, אבל כעת לא היו כאלה, והכול לפנינו נשא את חותם השממה העגומה.9

אחר כך תיאר את ההליכה בע'ור (בין פ'ארעה ליריחו):

עשר דקות לאחר שעזבה השיירה היבשתית את שטח המחנה הבוקר, היא הגיעה למישור וחצתה את ואדי פ'ארעה [=נחל תרצה, א"ז], נעה בנתיב דרומי עם נטייה מערבה ... הפסגה הגבוהה של קרן סרטבה ('קרן הקרנף') הייתה בכיוון מערב ... משם המשיכו לאורך מישור הגיר לרגלי הגבעות המערביות, חצו רכס נמוך של חול שנמשך מזרחה ועליו גילו שתי אבנים זקופות, לציון מקומות קבורה הנקראים בפי הערבים "קובור" ...

מעבר לוואדי אל־עוג'א [=כיום — נחל ייט"ב, א"ז] גידלה הקרקע מעט עשב, שעתה (17 לאפריל) היה חרוך מאוד. מימין, מקום שם נסוגו ההרים מפני המישור, היו שדות נרחבים של שיחים נמוכים, עבותים, מכוסים באבק הדק של הקרקע; ואילו משמאל היה מדבר צחיח, ובו נאת מדבר אחת או שתיים, וקו של ירוק שבו היה הירדן מתגלה מפעם לפעם בשל ברק דומה לזה שמחזירה מתכת ממורקת.10

לינטש השלים את מסעו ללא תקלות ושרטט במפות את הירדן וים־המלח. כדי להקדים אחד מחברי משלחתו, שהחל לכתוב ספר על המסע, פנה לינטש לשר הצי וביקש רשות לפרסם את יומנו המקורי. זה יצא לאור בארצות הברית ובאירופה וזכה להצלחה רבה.

במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה גדל מספר המסעות בעמק הירדן, וכמעט כל הנוסעים והתיירים שהגיעו לארץ כתבו עליו. הכומר וחוקר הטבע האנגלי הנרי בייקר טריסטראם (1906-1822) עבר בארץ הקודש בשנים 1864-1863. ירושלים שימשה אבן פינה למסעותיו וממנה ירד ליריחו ולבקעת הירדן. טריסטראם היה מעל לכול חוקר טבע, וב־5 בינואר 1863 תיאר את הבקעה כך:11

בבוקר יצאנו כולנו לטיול אל הירדן ... נאלצנו לרכוב בזהירות שני מילין דרך הסבך העוקצני עד אימה של שיחי השיזף ... השטחים המעובדים [=של יריחו, א"ז] נפסקו פתאום, שיחי השיזף פזורים יותר, ויש מעבר הדרגתי מנאת המדבר למישור פתוח וצחיח, המזכיר במראהו חבל ארץ שטרם שב לתקנו לאחר שיטפון פתאומי.

אחריו הגיע האמריקני מארק טוויין. כתיבתו יוצאת דופן מכל הבחינות: היא רווּית הומור, יש בה ציניות לא מעטה וביקורת קשה וחסרת רומנטיקה על הארץ ותושביה. טוויין הגיע למזרח התיכון ב־1867 ותיאר את הארץ בצדק כ"שוממה ומכוערת, קודרת ונטולת חיוך".12 אל הירדן ואתר הטבילה ירד בלילה עם חבורתו מירושלים וכתב:

בילדותי התרשמתי כי נהר הירדן אורכו ארבעת אלפים מיל ורוחבו שלושים וחמישה. למעשה כל אורכו אינו אלא תשעים מיל וכה עקלקל הוא, עד שרוב הזמן אינך יודע באיזו מגדותיו אתה נמצא. במשכו את מימיו לתשעים מיל, הוא עושה כברת דרך בת חמישים מיל. אין הוא רחב מברודוויי, ניו יורק. ... הנסיעה והמציאות מקלקלות את הנפלאות בתמונות הדמיון ומקפחות אותנו מהיקרות שבמסורות נעורינו ...13

