כשהחיים קורים לך

kshehachiim_korim_lecha-3 כביסה

"אז מה עשית ברילוקיישן?"

"כביסה."

"זה הכול?"

"לא, גם ניקיתי כל הזמן אחרי בעלי והילדים, קצת בישלתי, קניות, הרבה סידורים, אבל כן, המון כביסה. לא יודעת איך, פשוט כביסה."

בהתחלה חששתי שלא אצליח, שזה בלתי אפשרי, שלסלים האלה אין תחתית. לא באמת. אבל הנה, זה קרה, ומתברר שיש להם תחתית מפלסטיק מבריק. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי את ארבעתם ככה, ריקים.

מובן שגם את שני השקים העומדים בחדרי האמבטיה רוקנתי מתכולתם.

מפת שולחן כסופה, חגורת בד שאני כבר לא יודעת לאיזו שמלה שייכת, סריג עדין בצבע צהוב בהיר של מיה שאף פעם לא ידעתי עם מה לכבס אותו, כפפות שלג שחורות מהשנה שעברה, כל הדברים האלה שנתקעים לנצח בתחתית סלי הכביסה, גם עליהם השתלטתי.

זהו, עכשיו נותרו רק עוד שתי מכונות אחרונות לבגדים החדשים שקניתי לילדים. אלה ממתינים בנחת מקופלים בשקיות הנייר הגדולות, מחכים לגזירת התוויות, לקילוף המדבקות, למיון — מי לערמה בהירה, מי לכהה. ודי.

אני אוחזת בידיי את השקיות, שופכת את תוכנן על הרצפה הלבנה בחדר הכביסה, המקום שבו העברתי את חיי בשמונה השנים האחרונות, ומתיישבת במרכז הבלגן להתחיל במיון.

לא ככה זה התחיל, לא זה מה שדמיינתי, לא זאת המשפחה שהתחלתי ליצור לפני כארבע־עשרה שנה. איפה הכול השתנה, השתבש, התקלקל לי? אני לא מסוגלת לשים על זה את האצבע. זה פשוט חמק ממני, כמו חיי.

החיים בברלין מעולם לא היו לי קלים. המעבר החד מהחום ומהמוכר של הארץ לזרות הקרה והבודדה של העיר האפורה הזאת, עשה לי לא טוב לגוף ולנשמה.

ואולי אני קצת מגזימה? ההתחלה היתה דווקא רומנטית. זוג בשנות השלושים לחייו עם שני ילדים קטנים — הוא נרגש מההזדמנות שנפלה לידיו לשחק במגרש של הגדולים, לחוות חיים של אירופה ואני אחריו, כמו תמיד, מנסה לראות את הטוב בכל דבר, להפיק את המקסימום. הרי זו הזדמנות גם בשבילי, התחלה חדשה.

עברנו להתגורר בדירת גן מרווחת, עם פרקט בכל הבית ואח ובה עצים, בבניין לבן עם מרפסות מפוסלות, שלעומת הבניינים הפשוטים של הארץ, נראה בעיניי ממש כמו טירה. בחוץ מדשאות רחבות בירוק אחיד, שיחים גזומים בקו ישר ועצים בכל פינה. הכול נראה כאן נקי, ושקט, שקט כל כך ששומעים את השקט. אפשר לקחת נשימה עמוקה ולהכניס משהו טהור, מרגש, אחר לריאות. לשאוף ולנשוף החוצה את כל הצפיפות, את כל המחנק של הארץ.

יצאנו מהפרובינציה, מישראל ואני הרגשתי חזקה, מלכה אמיתית. היו לי מטרות, החלטות, תכנונים. בשבועות הראשונים צברתי ביטחון, עצמאות, גאווה. אפילו קניתי באחת מחנויות הבוטיק הקטנות צעיף עדין, מהסוג שרואים בקטלוגים, כזה שמעולם לא היה לי, וקשרתי אותו לצווארי כמנהג האירופאיות בעונה.

