כרצונך ג

פרק ראשון

החששות של וולטר האריס התבררו כנכונים. שרה קלי הנחיתה עליו מהלומה אחרונה וקטלנית, שניתקה אותו מהקרקע והפילה אותו אפיים ארצה. הקריסה הייתה בלתי נמנעת. הוא חשב במעורפל שהיה זה פלא ששרד עד אז. כמו צמח יבש בסתיו, הוא יבש וקמל ולא שלח את עליו אל מקורות המים. מהרגע שנכנס למיטה באותו ערב, לא יצא ממנה. לא מפני שלא רצה. הוא לא הצליח. הראש שלו היה מלא בדמיונות על שרה, שרה שלו ש...

נקרעה מאהבת חייה, נאנסה לא על ידי גבר אחד אלא על ידי שני גברים, אחד מהם היה האבא המחורבן שלה. שרה שנכנסה להיריון והייתה מבועתת מהמחשבה שהתינוק עלול להיות של אביה. שרה שחזרה לעיירה לבדה, רצחה את התינוק שהתפתח ברחמה והתחילה לבנות את עצמה שוב, מההתחלה, אבל נשארה לבדה, שבורת לב, תקוותיה מנופצות עד היסוד.

וולטר רצה לסלוח לה. הוא החליט שיסלח לה, הרי סבלה מספיק. זה היה מוצדק בהחלט והייתה רק דרך אחת לסלוח לה. הניסוח שלה היה נבזי בעיניו; היא לא רצתה שהוא 'יסלח' לה. היא רצתה שהוא יתיישר. שהוא יתאים לתוכניות שלה. שישכח שריסקה אותו, יחייך חיוך גדול ויישא אותה בזרועותיו לעבר המזבח. הוא לא היה מסוגל לחשוב על זה אפילו. זה לא משנה שחלפו מאז שמונה חודשים. זה לא משנה שהוא חזר הביתה. זה גם לא משנה שהיא נחשבה שלו. הכול נשאר בדיוק כפי שהיה - הכאב, הבדידות והכעס.

בכל פעם שהיה נזכר ברגעים האלו בחדר של גראהם ריס, ואחר כך בבית הבושת הצפוף ההוא, איך שחייו התנדפו מתוכו, איך שליבו שקע לתוך התהום הזו, שלא הייתה בה תחתית, כאב לו כאילו זה קרה אתמול! הדבר היחיד שהוא רצה, הדבר היחיד שאהב, האישה היחידה שהצליחה לעורר בו אהבה כזו רבת־עוצמה נקרעה מעליו. היא בחרה ללכת מעליו. היא העדיפה את כל מה שהיה מטורף בעיניו. לעזוב אותו כדי להציל אותו. כמה פעמים הוא אמר לה במפורש ובבוטות שאם היא תעזוב אותו חייו יסתיימו? והיא נפרדה ממנו בכל זאת, בטוחה שעשתה את הדבר הנכון.

אבל היא לא עשתה שום דבר נכון. היא טעתה מההתחלה כשהחליטה לברוח במקום להתמודד עם אביה. ואז היא טעתה כשהתעקשה לאורך כל זמן הבריחה שאסור לפגוע באביה. היא טעתה כשבחרה באביה שוב ושוב ושוב, עד הסוף המר. היא טעתה כשלא הקשיבה לגבר שאהב אותה, שהקריב את עצמו למענה. והנה היא, עומדת לפניו, מכריזה שהיא הרה לו, עדיין בטוחה שהבחירות שלה היו נכונות, דורשת ממנו לסלוח לה, כי לדעתה הוא חוטא חסר תקנה בכך שרצה למות בלעדיה. כאילו לא הזהיר אותה. כאילו לא היה זה המצב מלכתחילה. היא בטוחה כל כך שהיא צודקת. אולי היא באמת צודקת. בכל מקרה הוא הותש. לא נשאר בו כוח להילחם. היא הביסה אותו. הוא יסלח לה כפי שהיא רוצה אבל היא תאבד אותו. הדרך היחידה לסלוח על קריעה מליבך היא פשוט ליפול לתוך התהום ההיא שנפערה שם, ממש איפה שפעם היה הלב.