החוקר הצרפתי הידוע ויקטור גֶרֶן ערך מסעות רבים — אך עדיין לא סקר ממשי — בבקעת הירדן ובשומרון. לספרו־יומנו קרא תיאור גיאוגרפי, היסטורי וארכיאולוגי של ארץ ישראל.14 בזמן מסעותיו, בין 1870 ל־1874, הוטבו כבר תנאי הביטחון. גרן ערך את סיוריו במקביל לאנשי הסקר הבריטי אך בלי תיאום עמם. על הנהר כתב:

הע'ור (כיכר הירדן) עטור גבעות בתבניות שונות ומשונות, שהמים חתרו סביבן בערוצים רבים ... הנהר הזה קרוי בעברית הירדן, לפי העצמה הרבה של זרמו, הנובעת מתלילות השיפוע של אפיקו ... בפי הערבים כיום כינויו אלארדן, אשריעה — השוקת, המשאב ... מימיו טובים מאד לשתייה ... הם שורצים דגה, אך שום דייג אינו פורש בהם רשת. ... בימינו ניסו שני נוסעים, הסגן מולינה ב־1847 והסגן האמריקני לינטש ב־1848 לשוט במורד הנהר הזה ... ונתקלו במכשולים קשים, עשרים ושבעה אשדות מסוכנות מאוד ... הנהר מתפתל ומתעקל בלי הרף, מגלגל את מימיו העכורים פה על שכבת בוץ ושם על קרקעית משובשת בסלעים וּבצוּרים גדולים, שהוא נוהר ביניהם בשצף קצף ... הוא מפריד הפרדה חותכת, כגבול טבעי, בין ארץ־ישראל המערבית והמזרחית ...15

והוא מוסיף:

דומה שאין עוד נהר כה מתפתל כמו הירדן ... וכך יזרום, צהבהב ושוצף, בין השוליים הירוקים הללו הסוגרים עליו כמעט לכל אורכו ... עליו סוגרת שרשרת גבוהה פחות או יותר של גבעות לבנבנות ... מעבר לגבעות הללו מתרומם העמק בהדרגה ... ומשתרע כך ... עד לרגלי שתי שרשרות ההרים המקבילות, שביניהן הוא שרוע כמישור עצום...16

לציון מסוים ראוי גם מסעו של ג'ון מקגרגור הסקוטי. שם ספרו, רוב רוי על הירדן, מטעה קצת. מקגרגור הגיע לארץ־ישראל בינואר 1869, הסתובב הרבה בצפון הארץ ובכינרת, ולא ירד כלל לים־המלח. גם על הירדן כמעט שלא שט. וכך כתב:

ביליתי זמן־מה בקטע זה של הירדן התחתון [=מדרום לכינרת, א"ז] לא בכוונה לשייט בו להנאתי ... שני המסעות הקשים [=של מולינה ולינטש, א"ז] והמייגעים שערכו לא הוסיפו על הידוע לנו אודות הירדן שום פרט שלא ניתן להבחין בו תוך כדי רכיבה על סוס ... בשוטית [=סירה קלה, א"ז] קל היה לעשות את כל הדרך במורד הירדן עד ים־המלח, אך לאיזה צורך? שתי הגדות גבוהות הן; אי אפשר לראות דבר ואין בפניך אתגר כלשהו לבד מהחום מסלעי הנהר, ופה ושם — מהערבים; ואלה כרוכים בבזבוז הרבה זמן, כוח וממון ובהיעדר כל סיכוי להשיג מידע חדש ... לכן החלטתי, לאחר שיט של כמה מילין בין גדות הירדן התחתון, להעלות את הסירה על היבשה ...17

השינוי בגישה וההתיישבות היהודית החדשה

בתחילת המאה העשרים באו לקִצם רוב המסעות האלה — לאורך הירדן ובארץ כולה. חוקרים אחדים החלו במפעלי חפירה גדולים — מגידו, יריחו, שכם, לכיש, ירושלים ועוד — ואחרים הפנו את התעניינותם לאתר יחיד או לתופעות מצומצמות יותר — אתנוגרפיה, מנהגי התושבים ועוד.

