כשאלוהים היה צעיר

הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע

התנ"ך מתחיל בלידת העולם. כך לימדו אותנו מורינו. זה מה שאנחנו מלמדים את ילדינו. אך הפסוקים שפותחים את פרשת בראשית צועקים לנו כמעט בגלוי שהאור, המים, הצמחים, בעלי החיים והאדם עומדים בשורה מסודרת מאחורי הנברא הראשון בתנ"ך.

מיהו?

מי נולד לפני כולם?

ספרות טובה

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ

וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם

וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר

וַיְהִי אוֹר

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב

וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד

אם היו מבקשים מאיתנו לחזור על הטקסט הזה בקיצור — זה היה נשמע בערך כך:

אלהים שמים. אלהים רוח. אלהים אור. אלהים יום. אלהים. אלהים. אלהים.

ולא רק בפסקה הפותחת. המילה אלהים מופיעה בפרק שלושים ואחת פעמים. בדיוק כמספר הפסוקים. ואל תגידו לי שזה הממוצע הרגיל. אמנם אין בתנ"ך מי שישווה לאלהים במספר האזכורים. אך הוא לא מופיע בכל פסוק. גם לא בכל פרק. ואפילו לא בכל ספר.

אינפלציה כזאת של אלהים אפשר למצוא רק במזמורי תהילים. אבל בראשית א' הוא סיפור. לא שירת הללויה של הלוויים בבית המקדש.

למה הסיפור הראשון של התנ"ך מכניס את אלהים לכל משפט?

סיפור הבריאה נחשב לאחת הפסגות הספרותיות הגבוהות בתבל. באמת שאני לא מגזימה. המשפטים, המקצבים, המנגינה — הכול מושלם. הטקסט היפהפה הזה נכתב בקפדנות יתרה. שום אות אינה מיותרת. חזרה בלתי פוסקת של מילה אחת אינה יכולה להיות מקרית. מוכרחה להיות כאן מגמה.

אני אומרת 'מגמה', כי מאחורי הסיפורים המרתקים של התנ"ך תמיד מסתתרות מגמות. התנ"ך אינו מסתפק בלהיות ספרות טובה. התנ"ך מבקש לחנך אותנו.

אם סיפור בראשית רוצה להעביר לנו את המסר שאלהים הוא הבורא — שיערוך רשימה מפורטת של כל שכיות הבריאה ויכתוב פעם, אולי פעמיים (בפתיחה ובסיום), שאלהים יצר את כולן. לא צריך לפמפם לנו את שמו עד זרא.

אלהים נולד

הפיכת אלהים למעין מנטרה מעידה שיש לסיפור שתי מגמות. האחת גלויה והשנייה סמויה.

הגלויה נאמרת בנחת: אלהים ברא את העולם. ואילו דווקא הסמויה, שאמורה לא למשוך יותר מדי תשומת לב, נלחשת בלחץ תזזיתי: אלהים קיים.

המסר הזה כל כך בסיסי, שדומה שאין טעם לאומרו. מי שקוראים את התנ"ך יודעים שאלהים קיים. בשביל מה צריך להגיד את הידוע?

התנ"ך מספר לנו על אלהים סיפור ארוך, שמתפרש על פני אלפי שנים ועשרות ספרים. ספר בראשית פותח — ספר דברי הימים חותם. אין לתנ"ך פתיחה ראויה יותר מסיפור הבריאה. הרי זה הדבר הראשון שאלהים עשה. אבל אם נעז להעלות במחשבתנו שאלות שחונכנו שאסור לשאול, נבין שחסר לנו עליו סיפור מקדים.

מה ראשיתו של אלהים? מתי הוא נוצר? איך הוא נוצר?

השאלות הללו לא יכולות לקבל מענה. אלהים הוא הבורא. הוא לא הנברא. אז במקום לספר לנו על בריאתו של אלהים — מדברים על בריאת העולם ואומרים לנו שוב ושוב ושוב את מה שמעתה והלאה יהיה עבורנו מובן מאליו:

יש אלהים.

יש אלהים.

