פרק ראשון
ובו יסופר על ביקור מפתיע בשלוש לפנות בוקר, על דגת סַלפית צהובת פסים שסיבכה את העניינים, ועל מזימה ישנה שמתעוררת לחיים.
כראמל ידע הרבה דברים. למשל, שביום חורף קר במיוחד, אוגוסט בטח ישאיר שלולית צהובה איפשהו בטירה; או שאם במטבח אופים עוגת שוקולד, גול יהיה הראשון שיתייצב עוד לפני שהעוגה תצא מהתנור. כראמל ידע גם שצלצול בפעמון הכניסה בשעה שלוש לפנות בוקר לא מבשֵׂר טובות אף פעם, לכן ברגע ששמע את הרעש הטורדני זינק מהמיטה וירד למטה. הוא קיווה שמדובר בטעות או בתקלה, אבל מה שקרה אחרי שהדלת נפתחה השאיר אותו המום ומבולבל.
כראמל בחן היטב את הדמות שעמדה מולו: גוף רחב שממנו עלה צוואר אימתני, סנטר מחוטט שהוביל לראש בולבוסי. מעל הסנטר היו פה מעוקל, אף פחוס וזוג עיניים רעות, ומעל כל אלה נחה ציצת שיער משונה.
"גברת בלום?" הוא שאל בחשש. היא נראתה דומה לעצמה אבל גם שונה. הוא ניסה לקרוא את המחשבות שלה, אבל ללא הצלחה.
"נו, באמת, מה השטויות האלה?" גברת בלום נכנסה פנימה והביטה בו בבוז. היא לבשה את המדים הישנים ונראתה עצבנית במיוחד.
"ומי אתה?" היא פנתה למר בראון החיוור. "תקראו למילה מיד."
מר בראון התעשת אבל לפני שהספיק לענות לה, מילה וספ הגיעו לכניסה.
"גברת בלום. מה שלומך?" מילה שאלה מבולבלת.
"נו, באמת, מה השטויות האלה מה שלומי?" גברת בלום דחפה את מר בראון הצידה, "זה העוזר האישי שלי?"
"מה?" מילה לא הבינה על איזה עוזר אישי היא מדברת.
"הבנתי. אז הבאת לי מחליף? שכחת מהצוואה של ארתור ג'רום! אותי אי אפשר לפטר. יש לך תשובה?"
"תשובה?" מילה לא זכרה במה מדובר, "לאיזו תשובה את מחכה?"
"נו, באמת, מה השטויות האלה לאיזו תשובה אני מחכה? רשימת הדרישות שלי."
"לאיזו רשימת דרישות את מתכוונת?" ספ רצה לעזור.
"גם אתה כבר שכחת? רק אתמול דיברנו על זה!"
"גברת בלום, אני באמת לא יודעת על מה את מדברת," מילה השתדלה לדבר בקול מרגיע. "אולי תסבירי לנו שוב?"
"אני לא יודעת איזה משחק אתם משחקים, אבל אני מוכנה לשתף איתכם פעולה ולהסביר שוב. ראיתי את המודעות שהופצו בכל העיר. את מסתירה את הילדה שברחה מבית היתומים, זו שכולם מחפשים עכשיו. הבטיחו פרס כספי לכל אדם שייתן מידע אמין בנושא."
מילה הסתכלה על ספ, ושניהם הביטו בכראמל.
"מה אתם מסתכלים על החתול המטופש הזה? אז כמו שאמרתי לך, אם את רוצה שאשמור בסוד את העובדה שאת מסתירה בבית את ג'יין היתומה, אני רוצה לעבור לחדר הריק שבראש המגדל — זה עם הנוף לאגם, אני רוצה תוספת שכר לרכישת ביגוד, אני רוצה שבכל יום שני יהיה לי יום חופשי, ואני רוצה גם שתמצאי לי עוזרת, מישהי שתהיה צמודה אלי ותעזור לי בעבודה. אָה, כן, כמעט שכחתי," היא נעצה את עיניה בחתול הכתום, "אני רוצה גם משרתת מיוחדת שכל תפקידה יהיה לאסוף בכל רגע נתון את השערות הנושרות מהפרווה שלו. נמאס לי לרדוף אחרי הטינופת שלו בכל החדרים." היא זרקה הצידה את המזוודה שבידה. "אני עולה לחדר החדש שלי, ושמישהו ידאג להכין לי ארוחת צהריים."
"אבל גברת בלום!" מילה צעקה אחריה. "עכשיו שלוש לפנות בוקר!"
"מה קרה כאן בעצם?" ספ תהה.
דפיקה חזקה נשמעה בדלת, ופרופסור דה ויל התפרץ פנימה.
"אני רואה שכולכם כאן," הוא התאמץ להיות לבבי.