כך נזנחה במידה מסוימת הגישה המרחיבה של המאה התשע־עשרה. החוקרים של הזמן ההוא סברו שהנוף, הצומח, המסלע, המים והתושבים, בצירוף לאתרים הארכאולוגיים — חיוניים להבנת ההיסטוריה. את הגישה הזאת, שנבעה גם מהרצון להבין לעומק את ספר־הספרים, החליפו תפיסות טכנוקרטיות יותר. הסטרטיגרפיה (תורת השכבות) של האתר הבודד, הקרמיקה ומדעי העזר הפכו מטרה בפני עצמה. ראיית האדם בנוף לפי מסורת הדור הקודם נחשבה החל בשנות השבעים "בלתי מדעית", והוחלפה במחקר האתר היחיד, המבנה או כלי החרס הבודד, וב"ציפורן הזרת של הרגל".

אחדים, וויליאם פוקסוול אולברייט ביניהם, לא היו שותפים לגישה החדשה הזו. אבל גם החוקרים הללו, עם גישתם המרחיבה, לא ראו בשדה ובשטח בסיס מחקר הכרחי. רובם הקדישו זמן מצומצם לחקר התְּחוּמָה (טריטוריה) והאתרים שבה, והתרכזו בחפירות ובכתיבה. כמו כן, רבים חקרו את הטקסטים הקדומים בלי להתעמק ברקע הגאוגרפי־אקולוגי שלהם.

כמו אולברייט, היה גם האב פליקס־מארי אַבֵּל, כומר צרפתי וחוקר חשוב, שונה מחוקרי 'הדגם החדש'. הוא סייר לאורך בקעת הירדן ב־1910,18 ובמחקרו נקט גישה שהייתה מעין חוליית מעבר בין הגישה המרחיבה של המאה התשע־עשרה לתפיסה הצרה יותר שאחריה. אַבֵּל ניחן בחוש מיוחד, בראייה מקורית ובהבנת דבר מתוך דבר. בכך דמה לאולברייט, אבל הדגיש יותר ממנו את הגאוגרפיה והאתנוגרפיה. בהמשך נביא גם מדבריו.

במלחמת העולם הראשונה נערכו קרבות במדבר של בקעת הירדן, בביצות של ואדי מִלחָה וסמוך לעיר הרומית העתיקה אַרכֶלָאיס. בקיץ 1918, סמוך לסוף המלחמה ולשביתת הנשק, נקבע כאן קו־הגנה של הצבא הבריטי מול הביצורים הטורקיים־גרמניים. הבריטים קראו לביצורים הללו "קו העוּג'וֹת", כי השתרע לרוחבה של הארץ — מהירקון (ואדי עוג'א המערבי) לנחל ייט"ב (ואדי עוג'א המזרחי). בקרבות בבקעת הירדן השתתפו גם "הגדודים העבריים", מתנדבים יהודים וארצישראליים בצבא הבריטי, שאחד ממפקדיהם היה זאב ז'בוטינסקי. הכוחות הבריטיים־יהודיים השכילו לפצח את הקו הטורקי ולכבוש את המעבר על הירדן הנקרא "אוּם שוֹרט".19

בחמישים שנות המנדט הבריטי והשלטון הירדני, בין 1918 ל־1967, נשארה בקעת הירדן שוממת וריקה להדאיב, במצב זהה למאות השנים של השלטון הממלוּכּי והעות'מאני. האזור היה נידח ומוזנח, ללא נפש יהודית. רק בדרום הבקעה, מזרחית ליריחו, נוסד קיבוץ בית־הערבה שאנשיו פונו במלחמת השחרור ב־1948. ביישוב היהודי הבודד הזה, במדבר החוואר הסמוך לירדן, נערכו ניסיונות חקלאיים חשובים של שטיפת המלח מהקרקע. אחרי שפונו חברי הקיבוץ בסירות מקליה לסדום, חזרה השממה לאזור לעשרים שנים נוספות. יריחו נשארה עיירה עלובה וקטנה, ובמרחב שבינה לבית־שאן השתרע מדבר צחיח.