יש אלהים!

מְצא את ההבדלים

בראשית א' מספר לנו שאלהים ברא את העולם בשישה ימים. אך כשאנחנו מגיעים לבראשית ב' — מוצגת בפנינו גרסא שונה לחלוטין של הבריאה:

וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה

וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים

וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה

וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם

וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר

וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה

כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל

השוני קופץ מיד לעין לא רק בתוכן, כי אם גם באופן הכתיבה. הסיפור הראשון מעגלי. שירה בת שישה בתים שמסתיימים בפזמון חוזר: וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם X. ואילו הסיפור השני ליניארי. העלילה מתפתחת. אין בה חזרתיות.

אפילו פרשנינו המסורתיים, שיוצאים מנקודת המוצא שהתורה כולה נכתבה בידי אלהים (ולכן לא יכולות להיות בה סתירות) לא מצליחים להתעלם מן השוני שבין שני הסיפורים.

רוב ההבדלים לא באמת משמעותיים. מה זה משנה אם העצים נבראו לפני האדם או אחריו?

אבל הבדל אחד השפיע על כל ההיסטוריה האנושית:

בריאת האישה.

מיהו אדם?

הסיפור הראשון אינו מפריד בין בריאת הזכר לבריאת הנקבה. שניהם נבראים יחד כיצירה אחת שלמה. שניהם אדם:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ

זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם

ואילו הסיפור השני (שמקובל לקרוא לו 'סיפור גן עדן') מעמיד במוקד הבריאה את הזכר. הנקבה נבראת למענו — ולא כיצירה עצמאית העומדת בפני עצמה. ומה שיותר משמעותי, רק הזכר נקרא אדם.

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים

לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ

אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ

וַיַּפֵּל תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן

וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו

וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה

וַיִּבֶן אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה

וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם

ההבחנה בין הזכר־האדם ובין הנקבה־האישה מכינה אותנו לשלב העלילה הבא. כאמור, זה סיפור ליניארי. כל התפתחות נובעת מן ההתפתחויות הקודמות. והמשך הסיפור מוכיח שהנקבה אכן שונה מהותית מהזכר.

כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ

אלהים מצווה לא לאכול מפרי עץ הדעת. הזכר מציית — הנקבה לא. היא אוכלת בעצמה וגם מאכילה אותו. אלהים בתגובה מגרש את שניהם מגן עדן.

אבל חטאים שונים אמורים לגרור עונשים שונים. ואכן, מלבד הגירוש אלהים מטיל על כל אחד מהם עונש אחר:

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר

הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ

בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים

וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ

וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ

וּלְאָדָם אָמַר

כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ

וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ

אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ

בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם

עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ

כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב

העונשים השונים הללו מעניקים גושפנקה אלהית לשוני בין המינים. ואכן, סיפור גן עדן הצמיח אינסוף פירושים אנטי־נשיים. גם של יהודים. ובמיוחד של נוצרים. אני מעדיפה לא לתת להם במה. אבל כדי שלא תגידו שאני סתם מעלילה, החלטתי להתגבר על סלידתי ולהביא כמה ציטוטים של ההוגים הכי משפיעים בתרבות המערבית.

הכול בגללה

פאולוס, אבי הנצרות, אוסר על האישה ללמד ולהנהיג. חטא גן עדן מוכיח שהנשים קלות לפיתוי. העולם היה יכול להיות כל כך יותר טוב בלעדיהן. אבל חייבים אותן. רק הן יכולות ללדת. אז תלדי ילדים, אישה, ותשתקי. זאת כפרתך. זאת תשועתך:

איני מרשה לאישה ללמד, אף לא להשתרר על האיש, אלא להישאר בדומייה. כי אדם לא ניפתה, אלא האישה. שמעה לקול המפתה ובאה לידי עברה, אבל תיוושע בלידת ילדים.