לסלוח - כלומר להיפרד מהכעס שהחזיק אותו יותר משנתיים. להיפרד מהעובדה שהוא לא טעה, רק ניסה להציל אותה עם כל מה שהיה לו, עם כל מה שהוא ידע. להיפרד מהגבר שהוא היה, שהייתה לו דעה מוצקה משלו, דעה הוגנת למדי. לזנוח את מי שהוא ואת כל מה שהיה ולהרשות לה לִגְבות את נשמתו. זה לא דרש ממנו מאמץ; המאמץ היה בניסיון לנשום, לנוע, לחשוב. הוא הרפה את השרירים שלו, את תנועת ריאותיו, הוא הניח לכוח שלו ליזול מתוכו. אט אט גם המחשבות שלו התפוגגו. לא נשאר כלום פרט לגוף שאינו זז ואינו מרגיש, ונשמה קרועה, שסועה, פעורה שרק רוצה שקט ומנוחה. זה היה טוב כל כך, לשכב חסר ניע בחדרו בלי לשמוע, לראות או לחוש דבר, ופשוט לשקוע... לשקוע...

אני אסלח לך, שרה. תכף אצליח. אני אתיישר לפי רצונך, לפי השקפת עולמך. אני מקווה שלפחות אז תהיי שמחה, שמחה ומאושרת, כי אני עושה את זה בשבילך. כי ביקשת ממני. אני תמיד אעשה מה שתאמרי לי, בייחוד אחרי מה שעבר עלייך. תגידי לי מה לעשות ותמיד אעשה כרצונך.

בנות משפחתו ניסו להוציאו משם, לשכנעו לאכול, להתרחץ, אך לשווא; האיש רבץ כמו מת במיטתו ולא הסכים אפילו להתהפך, "אז לכל הפחות שיגיד לנו מה הכניס אותו למצב הזה," רטנה תלמה, ובתה הבכורה, אדל בת החמש עשרה, חשבה שאת התשובה לשאלה הזו תדע מן הסתם רק ארוסתו.

הרופא בא, בדק אותו עד כמה שיכול היה, ואז הודיע בשקט לאימו ולאחיותיו שזהו מצב חריף של שברון לב. כשאדל אחותו החליטה להזעיק את שרה כבר עברו שלושה ימים וריח רע החל לדלוף מתוך החדר הסגור.

לילה קר של חורף קיבל את פניה של שרה מחוץ לקירות המסעדה שהגנו עליה טוב כל כך, והפחד שהיא שנאה שוב התנפל עליה. עוד שלושה ימים קודם לכן הייתה לה תחושה שוולטר לא יצליח לסלוח לה, אבל היא לא תיארה לעצמה שזה מה שיקרה. כשנכנסה לחדרו נאלצה לכסות את אפה בשל צחנת זיעה ושתן ששררה בחדר. וולטר שכב על המיטה, גבו מופנה אליה, וקשה היה להגיד אם הוא עדיין נושם. לשרה כאב לראות אותו כך, את הגבר הגדול והחזק שהכירה. "מה עשה הרופא, למען האל?" שאלה ברוגז.

"הוא היה פה וניסה לטפל בו," השיבה אדל בדאגה. "הוא מדד לו חום, עיסה אותו ובדק את הריאות שלו. בסוף הוא אמר שאין לו שום דבר חוץ מדיכאון שיביא עליו את סופו."

שרה נאנחה וחשבה כמה לא הכרחי המצב הזה. למה הוא עושה את זה? למה הוא מתנהג כמו תינוק? הוא אמור להיות גבר, לכל השדים! שרה הביטה באדל וגם בתלמה ודיאן שעמדו בפתח החדר וציפו לתגובתה.

"את יכולה לעשות משהו?" שאלה תלמה המודאגת.

שרה ידעה שזה לא הולם, אבל בכל זאת אמרה, "השאירו אותנו לבד." האם ובנותיה הביטו זו בזו נבוכות. שרה פנתה לאדל, "הצלתי אותו בפעם הקודמת," הזכירה לה בשקט אבל בביטחון. "תנו לי לנסות שוב."

