כראמל 6: תעלומה כפולה

פרק ראשון

פרק ראשון ובו יסופר על סכסוך בין יבשות, על החופש המיוחד של גול, על שיפוץ בעליית הגג, על המנוּחה של ג'יין ועל האור שהפריע להירדם.

"זה לא הוגן!" גול צרח צרחה כל כך חזקה, עד שהציפורים שנחו על סורגי החלון התעופפו בבהלה למקום בטוח ושקט יותר.

"מה לא הוגן?" רובי ניסה להבין.

גול לא ענה. הוא עקב בעיניו אחרי מילה וספ שליוו את הרופאה עד לפתח הדלת. ברור שהוא רצה לענות מיד על השאלה, אבל החליט להמתין עד לשובה של מילה. אין טעם לומר פעמיים את אותו המשפט. הוא רצה תשומת לב מלאה, ואכן אחרי שתי דקות מילה וספ חזרו לסלון והתיישבו מותשים על הספה האפורה.

גול חיכה עוד כמה שניות כדי לבחון אם מישהו מתכוון להתייחס אליו, ולאחר שהבין שצעקתו נשכחה, כיחכח בגרונו ושיחזר את המאורע: "זה לא הוגן!" הפעם הוא גם הוסיף דפיקה דרמטית עם היד על השולחן.

זה עבד. כל היושבים בחדר הפנו אליו את מבטם, חוץ מוויש שהמשיך לקרוא בספר האהוב עליו "מלחינות ומלחינים ששינו את העולם" (וגם מאוגוסט, שהמשיך ללעוס נעל ירוקה ומשונה שהצליח לגנוב במאמצים רבים מחדרו של צ'אנג).

גול החליט לשתוק כדי לְהַעֲצים את המתח. הוא שמע שזה מה שאנשים חשובים עושים כשהם רוצים ליצור דרמה, צועקים ושותקים.

"אם אתה מתכוון לזה שהלנה ואל־אל נסעו לכפר הנופש 'נייצ'ר פארק', אל תשכח שהם נסעו עם כל הכיתה לחודש של מחקר בטבע לצורך פרויקט הסיום בביולוגיה. מדובר בחודש שלם של לימודים. זה לא פרס."

"נראה לך שאני רוצה לנסוע לכפר נופש לחודש של לימודים?" גול הביט במילה מזועזע.

"אז מה הבעיה שלך?" מילה הביטה בכראמל בתחינה. היא הבינה שמגול יהיה קשה לקבל תשובה, וחשבה שאולי לחתול יהיה הסבר הגיוני.

כראמל, שידע בדיוק מה מעצבן את גול, החליט לשתוק ולתת לו אפשרות לענות בעצמו על השאלה, בעיקר כי התשובה היתה כל כך מטופשת.

"אני מזכירה לך שגם אלכסנדר לא יצא לחופשה. הוא רק מלווה את רינגו במסעה הביתה לדרום אמריקה. היא רוצה להיות לטאה חופשית, וכיבדנו את בקשתה. אם רצית להצטרף למסע, יכולת להתנדב כששאלנו."

גול נחר בבוז. הוא זכר איך התחבא מתחת לשולחן כשבדקו מי מוכן להצטרף לאלכסנדר. "אני לא מדבר בכלל על אלכסנדר ורינגו. אני מדבר על ג'יין! שמעתי מה הרופאה אמרה, שמעתי שגם היום, כמו בכל השבוע האחרון, היא תישאר בחדר לנוח, תקרא את הספר המשעמם שלה, ואתם תמשיכו לכרכר סביבה, לדאוג לה, להגיש לה אוכל למיטה ולשאול כל דקה, 'את בסדר, ג'יין?' 'נוח לך, ג'יין?' 'את צריכה שנביא לך עוד משהו, ג'יין?' 'אולי הכרית שלך לא מספיק גבוהה? אולי השמיכה לא מספיק מנוערת? אולי גרגר אבק נכנס לך לעין? אולי נשנה למענך את הנוף שרואים מהחלון ונזיז את האגם קצת יותר שמאלה?' כאילו שהיא איזו מלכה או משהו כזה. היא רק התעלפה לשתי שניות בגלל חולשה, לא הצילה את העולם או גילתה את אוסטרליה."