אוגוסטינוס (מאבות הכנסייה המצוטטים ביותר בתולדות הנצרות) מקונן על הריקבון שהביאה האישה לעולם. הזכר נוצר זך וטהור. מי שהשחיתה אותו היא הנקבה. הרצון החופשי שחוה נטלה לעצמה יצר את הרוע, שעובר לילדיה דור אחר דור. בגללה האנושות רקובה:

אלוהים יצר את האדם הגון, אך האדם נפל לחטא על ידי האישה שנוצרה ממנו קודם לחטא. מהשימוש הרע ברצון החופשי נובעת השתלשלות הרוע שמלווה את המין האנושי ממקורו המושחת כמו משורש רקוב.

לא רק הנוצרים הקדומים תיעבו נשים. בן סירא היהודי (זה שספרו המפורסם כמעט נכנס לתנ"ך) אומר בקיצור, כהרגלו, שהאישה היא מקור הרוע האנושי:

מן האישה תחילת החטא ובגללה כולנו מתים.

ואמירה מאוחרת יותר של רבי משה בן נחמן (המכונה רמב"ן). הפרשן הגדול הזה בדרך כלל משמיע קול מוסרי צלול ומעז למתוח ביקורת על אבות האומה התנ"כיים שפגעו בנשים. אך הפעם הוא מצטרף למקהלה האנטי־נשית ומעניק הכשר למדכאי הנשים לדורותיהם:

אלהים העניש את האישה שתהיה נכספת מאוד אל בעלה והוא יחזיק בה כשפחה. כי היא נתנה גם לאישה ויאכל במצוותה. ונענשה שלא תהיה היא מצווה עליו עוד — והוא יצווה עליה כל רצונו.

קול חתרני

בגלל האישה גורשנו מגן עדן.

בגללה אנחנו סובלים.

בגללה אנחנו מתים.

דורות על גבי דורות קראו את סיפור גן עדן כמקור ההצדקה של הפטריארכליות. אני יכולה לראות בעיני רוחי גבר מוסרי ורגיש כמו רמב"ן, שחש ייסורי מצפון לנוכח ההפליה והדיכוי שסופגות אשתו או אחותו או בתו, ואומר לעצמו באנחת צער:

אין ברירה.

חייבים לשלוט בהן.

ראינו מה קורה כשהן מקבלות חופש.

למרבה הפלא, הפרשנות האנטי־נשית של סיפור גן עדן מקובלת גם על ליברלים בני זמננו. הטקסט הזה לדעתם ממחיש עד כמה היהדות תיעבה פעם נשים.

אני חושבת שזאת תפיסה מוטעית. כן. היהדות היתה עד לא מזמן פטריארכלית. כל העולם היה עד לא מזמן פטריארכלי. יש בתנ"ך שלנו טקסטים אנטי־נשיים למכביר. זה נכון.

אבל סיפור גן עדן לא כזה. או ליתר דיוק: לא רק כזה. יש בו קולות סותרים, מבלבלים, מתעתעים, שהופכים אותו לספרות מוצפנת.

הכול תלוי בשאלה איך אנחנו תופסים את פרי עץ הדעת. אם האכילה ממנו הביאה לעולם רק רע — סיפור גן עדן אכן טומן בחובו מסר אנטי־נשי.

אך מה אם התשובה היא לא?

או לא רק?

ציטוט ראשון

עץ הדעת מוזכר בסיפור ארבע פעמים. אני הולכת לצטט כל מה שנכתב אודותיו. אולי זה נראה לכם טרחני. אבל כדי לפענח את פשרו של אותו עץ מסתורי — חייבים לבדוק כל בדל מידע.

וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר

מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל

וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ

כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת

בגן עדן צומח לו עץ, שנקרא בשם המסורבל 'עץ הדעת טוב ורע'. אסור לאכול את פריו. כשאוכלים מיד מתים.

למה מתים?

לא כתוב.

או שהפרי מורעל והמוות הוא תוצאה טבעית של האכילה — או שהפרי אסור והמוות הוא עונש על האכילה.

שתי האפשרויות מעוררות שאלות קשות אודות טיבו של אלהים שאך זה עתה התבשרנו על קיומו:

אם האכילה מרעילה — למה אלהים ברא פרי מסוכן?