ההתיישבות היהודית החדשה שאחרי מלחמת ששת הימים ב־1967 הפריחה מחדש את המדבר. היישובים שנוסדו בשנות השבעים והשמונים למאה העשרים פיתחו את חקלאות ההשקיה, גידול מטעי התמר, הפרחים והתבלינים. במקביל להתיישבות, אך בלי קשר אליה, התחלנו גם אנחנו ללכת ברגל.

ראשית לכול ביקשנו לדעת — האם הייתה בקעת הירדן מדבר שומם במשך כל תולדותיה?

5 נלסון גליק, הירדן, מאנגלית: אברהם דב זינגר, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ו, עמ' 15.

6 גליק, הירדן, עמ' 13. גליק כתב זאת ב־1946, כשההתיישבות הציונית הייתה עוד רחוקה מאוד מהשומרון והירדן: מעין נבואה לעתיד לבוא.

7 ויליאם פרנסיס לינטש, מסע מחקר אל הירדן וים המלח, מאנגלית: שלמה גונן, תל־אביב: משרד הבטחון — ההוצאה לאור, 1984.

8 שם, עמ' 156.

9 שם, עמ' 172.

10 שם, עמ' 176-175.

11 הנרי בייקר טריסטראם, מסע בארץ ישראל: לחקר חיי הארץ וטבעה — יומן 1864-1863, מאנגלית: חיים בן־עמרם, ירושלים: מוסד ביאליק, 1975, עמ' 163 ואילך.

12 מרק טוויין, מסע תענוגות לארץ הקודש, מאנגלית: ארנון בן נחום, ירושלים: הוצאת אריאל, 1999, עמ' 5.

13 שם, עמ' 154-153.

14 ויקטור גרן, תיאור גיאוגרפי, היסטורי וארכיאולוגי של ארץ ישראל, כרכים 5-4: השומרון (א-ב), מצרפתית: חיים בן־עמרם, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשמ"ד.

15 גרן, תיאור גיאוגרפי 4, עמ' 62-61.

16 שם, עמ' 159.

17 ג'והן מקריגור, רוב רוי על הירדן, הנילוס, ים סוף, ים כנרת ועוד: מסע שוטית בארץ ישראל, מצרים ונהרות דמשק, מאנגלית עמיהוד ארבל, תל־אביב: משרד הביטחון, 1984, עמ' 241.

18 Félix-Marie Abel, "Exploration de la Vallée DU Jourdain", Revue Biblique (1892-1940) 9.3 (1912): 532-556. להלן: אבל, "עמק הירדן".

19 ראו זאב חנוך ארליך, השומרון במלחמת העולם הראשונה: פרקים נבחרים, ירושלים: משרד החינוך והתרבות, 1987, עמ' 72-57. בחורף 2011 חקרנו אתר בע'ור ומעל הירדן, הקרוי במפה אום א־שע'וט. נראה לנו שבמקום זה, סמוך למעבר אום שורט, היה בית קברות צבאי גדול למדי (400-300 קברים) ומעין מפקדה או מרכז צבאי טורקי. וראו אדם זרטל, סקר הר מנשה, כרך חמישי: בקעת הירדן התיכונה — מנחל פצאל לנחל ייט"ב, תל־אביב: משרד הביטחון ואוניברסיטת חיפה, 2012, אתר 73.