פרק 1
קיט
אחותי מתה כמעט חמש-עשרה שנים לפני שראיתי אותה פתאום בדיווח חדשותי בטלוויזיה.
עבדתי באותו זמן בחדר המיון במשך שש שעות רצופות, מיינתי אנשים צעירים שהגיעו בעקבות קטטה שפרצה במסיבת חוף: שני פצעי ירי, אחד מהם פגע בכליה; עצם לחי שבורה; מפרק יד שבור; פציעות פנים מרובות בדרגות חומרה שונות.
ואלה היו רק הבנות.
עד תום המיון הראשוני כבר הספקתי לתפור ולהרגיע את בני המזל. אלה שמזלם פחות שפר עליהם נלקחו לניתוח או למחלקות השונות, ואני צללתי למקרר בחדר המנוחה כדי לקחת לי בקבוק מאונטן דיוּ, עירוי הסוכר והקפאין המועדף עליי.
טלוויזיה מחוברת לקיר משדרת דיווחי חדשות מאסון במקום כלשהו. אני בוהה בה בלי לראות, תוך כדי שתיית המשקה המוגז המתוק עד דביקות. לילה. להבות פורצות ברקע. אנשים מתרוצצים וצועקים, וקריין סתור שיער במעיל טייסים וינטג’ מעור מגיש את החדשות בכובד הראש הראוי.
ואז, בדיוק מעל כתפו השמאלית, אחותי.
ג’וזי.
במשך שנייה ארוכה אחת היא מישירה מבט למצלמה. זמן ארוך מספיק כדי לדעת שזו בוודאות היא. אותו שיער בלונדיני חלק להפליא, שכעת מסופר בסגנון קארה אלגנטי שנוגע-לא-נוגע בכתפיה, אותן עיניים כהות מלוכסנות מעט ועצמות לחיים חדות, השפתיים התפוחות כשל אנג’לינה ג’ולי. כולם תמיד עשו עניין גדול מיופיה, שילוב של כהה ובהיר, חדוּת ורוך. תמהיל מדויק של הורינו.
ג’וזי.
אני מרגישה כאילו היא מביטה בי ישירות מבעד למרקע הטלוויזיה.
ואז היא נעלמת, והאסון שעל המסך ממשיך. אני בוהה, פי פעור, במקום הריק שנותר אחריה, מחזיקה את בקבוק המשקה המוגז בזרוע מושטת קדימה כמו במחוות שיתוף או ברכה.
לחייך, ג’וזי, אחותי.
ואז אני מתנערת. זה קורה כל הזמן. כל מי שאיבד אדם אהוב חווה את זה – ראש מבצבץ מתוך ההמון ברחוב סואן, מישהי בסופרמרקט שמתנועעת בדיוק כמוה. הדחף לרוץ אליה, מלאת תחושת הקלה מכך שהיא בעצם עדיין בחיים...
ואז הנפילה, כשהמתחזה מסתובבת והפנים לא נכונות. העיניים. השפתיים.
לא ג’וזי.
זה קרה לי בערך מאה פעמים בשנה הראשונה, בעיקר מאחר שמעולם לא מצאנו גופה. זה היה בלתי אפשרי, בהתחשב בנסיבות. גם היה בלתי אפשרי שהיא שרדה. לא בשבילה מוות פשוט בתאונת דרכים שבה המכונית עולה באש, או בקפיצה מגשר, אם כי היא איימה לעשות את הדברים האלה לעיתים קרובות.
לא, ג’וזי התאיידה ברכבת אירופית שהתפוצצה בפיגוע טרור. איננה, איננה, איננה.
בשביל זה יש לנו הלוויות. אנחנו זקוקים נואשות לראות את האמת במו עינינו, לראות את פניה של הנפש האהובה, גם אם הושחתו. אחרת פשוט קשה מדי להאמין.
אני מרימה את הבקבוק אל שפתיי ולוגמת לגימה ארוכה מהדבר שנהגנו לחלוק, תזכורת פרטית לכל מה שהיינו זו לזו, ואומרת לעצמי שזו סתם משאלת לב.