יהונתן ומיה הקטנים השתלבו יפה בגנים, למדו בזריזות גרמנית ואנגלית, ונראה כאילו התברגו בקלות בעולם החדש. כמו שעמוס אמר לי מראש, לילדים בגילאִים האלה זו לא בעיה, הם רק ירוויחו מתנה לכל החיים, והילדים הם כל עולמי, הם מה שחשוב. כשארזתי את הבית שלנו בישראל בקרטונים חומים עם מדבקות צבעוניות, הבטחתי לעצמי שאהיה שם בשבילם, ובאמת הייתי — תומכת, נוכחת, מחבקת, מעורבת, בדיוק כפי שהבטחתי לעצמי. בגללם הסכמתי למעבר.

עמוס יצא מיד לעבודה במשרד בבניין מפואר ועתיק באזור המרכזי והתוסס שבלב העיר, עסוק עד מעל ראשו בחוזים, בעסקאות, בפגישות, בנסיעות, עד שלעיתים חששתי ששכח את הדרך חזרה לדירה שלנו. אבל הוא עשה חיל: פה השיג עסקה חשובה, שם גייס איזה משקיע חדש, פגש אנשים מרחבי אירופה. פעם אפילו הזכירו את שמו באחד העיתונים כשכתבו על עוד עסקה גדולה שעליה היה אחראי. בבית, רוב הזמן הוא לא היה רגוע, זה נכון. צעק כל הזמן והיה חסר סבלנות. אבל היה לו טוב שם בעבודה, והוא הביא הרבה כסף הביתה. בשבילו הסכמתי למעבר.

ואני? אני נשארתי בדירה, שעם הזמן התגלתה כחשוכה מדי. החלונות אומנם היו ענקיים, אבל לא היו שם קרני שמש שחודרות פנימה דרך הזגוגיות ועוטפות את הגוף בחום מלטף כמו בארץ. עצים רבים מצלים על הכול, וממילא רוב הזמן היה מעונן.

הייתי עסוקה כל הזמן בדאגה לילדים ולבית, בניסיון ליצור חברויות, בכל פעם מחדש, עם תחלופת האנשים בכל שנה בבית הספר שלנו הבינלאומי, זה שמרכז אנשי שגרירויות ושאר משפחות רילוקיישן זמניות שכמותנו. ובאמת היו לי חברות, אפילו שתיים שממש אהבתי, אבל אחרי שנתיים־שלוש הן חזרו לארצן ואני נשארתי כאן, שוב בנקודת האפס.

נאבקתי ללמוד את השפה, שאוכל לתקשר בסופרמרקט, אצל הרופאים, או להבין את המכתבים שמגיעים בדואר. השפה הקשה הזאת לא דבקה בי, אבל לפחות הצלחתי להבין את הר הרברט השכן כשדרש שאחנה את המכונית שלי בצורה יותר ישרה או שאסגור אחריי את השער.

חיפשתי לילדים חוגים, בגדים שמתאימים למזג האוויר, נעליים ומעיל לכל עונה. בדקתי וחקרתי כל חג ומנהג מקומיים ומה צריך לעשות ולהביא לגן או לבית הספר, מתי מתחפשים, מתי מביאים את המנורה על המקל, באיזה יום שמים את הממתקים והקלמנטינה בתוך הנעל ומה קונים לצוות ובאיזה חג. ישבתי עם אפליקציית התרגום בטלפון הנייד בכל פעם שהייתי צריכה לעזור לילדים בשיעורים או לכתוב פתק למורה, שלא יהיו שגיאות. לא נעים. עם מיה הקטנה והשובבה שלי היו הרבה פתקים שכאלה.

לכי תסבירי לגננות הגרמניות שאצלנו הישראלים הילדים יותר חופשיים, חשבתי לעצמי. היא לא מתחצפת או מפריעה דווקא. היא פשוט יותר פלפלית ונמרצת מהילדים האירופאים בכיתה, עם חוסר הסבלנות המאפיין אותנו הישראלים ועם האופי הייחודי שלה. זאת לא אשמתה, אלה הבדלי תרבות.