לאחר היסוס הן כיבדו את הבקשה ויצאו. שרה מיהרה וסגרה את הדלת. בעבר נכנסה פעמיים לחדרו ובשתי הפעמים תפסה היטב את תשומת ליבו; בוודאי אפשר לקוות שגם עכשיו זה יקרה. היא ידעה בדיוק מה קרה; שניהם ידעו שהם כועסים, כמו ששניהם ידעו שכך זה יישאר. לא הייתה שום דרך מוצא מהתסבוכת המורכבת שלהם. שרה ישבה אצל גברת מילר, שמעה אותה אומרת את הדברים הנוראים שאמרה, והסיקה את המסקנה המתבקשת - היא לא תוכל לחיות כך. חיים של כעס, של אי־השלמה, זה מוכרח להיפסק. היא ביקשה מוולטר שישים את הכעס מאחוריו, ויכול להיות שהוא ניסה אבל בפועל הוא פשוט ויתר. לא הייתה זו מחלה שרופא יוכל לרפא.

לשרה לא הייתה תוכנית, אבל אם עד אותו רגע הסתדרה בלי תוכנית, גם עכשיו היא תסתדר. וולטר בוודאי היה טוען ההפך. החלון אומנם היה פתוח, אך כדי שהמחנק יתנדף יהיה צריך יותר מחלון. היא התיישבה לידו על המיטה. יש שיגידו כי זהו מעשה שאין לעשותו, להיות לבד בחדר עם גבר שאיננו בעלך עדיין, לשבת על מיטתו, במיוחד אם את גרה בעיירה של קתולים חמורי סבר. אבל היי, גם זה לא עצר אותה בעבר.

"וולטר," קראה אליו ונגעה בכתפו. בגדיו היו אלו שלבש כשסיפרה לו שהיא נושאת את ילדו ברחמה ושהוא מוכרח לסלוח לה אם ברצונו להיות אביו. "וולטר." הוא לא הגיב. היא משכה אותו לשכיבה על הגב. משקל גופו, שהספיק להשתקם מעט מאז חזר לעיירה, נראה כעת חסר. צחנת ריקבון עלתה ממנו. שערו נדבק לקרקפתו ועיניו שקעו לתוך העצמות, ארובות עיניים שחורות וריקניות. שרה בלעה את רוקה. הגבר היפה שלה, הגבר החסון שלה. מה היא עשתה. "וולטר, זאת אני, זאת אני, וולטר!" קול חלש וקטוע נשמע ממנו. "קום, וולטר. אתה מוכרח לקום, וולטר!" קראה וחיכתה לתגובה שלא הגיעה, ולא הגיעה, ולא הגיעה... חשש אמיתי וקר הזדחל במעלה גווה. "קום, וולטר. בבקשה..." למרות הריח היא רכנה אליו, אחזה בפניו והניחה עליו את מצחה. "קום, קום... בבקשה, בבקשה..."

חתיכות מילים הגיעו, חלושות, לאוזניה. "שרה," הוא הצליח לבסוף להגיד.

"כן, כן."

הוא ניסה לדבר. הוא השתעל, גנח ושוב השתעל, "שרה."

"אני פה, וולטר."

"שרה..."

"וולטר."

"שרה."

"וולטר."

הם יכלו להמשיך כך עד אחרית הימים, כי שֵם איננו רק שם; הוא ביטוי שטחי מדי למשמעות עמוקה מאוד. "שרה."

הוא ביטא את שמה כאילו היה חבל שהחזיק אותו תלוי מאות מטרים מעל פני האדמה, שאם יעזבנו ייפול מטה אל סופו.

"וולטר."

עד שהצליח לומר את שתי המילים שהדהימו אותה. "תעזבי אותי."