~ ~ ~
כשאני עוזבת את בית החולים בדממה שבטרם שחר, אני מתוחה, מותשת ודרוכה בו-זמנית. אם אני רוצה להצליח לעצום עין לפני המשמרת הבאה שלי, אני חייבת להתגבר על הלילה המטונף הזה.
אני עוצרת ליד הבית הקטן שלי בסנטה קרוז, מאה עשרים-וחמישה מ”ר בפאתי שכונה לא הכי טובה. אני נדחסת לחליפת הגלישה שלי, מאכילה את החתול הכי גרוע בעולם בחצי קופסת שימורים, ומקפידה להעביר את אצבעותיי בתוך האוכל. הוא מגרגר בתודה, ואני מושכת בעדינות בזנבו. “תנסה לא להשתין על משהו חשוב מדי, טוב?”
הוֹבּוֹ ממצמץ.
אני מעמיסה את הגלשן שלי על הג’יפ ונוהגת דרומה בלי לשים לב שאני נוסעת לכיוון המפרצון, עד שאני מגיעה לשם. אני יורדת מהכביש המהיר לחנייה מאולתרת ומסתכלת על המים. לפני הזריחה יש רק מעט אנשים שם. המים בצפון קליפורניה קרים, אחת-עשרה מעלות בתחילת חודש מרץ, אבל הגלים פרושים לפניי שורות-שורות עד האופק. מושלם.
השביל מתחיל במקום שבו הייתה פעם המדרכה המובילה למסעדה, ומתפתל במורד המדרון התלול בזיגזג שנחצב במרחק מטר או שניים מהצוק שבו היו בעבר מדרגות, גישה פרטית משלנו למפרצון הנסתר והמבודד. המדרון בלתי יציב, אומרים שהוא רדוף רוחות, וכל המקומיים יודעים זאת. הוא נתון לרשותי הבלעדית. אבל אני מכירה את רוחות הרפאים.
באמצע הדרך למטה אני נעצרת ומסתכלת למעלה, אל המקום שבו עמדו בעבר ביתנו והמסעדה שלנו עם הפאטיו המהולל שלה, שהתגאה בנוף היפה ביותר בעולם. שניהם מוטלים בערמות קרשים נרקבים ועיי חורבות הפזורים במורד הגבעה, רובם נשטפו בסערות במשך השנים והשאר הושחר בשל מי הים ושיני הזמן.
בדמיוני, שני המבנים ניצבים שם, אפופים יופי ערטילאי, מסעדת עדן עם הפאטיו המרהיב, ומעליה ביתנו הקטן. ג’וזי ואני חלקנו חדר אחד אחרי שהגיע דילן, וזה לא הפריע לאף אחת מאיתנו. אני רואה את רוחות הרפאים של כולנו כשהיינו מאושרים – הוריי מאוהבים בטירוף, אחותי עולצת ומלאה מרץ בלתי נדלה, דילן, ששערו אסוף לאחור בשרוך עור, מתחרה בנו במורד המדרגות בדרך להדליק מדורה על החוף, להכין ס’מורס ולשיר. הוא אהב לשיר והיה לו קול יפה. תמיד חשבנו שהוא צריך להיות כוכב רוק. הוא אמר שהוא לא רוצה כלום, רק את עדן, ואותנו, ואת המפרצון.
אני רואה גם את עצמי, פרחחית בת שבע עם יותר מדי שיער, מסתחררת על החוף, השמיים פרושים מעליי בכתם מרוח של גוני תכלת ולבן.
לפני מיליון שנים.
למסעדה שבבעלות משפחתנו קראו עדן, והיא הייתה יוקרתית וזרוקה כאחת, אבן שואבת לכוכבי קולנוע היפים ולספקי הסמים שלהם. גם הורינו היו חלק מהעולם ההוא – כוכבים בתחומם, כל אחד מהם מפעיל את כוחותיו שלו: אבי השף הלבבי, מקדם את פני האורחים בחיוך רחב ובגינונים מופרזים, ואימי תלויה על זרועו, קוקטית ומקסימה.