התאמצתי. הייתי שם, כמו שהבטחתי לעצמי לפני שנסענו. בשבילם, למענם. לתת לילדים ולעמוס יציבות, תמיכה, בית חם ישראלי עוטף ומחבק בתוך הקור הגרמני המנוכר הזה — זה היה תפקידי.

"זה רק לשנתיים־שלוש," כך הוא הבטיח, "אין לך מה לחפש עבודה, אני דואג לנו להכול, כלכלית אנחנו מכוסים, את אחראית על כל השאר."

ההצעה הגיעה בתזמון מדויק, פרק זמן של שנתיים להשקיע במשפחה הקטנה שלנו, בילדים, בזוגיות, בכל מה שזנחתי והזנחתי. הזדמנות לרפא את כל מה שהתקלקל, לחזק את הלב היכן שרופף. דבר שכזה לא מפספסים, לא אני.

ובכלל, הילדים חצי יום במסגרות, כמה קשה זה יכול להיות? באתי לפה ליהנות, לחוות, פסק זמן גם לעצמי, מתנה של פעם בחיים.

אבל זאת לא היתה מתנה. הזמן לא פסק לי וגם התפעול והלוגיסטיקה לא נגמרו. וכמה אפשר לצאת לקניות או לשבת בבתי קפה? ובכלל, אין עם מי ואין חשק עם המזג אוויר הזה. ועמוס לא היה שם.

יום אחרי יום נשארתי לבד בבית. סידורים, כביסות, קצת קניות או חשבונות, בישולים, איסוף ילדים, חוגים, ארוחת ערב, מקלחות, השכבה לישון — ועמוס עדיין לא חזר. שאבתי פירורים מהרצפה ומצאתי את עצמי נשאבת לדמיונות, לאיך שהיה פעם או לאיך רציתי שיהיה כאן. ברגעים מתים הייתי בוהה בפייסבוק, כמהה לחיים שאחרים חיים בתמונות ובסרטונים שהם מעלים לרשתות.

בכל יום חיכיתי לשעות הצהריים המאוחרות, ללכת לאסוף את הילדים מבית הספר, מהגן. שם, בחצר הגדולה המרוצפת אבנים אדומות משתלבות, בזמן שהמתנתי לילדים שיצאו מהכיתות, הייתי פוגשת עוד נשים. מישהו לדבר איתו, להוציא מילים מהפה, כמה דקות של שיחה, לא משנה על מה. הילדים היו מושכים בזרועותיי בחוסר סבלנות, ואני הייתי מנערת אותם מעליי אז, בשנים הראשונות, בעדינות. לא מודעת אפילו לבדידות שלי עצמי, לכמיהה לשמוע עוד רגע קול של אדם מבוגר.

הם הציעו לו חוזה קבוע, קידום. זה לגמרי הגיע לו, ברור. לא יכולתי לעמוד בינו לבין החלום, ובטח לא מול הכסף שיעזור לעתידנו. "גם לילדים טוב כאן," הוא אמר, ואני שתקתי. לא אני זאת שתעקור אותם אחרי שלוש שנים מהמוכר. בעיקר לא עם האבחנה האחרונה של יהונתן, ארבע האותיות הללו באנגלית ADHD, שמכילות בתוכן כל כך הרבה התנהגויות, דרישות והתאמות. עדיף לו להישאר כאן. כבר אז הבנתי שהדרך חזרה לישראל התרחקה והתארכה מאוד.

על מכונת הכביסה בחדר השירות מונחת סכין חדה. יש כל כך הרבה שימושים לסכין בחדר הכביסה: ביתוק אריזות של אבקת כביסה, פתיחת קופסאות של טבליות, ביתוק פקקים שסוגרים בקבוקים בסגירה בטיחותית כל כך עד שאי אפשר לפתוח אותם ללא מאבק, וניתוק התגים מבגדים חדשים. אני אוחזת כעת חזק בידית העץ של הסכין, ובאבחה מהירה חותכת את הפלסטיק הדק השקוף ומניחה אותו לפניי עם תווית הקרטון שהיתה מחוברת אליו עד לפני רגע. את החולצה השחורה שקניתי ליהונתן אני משליכה לשמאלי.