"אני אשמח להסבר," כראמל קפץ על השידה העתיקה שעמדה בצד.
"התכוונתי להתקשר ולהסביר, אבל הייתי חייב לעקוב אחרי פרת הביצות האהובה שלי כדי לראות שהיא באמת בדרך אליכם ולא למקום אחר."
"אז עכשיו שראיתָ, אתה מוכן בבקשה לספר לנו מה קרה לה?" מילה הרצינה.
"זה בעצם די מצחיק הסיפור הזה. עמדתי להכין לברליוז ארוחת ערב מזינה. לאחרונה הוא לא ישן טוב בלילה, וחשבתי שאולי הוא סובל ממחסור באומגה שלוש ו..."
"מי זה ברליוז?" ספ קטע את הפרופסור.
"חזיר היבלות הזעיר שלי," הפרופסור כיחכח בגרונו. "בכל אופן, הכנתי לו לפי המלצת הווטרינר ארוחת מלכים — דגת סלפית צהובת פסים מהאוקיינוס האטלנטי, אבל גברת בלום חשבה שזו המנה שלה ואכלה את הכול. מתברר שהאוכל לא השפיע עליה טוב כל כך, והיא איבדה את הזיכרון שלה."
"איבדה את הזיכרון?" כראמל, ספ ומילה חזרו על דבריו.
"לא את כל הזיכרון. רק חלק ממנו."
"איזה חלק?" כראמל התעניין.
"אֶההה..." הפרופסור נע במקום באי־נוחות. "איך להגדיר את זה...? את החלק הנחמד שלה," הוא חייך חיוך מאולץ. "היא התעלפה, אז לקחתי אותה לבית החולים. הרופא שבדק אותה אמר לי שזה יכול לקחת בין שבוע לחודשיים עד שהזיכרון ישוב אליה. החזרתי אותה הביתה, אבל היא השתוללה כי היא לא זיהתה אותי. היא חשבה שכל מה שקורה לה זו מזימה של כראמל להיפטר ממנה." הוא הביט בכראמל, "היא לא כל כך אוהבת אותך כרגע. כלומר, אם לומר את האמת, היא בדרך כלל לא אוהבת אותך, אבל עכשיו היא ממש שונאת אותך, יותר מתמיד —"
כראמל הינהן. "כן, כן. מהי גברת בלום ללא שִׂנאה."
"היא חיטטה בארון, מצאה את המדים שלה ודרשה לחזור לכאן. כשניסיתי להסביר לה שהבית שבו היא נמצאת זה הבית שלה, היא פשוט עזבה."
"ומה אנחנו אמורים לעשות איתה עכשיו?" מילה נראתה מיואשת.
הפרופסור המשיך לנוע בעצבנות, "אני חושב שהיא פשוט זקוקה לאהבה. כולי תקווה שהזיכרון ישוב אליה במהרה. הרופא אמר שכדאי לשתף איתה פעולה כדי לא להחמיר את המצב, אז... בהצלחה!" הוא לקח את ידו של ספ ולחץ אותה.
"תהיו חזקים."
"נו, באמת, מה השטויות האלה? אני עדיין מחכה לארוחת הצהריים שלי!"
צעקה אדירה נשמעה מכיוון המבואה.
"זו הולכת להיות תקופה מופלאה," כראמל הביט במילה שהתאפקה לא לדפוק את ראשה בקיר.
***
בארוחת הבוקר ג'יין ישבה עצובה. רובי כהרגלו ניסה לשמח אותה. הוא מצא עבורה בחנות הספרים עותק של הספר האהוב עליה, בחתימת הסופרת, אבל ג'יין לא התעודדה ורק חייכה חיוך קטן מאולץ. בקושי יומיים עברו מאז שאריקה נעלמה מחייה, ונראה שג'יין עדיין לא התגברה על מה שאירע. הלנה, לעומת זאת, שאלה אותה כמה זמן היא עוד תמשיך לשבת ככה בארוחות, ולג'יין לא היה אפילו כוח להיעלב מהשאלה. "לא בכל יום מישהי מתחזה לאחותי. לא בכל יום מישהי גורמת לי לאהוב אותה ואז משקרת לי. אני אהיה עצובה כמה זמן שרק ארצה."
"את יודעת שלפעמים עצב הוא לא רק רגש? עצב יכול להפוך למחלה אם לא מטפלים בו," וִיש הוסיף פסטה לצלחת שלו ואפילו לא הסתכל על ג'יין. "ואם כבר מדברים על מחלות, שמעתם פעם על מחלה בשם קסרודרמה פיגמנטוזום?" הוא לא חיכה לתשובה, "זאת אלרגיה לשמש, אם שאלתם את עצמכם."
"לא, לא שאלנו את עצמנו," אל־אל הפסיק לאכול ובחן את דמותו בהשתקפות בכף.
