כראמל 3: נער החידות

פרק ראשון

ובו יסופר על חזרתו של ארתור ג'רום לטירה, על שלולית פיפי צהובה, ועל ארוחת בוקר שמתקררת.

בארבע לפנות בוקר פקח כראמל את עיניו בפתאומיות. ליבו דפק בחוזקה. כפות רגליו הזיעו בצורה יוצאת דופן. הוא זינק בבהלה מהמיטה של רובי, רץ בכל כוחו אל חדרו של אוליבר, ולחרדתו, בדיוק כפי שחלם, המיטה היתה ריקה. "בטח יש לזה הסבר הגיוני," הוא ניסה להרגיע את עצמו ללא הצלחה. בחלום שממנו הקיץ ההסבר היה מבעית במיוחד. קורנליה הצליחה לחדור לטירה דרך עליית הגג, משטה בשוטרים הרבים שעוד היו פזורים בטירה ובשומרים החמושים. היא הצליחה לחמוק מהחדר, ונעלמה עם אוליבר לנצח...

כראמל הביט בחלון שהיה פתוח למחצה. הצעקה של מילה מהחלום המשיכה להדהד בראשו. הוא הבחין בחיתול הבד הזרוק על יד הדלת. "משהו נורא התרחש כאן!" היה נדמה לו שמישהו בוחן את דמותו מבחוץ, ואף שידע שזה לא הגיוני, גופו נמלא פחד. הוא רץ בכל כוחו אל החדר של מילה וזינק פנימה. שם, במיטה הגדולה, ראה את מילה ואת וספ ישנים שנת ישרים וביניהם שוכב לו אוליבר, רגוע ושלֵו. פיו היה פתוח למחצה, והמוצץ היה מונח ליד ראשו. כראמל נאנח אנחת רווחה.

"חלומות השווא האלה..."

הוא המשיך להביט בהם עוד כמה דקות עד שהסדיר את נשימתו. "הכול בסדר. אפשר לחזור לישון." הוא ידע שמחר צפוי לכולם יום ארוך במיוחד. האורחים החדשים והלא צפויים שהצטרפו לטירה גרמו למילה התרגשות אדירה. בשילוב חזרתו של אוליבר, כראמל לא ידע איך הלב שלה יעמוד בסערת הרגשות הזאת. היא תצטרך עזרה. אתמול, כשלא יכלה עוד לעכל את הבשורות, היא ביקשה מכולם ללכת לישון ולהניח לה לנפשה. היא רצתה לדבר על הכול בבוקר.

הוא החליט לחזור לישון. הוא הסתובב לאחור ומצא את עצמו עומד בתוך שלולית צהובה.

"אוגוסט, אוגוסט, אוגוסט. מה יהיה איתך, ידידי?" הוא הביט בכלב הקטנטן עם העיניים הגדולות הבולטות, הזנב המסולסל והפרצוף הפחוס שעמד בצד, שקט מתמיד.

אוגוסט מיהר ללקק את פניו של כראמל, ואז נשכב על הגב תוך כדי נפנוף רגליים.

"אנחנו מכירים כבר די הרבה זמן," לחש כראמל. "זה לא הגיוני שאתה עדיין עושה פיפי של התרגשות כשאתה רואה אותי." הוא סימן לאוגוסט לבוא אחריו. "לא אכפת לי מה השעה. הגיע הזמן לשים לזה סוף פעם אחת ולתמיד."

הם יצאו מהחדר, הלכו עד קצה המסדרון ונכנסו לחדר קטנטן, ששימש בדרך כלל את המשרתים למנוחה קלה. בחדר לא היו שטיחים, רק ארון קטן, שולחן עם שתי כורסאות ירקרקות, מדף עם רדיו טייפ וחלון גדול שהשקיף על האגם.

"שיעור ראשון, אוגוסט: איך מתמודדים עם פיפי שבורח מהתרגשות. אני רוצה שתהיה מודע לעצמך. אל תיתן לפיפי לשלוט בך. כשאכנס, תחשוב איך תצליח להתאפק. תשב כאן ואני אכנס לחדר. הכול עניין של שליטה עצמית."