ואם האכילה גוררת עונש — למה אלהים ברא פרי אסור?

ציטוט שני

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה

אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים

וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה

אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ

מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל

וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים

לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן

וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה

לֹא מוֹת תְּמֻתוּן

כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ

וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם

וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע

הנחש אומר לאישה שכאשר אוכלים את הפרי לא רק שלא מתים, אלא שהעיניים נפקחות ונהיים כאלהים.

דברי הנחש מעצימים את השאלות ששאלנו על אלהים:

מדוע אלהים לא רוצה שבני האדם יֵדעו טוב ורע?

ואם הוא לא רוצה, למה העץ בכלל נוצר?

האם אלהים עצמו אכל מפריו ונהיה יודע טוב ורע?

ואולי הנחש משקר? אלהים אומר שהעץ הורג. הנחש אומר שהעץ מקנה ידיעת טוב ורע. למה שנאמין לנחש ולא לאלהים?

ציטוט שלישי

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל

וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם

וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל

וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל

וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם

וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם

וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה

וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם

וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן

וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה

וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן

וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא

וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה

הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ

האישה והאדם אוכלים את הפרי האסור. אך במקום למות — עיניהם נפקחות. בדיוק כפי שאמר הנחש.

מה לעזאזל קורה פה?

אלהים הוא הגיבור של התנ"ך. לא הנחש. איזו מגמה יכולה להיות לסיפור שאומר לנו שהנחש דובר אמת ואילו אלהים משקר?

ואיזו מגמה יכולה להיות לסיפור שאומר לנו שאלהים לא רצה שלבני האדם יהיו עיניים פקוחות ומבינות?

מה אלהים מנסה להסתיר? מה הוא לא רוצה שבני האדם יבינו?

ציטוט רביעי

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים

הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע

וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ

וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים

וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם

וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן

לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם

וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם

וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים

וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת

לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים

אלהים חוזר על דבריו של הנחש כמעט מילה במילה: האכילה מעץ הדעת הפכה את בני האדם ליודעי טוב ורע כמוהו.

שתי תכונות הבדילו בין אלהים לאדם. האחת — דעת / השנייה — נצח. בני האדם השיגו דעת. אם הם ישיגו גם נצח הם יהיו לגמרי לגמרי כמו אלהים.

אמרתי לכם קודם שהאדם גורש מגן עדן כעונש על חטאו.

זאת הגישה המקובלת.

אבל התנ"ך אומר לנו במפורש ובלי להתחמק שהאדם גורש מגן עדן משום שאלהים לא רוצה שיאיימו על מעמדו.

זה לא עונש.

זאת מניעת תחרות.

הרע כיסא לטוב

קל להבין מהו עץ החיים. חיי נצח היו ועודם משאת הנפש העיקרית של האנושות. אבל עץ הדעת נותר מסתורי גם לאחר שקראנו את כל הציטוטים אודותיו.

ההסבר הכי פשוט הוא גם הכי בעייתי. אם הכוונה לעץ שמעניק הבחנה בין טוב ובין רע — אין לאיסור האכילה ממנו שום היגיון. למה שאלהים לא ירצה שבני האדם יהיו מוסריים?

שאלות קשות מצמיחות הרבה פירושים. אין הסבר אחד שפותר את כל הקושיות.

איזה מזל. אם היינו מצליחים לפצח את התנ"ך, הפרשנות היתה מתנוונת. כל היהדות היתה מתנוונת.

תמיד יישארו לנו בתנ"ך קשיים לא פתורים. במיוחד בסיפור כל כך מתמיה וכל כך מורכב כמו סיפור גן עדן.

אבל הפירושים שנוצרו במהלך הדורות לפרי עץ הדעת כל כך מרתקים ומעוררי מחשבה — שהחלטתי לא לוותר עליהם.

הנה לפניכם מבחר מייצג.