"אומרים לגלות את אמריקה, לא את אוסטרליה," ויש הניח לרגע את הספר בצד.

"מה זה משנה בכלל? זה אותו דבר, לא?"

ויש נראה מזועזע. "אוסטרליה נמצאת באוקיאניה. היא לא קשורה לאמריקה בכלל." הוא רץ מהר להביא את האטלס שלו וחזר מתנשף. "תראה," הוא הצביע על השטח הקטן והירוק בצד ימין של המפה. "אוסטרליה זאת היבשת הכי קטנה. תסתכל על הצד השני, אמריקה!! אמריקה ענקיסטית! איך אפשר להתבלבל ביניהן?"

גול נעמד, "אז אתה טוען שאני טועה?"

ויש הינהן.

"אם אני טועה, זה אומר שג'יין כן מלכה וכן גילתה את אוסטרליה?" הוא חטף את האטלס מידיו של ויש וסגר אותו בדיוק ברגע שוויש רצה לצטט לו קטע קצר על קולומבוס שגילה את אמריקה בטעות ועל האירופאים שגילו את יבשת אוסטרליה כבר במאה השבע־עשרה, אבל המשפט האחרון של גול בילבל אותו.

"האם ג'יין היא מלכה והאם היא גילתה את אוסטרליה?" ויש חידד את השאלות המשונות. "נצטרך לשאול אותה כשהיא תתעורר. אבל אני די משוכנע שלא."

"יופי," גול שמח לחזור לעניין המרכזי, "אבל אי אפשר לשאול את ג'יין שום דבר כי אסור להפריע לה גם היום! ג'יין צריכה לנוח. ויש, אתה מבין את חוסר הצדק? אני, אתה ורובי נלך לבית הספר היום, אבל ג'יין לא. כשא־נ־י התלוננתי לפני שנה על כאבי שיער איומים אחרי התספורת שלי, אף אחד לא ריחם עלי. ולאן מילה שלחה אותי למחרת? לבית ספר! וכשא־נ־י גיליתי שיש לי את עצם הזנב ושכואב לי בזנב כאבים איומים, כולם זילזלו ואמרו לי שאין לי זנב. אף אחד לא ריחם עלי. ולאן מילה שלחה אותי למחרת? לבית הספר! וכשלפני חודשיים נפל לי צמר גפן על הראש והתלוננתי על חבלות קשות, זה לא עניין אתכם. אף אחד לא ריחם עלי. ולאן מילה שלחה אותי למחרת? לבית הספר! וכשא־נ־י..."

"ד־י! מ־ס־פ־י־ק!" מילה התרתחה. "אני לא מבינה מה יש לך לקנא בג'יין, שהתעלפה בגלל כל הלחץ והבלגן שהיו בטירה בתקופה האחרונה. אתה לא רוצה ללכת היום לבית ספר? אל תלך! תישאר בבית!"

גול שמח. "באמת? אני יכול להישאר היום בבית? בלי שום תנאי?"

"לא אמרתי שבלי שום תנאי," מילה הביטה בו בייאוש. "תעלה לעליית הגג. מר בראון ממיין שם ארגזים שהוא מצא בחדרון. תעזור לו בשעה הראשונה, ואחר כך תהיה משוחרר ותוכל לעשות מה שתרצה. רק תפסיק להסתכל כל הזמן מה עושים האחרים, ותתרכז במעשים שלך לשם שינוי."

גול לא היה מרוצה. "למה אני צריך לעזור למר בראון? למה לא ג'יין?"

המבט של מילה היה כל כך כעוס, שגול החליט לרוץ מהר לעליית הגג לפני שהיא תתחרט.

כשנעלם מטווח שמיעה, כראמל קפץ על ויש והתיישב על ברכיו. "מעניין מה גול יעשה כשיגלה שאף אחד לא הולך היום לבית הספר, כי חופשת הקיץ מסתיימת רק מחר."

רובי צחק, "אני מציע שלא נגלה לו."

"לי דווקא יש רעיון מה נעשה עם גול," כראמל הביט במילה משועשע. "אני יודע מה יש בארגז, ונראה לי ששלחת אותו לעליית הגג בדיוק ברגע הנכון."