ג’וזי ואני מתרוצצות כמו גורות כלבים, ישנות על החוף במפרצון כשאנחנו מתעייפות, נעלמות מן העין. אימא שלי הייתה יפהפייה שהגיעה לארוחת ערב בחברת גבר אחר והתאהבה מיד באבא שלי, או לפחות כך מספרת האגדה. אבל אילו הכרתם אותו, הייתם יודעים שזה לגמרי סביר. אבא שלי היה דמות מרשימה מאוד, שף איטלקי שופע קסם וגדול מהחיים, אם כי בימים ההם קראו לו פשוט “טבח”. או מסעדן, מה שהוא היה באמת. אימא שלי אהבה אותו עד בלי די, הרבה יותר משאהבה אותנו. תשוקתו אליה הייתה עזה, מינית ורכושנית, אבל האם זו הייתה אהבה? אני לא יודעת.
אני כן יודעת שקשה להיות בנות להורים שמטורפים זה על זה.
ג’וזי, כמו הוריי, נהנתה מהדרמה. היא קיבלה את הכריזמה של אבי ואת יופיה של אימי, אם כי אצל ג’וזי השילוב הזה הפך למשהו יוצא דופן. ייחודי. פעמים אינספור, אנשים – גברים ונשים – רשמו, צילמו וציירו אותה, ולעיתים קרובות הם התאהבו בה. תמיד חשבתי שהיא תהיה כוכבת קולנוע.
במקום זאת היא הפכה את חייה לדרמה ענקית והרסנית, בדיוק כמו הורינו, עם סוף הרה אסון בהתאם.
המפרצון עדיין כאן, כמובן, אף שהמדרגות כבר אינן. אני נועלת את נעלי הגומי וקולעת את שערי הכבד לצמה עבותה. אור אפרסקי ניגר מעל האופק כשאני חותרת סביב הסלעים ומצטרפת לנקודת ההמתנה. יש שם רק עוד שלושה אנשים. מתקפת כריש נבזית כמה שבועות קודם לכן דיללה את השורות, למרות הגלים המעולים.
והם ממש מעולים. גלים של שלושה מטרים, עם צינור חלק יפהפה ונדיר הרבה יותר ממה שאנשים חושבים. אני חותרת פנימה ומחכה לתורי, תופסת גל ונעמדת. זה הרגע שבשבילו אני חיה, הרגע שבו אין לי שום דבר אחר בראש. לא יכול להיות לי שום דבר אחר. רק אני והמים והשמיים, צליל הגלים הנשברים. צליל נשימותיי. קצה הגלשן מחליק על המים, והקור מכה בקרסוליי למרות נעלי הגומי. המים קרים כקרח. אני באיזון מושלם, רועדת, שערי מצליף על לחיי.
במשך שעה, אולי יותר, אני שקועה בזה. שמיים ומים וזריחה. אני מתפוגגת. אין אני, אין גוף, אין שעון, אין היסטוריה. רק הגלשן והבהונות והאוויר והמים ושיווי המשקל—
עד שלא.
הגל פוגע בהפתעה, במהירות ובעוצמה כאלה שאני מוטחת עמוק לתוך המים, הגל כמו מכונת כביסה החובטת בגופי, בראשי, בגלשן שנוחת קרוב מדי, כוח מסוכן שעלול לפצח את ראשי.
אני מרפה את איבריי, עוצרת את נשימתי, מניחה לקצף לשטוף אותי החוצה מהגל. ההתנגדות תשבור אותך. תהרוג אותך. הדרך היחידה לשרוד היא לשחרר. העולם מסתחרר, מעלה מטה ומסביב, במשך רגעים אינסופיים.
אני הולכת לטבוע הפעם. הגלשן מושך את קרסולי לכיוון אחר. אצות נכרכות סביב זרועותיי, סביב צווארי—
פניה של ג’וזי צפות מולי. פניה מלפני חמש-עשרה שנים. פניה בטלוויזיה הערב.
היא בחיים.
