כשהפטוניות הרכינו ראשן

"קיבלתי שיחת טלפון מוזרה היום", אמרה לי מירי כשהיא דוחפת לידי צלחת עמוסה עלי גפן ממולאים ופסטלים.

הטיתי ראשי בשאלה.

"מאחותי", אמרה.

"הא...?" ניסיתי להבין, פי עדיין מעבד את ה'סיגר' הפריך.

בשלב זה הבינה מירי שלא הפנמתי את גודל הבשורה.

"שושי אחותי", אמרה.

הזדקפתי באחת בכיסא הפלסטיק, תוך שאני אוחזת בידה של מירי ומושכת אותה לשבת על הכיסא לידי.

"ספרי, ספרי. מה... מה היא רצתה?" האצתי בה.

עכשיו היה זה תורה של מירי לגלות אדישות.

"כבר כמה ימים היא משאירה לי הודעות. היום דיברנו".

"נו???" דחקתי בה.

"הסברתי לה שאין לי זמן לדבר".

"למה?" תמהתי.

"אני הרי צריכה להספיק לתפור שמלה", ענתה מירי ואני זיהיתי את הציניות בקולה.

"מה שמלה? למה שמלה?" שאלתי.

"אם שושי אחותי מתקשרת בטח המשיח בדרך, אני חושבת שכדאי שאקבל את פניו בשמלה חדשה".

מירי חייכה את אחד מחיוכיה, קמה באלגנטיות מהכיסא והחלה להסתובב בין אורחיה.

היה זה אמצע ספטמבר, הסתיו ניסה לבסס אחיזתו באוויר ואילו הקיץ סירב לעזוב, תופס עדיין בשולי גלימתה של עונת המעבר.

חגגנו את יום הולדתו ה-47 של גיא, בעלה של מירי.

הגן המטופח שבחזית ביתם התמלא אורחים. מישהו מזג לכוסי יין 'מרלו', צבעו אדום כהה. לגמתי לגימה ארוכה, טעם גרגירי פרי טריים השתלט על חיכי. נשענתי על משקוף דלת הסלון הרחבה וסקרתי את הגן.

מירי, תמירה וחטובה, שנראתה כמו ציפור גן עדן בשמלת שיפון ירוקה עם נגיעות של אדום-כתום, הסתובבה בין אורחיה, עורכת היכרויות בין חבריה לעבודה במחלקה המשפטית של חברה ממשלתית גדולה, לבין חבריו של גיא מעבודתו כסמנכ"ל כספים בשלוחה ישראלית של חברת היי-טק אמריקאית, מנסה לשדך בין בני משפחתו של גיא לחברים טובים שקיבצה סביבה עם השנים, וגם בני הדודים שלה (אלו שלא נטשו כש'חצתה את הקווים') ניהלו שיחה ערה עם האורחים השונים. אנשי הקייטרינג דאגו להעמיס כל טוב על הצלחות והמגשים שהתרוקנו במהירות. שולחנות הבר היו ערוכים בקפידה, מעוצבים בצבעי כחול כהה וכסף אלגנטיים.

ממשבצת התצפית שלי נראה הגן מדהים בססגוניותו.

הכרתי את מירי כשעוד הייתה "שם". התקבצנו בבניין חדש בשכונה חרדית לזוגות צעירים בצפון תל אביב, ממקומות שונים בארץ. מירי ובעלה היו הזוג הרביעי שבא להתגורר בבניין. הם רכשו את הדירה בקומה השלישית, דלת משמאל ליד המעלית.

במשך ימות השבוע היינו עסוקים איש איש בענייניו ולא נפגשנו. אם נתקלנו זה בזה במעלית היינו מפטירים "שלום" מבויש. אבל בערב יום שישי, בשבוע שבו הגיעו מירי ובעלה לבניין, הדברים השתנו. משהו שאינו ברור לי עד היום גרם לי לטפס במעלה המדרגות אל דירתה של מירי. הופתעתי למצוא שם את שרי ואתי, שכנותיי "הוותיקות". ערכנו היכרות, ריכלנו על הבעלים, סיפרנו על עבודתנו והעברנו ערב נעים. מאותו יום, דרך קבע, התקבצנו ביום שישי בערב לאחר הדלקת נרות שבת אצל מירי ל"ערב נשים". היינו פורשות לביתנו רק כאשר בעלה חזר מבית הכנסת.

"תשתפי אותי", סנטה בי מירי וחיבקה את כתפיי חיבוק חברי אוהב, מנסה להבין מה אני חושבת.