"לְמה אתה מתכוון?" מילה לא ידעה אם היא אמורה לשמוח או לפחד.

"אני בעצמי לא לגמרי בטוח לגבי העניין, אז אולי כדאי שלא אדבר על זה. אני רק אסיים את ארוחת הבוקר ואלך לבדוק מקרוב מה קורה שם למעלה," הוא יילל.

***

גול החל לטפס בחוסר חשק לעליית הגג. כשחלף על פני החדר של ג'יין בקומה השנייה, הוא התאפק ולא צעק לעברה מילים לא יפות. במקום זה הוא המשיך לטפס לקומות השלישית והרביעית ומשם לעליית הגג. הוא נזכר בשיעור הפסנתר שהעבירה לו קורנליה/אודיל באותו החדר ממש. זה היה מזמן. הוא לא אהב לחשוב עליה יותר מדי, ולכן מיד העביר את מחשבותיו לנושא האהוב עליו: חופשה. כל מה שעליו לעשות זה לשבת קצת ליד מר בראון ולמיין איתו חפצים ישנים, ואחרי שעה לפרוש. אולי הוא ימתין שברברה תחזור מבית הספר, ושניהם יבלו את היום באגם? המחשבה הזאת שימחה אותו.

הרבה דברים השתנו מאז הפעם האחרונה שגול ביקר שם.

בעבר עליית הגג היתה אחד המקומות הסודיים בטירה. הקוד לכספת שבה היו שמורים מפתחות הכניסה היה ידוע רק לשומר הראשי, ושלוש הדלתות המובילות אליה היו נעולות היטב. אבל מילה כבר כנראה לא פחדה מפולשים מבחוץ — שלוש הדלתות היו פתוחות לרווחה, ולא היתה כספת בכלל.

המקום עבר שיפוץ רציני. אף אחד לא היה יכול להציץ מבחוץ לנעשה בתוכה כמו פעם. עציצים ובהם צמחים ענקיים ניצבו בכל מקום והשרו תחושה של ג'ונגל פראי.

מר בראון הופיע לאחר כמה דקות. "בוקר טוב, בחור צעיר," הוא חייך לעברו של גול. "הבנתי שאתה מצטרף אלי היום."

גול לא נראה מרוצה בלשון המעטה. "כן, מילה מכריחה אותי לעזור לך לשעה אחת, וכל דבר עדיף לי מללכת לבית ספר, אז הסכמתי. מה הסיפור? למה דווקא אתה צריך למיין את החפצים האלה? למה דווקא אני צריך לעזור לך? יש בבית כל כך הרבה עובדים. אי אפשר לבקש מהם?"

מר בראון הושיט לגול כפפות, "זה נגד האבק. אני יודע שיש לך עור עדין ורגיש."

גול הניח את הכפפות בצד. "התבלבלת ביני לאחי הגדול. הוא הרָגיש בינינו." הוא המשיך להתבונן במר בראון שפתח דלת קטנה והעביר דרכה בזה אחר זה חמישה ארגזים.

"דודך ארתור ג'רום נהג לצאת למסעות בכל העולם ולהביא מהם כל מיני חפצים. הטירה הזאת ענקית, וכל הזמן אנחנו מוצאים עוד ועוד מקומות משונים שבהם הניח את החפצים שהביא. כמה מהחפצים קסומים, כמה מהם שווים הרבה כסף, ומילה החליטה שאני העובד היחיד בטירה שהיא סומכת עליו. לכן בכל פעם שמוצאים ארגזים של ארתור, כראמל בודק אותם ראשון, ואני האדם היחיד שממיין אותם. לאחרונה שיפצנו את עליית הגג ומצאנו את הארון הזה שהיה מוסתר בה. אני מאוד סקרן לדעת מה יש בתוך הארגזים האלה. כראמל בדרך כלל רומז לי משהו לגביהם, הפעם הוא לא אמר דבר."

"איך יודעים שאלה הארגזים של ארתור?" גול לא הבין.

"תסתכל," מר בראון הצביע על חותמת שהופיעה על כל הארגזים בצד שמאל למטה. חותמת עגולה בצבע יין, מעוטרת בפרחים, ובמרכזה האות א'. "ארתור סימן את הארגזים שלו בבירור. אי אפשר להתבלבל."