אני לא יודעת איך. אני יודעת רק שזה נכון.
האוקיינוס יורק אותי למעלה, ואני שואבת אוויר לריאותיי המורעבות לחמצן. כשאני מצליחה לחזור למפרצון אני כבר באפיסת כוחות, נשכבת על החול במקום המוגן כשפניי כלפי מטה, נחה לרגע. סביבי הומים קולות ילדותי. אני וג’וזי ודילן. הכלב שלנו, סינדר, רטריבר שחור מעורב, מתרוצץ סביבנו, רטוב ומסריח ושמח. עשן ממטבח המסעדה ממלא את האוויר בתחושה של אפשרויות נעימות, ואני שומעת מוזיקה רפה מתאבכת מבעד לצחוק מימים עברו.
כשאני מתיישבת הכול נפסק, ויש רק חורבן של מה שהיה פעם.
~ ~ ~
אחד הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי הוא הוריי, נעולים בחיבוק מלא תשוקה. אני מניחה שהייתי בת שלוש או ארבע לכל היותר. לא ברור לי איפה בדיוק הם היו, אבל אני זוכרת את אימי צמודה לקיר, חולצתה מורמת, וידיו של אבי על שדיה. ראיתי את העור שלה. הם התנשקו ברעבתנות כזאת עד שנראו כמו חיות, ואני צפיתי בהם מוקסמת במשך שנייה, שתיים, שלוש, עד שאימי השמיעה מין רעש חד ואני צרחתי: “תפסיקו!”
הזיכרון מרפרף במוחי כשאני מתיישבת בחצר האחורית של ביתי כעבור שעה, שערי רטוב מהמקלחת. אני לוגמת ספל קפה לוהט ומתוק ובודקת את הכותרות באייפד שלי. הובו יושב על השולחן לידי, עיניו הצהובות בורקות, זנבו השחור מצליף מצד לצד. הוא חתול רחוב בן שבע. מצאתי אותו כשהיה בן חמישה או שישה חודשים, מורעב ומוכה, כמעט מת למעשה, על סף הדלת האחורית שלי. עכשיו הוא יוצא רק כשאני איתו, מעולם לא מחמיץ ארוחה. אני מלטפת בהיסח הדעת את גבו, והוא פוקח עין תורנית על השיחים שלאורך הגדר. פרוותו ארוכה ומשיית, שחורה כולה. מדהים איזה חבר הוא בשבילי.
האסון שנראה בחדשות היה שרפה במועדון לילה באוקלנד. עשרות נספו, חלקם כשהתקרה קרסה על הבליינים, חלקם נרמסו כשניסו להימלט. אין פרטים נוספים. אני מרגישה כאילו רכבת דוהרת לעברי, כשאני מקישה על התמונות בחיפוש אחר הכתבה שראיתי בלילה הקודם. אין לי מזל.
אני נשענת אחורה בכיסאי ולוגמת עוד קצת מהקפה. אור שמש בוהק של סנטה קרוז מסתנן דרך ענפי עץ האקליפטוס ומצייר דוגמאות על ירכיי הלבנות מדי, כי אני תמיד בחדר המיון או בחליפת גלישה.
זאת לא ג’וזי, אני שומעת את קול ההיגיון בראשי.
אני מושיטה את ידי למקלדת ועומדת להקליד עוד מילת חיפוש – אבל עוצרת את עצמי. במשך חודשים לאחר מותה חרשתי את האינטרנט, בניסיון למצוא רמז כלשהו לכך שהיא הצליחה לשרוד את הפיגוע הקשה ברכבת. הפיצוץ היה עז כל כך, שלא הצליחו לזהות את כל הנפגעים, ומאחר שזה קורה לעיתים קרובות יותר מכפי ששירותי החירום והמשטרה מוכנים להודות, חלק ניכר מהעניין היה ניחושים. הנפש היקרה לך הייתה שם; היא לא נמצאה. לפי כל הסימנים היא נספתה.