כראמל יצא מהחדר וספר עד עשר. כשפתח את הדלת, אוגוסט לא הצליח להתאפק. מבויש וחפוי ראש הוא זחל אל מתחת לארון ועשה רושם שאין לו כוונה לצאת משם בקרוב.

"אוגוסט," כראמל התקרב בעדינות וקרא בשמו, "אל תתבייש. אני אלמד אותך איך לשלוט בזה. בתור התחלה, אני אשמח אם תצא מתחת לארון."

אוגוסט סירב.

"אוגוסט, אני מזכיר לך שאני חתול," כראמל נכנס גם הוא מתחת לארון ונשכב לידו. "אתה לא יכול לברוח ממני. תראה, ברגע שתבין שאתה ואני נמצאים באותו מעמד, ששנינו שווים אחד לשני, חברים טובים, תוכל להפסיק להתרגש ממני. תחזור אחרי: 'אתה ואני חברים טובים.'"

אוגוסט החל לנבוח, "האווה אוו האווה אוו..."

"יפה," כראמל נראה מרוצה. "עכשיו צא מכאן, ואני אכנס שוב לחדר. ברגע שתראה אותי, תחזור על המשפט הזה בקול רם ותתאפק חזק־חזק."

כראמל יצא, ספר עד עשר ונכנס שוב לחדר. אוגוסט נבח, "האווה אוו האווה אוו!" אבל בכל זאת לא הצליח להתאפק...

כראמל לא התייאש. הוא דילג מעל השלולית באלגנטיות. "הבעיה היא שאתה לא מאמין בעצמך," הוא קבע. "אני רוצה שתצעק, 'אני לא מתרגש מאף אחד! אחרים מתרגשים ממני!'"

אוגוסט נעמד על רגליו. "האווה אוו הו האוו או האוו! האוו האוווה הווא!"

"מצוין," כראמל הינהן. "עכשיו נצעק את זה ביחד. אתה מוכן, אוגוסט??"

הכלב הביט בו נלהב. "אני כלב שלא מתרגש מאף אחד! אחרים מתרגשים ממני! האווה אוו הו האוו או האוו! האוו האוווה הווא!"

"תחזור אחרי: 'אני כלב אלוף!'"

אוגוסט קפץ במקום. "האוו אוו האווו!"

"כן!! זה מה שאתה! אתה אלוף!"

"האווווו!"

"אני יוצא עכשיו שוב, וכשאני אכנס, אתה תסתכל עלי במבט קשוח עם אוזניים זקורות, תתאפק ותנבח בכל הכוח. הבנת??"

"האוווו!" אוגוסט הביט בו במבט נחוש.

כראמל סגר אחריו את הדלת. אם לפחות הוא היה מרים את הרגל קודם, חשב לעצמו, מזהיר. אבל לא. ככה פתאום. מילה תהיה מאוד מרוצה אם הוא ישלוט בעצמו, וכך גם המשרתות והמשרתים, שבטח כבר נמאס להם לנקות אחריו. כראמל פתח את הדלת. אוגוסט התנפל עליו בנביחות סוערות וחזקות, "האווה אוו הו האוו או האוו! האוו האוווה הווא!" ולאחר שראה שהצליח והשטח סביבו יבש, המשיך, "האווה אוו האווה אוו!"

כראמל קיפץ סביבו, "בטח, אוגוסט, אתה ואני חברים טובים. הכי טובים שיש."

הדלת נפתחה. מילה עמדה בפתח ולא נראתה מרוצה.

"תגידו לי, השתגעתם?" היא נופפה בידה לעברם. "אתם יודעים מה השעה? מה הרעש הזה? אתם רוצים להעיר את אוליבר? תחזרו לחדרים שלכם מיד. עבר עלי לילה קשה, אני חייבת לישון." היא יצאה וסגרה אחריה את הדלת.

כראמל הביט באוגוסט. הוא שוב עמד בשלולית צהובה, גדולה במיוחד.

"יופי, מילה..." כראמל התעצבן.