גול הביט בארגזים בסקרנות, אבל אחרי אלפית שנייה נזכר שזה לא באמת מעניין אותו. הוא התיישב על הרצפה רק כי לא היה לו כוח לעשות עוד שני צעדים אל הכיסא הנוח שעמד בצד. "טוב, אז תתחיל ואני אעזור לך מהצד."

למר בראון זה לא הפריע, גם ככה הוא לא בנה על העזרה של גול. הוא התיישב והחל לפתוח בזהירות את הארגז הראשון.

גול פזל לעבר החפצים שמר בראון החל לקטלג, למיין ולסדר, וכמו שחשד מלכתחילה, הכול היה משעמם ואפרורי. מר בראון, לעומת זאת, סָפַק מדי פעם כפיים וקרא באושר, "אני לא מאמין! היומן המקורי של ליאונרדו דה וינצ'י!" או "אני עומד להתעלף! התווים המקוריים לסימפוניה החמישית של בטהובן בכתב ידו, כולל הערות!"

גם פסלים היו שם, ובעיני גול הם היו מכוערים במיוחד, אבל היה פסל אחד קטן של היפופוטם בצבע תכלת. גול החל להושיט אליו את ידו, אבל מר בראון גער בו בגסות, "תיזהר! זה פסל מצרי שהוצא מקבר של איש מלוכה חשוב."

"מה זה משנה?" גול לא הבין. "אני בטוח שאיש המלוכה המצרי החשוב היה שמח מאוד לגלות איזה תוכניות יש לי עבור הפסל שלו." הוא ניסה שוב להגיע אליו. הוא התמתח, נאנק והתמתח עוד קצת, ועדיין חסרו לו בדיוק שלושה סנטימטרים כדי להגיע להיפופוטם. מר בראון נשם לרווחה.

גול החליט לעצום את עיניו, אך לפני שהספיק להירדם, חש בזנבו של כראמל מתהדק סביב רגלו. "אז ככה אתה עוזר למר בראון?" הוא נזף בו.

"די, כראמל, תניח לי," גול התלונן. הוא דחף את כראמל הצידה וחזר לחפש תנוחה נוחה לנמנום.

כראמל ריחרח את הארגז שמר בראון פתח. הריח היה מוכר לו כל כך.

מר בראון נראה עסוק מאוד ועיניו של גול היו עצומות, לכן אף אחד מהם לא היה יכול לראות את החיוך שהתפשט על פניו של החתול. הוא זכר את היום שבו ארתור ג'רום ארז את החפצים שהיו בארגז, בעיקר חפץ סגול מסוים.

"בפעם שעברה זה היה כל כך מצחיק," הוא חשב לעצמו. "נראה לי שגם הפעם כדאי לא להתערב."

הוא יילל בהנאה כמו שרק חתולים שמאוד מרוצים מעצמם מייללים. "רציתי לעזור, אבל נראה לי שהעזרה תגיע ממקור לא צפוי, אז אני יכול ללכת."

"לְמה אתה מתכוון?" גול שאל ואפילו פקח עין אחת.

"אתה עוד תראה." כראמל נעלם, ואז זה קרה.

בהתחלה גול לא שם לב, אבל מרגע שהבחין בכך, הוא לא היה יכול להתרכז בשום דבר אחר. בין החפצים שמר בראון הוציא מהארגז היה ספר עבה מאוד בצורת ריבוע, בעל כריכה עבה וסגולה, ועליו תחריטי זהב. והספר הזה דיבר אליו.

גול ניסה להתעלם, אבל זה לא עזר. נדמה כי לספר יש תודעה והוא חודר לו למוח.

קח אותי!

"אמרת משהו?" גול זינק ממקומו בבהלה.

מר בראון הניד את ראשו.

"אבל אני שמעתי. אני בפירוש שמעתי אותך אומר לי לקחת אותך."

"לקחת אותי?" מר בראון לא הבין. "למה שאני אגיד לך לקחת אותי? ואם אני אגיד לך דבר כזה, לאן תיקח אותי בדיוק? אני באמצע העבודה. יש עוד שני ארגזים לפתוח."

גול הביט בספר. הוא הרגיש עקצוצים בידיים.

קח אותי!