כעבור שנה, הצורך העצבני שלי לחפש את אחותי נרגע קצת, אבל לא יכולתי להימנע מהגוש שהיה נתקע בגרוני בכל פעם שחשבתי שאני רואה אותה בתוך ההמון. אחרי שנתיים סיימתי את ההתמחות שלי בסן פרנסיסקו ג’נרל וחזרתי הביתה לסנטה קרוז, שם מצאתי עבודה בחדר המיון וקניתי את הבית הזה לא הרחק מהחוף, כדי שאוכל להשגיח על אימא שלי ולבנות לעצמי חיים רגילים ושקטים. הדברים היחידים שבאמת רציתי היו שקט, רוגע, שגרה. בילדותי היו מספיק דרמות בשביל חיים שלמים.
בטני מקרקרת. “בוא, חמוד,” אני אומרת להובו, “בוא נאכל ארוחת בוקר.”
זה בית קטן בן שלושה חדרים בסגנון ספרדי, בשכונה הגובלת בקצה של מקומות שבהם לא כדאי להתהלך בלילה, אבל הוא שלי, ואני יכולה להגיע לחוף ברגל בתוך שבע דקות. קניתי מכשירי חשמל עדכניים יותר, החלפתי את הארונות המחורבנים ותיקנתי את הרצפות היפהפיות. אני חושבת על פנקייקס לארוחת הבוקר כשהטלפון שלי מזמזם על השיש.
“היי, אימא,” אני אומרת תוך כדי פתיחת המקרר. הממ. אין ביצים. “מה קורה?”
“קיט,” היא אומרת. הפסקה קלה שדי בה כדי לגרום לי להרים את ראשי. “ראית במקרה את החדשות על השרפה הגדולה במועדון לילה בניו זילנד?”
קיבתי צונחת עוד ועוד ועוד, כל הדרך עד הרצפה. “מה איתה?”
“אני יודעת שזה מגוחך, אבל אני נשבעת לך שראיתי את אחותך באחד הסרטונים.”
אני מצמידה את הטלפון אל אוזני ומביטה החוצה מחלון המטבח אל ענפי האקליפטוס, אל הפרחים ששתלתי בעמל רב לאורך הגדר. נווה המדבר שלי.
אם זה היה כל אחד אחר פרט לאימי, הייתי מתייחסת לזה בביטול, בורחת מזה, נמנעת מפתיחת הדלת המסוימת הזאת, אבל היא עשתה את העבודה. כל אחד מהשלבים של אלכוהוליסטים אנונימיים, שוב ושוב. היא נוכחת, היא אמיתית, והיא עצובה. למענה אני נושמת נשימה עמוקה ואומרת: “גם אני ראיתי את זה.”
“יכול להיות שהיא באמת בחיים?”
“זו כנראה לא היא, אימא. בואי לא נאבד את הראש, בואי לא נטפח תקוות שווא, טוב?” בטני הומה. “יש לך משהו לאכול? הייתי בחדר המיון עד ארבע בבוקר, ובבית שלי אין שום דבר.”
“כמה מוזר,” היא אומרת בדרכה המצחיקה.
“חה חה. אם תכיני לי חביתה, אני אבוא לדבר איתך על זה באופן אישי.”
“אני צריכה להיות בעבודה בשתיים, אז תזדרזי.”
“עוד לא אחת-עשרה אפילו.”
“הממ.”
“אני לא מתאפרת,” אני מכריזה, כי היא תמיד שמה לב. אפילו עכשיו.
“לא אכפת לי,” היא אומרת, אבל אני יודעת שכן.
~ ~ ~
זה מרחק הליכה, עוד סיבה לכך שקניתי בית באזור הזה, אבל אני בכל זאת נוהגת לשם, כדי שהיא לא תילחץ. קניתי לה את הדירה לפני כמה שנים. היא קצת מיושנת והחדרים די קטנים, אבל יש לה נוף פתוח לאוקיינוס השקט מהחלונות בחזית. צלילי האוקיינוס מרגיעים אותה. זה משהו שמשותף לנו, הרעב העמוק הזה לאוקיינוס. שום דבר אחר לא ישביע אותנו.