"הא... סתם נדדתי אל העבר", התחמקתי, הנחתי ידי על מותניה והצטרפתי אל האורחים שאת מרביתם הכרתי מאירועים קודמים בביתה של מירי. לצערי לא כולם היו שמחים.

הערב עבר בנעימים, ואחרוני האורחים עזבו. מירי השתרעה מלוא אורכה על הספה בסלון תוך שהיא מעיפה מרגליה את נעלי העקב, שילבה כפות ידיה מאחורי עורפה וזקפה את סנטרה מעלה. שפעת שערה הערמוני נפרשה על ספת השמנת. ישבתי בשיכול רגליים על הכורסא לידה ולגמתי מספל הקפה שהכינה.

"את לא מתכוונת לנהוג הביתה בלי לשתות קפה", קבעה. "הבאתי קפה מצוין בגיחה האחרונה להולנד", הוסיפה, ואני איבדתי כל רצון להתנגד להצעתה.

"את יודעת", אמרה מירי, כשהיא בוהה בנקודה כלשהי בתקרה, "בימים כאלו אני מרגישה שמשאבת לבי מזרימה אושר בעורקיי. כשאני מביטה בגיא אני מודה על מזלי הטוב".

"תודה לך", אמרה תוך שהיא מפריחה נשיקה לעברי.

"בבקשה לך", הרשיתי לעצמי ללגום מעט מכוס האושר. הרי אני הכרתי ביניהם.

נפרדתי ממירי בחיבוק ונשיקה, נכנסתי למכוניתי והעברתי את ידית ההילוכים ל"דרייב". ברדיו נשמע שירם של "הביטלס", Let it be. המכונית שעטה קדימה ואילו מחשבותיי נדדו אל העבר.

את הבניין ההוא בשכונה לזוגות צעירים בצפון תל אביב עזבתי כעבור שנתיים.

עד אז המשכנו להיפגש בדירתה של מירי בכל ערב שישי אחרי הדלקת נרות שבת. באחד מימי השישי הקדמתי את שכנותיי. ריח נפלא של תבשילים הסתער על חושיי כאשר פתחה מירי את דלת ביתה. "אה... אה..." נשמתי עמוקות את הריח הנפלא והחמאתי למירי. היא נתנה בי מבט משועשע: "אני? במטבח? זו טעות בניווט" - משכה באטיות את המילים מבין שפתיה וגרסה את אחד מיסודות החינוך שעליהם גדלנו, להיות עקרות בית טובות. מירי לא יחסה לאמירתה חשיבות רבה. היא חגה במעגלים לכיוון הסלון והתיישבה בנינוחות על הספה כשהיא טופחת בידה עליה ומסמנת לי בכך להתיישב לצִדה.

החברוּת ביני ובין מירי התהדקה. בערבי הקיץ החם, כאשר השמש החלה לשקוע והחום התפוגג מעט, הייתה מירי תולה על כתפה תיק פלסטיק סגול ובידה נושאת את רונית, בתה הפעוטה (שנולדה בערב פסח, קצת יותר משנה אחרי שילדתי את יונתן, בני בכורי). בדרכה למטה הייתה עוצרת ליד דלת ביתי, נוקשת קלות ובלי להמתין ממשיכה בדרכה. אני הייתי אורזת את ארוחת הערב של יונתן, מוסיפה צעצוע או שניים ומצטרפת אל מירי. על הדשא בעורף הבניין הייתה פורשת שמיכה דקה משובצת משבצות באדום ולבן, מתיק הפלסטיק הסגול הייתה מוציאה קופסאות אוכל ותוך כדי שירה ומשחק הייתה מאכילה את רונית ב"קוקונה", שֵם שנתנה לתערובת מעדן שוקו עם גבינה. כעבור כמה דקות היה הדשא מתמלא באמהות ובילדים פעוטים.

בחורף העברנו את הפעילות החברתית אל חמימות הבית. היינו נפגשות בשעות אחה"צ פעם בביתי ופעם בביתה. לעתים נפגשנו גם בשעות הערב המאוחרות, כאשר הילדים שכבו לישון. שתינו אהבנו ליצור. באותם ערבים היינו מציירות תמונות על בד משי או יוצרות תמונות דקופאז'. בערבים שבהם רוח הבטלה נחה עלינו, היינו יושבות, לוגמות קפה או תה חם ומפטפטות.