"טוב, אוגוסט. בוא נמשיך בשיעורים בקומה למטה. הפעם נלמד איך מתמודדים עם פיפי שבורח מפחד."

"אז... מה?" ג'יין שאלה בחשש. "אתם חושבים שמילה תכעס אם ננסה להיכנס?"

"אני מאוד מקווה שלא," גול הניח יד על בטנו. "הבטן שלי מקרקרת. אני כל כך רעב."

הלנה התעצבנה, "תהיו בשקט. אני לא מצליחה לשמוע כלום."

"אולי תכניסי לה פתק ותבקשי שתדבר יותר חזק כדי שתוכלי לשמוע?" גול הצחיק בעיקר את עצמו.

"מה שקרה אתמול מוזר מדי. מילה ירדה מהפסים. בחיים היא לא התנהגה ככה. איך היא סילקה אותנו לחדרים ודרשה שלא נצא מהם," אמר רובי בקול מוטרד. "זה פשוט לא מתאים לה."

"היא אפילו לא נתנה לנו לפגוש אותו," ג'יין נשמעה מאוכזבת.

"מי זה 'אותו'?" הלנה התייאשה. היא כבר הבינה שלא תצליח לשמוע דבר. היא הרחיקה את אוזנה מהדלת. היא זכרה היטב את היום האחרון שראתה את ארתור ג'רום. זה אמנם היה מזמן, אבל דבר אחד היא זכרה בוודאות — הוא היה די מת.

כולם הביטו באל־אל ששתק. "זהו? איבדת את הלשון שלך?" הלנה גערה בו.

"מה??" הוא נראה מבולבל, כאילו לא הקשיב לאף מילה שנאמרה סביבו.

"מה 'מה'?" הלנה התעצבנה. "אתה האחרון שנשארת בסלון. איך יכול להיות שלא ראית כלום? זה באמת הוא? הוא חזר?"

אל־אל הוציא את ידיו מהכיסים. "אני לא יודע. ראיתי איש בלונדיני וילד קטן עם שיער מבולגן, אבל מילה תפסה אותי ביד ומשכה אותי לכיוון המדרגות לפני שהספקתי להבין מה הולך שם."

"אם הוא חושב שהוא יכול להתחרט ושנחזיר לו את כל המתנות שהוא נתן לנו, הוא טועה ובגדול!" גול היה נחרץ. "מה הוא חושב לעצמו, שאפשר לתת מתנות ואז לבקש אותן בחזרה? אני לא מבין בכלל למה מילה הכניסה אותו הביתה."

"מי אמר שהיא הכניסה אותו, ולמה אתה חושב שהוא רוצה לקחת לך את המתנות?" אל־אל סידר בתנועה חטופה את הבלורית.

"לא ירצה לקחת את המתנות?" גול התעצבן, "נראה מה תגיד אחרי שהוא יבקש מאיתנו להסתלק מהטירה. אתה מוכן לחזור לגור בבית הקודם שלנו? חבל שהיא לא אמרה למר בראון להגיד לו שאנחנו לא בבית, שייקח ממנו הודעה ו... ו... ויגיד לו שנחזור אליו אחרי החגים."

"אחרי החגים?" ג'יין הרימה גבה בפליאה, "החג הבא בעוד חצי שנה."

"יופי. זאת בדיוק הכוונה," גול שתק רק לרגע. "אוף! אבל למה לדבר כל כך הרבה דווקא כשצריך לאכול ארוחת בוקר," הוא נשמע מיואש.

"אתם יודעים," ג'יין חשבה לרגע, "אם אני הייתי מקבלת מתנות שוות מדוד עשיר שמת ואז מגלה שזאת טעות ושהוא חי בכלל, סביר להניח שהייתי שמחה מאוד. אם הוא נתן לכם מתנות כל כך גדולות, אני בטוחה שהוא לא יסלק מכאן אף אחד."

רובי חשב על דבריה, "לי זה נשמע הגיוני. אולי פשוט ניכנס לחדר האוכל ונפגוש אותו. מה כבר יכול לקרות?"