אני עולה במדרגות החיצוניות לדירה שלה שבקומה השנייה, ומבטי נשלח אוטומטית לכיוון הים כדי לבדוק את מצב הגלים. הוא רגוע עכשיו. אין גולשים, אבל הרבה ילדים ומשפחות משחקים ליד המים המלחכים מעדנות את החוף.
אימא שלי יוצאת מהמרפסת עמוסת הצמחייה שלה כשהיא מבחינה במכונית שלי. היא לובשת מכנסי ברך צהובים ומגוהצים מכותנה וחולצה לבנה מעוטרת בפסים באותו גוון שמשי. שערה – עדיין סמיך ובריא, בלונדיני שזור באפור – אסוף למעלה כמו אצל אימא צעירה. זה נראה ממש טוב, אם כי על פניה ניכרות השנים הקשות שעברו עליה, הסגידה לשמש. זה לא משנה. היא רזה, ארוכת רגליים ושופעת חזה, ועיניה המדהימות כאבני חן לא איבדו מזוהרן. היא בת שישים-ושלוש, אבל באור המסונן של המרפסת הפשוטה שלה היא נראית כבת ארבעים.
“את נראית עייפה,” היא אומרת כשהיא מזמינה אותי בתנועת יד להיכנס.
צמחים עזים מסוגים שונים גודשים את החדרים. סחלבים הם המומחיות שלה. היא האדם היחיד שאני מכירה שמצליח לגרום לסחלבים לפרוח שוב ושוב. תנו לה חצי שנייה, והיא כבר תִמנה את הסוגים השונים – קטליה, פלנופסיס, הסוג המועדף עליה; לאליה עדינה ויפהפייה, כולם עם השמות הלטיניים המתאימים.
“לילה ארוך.” אני מריחה קפה כשאני נכנסת ומתבייתת על הקנקן. אני מוזגת קפה לספל שממתין שם, זה שהיא שומרת עבורי, ספל ירוק כבד שהמילה הוואי מודפסת עליו. ביצים ופלפלים חתוכים מחכים לי על הדלפק.
“שבי,” היא אומרת בקול חד וחוגרת למותניה סינר. “חביתה זה בסדר?”
“יותר מבסדר. תודה רבה.”
“תפתחי את הלפטופ שלי,” היא אומרת ושומטת חתיכת חמאה למחבת הברזל הכבדה. “שמרתי את הסרט.”
אני פועלת לפי הוראותיה, והנה הסרט שראיתי בחדשות בלילה הקודם. הזירה הכאוטית, הצרחות והרעש. הקריין עם מעיל הטייסים. הפנים מאחורי כתפו מביטות ישירות למצלמה במשך שלוש שניות רצופות. עשרים-ואחת, עשרים-ושתיים, עשרים-ושלוש... אני צופה, ואז מחזירה אחורה וצופה שוב, סופרת. שלוש שניות. אם אעצור את הסרט כשרואים את הפנים שלה, אי אפשר יהיה לטעות.
“אף אחת לא יכולה להיראות כל כך דומה לה,” אומרת אימי ובאה להסתכל מעבר לכתפי. “ויש לה גם אותה צלקת.”
אני עוצמת את עיניי, כאילו זה יפתור את הבעיה הזאת. כשאני פוקחת אותן שוב אני רואה אותה, קפואה בזמן, את הצלקת הלא סימטרית מקו השיער שלה, דרך הגבה, ממשיכה לרקה. נס שהיא לא איבדה את העין.
“לא,” אני אומרת. “את צודקת.”
“את חייבת למצוא אותה, קיט.”
“זה מגוחך,” אני אומרת, למרות שחשבתי על אותו דבר. “איך? באוקלנד גרים מיליוני אנשים.”
“את תצליחי למצוא אותה. את מכירה אותה.”
“גם את מכירה אותה.”
היא מנענעת את ראשה וזוקפת בנוקשות את גבה. “את הרי יודעת שאני לא טסה.”
אני מזעיפה פנים. “את לא שותה כבר חמש-עשרה שנה, אימא. את תהיי בסדר.”