בערבי חג, משעות הצהריים המוקדמות, היה הבניין רוחש. תכונה מיוחדת ניכרה בו. השכנות אוחזות בילדיהם ודוחפות לפניהם עגלת תינוקות בעוד בעליהן נושאים מזוודות ותיקי נסיעה גדולים היו עוזבים את הבניין. נוסעים לבלות את החג בחברת המשפחה המורחבת. גם אני, בעלי ויונתן בננו היינו עושים את החגים במסגרת המשפחתית המורחבת, אצל הוריי.

רק מירי לא ארזה מזוודות. בערבי חג, לאחר שהיה הבניין מתרוקן מדייריו, היה עולה ריח תבשילי חג מביתה.

"אתם נוסעים לחג?" העזתי פעם לשאול.

"לא, אני מארחת", אמרה מירי בחיוך רחב כאילו אנו מתחרות בינינו מה שווה יותר - לנסוע או לארח.

ואז הוסיפה: "חמותי באה אלינו לחג".

נזכרתי שמעולם לא ראיתי את הוריה של מירי, היא מעולם לא סיפרה עליהם ואני לא שאלתי. עברה בראשי המחשבה שכנראה אינם בין החיים. עד לאותו היום שבו נזקקתי למשחה נגד תפרחת חיתולים. כיוון שהייתה זו שעת צהריים ובית המרקחת השכונתי היה סגור, החלטתי ללוות ממירי מעט משחה.

גבר גבה קומה עמד בסלון ביתה של מירי ואחז בידיו את רונית בִּתה, שמשכה בידיה הקטנות בזקנו המאפיר קלות. הגבר נראה בסוף שנות הארבעים לחייו, ארשת פניו נעימה ומבטו מחויך משהו. משום מה חיבבתי את האיש מיד.

"זה אבא שלי", אמרה מירי וצליל של גאווה נשמע בקולה.

האיש חייך קלות ונד בראשו לברכת שלום.

הופתעתי כל כך. האיש נראה חי מאוד. מה היה אומר לו ידע שחשבתי שאינו בין החיים? הסמקתי במבוכה, ביקשתי את המשחה שבשבילה באתי ומיהרתי להסתלק לביתי.

"אבא שלך אדם נחמד", אמרתי למירי כמה ימים לאחר אותה פגישה.

"הוא נראה צעיר ונמרץ", הוספתי. מירי הגבירה את הקצב שבו דקרה את פרח החמנייה שאותו רקמה, ולא אמרה דבר. חשבתי שלא שמעה את דבריי.

ואז, באחת, הפסיקה מירי את עבודתה, מזגה לכוסות מקנקן התה שעמד במרכז השולחן, לגמה כמה לגימות ארוכות וכאילו איני נוכחת בחדר פתחה במונולוג.

"אבא היה רֶבֶּה, המבוגרים קראו לזה 'מלמד', עם דגש על ה-למ"ד. הוא לימד ב'חדר' ילדים בכיתות ה' עד ז', בעיקר מקצועות קודש כמו תנ"ך וגמרא.

'מלמד' נחשב לאדם מכובד וגם אנחנו הילדים נהנינו ממעמד 'הילדים של'. לא ידענו אז שלמעמד יש הרבה חובות.

שנים רבות לימד אבא מחוץ לעיר.

היה יוצא מוקדם בבוקר וחוזר בשעת ערב מאוחרת, זמן קצר לפני שעת השינה שלנו. אהבנו לבלות את שעות הערב עם אבא, לפעמים היה מביא לנו מתנות, לא משהו גדול, אבל כיוון שאלו היו המתנות היחידות שקיבלנו בילדותנו, היינו אסירות תודה גם על ארנב עם קפיץ בגבו שהיה מקפץ כאשר מתחנו את הקפיץ, או קלמר עץ מעוטר בפרחים צבעוניים. אבא היה מספר לנו סיפורים משעשעים, לא כאלה שקרא בספרים, "סיפורים מהחיים", היה אומר, ואני חשדתי שהמציא את הסיפורים או את החיים שמהם נלקחו הסיפורים.