עברו כבר שמונה שנים מאותו היום שנחתנו בברלין המתעתעת, שנכנסנו לדירה הזאת החשוכה והצפופה. שום דבר באמת לא השתנה במשך הזמן, ושום חזון על התפקיד שלי — המשפחתי — לא התממש. הכול רק הלך והסתבך. הילדים גדלו, הבעיות גדלו איתם, וגם אני גדלתי. המכנסיים היפים שקניתי כשהגענו הנה, צפופים עליי מפחמימות מחממות ומסוכרים מנחמים, ואני מסתובבת עם ג'ינס רחבים וסווטשרט, כך יותר נוח. גם את הטבעות שלי אני כבר מזמן לא עונדת. הן מפריעות לי במשימות הבית. השמלות האופנתיות שקניתי לפני כמה שנים, בלויות ומוכתמות מבישולים ומשהייה בחול הלח של גני המשחקים. את הצעיף העדין מיה הקטנה סיפחה כחלק מאוסף התחפושות שלה כשנה לאחר שנקנה. ולשם מה בכלל אני צריכה לכרוך צעיף על הצוואר כשגם הראש כבר כמעט לא נחוץ לי? כבר שנים שלא השתתפתי באיזו ישיבה או הגיתי רעיון שהשפיע על משהו, מישהו, הניע מהלך או מוצר. בקושי על הילדים שלי אני מצליחה להשפיע, בטח לא להניע.

מייבש הכביסה מצפצף. אני מתרוממת ממקומי, מוציאה את הכביסה החמימה מתוכו אל הסלסילה המחוררת הלבנה, אוחזת בידיות משני צידיה וצועדת עמה לעבר חדר השינה. על המיטה אני מניחה את הסלסילה ומתיישבת לצידה, מקפלת בגדים בשתי ערמות, אחת שלי, אחת שלו. אני ניגשת לסדר את הבגדים בארון ונעצרת מול המראה הגדולה בעלת המסגרת העבה, המוכספת, עם גילופי הפרחים. אני מביטה על עצמי, אבל שום בת מזל לא משתקפת שם. שום אני משודרגת שקיוויתי להיות. רק אישה עצובה, עלובה, אפורה, מחזירה לי מבט בעיניים עייפות — האם מישהו אחר רואה גם אותי?

בניגוד אליי, אמא שלי דאגה לצרכיה ולקריירה שלה יותר מאשר לשתי בנותיה. אני ידעתי שאהיה אחרת. אני אהיה אמא אמיתית. אבל בסוף אני בדיוק כמותה: לא מספיק אמא, לא ממש רעיה, לא מחזיקה את הבית. אבל בניגוד אליה, גם קריירה כבר אין לי.

פעם חשבתי שאולי גם נשים אחרות בעולם, אפילו פה לידי, מרגישות כמוני — אבל לא. אצלי זה שונה, חריף יותר, עוצמתי. לבד עם בעל נוכח־נעדר ושני ילדים מאובחנים עם הפרעת קשב וריכוז, אני אמורה לעשות סדר בבלגן, להיות כל הזמן בשליטה, להחזיק הכול — חזק. אבל היד הקפוצה מאדימה מהמאמץ, השרירים כואבים. אין מי שיעזור לשאת בנטל. האם זה מפתיע שכוחותיי אוזלים? שהכול נשמט לי? שאיבדתי את האחיזה בכולם, אבל בעיקר בעצמי?

שוב בחדר הכביסה, אני יושבת על הרצפה הקרירה. הערמות מתחילות להתגבה, מימין הכביסה הלבנה, משמאל הצבעונית. בתווך אני מבעבעת. כבר שנים אני מבעבעת. בימים האחרונים אני כמעט גולשת.

את כבר כמעט שם, אני מזכירה לעצמי. קיבלת החלטה, יש לך תוכנית. ואף אחד לא יופתע לגלות שהכול התחיל ועלה דווקא בחדר הכביסה.