"מה? לא, לעולם לא," השיבה לו, לחייה רטובות מדמעות. היא סקרה את גופו. הבגדים שינו צבע תחת הטינופת, הוכתמו והשחירו. הוא מוכרח להתרחץ. גם את זה יטענו שכניה האדוקים שממש אסור לה לעשות. היא קמה אל הדלת ופתחה אותה מעט. "אני צריכה אמבט, סבון, מגבת וסדינים נקיים," הודיעה לאדל שישבה מודאגת בסלון עם אימה. "אין צורך לחמם את המים." הן הנהנו בתדהמה. היא חזרה והתיישבה על ידו, ליטפה אותו וקראה בשמו עד שהאמבט העגול העשוי עץ הוכנס לחדר. "תודה רבה לכן," אמרה לאדל ולתלמה שעמדו מהססות.

"את... רוצה ש...?"

"לא, תודה. באמת, תודה רבה לכן. אני אשמח להישאר איתו לבד. אתן תוכלו בינתיים להכין לו מרק." פעם, אם הייתה מעיזה להגיד כזה משפט לאם הבחור בתוך חדר השינה שלו, בוודאי הייתה מתביישת ומסמיקה כהוגן. היא כבר לא מה שהייתה. הם נשארו לבדם, וולטר והיא. בנחישות בלתי מסויגת היא רכנה מטה והחלה לפתוח את כפתורי המותנייה שלו שהיו כעת דביקים למגע. הוא השמיע מלמולים קצרים של התנגדות אבל לא יכול היה לנוע ולעצור אותה.

"לא... די, שרה..." זה המחיש לה כמה הוא חלש, כי אחרת היה עוצר אותה בידיו.

זיכרון ידיו שנגעו בה הבעירו בה אש. "אתה תתרחץ עכשיו, וולטר האריס," הכריזה ופשטה מעליו את המותנייה. "ואז תאכל, ואחר כך תחזור אליי ולמשפחה שלך ולשדה."

"שרה..."

"אתה לא תמות עד שתהיה בן מאה." כמה פעמים היא אמרה לו את המשפט הזה? היא הסירה את חולצתו ופתחה את כפתורי מכנסיו.

"שרה," התחנן. הוא נשמע חלש כמו ילד רזה, ומרוקן מחיים כמו גוויה שקברו זה מכבר. הרצון שלו לחיות נגמר.

שרה התעלמה מכל אלו. היא הסירה מעליו את הנעליים, את המכנסיים ואת התחתונים. את הכול היא השליכה הרחק, לפינת החדר, עד שנוצרה ערמה מרתיעה ומעלת סירחון. על המיטה נשאר רק הגבר, במלוא הודו וגבריותו. העירום לא הביך אותה; הם עברו את השלב הזה. פעמים רבות כשחשבה על מה שהם עשו יחד, הייתה כועסת על עצמה ונודרת שלא תחטא שוב. בקרוב הם יהיו נשואים, המתנה של חודשים אחדים לא תהרוג אותם. עכשיו, בעודה בוחנת את גופו החשוף היא קיוותה שאלוהים יסלח לה אם תפר את נדרה.

"קום אל האמבט, וולטר!" פקדה עליו.

הוא לא הניד אצבע והיא רכנה מעליו, הרימה את זרועו, כרכה אותה סביבה ומשכה בכל כוחה.

"לא, לא."

"אל האמבט, וולטר!" ציוותה ומשכה עוד עד שהוריד רגליו אל הרצפה.

"לא, שרה. התינוק."

"למיטב ידיעתי הוא יזדקק לאב." היא הצליחה למשוך אותו עד לאמבט ולהרים אותו קצת. אבל גם אחרי מידה לא מבוטלת של משקל שאיבד הוא עדיין היה כבד בשבילה. "וולטר!" הוא ניסה לנוע, קצת, ואז הפיל את עצמו פנימה. טיפות ענקיות ניתזו עליה. המים היו קרים עד צמרמורת. בוודאי לא תהיה לו ברירה אלא להתעורר. היא ניגבה את פניה והביטה בו. הוא ישב שם מקופל ולא עשה מאומה. גבר עם גאווה כמו שלו, שרה ידעה, היה מתרחץ בכוחות עצמו לו יכול היה. היא רחצה אותו, אפוא, במהירות וביסודיות, בלי לחסוך בסבון. את פניו ואת שערו, את חזהו, זרועותיו וגבו. לכל השדים והרוחות, למה הרופא לא חשב לעשות את זה? אידיוט מפגר שבזבזו כסף על לימודי הרפואה שלו. "תעמוד!" ציוותה. לא הייתה לה כוונה לוותר על ניקיון בשום חלק מגופו.