בשנים מאוחרות יותר עבר אבא ללמד ב'חדר' סמוך לביתנו. אז, היה חוזר הביתה גם להפסקת צהריים בת שעתיים. לאחר שאכל ארוחת צהריים מהירה היה יושב אל שולחן הכתיבה ורוכן מעל הגמרא שהוציא מארון הספרים הגדוש. בכתב יד צפוף, משורטט להפליא, בשורות ישרות, היה רושם הערות על גבי דף חלק צהבהב מאלו שהיו נקנים בחבילות בזול ושימשו את הילדים לשרבוט ציוריהם. משסיים, היה סוגר הספר בקול טפיחה, מחזירו למקומו ומתחיל להלך בצעדים מדודים במסדרון הארוך והצר המוביל מן המטבח עד לחדר האמבטיה, הלוך וחזור, תוך כדי שהוא מתופף קלות באצבעו על הקיר, כאילו כדי לשמר את הקצב. בערב היה חוזר הדבר על עצמו: ארוחת ערב מהירה, לימוד גמרא תוך כדי שרבוט הערות על דף וצעידה מדודה לאורך המסדרון. יומו של אבא היה מאורגן בקפידה רבה.

כל בוקר היה פורש את שמיכת הפליז האפורה על רצפת הסלון ועליה היה מתעמל. כפיפות בטן, שכיבות סמיכה, מתיחות ולסיום היה עובר למוט המתח שהתקין בפתח חדר השינה. רק אז היה מתפנה לשתות בנחת כוס שוקו חם ("זה בריא יותר מקפה"), מתקלח ויוצא לעבודתו. כך, מדי יום ביומו ובמשך שנים, היה סדר יומו קבוע. רק בערב לאחר שסיים את לימודיו היה מתפנה לעזור לנו בשיעורי הבית וביום ממש ממש טוב, היינו משחקים "ארץ עיר". אבל הכי הכי אהב אבא ללמד אותנו את הדברים שלפי דעתו לא נלמד בבית הספר. הוא היה מספר לנו על ארצות רחוקות ועל ההיסטוריה של מדינות שונות, חד לנו חידות חשבוניות ואף מכניס אותנו לנבכי הפוליטיקה המקומית. למרות שאת שנות לימודיו עשה אבא ב'חדר' ובישיבה תוך שינון גמרא בלבד, היה לו ידע רב במתמטיקה, גאוגרפיה, היסטוריה, והוא דובר חמש שפות על בוריין. את האהבה הבלתי נשלטת שלו לרכישת ידע ניסה אבא להעביר לנו, הילדים. היה מקפיד לבדוק את שיעורי הבית ומתכונן אִתנו לבחינות, ואף היה מדרבן אותנו להצטיין ע"י רכישת מתנות, ואם חס וחלילה נראה היה שאנו מזלזלות בלימודינו, או אז היה מעניש ומכה ללא רחם. על מבחנים שהציון היה פחות מ"טוב מאוד" היה מוסיף ליד חתימתו את המילים "חותם בצער". על ציון שנחשב ממש גרוע היה מוסיף לחתימתו "חותם בצער רב", כאילו מדובר בטרגדיה שפקדה בן משפחה מדרגה ראשונה. ואני, שהייתי אמורה להגיש את הבחינה החתומה למורה, התביישתי כל כך ובאותו רגע שנאתי אותו על כך.

אבא ואני כרתנו ברית לא כתובה ואף פעם לא ממש דיברנו בה. מגיל צעיר מאוד הבנתי שאבא 'סוחב' את מעמדו (זה שהורישה לו משפחת הרבנים המכובדת שממנה בא וזה שקנה לו על ידי עיסוקו) כמו היה סלע הקשור לרגלו בשלשלאות ברזל כבדות. אני נרתמתי לעזור לו לעקוף את קוד ההתנהגות המתחייב מ'המעמד'. כושר ההמצאה שניחן בו אבא סייע לו רבות במאמץ עקיפת הקוד המתחייב. הוא היה הוגה מילים מהסוף להתחלה ובמהלך הזמן יכול היה לדבר באופן שוטף משפטים שלמים הפוכים. למרות המאמצים שהשקעתי בעניין, לא הצלחתי לדבר כמוהו, אך עם הזמן הבנתי אותו היטב גם כאשר דיבר בשטף. השתמשנו 'בשפה' כאשר לא רצינו שהסובבים יבינו אותנו.

גם 'שיטת השקיות' ליוותה את ילדותי. בילקוט בית הספר נשאתי עמי תמיד שקיות בכל מני צבעים: ירוקות, כחולות, שחורות או חומות. העיקר שיהיו אטומות.

במשך השבוע היה אבי לומד מספרי קודש כגון גמרא ותנ"ך, אך בסוף השבוע היה נוהג לקרוא עיתונים שיצאו לאור.