גול הוסיף עוד פנקייק לצלחת שלו כשמילה נכנסה לחדר. "תקשיבו, יקרים שלי, יש לי בשׂוֹרה."
"אוי, לא," ויש נראה מבוהל. הוא שנא בשׂוֹרות.
"אין לךָ מה לדאוג," מילה ניסתה להרגיע אותו.
כראמל הופיע לפתע. "יש לָך בדיוק דקה וחצי. אני אנסה לעכב אותה." החתול יצא מהחדר במהירות, אפילו בלי לומר בוקר טוב לכולם.
"לעכב את מי?" ויש ורובי שאלו יחד.
"תקשיבו אלי," מילה הצליחה ללכוד את תשומת הלב של כולם. "עוד מעט גברת בלום תגיע. אבל זו לא אותה גברת בלום שאנחנו מכירים מהתקופה האחרונה. היא..."
"נו, באמת, מה השטויות האלה?" גברת בלום קטעה את ההסבר של מילה. "מרכלת עלי מאחורי הגב? מי זה הילד הזה?" היא הצביעה על ויש. "אַת מנסה להבריח אֶת כל בית היתומים לטירה?"
ויש הביט בגברת בלום בתדהמה.
"תכירי, גברת בלום, זה ויש, האחיין שלי. הוא גר בבית הקטן בחצר עם אחי אלכסנדר שנסע החודש לחופשה. בטח תפגשי אותו בהמשך."
"אבל את מכירה אותי, גברת בלום," ויש נעמד מולה.
"אמא, הכול בסדר?" הלנה התקרבה אליה והניחה את ידה על מצחה. "יש לך חום?"
ספ נכנס לחדר האוכל ובזרועותיו אוליבר. אוליבר הושיט את ידיו אל גברת בלום המזועזעת.
"נו, באמת, מה השטויות האלה? נראה לכם שאני מתכוונת להתחיל לטפל בתינוקות? מי זה התינוק הזה בכלל? שמישהו יצווה עליו להפסיק לצרוח."
"אבל הוא בכלל לא צורח," ויש נדחף לשיחה. "כשהוא יצרח את כבר תשמעי את זה. בכל הטירה שומעים את הבכי שלו ו..."
"שמעתי אותך מספיק, ילד. אתה עושה לי כאב ראש. תתרחק ממני."
"חכו רגע, אני כבר חוזרת," הלנה משכה את אמה החוצה.
"אמא, מה קורה?"
"שום דבר לא קורה, אני רק רואה שאת לא מבצעת את התפקיד שלך!" גברת בלום שילבה את זרועותיה.
"התפקיד שלי?" הלנה היתה משועשעת. "ומה התפקיד שלי בדיוק?"
"את צריכה להשיג את הטבעות של האחים. כמה פעמים אני צריכה להסביר לך את התוכנית שלנו. ברגע שהם יענדו לך את הטבעות, הרכוש שלהם יעבור אלינו. במקום לסכסך ביניהם ולגרום למלחמת אחים, את יושבת לך להנאתך ואוכלת טוסט. תדעי לך שאני עוברת לחדר שבראש המגדל, ומחר תגיע העוזרת האישית שלי. ואם את לא תעזרי לי, אני לא אעזור לך!"
כעת הלנה כבר לא היתה משועשעת. "תמתיני כאן רגע. אני כבר חוזרת."
הלנה רצה בחזרה לחדר האוכל. "מילה! אמא שלי..."
"כן," מילה קטעה את דבריה. "בדיוק סיפרתי הכול לכולם. אמא שלך תחזור לעצמה, אל תדאגי. היא איבדה את הזיכרון באופן זמני. ובינתיים אנחנו נשחק משחק כאילו כולנו בעבר."
"ויש, אתה בסדר?" כראמל התקרב לעברו.
"אבל גברת בלום חייבת לאהוב אותי. זה לא בסדר שהיא לא."
"בינתיים הכי טוב שלא תתקרב אליה," כראמל הציע. "אתה לא רוצה להכיר את גברת בלום של פעם."
"נו, באמת, מה השטויות האלה?" צְרָחה מוכּרת הגיעה מחדר האורחים.
"מה קרה, גברת בלום?" מילה מיהרה לקראתה.
גברת בלום עמדה בתוך שלולית צהובה. אוגוסט קפץ על רגליה בשמחה וכישכש בזנבו בעליזות תוך כדי נביחות קטנות וחמודות.
"ממתי יש פה כלב? מילה! את מדרדרת את הטירה הזאת! אני שונאת אותך! אני שונאת את כולכם! ארור היום שבו נכנסתם לטירה שלי!"
ויש הציץ בסקרנות על הנעשה בחדר האורחים, "מעניין איך גברת בלום תגיב כשהיא תפגוש את רינגו."
ערן תמיר (בעלים מאומתים) –