אתם יודעים שלא נקבל תשובות לכל השאלות. ושכל תשובה עלולה להצמיח לנו שאלה חדשה.

רבי אברהם אבן עזרא — תאוות המשגל

עץ הדעת יוליד תאוות המשגל. על כן כיסו האדם ואשתו ערוותם.

עץ הדעת נותן את התשוקה המינית (י.ד.ע בשפת התנ"ך זה גם סקס — וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ). אלהים אסר עלינו לאכול מפריו כי הוא רצה שנזדווג רק בשביל להתרבות ולא בשביל להתענג.

הפירוש הזה לא פופולרי ביהדות. אבל זרמים מרכזיים בנצרות אימצו אותו לחיקם באמונה יוקדת.

דון יצחק אברבנאל — רדיפת מותרות

אלהים ברא את האדם בצלמו השכלי והמציא לתיקון חייו כל הדברים ההכרחיים לקיומו: מאכל ומשתה ופירות עצי הגן אשר נטע ומימי נהרותיו. וכל זה במציאוּת טבעי בלתי נצטרך ליגיעה ועמל ולא למלאכה אנושית. ומפני זה ציווה אותו שיסתפק בדברים הטבעיים ולא יימשך אחרי המותרות. אבל האדם מדעתו ובחירתו הרעה הלך חשכים.

עץ הדעת נותן את התשוקה למותרות. אלהים אסר עלינו לאכול מפריו כי הוא רצה שנחיה חיים פשוטים וטבעיים ושנסתפק רק במה שהכרחי לקיומנו.

תנועת המינימליזם של ימינו, שיוצאת נגד צרכנות מופרזת ונגד ניצולו האגרסיבי של כדור הארץ, מוזמנת להניף את פירושו של האברבנאל אל ראש דגלה.

רבנו בחיי אבן פקודה — לא רק שכל

קודם שאכל מעץ הדעת היה האדם מוכרח לעשות כל פעולותיו שכליות. אבל אחר שחטא ואכל, היה לו רצון ובחירה.

עץ הדעת נותן חופש בחירה. אלהים אסר עלינו לאכול מפריו כי הוא רצה שנפעל רק על פי השכל.

נועדנו להיות רציונליים. אבל בעקבות החטא נטלנו לעצמנו רצון חופשי. וכשיש רצון חופשי עושים גם הרבה שטויות.

רבי פנחס בן יאיר — כשאר כל העצים

העץ הזה כשאר כל העצים. ולמה ציווה הקדוש ברוך הוא את האדם שיאכל מכל עץ הגן ומנע לו אחד מהם? כדי שיהיה רואה אותו תמיד וזוכר את בוראו ומכיר שעול יוצרו עליו.

זה לטעמי הפירוש הכי נועז.

עץ הדעת אינו שונה מכל עץ אחר. סתם עוד עץ רגיל.

אלהים אסר עלינו לאכול מפריו כי הוא רצה שנדע מי כאן הבוס. ככל שהאיסור יותר שרירותי וחסר טעם — ככה הצייתנות, או בעצם האילוף, יותר אפקטיביים.

הרב מרדכי ברויאר — מקטנות לבגרות

כך יצא האדם בבת אחת מקטנוּת לבגרות. לפני שעה קלה היה תמים ושלם, טהור כילד. ועתה כבר היה מבוגר.

רבי ומורי הרב ברויאר מפליא לארוג יחד את כל הפירושים.

עץ הדעת נותן בגרות. אלהים אסר עלינו לאכול מפריו כי הוא רצה שנישאר בגן עדן של ילדות.

בלי מיניות ובלי אשמה.

בלי מותרות ובלי שאפתנות.

בלי ציות ובלי מרד.

פירושו של הרב ברויאר מזכיר לי את מילותיה המכשפות של המשוררת רחל:

ולוּ ילדים — ילדים קטנים

ברוך משכיחנו עקת השנים

עוד רב לפנינו הדרך להיות

גדולים ונוגים וזוכרי זכרונות.

ולוּ ילדים ורודי נשמה

קוטפי ששונות כפרחים בקמה

ידם לא תיעף — אוצרם עוד לא תם

ושמש צוחקת ברסיס דמעתם.