"שרה..."

"וולטר!"

הוא גנח גניחה אומללה כל כך שהיא התחילה לרעוד מחרטה. הוא התנשם ונעזר בזרועותיו, אבל נעמד. היא סיבנה את כל פלג גופו התחתון, משתדלת להתעלם ממה שהתחולל בקרביה, ונתנה לו לצנוח מטה ברגע שסיימה. שוב היא נרטבה בגללו. הסבון נשטף מעליו והותיר אחריו גבר נקי ומצוחצח. זיפים בני שלושה ימים עיטרו את קו הלסת המרובע ואת הסנטר המפוסל. הזיפים החמיאו לפניו והיא החליטה בערמומיות קלה להשאירם. שרה מיהרה להסיר את הסדינים שעליהם שכב, להשליכם לפינה המצחינה ההיא ולפרוש את הסדינים הנקיים. בצליעה ובקרטוע הוא נפל על המיטה הנקייה, עטוף במגבת סביב מותניו. לידו נח, מקופל, סט בגדים חדש מהארון. היא ניגבה אותו בזריזות, כרכה עליו שוב את המגבת והושיטה את ידה אל החולצה כדי להלביש אותו.

"שרה, לא," הוא שוב התחנן. עיניו היו עצומות, זרועותיו רפויות. מכף רגל ועד ראש הוא הביע רק חולשה. ידה קפאה. "תפסיקי... תפסיקי."

"למה?"

"את צריכה להניח לי."

"אתה תתלבש לבד? אתה גם צריך לאכול."

"לא, תני לי לישון. זה כל מה שאני רוצה עכשיו."

שפתיה רטטו וגרונה נשנק. היא רצתה להמשיך אבל הבקשה שלו לא אפשרה לה. אלוהים, האם היא מתעללת בו? זאת הייתה התחושה. "אני לא מרשה לך למות, וולטר."

"למה לא..."

היא משכה באפה והרשתה לעצמה לשכב עליו. את ראשה הניחה על חזהו. הדבר שכאב הכי הרבה היה שהארוס שלה, האבא של הילד שלה, הגבר היחיד שאי פעם אהבה, רצה להרפות ממנה ולמות. עכשיו, אחרי שברחו וחזרו ופתרו את הבעיות שלהם. היא הצילה את החיים שלו והוא שנא אותה על כך, אולי דבר בעצם לא השתנה, הם עדיין תקועים בדרך ללא מוצא. אבל איך היא תוכל לוותר עליו? חצי שנה היא חיכתה לו, וגם לפני כן, שמונה שנים כמעט.

"תחזור, תחזור אליי, וולטר," ביקשה בשקט וליטפה אותו בעדינות. ריח הסבון שלו עלה בנחיריה. זה היה נחמד למדי. "וולטר," חזרה ואמרה, ואז השתתקה. לא היה מה לומר. בשביל מה לומר את זה? העניינים רק יחמירו. דיבורים לא יועילו.

היא רצתה לעשות משהו, דבר מה דרסטי שיזכיר לו שהיא שם ושאין בכוונתה להניח לו. הייתה רק דרך אחת כזו, להיכנס מתחת לעורו ושם להאיץ בו לעלות מעלה אל פני השטח. רק ככה תוכל לשלוף אותו מתוך הגלים. היא תוכל לרחוץ אותו ולנסות לשכנעו עד שנה הבאה, הוא ימשיך להיעלם אל תוך החשכה שקראה לו. לא, היא מוכרחה לחלצו משם.

דפיקות קצובות על הדלת הקפיצו אותה. "שרה? אפשר להיכנס?"

"לא, לא!" קראה, פרצופה אדום.

"אבל..." תלמה נשמעה לחוצה. "הכול בסדר?"

"כן, הכול בסדר!" השיבה שרה ולא זיהתה את קולה שלה. "בסדר גמור!"