כיום קיימים בשוק כמה עיתונים חרדים, אך באותה תקופה היה רק עיתון חרדי אחד שנקרא "המודיע". לזה הוסיף גם את "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". במעמדו החברתי לא יכול היה להיכנס לחנות ופשוט לצאת כשבידיו עיתונים חילוניים, לכן נזקק ל"שיטת השקיות".

חנותו של מר מנדלבאום הקשיש שכנה מעבר לכביש במורד הרחוב. היית יכולה למצוא בחנות ערב רב של דברים: מכשירי כתיבה לצד גרביים, כלים וחוטי תפירה, חוברות צביעה, מוצצים ובקבוקים לתינוק ועיתונים.

הזכוכית העבה שעל הדלפק הייתה מחורצת ממטבעות הכסף הרבים שהונחו עליה במשך שנים רבות והיא איבדה את שקיפותה. גם מסגרת העץ של הדלפק נחרצה חריצים רבים עם השנים. אפלולית שררה בחנות בכל שעות היום. מנורת הפלורוסנט היחידה, שהשתלשלה מן התקרה הגבוהה באמצעות שרשרת ברזל עמוסת אבק וקורי עכביש, לא הצליחה להביס לחלוטין את האפלולית.

מר מנדלבאום, איש קטן קומה וחביב, היה מאריך בשיחה כל אימת שהזדמן לו ואילו גב' מנדלבאום, אישה שקטה, התרוצצה בחנות כשהיא מאבקת את כלי החרסינה ומסדרת שוב ושוב את הסחורה על המדפים.

מדי יום שישי בדרכי מבית הספר הייתי נכנסת לחנותו של מר מנדלבאום מצוידת בשקית, שקית גדולה ואטומה כמובן. מר מנדלבאום היה לוקח מידי את השקית, ממלא אותה בעיתוני 'תועבה' ומחזיר לי אותה בחיוך. הוא הבין את מצוקתי והשתדל שאיש מהנוכחים בחנות לא יראה את תוכן השקית. אם לא היה איש בחנות היה אומר: 'יש מושיע בארץ ומעריב ערבים'. כך שיבש בכוונה את שמות העיתונים 'האסורים' והיה מעלה חיוך מפיג מתח על שפתיי.

כך, כשהשקית 'המפלילה' חורכת את כפות ידי, מיהרתי לשוב הביתה.

במסעדה של גברת חנה הייתי מבקרת מדי יום עם שובי מבית הספר. המסעדה שכנה ברחוב המקביל לביתי. הייתה זו חנות לא גדולה ובה ארבעה שולחנות מרובעים, צבועים כמו הקירות בצבע שמן ירוק בהיר המזכיר חדר ניתוח. הייתה זו מסעדת פועלים ובצוהרי היום היו מתקבצים בה צַבָּעִים, שרברבים ועוד אנשי עמל. בחלקה האחורי של החנות-מסעדה היה מטבחון אשר הופרד ע"י מחיצת עץ צבועה גם היא צבע שמן ירוק בהיר, ובה אשנב קטן דרכו ניתן לצפות אל הנעשה בחלקה הקדמי של החנות-מסעדה.

מן המטבחון עלו ריחות הבישול של מרק, ביום חורף קר, או ריח טיגון קציצות וריח ירקות טריים חתוכים לסלט.

בחלקה הקדמי של החנות-מסעדה היה מקרר בגובה מטר וחצי אשר חזיתו זכוכית ודלתותיו נירוסטה. מעל המקרר, אשר שימש גם כדלפק, היה לוח שיש.

מן הזכוכית הקדמית ניתן היה לראות, מסודרים בסדר מופתי, שורות של גביעי לבן, שמנת, קופסאות גבינה וקופסאות פלסטיק עגולות ובהן סוגים שונים של דג מלוח.

מאחורי המקרר-דלפק, על כיסא עץ נטול משענת, ישבה גב' חנה וחלשה על הממלכה שלה.

על הקיר מאחוריה, על מדפים רחבים, היו מסודרים בקבוקי ויסקי וקוניאק, קופסאות סיגריות וחפיסות שוקולד.

כשנכנסתי לחנות-מסעדה לא ראיתי את גב' חנה. הדלפק-מקרר, שהיה גבוה ממני, הסתיר אותה מעיניי. אז, הייתי הולכת לצדו של המקרר, מציצה אל גב' חנה ובשקט בשקט מבקשת בקבוק קוניאק 777, מוציאה בזריזות שקית אטומה וממהרת להכניס את הבקבוק לשקית.