הבעל שם טוב

הרע כיסא לטוב.

בחרתי בפירוש הזה לסיום, כי הבעש"ט מצליח לבטא את מורכבותו של עץ הדעת טוב ורע בשלוש מילים.

הרע כיסא לטוב.

הרע הכרחי לטוב.

בלי רע אין טוב.

אם לא היה לנו בחיינו רע — לא היינו יודעים ומבינים ומעריכים את הטוב.

אֵם כָּל חָי

אלה ההסברים העיקריים שניתנו במרוצת הדורות לעץ הדעת. כאמור, שאלות רבות ממשיכות להציק לנו. אבל לפחות הבנו דבר אחד חשוב: עץ הדעת הביא לעולם גם טוב.

הרבה הרבה הרבה טוב.

שאלת המפתח שלנו נעשית אם כן לגמרי רטורית: האם האישה הביאה לעולם רק רע?

התשובה מובנת מאליה: וכי היינו רוצים לא להרגיש? לא לשאוף? לא להתפתח? לא להתנסות? לא לחפש? לא לכאוב? לא ליפול?

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה

כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי

אדם קורא לאישה חוה מיד לאחר שאלהים גוזר את עונשם. העיתוי נראה הכי לא מתאים. אם הוא היה מפרגן לה אחרי הלידה — זה היה הגיוני. אבל למה עכשיו?

מה הקשר בין החטא של האישה ובין שמה?

אפשר להבין את הכינוי אֵם כָּל חָי כאמא של בני האדם. זה ההסבר המקובל. אבל אפשר גם להבין אֵם כָּל חָי כאמא של החיים. אמא של מהות החיים. של מהות האנושיות.

אדם בעצם אומר לחוה תודה. האכילה מעץ הדעת העניקה לחיים משמעות.

כאמור, סיפור גן עדן מדבר בשני קולות. הקול הגלוי צועק ברמה את הערכים הפטריארכליים המקובלים: חייבים לרסן את הנשים. כל הצרות באו לעולמנו בגלל האישה הראשונה. ואילו הקול השני, המוצפן והחבוי, לוחש בשקט ערכים אנטי־פטריארכליים שמנסים לערער את הסדר הקיים ולהציע תפיסה חדשה: האישה הראשונה הפכה את חיינו לבעלי ערך. אם זה היה תלוי רק בגבר — היינו נשארים לנצח כמו ילדים. או בעצם כמו רובוטים.

האם כל זה היה רק תרגיל?

קולו החתרני של הסיפור פתר לנו חלק מן הקשיים. אבל הקושי אודות אלהים דווקא התעצם:

אם עץ הדעת הכרחי לחופש ולקדמה, למה אלהים ניסה למנוע אותו מבני האדם?

כמעט מתבקש להגיד שכל זה היה רק תרגיל. אלהים הטיל על בני האדם את האיסור דווקא כדי שימרדו בו. זאת היתה מטרתו. אם אין מרד — אין רצון חופשי. בני האדם היו חייבים להגיע למעלת הבחירה בעצמם.

ההסבר הזה עמוק ומקסים בעיני. הייתי מקבלת אותו בחדווה. אבל מה נעשה עם הפסוק שמופיע בסוף הסיפור?

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים

הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ

לָדַעַת טוֹב וָרָע

וְעַתָּה

פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ

וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים

וְאָכַל

וָחַי לְעֹלָם

אם אכן אלהים התכוון שבני האדם יאכלו מן הפרי האסור — הוא היה פולט כעת אנחת רווחה: יופי. טוב מאוד. סוף־סוף יש לאדם רצון חופשי. אך אלהים אומר את ההפך: בני האדם אכלו מעץ הדעת ונעשו כמוני. מה יהיה? חייבים לעצור אותם לפני שיגיעו גם אל עץ החיים.

דבריו של אלהים משקפים תחושת איום. הוא לא רצה שבני האדם יאכלו מעץ הדעת ויגיעו למעלת יודעי טוב ורע.