“לא, אני לא יכולה. את צריכה לעשות את זה.”
“אני לא יכולה לקום ולנסוע לניו זילנד. יש לי עבודה, ואני לא יכולה פשוט לעזוב אותה.” אני מסלקת את השיער מעל פניי. “ומה יהיה עם הובו?” ליבי צורב – עם העבודה אני יכולה להסתדר, לא יצאתי לחופשה כבר שלוש שנים. אבל החתול שלי ימות מגעגועים בלעדיי.
“אני אגור אצלך.”
אני מסתכלת עליה. “את תגורי אצלי, או שתלכי לשם בבוקר ובלילה כדי להאכיל אותו?”
“אני אעבור לשם.” היא מניחה על השולחן את החביתה, מעלה אדים ומעוטרת יפה בפלפלים. “בואי לאכול.”
אני קמה. “הוא כנראה יתחבא כל הזמן.”
“זה בסדר. הוא ידע שהוא לא לבד. ואולי אחרי יום-יומיים הוא יבוא לישון איתי.”
ניחוח הבצלים והפלפלים לוכד את גופי כמו רשת, ואני מתנפלת על החביתה כמו נער מתבגר בזמן שהתמונות מבזיקות במוחי: ג’וזי גוהרת מעליי בילדותנו כדי לראות אם כבר התעוררתי, שערה הארוך מדגדג את צווארי; צחוקה המבעבע; היא משליכה מקל כדי שסינדר ירוץ להביא אותו. הלב שלי כואב ממש, לא כמטפורה – משקולת של זיכרונות, געגועים וכעס מעיקה עליו בחוזקה עד שאני נאלצת לעצור, להניח את המזלג, לנשום.
אימי יושבת בשקט. אני חושבת על קולה כשסיפרה לי שג’וזי מתה. אני רואה את ידה רועדת באופן כמעט בלתי מורגש. כאילו כדי לכסות על זה, כאילו זה בוקר רגיל עם דברים רגילים שצריך לעשות, היא מרימה את הספל אל פיה. “יצאת לגלוש?”
אני מהנהנת. שתינו יודעות שככה אני מעבדת דברים. ככה אני משלימה איתם. ככה אני חיה עם הכול.
“כן, היה נהדר.”
היא מתיישבת על הכיסא האחר ליד השולחן. מבטה נעוץ באוקיינוס. קרני השמש מפזזות על פיה הרציני, ופתאום אני נזכרת בה צוחקת עם אבא, שפתיה אדומות ופשוקות, בזמן שהם מסתחררים בריקוד על הפאטיו של עדן. סוזן פיכחת היא יצור הרבה יותר טוב מסוזן שיכורה, אבל לפעמים אני מתגעגעת לעליצות ההיא שלה בימים ההם.
“אני אסע,” אני אומרת, בתקווה לראות שמץ מאותה אישה צעירה שהייתה אימי.
לרגע אחד עיניה ניצתות. היא מושיטה אליי את ידה, ולשם שינוי אני מניחה לה לאחוז בידי וללחוץ עליה בפרץ של נדיבות.
“את מבטיחה שממש תגורי בבית שלי?” אני שואלת.
היא מתווה איקס על ליבה בידה הפנויה, ואחר כך מרימה אותה במחווה של שבועה. “מבטיחה.”
“אוקיי. אני אצא בהקדם האפשרי.” גל של ציפייה מהולה בפחד מציף את חזי, משכשך בקיבתי. “וואו. מה אם היא באמת בחיים?”
“אז אני כנראה אצטרך להרוג אותה,” אומרת סוזן.
תמי –
כשהיינו בנות ים
ספר מקסים מעולה, הרבה זמן לא קראתי סיפור משפחתי נוגע ללב(משום מה לא נותן לי לדרג בחמישה כוכבים)
מירב הילה (בעלים מאומתים) –
כשהיינו בנות ים
סיפור מעניין, קולח, מרתק שיש בו הכל . נהניתי לקרוא ובכל יום חיכיתי להמשיך ולקרוא . ספר מקסים ומומלץ