לפעמים היה אבא נותן לי מעט כסף למה שנקרא בפיו 'שכר טרחה', ואני הייתי לוקחת ממקרר הארטיקים האהוב שעמד ליד דלת הכניסה ארטיק 'לוקס' בקופסת קרטון ועליה ציור של אסקימוסי.

בדרך הביתה שיחקתי משחק מוזר. הייתי מרכיבה לגב' חנה משפחה. למרות שהתגוררה בשכונתנו, לא ידעתי עליה דבר לכן הייתה המשפחה שיצרתי משתנה בכל פעם. לפעמים היה לה בעל מלח משייט בעולם באנייה גדולה, לפעמים הייתה אלמנה שבעלה נרצח במלחמה. גם ילדים הוספתי למשפחה הדמיונית שהשתנתה כל יום מחדש.

בהיעדר מקורות מידע 'חילוניים' על אלכוהוליזם ושתיינות, לא הוטרדתי מכמויות הקוניאק שהיה אבא מערה אל קרבו".

כאמור, כעבור שנתיים עזבתי את "הבניין". הוריי בעלי התגוררו בבלגיה, לאביו היה מפעל לכלי כסף ואימו הייתה גננת בגן של הקהילה היהודית באנטוורפן. בשנים האחרונות חלה חמי בסרטן ומצבו הבריאותי הלך והידרדר. בהתייעצות משפחתית נרחבת הוחלט שנעבור להתגורר לידם, על מנת שבעלי יוכל לסייע לאביו בעסקיו.

כך מצאתי את עצמי בערב יום שישי אחד בדירתה של מירי, נפרדת מחברותיי שמספרן הלך וגדל כאשר הבניין אוכלס.

ביום שני, לפני צאתנו לשדה התעופה, נתנה לי מירי מטפחת ראש שעל אחת מקצותיה רקמה את מספר הטלפון שלה.

"זה למזכרת", אמרה. "היא לא חדשה, היא הייתה שלי". התחבקנו ארוכות ואז ניתקתי עצמי ממנה.

"נשמור על קשר", אמרתי בחופזה. "אני שונאת פרידות דרמטיות".

בחודשים הראשונים לשהותנו באנטוורפן שמרנו מירי ואני על חליפת מכתבים רצופה. מדי פעם אף שוחחנו בטלפון.

החיים באנטוורפן נכנסו למסלולם, בעלי עבד עם אביו בעסק המשפחתי ואני קיבלתי משרת מורה לעברית בבית הספר היהודי בעיר.

בחופשת הקיץ הגעתי לביקור בארץ. נפגשתי עם מירי כחודש אחרי שילדה את ריקי, בתה השנייה.

כעבור חודש שבתי אל משפחתי והמשכתי להתכתב עם מירי. אומנם האטנו את הקצב, אך עדיין היינו שולחות כרטיסי ברכה לימי ההולדת ואיחולים לשנה טובה. עם השנים הלך הקשר והתרופף עד שנותק לחלוטין.

באותן שנות נֶתֶק ממירי, הספקתי להתאהב ביוסי ולהתגרש משלומי בעלי (כן, בזה הסדר), "לחזור בשאלה" - או כפי שמירי אומרת, "לחצות את הקווים", ללדת שני ילדים עם יוסי, להתגרש מיוסי, ולחצות בחזרה את הקווים.

בחיי שרר אי-סדר למופת.

כעבור שנים מספר, לאחר גירושיי מיוסי, שבתי ארצה. התקשרתי למירי, אך קול זר אמר לי "מירי לא גרה כאן עוד". רציתי לשאול אם ידוע לאן עברה, אך צליל ניתוק הטלפון הבהיר לי שלזר אין חשק לדון במירי ובעניינה.

התקשרתי לאסתי, שכנתנו מ"הבניין", אך גם היא גילתה חוסר רצון בולט לומר לי משהו על מקום הימצאה של מירי. "אני לא יודעת, אף אחד לא יודע", היה כל מה שאמרה.

גם בשירות המודיעין הטלפוני לא נמצא טלפון רשום על שמה. הייתי חסרת אונים. איבדתי את חברתי.

הפטיו הצמוד לקפיטריה של בית החולים היה כמעט ריק. ליד אחד השולחנות ישבו שני גברים אשר הדמיון ביניהם גרם לי לחשוב שהם אחים. על השולחן פרשו גיליונות רפואיים ובלחש דנו בממצאים, ארשת פניהם המודאגת סיפרה שאינם מרוצים מהמסקנות. ליד שולחן אחר ישב גבר לבוש חליפה מהודרת. הוא לגם מספל קפה וקרא את עיתון הבוקר.