"טוב, אז..."

"אם אזדקק למשהו אגיד לך," ניסתה שרה להרגיע אותה.

השתרר שקט.

שרה המתוחה העבירה את עיניה אל וולטר. לפני חודש בלבד הוא לקח אותה בלהט על שולחן פינת האוכל של גברת ריס רטוב מזיעה, ולילה אחר כך בחדר שלה בעודה מכה בפניו, בכתפיו, בחזהו... הוא הצליח להגיע אליה, להפשיט אותה, לענג אותה... בסופו של דבר התשוקה ניצחה. גם הפעם זה יקרה. אל תשנא אותי, נשאה תפילה ואז רכנה אל פיו ונישקה אותו בנחישות. כמו שצפתה, הכוח הבסיסי שחיבר ביניהם מגנט אותו אליה, גם אם רק בעל כורחו. הוא השיב לה באנחה צרודה מהממת ובפיסוק רחב של שפתיו שאפשר נשיקה עמוקה וכואבת. היא צללה לשם והתענגה על האיבר שהצליחה לעורר לזקפה מלאה. שאר גופו נותר ללא ניע, אבל מתוח.

חודש שלם עבר מאז הרגישה אותו כך קרוב. הם נמנעו מלהיפגש ולהתקרב מאז חזרו יחד לעיירה. היא התגעגעה אליו כל כך. "הָיָה כְּבָר יֹפִי זֶה מִזְּמָן נָגֹז, וּפֵירוֹתָיו הָיוּ כְּלֹא הָיוּ. גַּם אִם נָגַע בְּלֶב־לִבָּהּ הַקֶּרַח, בִּשְׁלֵמוּתָהּ..."

"נוֹתְרָה תַּבְנִית הַפֶּרַח,"1 הוא השלים אותה בלחישה.

בלי לחכות לאישור מצידו היא משכה מעלה את חצאיותיה והחדירה אותו לתוכה, נהנית מקולות הכאב שנקרעו מתוך גרונו ומתחושת השלמות הנהדרת שחשה רק כשהוא נמצא בתוכה. לא היה צורך במשחק מקדים. הוא, בכל מקרה, הסתייג בבירור מהעניין. שרירי פניו היו מכווצים, ידיו קפוצות לאגרופים וגניחותיו כשל בהמה המובלת בניגוד לרצונה. כמו אונס, ממש כמו אונס. היא לא ויתרה לו ורכבה עליו במרץ, עד שהוא התפוצץ בזעקות מחרישות אוזניים ונכנע לסוף הבלתי נמנע. בשולי תודעתה שכנה התקווה שבנות משפחתו היו חכמות מספיק להסתלק משם. הם שכבו אחר כך, צמודים, מזיעים ורוטטים. גופו הגדול הדיף ניחוח גברי מבושם והיא שאפה אותו עמוק לתוך ריאותיה. עורו נשטף בזיעה, כמו שקרה לו תמיד כשהתמסר לה. שרה העבירה בעונג את אצבעותיה מחזהו ועד עצמות האגן הרחב שלו. הוא היה יפה כל כך, רב־עוצמה.

"בבקשה, אל תעשי את זה." כמה חולשה בגבר שנראה חזק כמוהו!

אבל היא המשיכה למרות תחנוניו. "לא אפסיק. לעולם לא אפסיק. אני אוהבת אותך, וולטר," היא נישקה את חזהו שעליו ראשה היה מונח. כעת יותר מתמיד היא הבינה כמה היא רוצה להיות רעייתו; לשכב איתו כך, צמוד, אחרי שהעניק לה את עצמו בהערצה, להרגיש אותו פועם ולהקשיב לנשימותיו - היא רוצה את זה עד סוף ימיה. לישון איתו בלילה, לקום איתו בבוקר ולתת לו את עצמה כמו שהוא נותן לה. "אני אוהבת אותך," היא לחשה לו שוב ושוב לפני שהם נרדמו.

1. מתוך "עיני אהובתי, כל סונטות שקספיר", סונטה 5, בתרגום זיוה שמיר, 2010.