נראה שאל־אל וגול ניסו לומר כהרגלם משהו מעליב, אך עצרו בעצמם. דבריו של רובי נשמעו להם סבירים מאוד. אבל רגע לפני שהלנה נגעה בידית הדלת, קולו של מר בראון נשמע מאחור. "אני שמח שכולכם כאן. בדיוק שלחתי את המשרת לקרוא לכם מהחדרים. בואו אחרי. ארוחת הבוקר תוגש היום בחוץ. גברת מילה ביקשה לא להפריע לה."

הלנה ניגשה אליו ראשונה, "אז זה באמת נכון? מר ארתור ג'רום חזר?"

מר בראון לא ענה.

"טוב. אל תענה. רק תגיד לי איך זה יכול להיות. אני לא שמעתי על מישהו מת שחזר לחיים. בטח יש הסבר הגיוני, נכון? חייב להיות הסבר הגיוני. איך הוא נראה? הוא שאל עלי?"

הלנה זכרה את הסוכריות שנהג לתת לה כשהיתה קטנה. הוא אמנם לא היה קרוב משפחה שלה, אבל היא גדלה בביתו עם אמה, גברת בלום.

"למה אתה לא עונה לי?" הלנה התרגזה.

"אני לא עונה לך, גברתי הצעירה, כי אני באמת לא יודע. גברת מילה סילקה גם אותי מהסלון אתמול בלילה."

רובי הביט בו. "אתה נראה מוטרד."

"נכון," מר בראון אישר. "אני מאוד אוהב את מילה, ואתמול, כשהכנסתי את שני האורחים לסלון, ראיתי את האימה בעיניים שלה. אני אשמח אם תפסיקו לשאול אותי שאלות שמעמידות אותי במצב לא נעים. אני מקווה שמילה תסיים את השיחה בקרוב ותוכלו לשאול אותה מה שתרצו." הוא פתח את הדלת המובילה לחצר ונכנס בחזרה.

"אתם רואים?" אל־אל ניסה להרגיע, "מר בראון דיבר על שני אורחים. זה אומר שארתור ג'רום לא נכנס אחרי הגבר הבלונדיני עם הילד."

גול לא הסכים לדבריו. "מר בראון לא מתייחס לילדים כאל אורחים. שני אורחים זה אומר שני אנשים מבוגרים — הגבר הבלונדיני וארתור ג'רום."

"אחד ועוד אחד שווה שניים, לא שלושה, גם אם אחד מהם הוא ילד," אל־אל לא ויתר.

מהרגע שחשבון נכנס לעניין, מוחו של גול נאטם. מכיוון שלא היה לו שום דבר חכם להגיד, הוא רק פלט בכעס, "אתה סתם מדבר שטויות!"

"טוב, תשתקו שניכם," להלנה נמאס. "אני מקווה שבהמשך נקבל תשובות."

הדלת נפתחה וצ'אנג יצא עם עוד שני משרתים. "אני לומר לכם להיות בוקר טוב, חברים."

השולחן התמלא בכל טוב. "אנחנו כאן לחגוג את אוליבר שחזר ואנחנו לאכול טוב ולשמוח."

החבורה לא נראתה שמחה במיוחד.

"איפה אוליבר באמת?" שאלה ג'יין.

"אוליבר להיות עם מילה וספ בפגישה עם צהוב השיער. אני להכניס להם תה קודם."

"כראמל איתם?" רובי תיאר לעצמו שכל התשובות נמצאות אצל החתול הכתום שלו.

"כראמל לא להיות איתם."

ג'יין זינקה ממקומה. "איך לא חשבנו על זה קודם? ברור שכראמל יודע הכול. בואו נלך לחפש אותו."

הלנה ואל־אל קמו גם הם, והשלושה מיהרו להיכנס לבית. רק גול השתהה, מהסס, אז לקח שתי פרוסות לחם עבות, מרח על אחת מהן ריבה, הניח עליה את הפרוסה השנייה, נתן ביס גדול ורץ בעקבותיהם. "רגע, חכו לי. גם אני בא!"