שקט שרר בפטיו, שמש חורף נעימה חדרה מבעד לצמחייה הגבוהה. אימא עדיין ישנה.

בשל התרופות הרבות שנטלה הייתה מאחרת קום, ואני ניצלתי את שעת הבוקר, הוצאתי ספר מתיקי, פתחתי במקום שסימנתי אתמול במפית הקפיטריה ושקעתי בקריאה.

כעבור שעה לגמתי לגימה אחרונה מהקפה שהתקרר בינתיים, הנחתי את המפית בין הדפים, סגרתי את הספר, תחבתי אותו לתיקי וצעדתי לכיוון דלת היציאה.

ואז, ראיתי אותה פוסעת באטיות, ידה נתונה בידו של ילד כבן שבע שתלתלי זהב נפלו על מצחו וכתפיו ועיני השקד החומות שלו הביטו סביב בחשד.

למרות השנים שחלפו זיהיתי מיד את מבטה, אותו מבט משועשע, זומם משהו, הקבוע בעיני האזמרגד הירוקות שלה.

שערה היה אסוף בגומי רופף. נזכרתי שמעולם לא ראיתי את שערה, תמיד היה מכוסה שביס או כובע ברט אופנתי, אך עכשיו, כשהיה גלוי לעין, נראתה מירי צעירה מכפי שזכרתי.

ברגע שהצטלבו מבטינו ראיתי חיוך רחב מתפשט על פניה, ידעתי שזיהתה אותי. בצעדים מהירים צמצמנו את המרחק הקטן שהיה בינינו, חיבקנו זו את זו, התרחקנו זו מזו ושוב התחבקנו. במשך זמן מה לא אמרנו דבר. ואז ביחד התחלנו לדבר, קטעי משפטים, חלקי מילים, ושקט. מירי התאוששה ראשונה.

"טוב לראות אותך, התגעגעתי", אמרה.

"חיפשתי אותך בכל מקום", עניתי.

"אני פה עם אימי", סיפקתי אינפורמציה שנראתה לי הכרחית.

מירי הניחה את תיקה על השולחן הקרוב ודילגה על חלקה בהעברת אינפורמציה. במקום זה התעניינה בשלומה של אימי. כמה זמן היא מאושפזת? אילו בדיקות עברה עד כה? מה אומרים הרופאים? מה הטיפול שהיא מקבלת? וכמה זמן היא עוד צפויה לשהות בבית החולים? אני כמובן שמחתי על ההזדמנות לשתף מישהו בטרדותיי ועניתי ארוכות לשאלותיה של מירי תוך כדי שאני מזכירה לעצמי שאפילו אחיי לא גילו התעניינות רבה כל כך בשלום אימי.

"היי ילד", בחשתי בתלתליו, "איך קוראים לך"? ניסיתי לשנות נושא.

"רוּלי", שיתף הילד פעולה. "כשהיינו דוסים קראו לי 'ישרוליק', שזה שם חיבה לישראל. אבל עכשיו כולם קוראים לי 'רוּלי'", המשיך בלי לקחת הפסקת נשימה.

מירי צחקה וטפחה באצבעה על אפו.

"מה קורה בחייך? ספרי, לאן נעלמת? אני רואה ששינית תפאורה", אמרתי והצבעתי על מכנסי הג'ינס ועל שערה הגלוי.

"סיפור ארוך", אמרה מירי. "אנחנו צריכות להשלים כמה שנים טובות". מירי הוציאה יומן מתיקה, תלשה דף, רשמה את מספר הטלפון שלה ונתנה לי.

בזמן שסגרה את היומן נפל מתוכו כרטיס ברכה. לפני שלקחה אותו הספקתי לקרוא: "למירי, חג שמח מיואב". כך בפשטות, בכתב יד עגול, לא "למירי היקרה" ולא "באהבה מיואב". מי זה יואב? תהיתי. רשמתי לפני לברר עמה את העניין.

"אנחנו בקרדיולוגית ילדים", העירה אותי מירי ממחשבותיי.

"אז עוד נתראה", אמרתי. הפרחתי לעברה נשיקה ומיהרתי לחדרה של אימי כמעט בריחוף.