אוי לי מיִצרי — ואוי לי מיוצרי

הביטוי התלמודי שמופיע בכותרת מתאר את הפלונטרים הבלתי פתירים שמלווים את חיינו. מה שלא נעשה — תמיד נצא לא בסדר.

אני מהרהרת בביטוי בכל פעם שאני נתקלת במבוי פרשני סתום. למשל בסיפור גן עדן. הסיפור הזה הוא מן הסיפורים הכי פרדוקסליים ומלאי סתירות בתנ"ך. אי אפשר ללמוד אותו ברוגע. הוא מטריף את מחשבותינו. אם נגיד שאלהים לא רצה שנאכל מפרי עץ הדעת — למה הוא בכלל יצר את העץ? ואם נגיד שאלהים רצה שנאכל מפרי עץ הדעת — למה הוא מרגיש מאוים אחרי שאכלנו ממנו?

או שאלהים רצה שנאכל — או שאלהים לא רצה שנאכל. אלה שתי האפשרויות. כל קורא תנ"ך מוזמן לבחור את זאת שפחות מציקה לו. אין הסבר שפותר את כל הבעיות. באמת שאין.

אני בוחרת באפשרות השנייה. האיום על אלהים נאמר כל כך במפורש, שאני לא יכולה להתעלם ממנו. סיפור גן עדן אומר לנו שאלהים לא רצה שנאכל מפרי עץ הדעת. אנחנו לא יודעים למה אם כך הוא ברא את העץ. השאלה הזאת נשארת פתוחה.

ואולי אלהים לא ברא את העץ. אולי העץ היה קיים תמיד.

בדיוק כמוהו.

כמו אלהים.

השינוי של אלהים

אלהים ברא לו בני אדם שישמרו על הצמחים והחיות בעולמו — וציווה עליהם לא לאכול מעץ הדעת. הוא לא רצה שבני האדם יהיו במעלת יודעי טוב ורע כמוהו. הוא אלהים — הם בני אדם. הפער בינו ובינם חייב להישמר.

הזכר ציית לפקודתו של אלהים.

אבל הנקבה מרדה בו.

האישה הסקרנית והפעלתנית הסתובבה לה בגן, שוחחה, התבוננה, התאוותה — והחליטה לאכול את הפרי האסור.

חוה אכלה מפרי עץ הדעת והאכילה גם את אדם.

האֲכילה הפכה את שניהם ליודעי טוב ורע כמו אלהים.

הסוף של הסיפור היה צריך להיות: אלהים הרג את המורדת ואת בן זוגה וברא לו בני אדם יותר צייתנים.

אבל הסוף של הסיפור הוא זה: אלהים גירש את המורדים מגן עדן והרחיק אותם מעץ החיים.

איזה מין סיום זה? למה אלהים לא בורא לו אדם חדש?

השאלה כמובן נותרת ללא מענה. אולי אלהים כבר התרגל לדגם הישן. אולי הוא התעצל להתחיל הכול מהתחלה. אולי הוא חשש ששוב תקרה לו תקלה בייצור. ואולי מסיבה שונה.

אבל איך שלא נפרש ואיזו סיבה שלא נעלה — דבר אחד נאמר בסיפור לגמרי במפורש:

אלהים השתנה.

בתחילת הסיפור הוא בורא לו בני אדם בלי רצון. בלי חופש. בלי בחירה. ובסוף הסיפור הוא משלים עם קיומם של בני אדם יודעי טוב ורע שמאיימים על אלוהותו.

ומי שינתה את אלהים?

מי הפכה אותו מאלהים שרוצה להנציח את מעלתו הנבדלת — לאלהים שמוכן לחלוק אותה עם בני האדם?

סיפור הבריאה הראשון מספר לנו שאלהים אמר נַעֲשֶׂה אָדָם.

אבל סיפור הבריאה השני מציג את הדברים אחרת:

האישה היא זו שבעצם אמרה נַעֲשֶׂה אָדָם. לא במילים. במעשים!

ואלהים קיבל את זה.

אלהים השלים עם האדם החדש שהאישה יצרה.

בזכות חוה נעשינו אדם.