גול התקרב למר בראון. "אל תגיד לי שגם את זה לא שמעת."

"את מה לא שמעתי?" אמר מר בראון, הפעם בחוסר סבלנות. "גול, אם אתה כל כך סובל, פשוט לך. אל תדאג בגלל מילה. אני לא אספר לה ששיחררתי אותך לפני הזמן. אין לי בעיה שאתה לא עוזר, אבל לפחות אל תפריע."

גול לא הקשיב. היה נדמה לו שהספר רועד. הוא התקרב אליו וקרא בקול רם, "ספר התשובות הגדול לחיים."

מר בראון התלהב, "זו הפעם הראשונה שאני רואה אותך מתעניין בספר. זה מאוד מרגש." גול הרים את הספר ודיפדף בו. הדפים היו ריקים. "מוזר. לא כתוב בו כלום."

קח אותי!

"טוב, בסדר! הבנתי אותך כבר בפעם הראשונה! כמה רעש אתה עושה?!" גול הסתכל על הספר בכעס.

מר בראון נעלב. "אל תדבר אלי בצורה כזאת, ילד. תכבד אותי כמו שאני מכבד אותך."

גול גימגם, "ס...סל...סליחה... לל...לא התכוונתי אליך. אני יכול לקחת רגע את הספר הזה?"

מר בראון הסתכל שוב על הספר, ואז על גול. "כן, קח אותו אם יש לך מה לעשות בו. הדפים ריקים. אולי תכתוב בו יומן או משהו מועיל אחר."

גול לקח את הספר ויצא במהירות.

רק בחדר שלו, כששכב במיטה המבולגנת, הוא הרשה לעצמו לעצום עיניים וניסה להירגע. הוא קיווה לא לשמוע עוד קולות. הרי לא ייתכן שהספר באמת דיבר אליו. ואכן, שום קול לא נשמע.

הוא קרא את הכתוב בגב הספר: ספר התשובות הגדול לחיים. אתם שואלים, אני עונה. אתם מתחבטים בשאלה אישית? עומדים בפני החלטה חשובה? מהססים? מפחדים? קחו את הספר הסגור בידיכם, הניחו אותו על הברכיים, התרכזו חמש־עשרה שניות בשאלה שברצונכם לשאול. בזמן הזה הניחו כף יד אחת על הכריכה הקדמית של הספר, ורפרפו באגודל על שולי הדפים מהסוף להתחלה. כשתרגישו שהגיע הזמן, פתחו את הספר ותמצאו את התשובה לשאלתכם. זכרו לשאול רק שאלות שהתשובות עליהן חד־משמעיות. השתמשו בי בתבונה — יש לכם שאלה? לי יש תשובה.

גול פתח שוב את הספר. הדפים עדיין היו ריקים.

"זה ממש מוזר," הוא דיבר אל עצמו.

הוא סגר את הספר והניח אותו על ברכיו. הוא ניסה להתרכז, למרות שזה לא היה לו קל. "נכון שזה לא הוגן שמילה מתייחסת יפה רק לג'יין, ושאותי היא התכוונה לשלוח היום לבית ספר?" הוא התרכז בכל הכוח בשאלה במשך חמש־עשרה שניות, ריפרף עם האגודל על שולי הדפים, ולבסוף פתח את הספר בעמוד אקראי. בעמוד היה כתוב: היום אתה יודע טוב יותר משידעת אי־פעם.

"אה־הההה!" גול קפץ מהמיטה. "ידעתי!"

הוא התרכז שוב בשאלה אחרת: "מי צדק? ויש או אני? נכון שאוסטרליה זה כמו אמריקה?"

הוא ריפרף ופתח במקום אחר: לא אכפת לך באמת.

"נכון," הוא צחק. "באמת לא אכפת לי!" אבל בכלל התרכז בשאלה אחרונה: "אז רגע, הספר הזה יעזור לי עכשיו בכל דבר? אני יכול להיות רגוע?"

תחילה הרשה לעצמך לנוח.

"רעיון נהדר." גול נתן לספר נשיקה, הניח אותו מתחת לכרית, התכסה בשמיכה ועצם עיניים. האור בחדר הפריע לו, אך הוא התעצל לקום ולסגור את התריסים. לבסוף נרדם למרות האור.