כשהגעתי לחדרה של אימא היא כבר הייתה ערה. "פגשתי חברה ותיקה, לא שמתי לב, הזמן ברח", התנצלתי על האיחור. "בוקר טוב", אמרה אימא. "את לא צריכה למהר. אני לא הולכת לשום מקום", ואז בשקט הוסיפה: "לצערי". חייכתי ונשקתי למצחה. כזאת הייתה אימא. אף פעם לא התלוננה ואם הייתה יכולה, הייתה שומרת על מידה של הומור בכל מצב.

התחלנו בטקס הבוקר הרגיל. עזרתי לאימא להתקלח, אחר כך הייתה אוכלת את ארוחת הבוקר בחוסר תיאבון בולט. גם אני לא מצאתי משהו מעורר תיאבון בארוחת הבוקר של בית החולים, אבל כשהצעתי להביא לה אוכל מהבית היא סירבה בתוקף.

כשמזג האוויר אִפשר זאת, הייתי יוצאת עמה לגן של בית החולים. הבוקר היה קר למרות שהשמש יצאה מבין העננים. נשארנו בחדרה, הקראתי לה מתוך "אורח נטה ללון" של ש"י עגנון. אימא אהבה לקרוא, אך במצבה הנוכחי קשה היה לה הדבר ואני נהניתי לקרוא באוזניה.

לאחר ארוחת הצהריים הייתה אימא מתעקשת שאסע לביתי. "הילדים זקוקים לך", אמרה וחיסלה כל ניסיון לוויכוח בעניין. צביקה אחי לקח על עצמו למלא את מקומי לצד מיטתה בשעות אחר הצהריים.

בערב חזרתי לבית החולים. מצאתי את אימא יושבת בכורסא שעל יד החלון. בכיסא שלידה ישבה גב' אדלשטיין, שכנתה הטובה. החלפתי כמה מילות נימוס ומיהרתי לנצל את החברה שיש לאימא על מנת לפגוש שוב את מירי.

בצעדים מהירים חציתי את הפרוזדור הארוך שגישר בין הבניין הראשי של בית החולים לבין בניין הילדים, ועליתי קומה אחת במעלית ל'קרדיולוגית ילדים'. מירי ורולי לא נמצאו בחדר הראשון. הצצה לחדר השני גילתה שגם שם הם לא נמצאים. בחדר השלישי ראיתי את רולי רוכן על השולחן שניצב בפינת החדר ומשלים תמונת פאזל גדולה. לידו ישבה אישה שנראתה באמצע שנות השישים לחייה. כשנכנסתי לחדר הרים רולי את ראשו עטור התלתלים והביט לכיווני.

כשהבחין בי דילג לעברי ומשך בידי לעבר השולחן. "זוהי סבתא אביבה", אמר בגאווה. האישה שישבה ליד השולחן הזדקפה. שערה היה עשוי בקפידה, מעיניה נשקף טוב לב ונוכחותה הקרינה אצילות. לחצתי את ידה של סבתא אביבה והצגתי את עצמי.

סבתא אביבה? את הורי בעלה של מירי פגשתי כשעוד גרנו בשכנות, ולמיטב זיכרוני היו הם אנשים חרדים, מה שלא ניתן לומר על 'סבתא אביבה'. גם את אביה של מירי פגשתי בעבר אך את אימה של מירי, נזכרתי, לא פגשתי אף לא פעם אחת באותן שנים שבהן התגוררנו בשכנות. האם סבתא אביבה היא אימה של מירי?

"היום סבתא אביבה תשכיב אותי לישון", העיר אותי קולו של רולי ממחשבותיי. "מירי תבוא מחר בבוקר", אמרה סבתא אביבה. "שמחתי להכירך".

מיהרתי לשוב למציאות. "תמסרי ד"ש", הוספתי בדרכי החוצה.

אולי מירי נישאה? יואב? נזכרתי שכבר עברה המחשבה הזו בראשי. עכשיו היא הייתה הגיונית אפילו יותר. מירי נישאה, סבתא אביבה היא בוודאי אימו של בעלה, מיהרתי להסיק מסקנות.

הגברת אדלשטיין כבר עזבה כששבתי לחדרה של אימי. אימא שכבה במיטתה כשנכנסתי. כאביה גברו והאחות אמרה שהרופא המליץ על זריקת מורפיום להקלה. המתנתי מעט עד שאימא נרדמה בהשפעת הזריקה, ופרשתי לביתי.

השעון המעורר צלצל. הוצאתי יד עצלה מן השמיכה והפסקתי את צלצולו.