כשהשלג יורד

פרק 1

זה היה הלילה שלפני חג המולד.

ליתר דיוק, זה היה אחר הצהריים שלפני חג המולד. אבל לפני שאני מובילה אתכם אל הלב הפועם של המעשה, בואו נבהיר משהו. מניסיוני אני יודעת שאם זה יעלה רק בהמשך, זה יסיח את דעתכם כל כך, שלא תוכלו להתרכז בשום דבר אחר שאספר לכם.

קוראים לי ג'וּבּילי דוּגל. קחו לעצמכם רגע ותנו לזה לחלחל.

כשאתם יודעים את זה מראש, השד לא נורא כל כך, נכון? עכשיו דמיינו שכבר הייתי בעיצומו של איזה סיפור ארוך (כמו זה שאני עומדת לספר לכם), ופתאום הייתי מטילה את הפצצה הזאת: "דרך אגב, קוראים לי ג'ובילי." לא הייתם יודעים מה לעשות עם עצמכם.

אני מבינה שג'ובילי נשמע קצת כמו שם של חשפנית. אתם בטח חושבים שריקוד על עמוד זה הקטע שלי. אבל לא. אם הייתם רואים אותי, הייתם מבינים מהר מאוד שאני לא חשפנית (אני חושבת). יש לי קארה שחור קצר. אני מרכיבה משקפיים חצי מהזמן ועדשות מגע בחצי השני. אני בת שש־עשרה, אני שרה במקהלה, אני משתתפת בתחרויות מתמטיקה. אני משחקת הוקי שדה, שאין בו החן הפתלתל והנוצץ משמן תינוקות — סימן ההיכר של כל חשפנית (אין לי שום בעיה עם חשפניות, אם במקרה יש חשפניות שקוראות את זה. אני פשוט לא חשפנית. הדאגה העיקרית שלי בענייני חשפנות היא בגדי הלָטֵקס. אני חושבת שלטקס מזיק לעור כי הוא לא מאפשר לו לנשום).

אני פשוט טוענת שג'ובילי הוא לא שם אלא סוג של מסיבה. אף אחד לא יודע איזה מין סוג. שמעתם פעם על מישהו שעורך ג'ובילי? ואם הייתם שומעים, הייתם הולכים? כי אני לא. זה נשמע כמו משהו שדורש שכירה של חפץ גדול מתנפח ותליית שרשרת דגלים ומבצע מורכב של איסוף אשפה בסיום האירוע.

אם חושבים על זה, זה קצת כמו מסיבה של ריקודי שורות.

לשם שלי יש קשר הדוק לסיפור הזה, וכמו שאמרתי, זה היה אחר הצהריים שלפני חג המולד, מהימים האלה שבהם את מרגישה שהחיים... אוהבים אותך. המבחנים נגמרו והחופשה התחילה. הייתי לבד בבית, והוא היה חמים ונעים מאוד. לבשתי בגדים חדשים שקניתי בכסף שחסכתי — חצאית שחורה, טייטס וחולצת טריקו אדומה מנצנצת — ונעלתי את המגפיים השחורים החדשים שלי. שתיתי קצת לאטה ליקר ביצים שבישלתי לעצמי. כל המתנות שלי כבר היו עטופות. הכול היה מוכן לקראת האירוע הגדול: הייתי אמורה להיות בשש בבית של נוֹאה — נואה פְּרַייס, החבר שלי — לבּוּפֶה חג המולד המסורתי של המשפחה שלו.

בופה חג המולד המסורתי של משפחת פרייס הוא חתיכת אירוע בהיסטוריה הפרטית שלנו. בזכותו נהיינו זוג. לפני הבופה נואה פרייס היה סתם עוד כוכב בשמים שלי... יציב, מוכר, בהיר וגבוה מעליי. אני מכירה את נואה מכיתה ד', אבל הרגשתי כאילו אני לא מכירה אותו ממש, אלא יותר כמו שאני מכירה אנשים מהטלוויזיה. הכרתי את השם. צפיתי בתוכנית. כמובן, נואה היה קרוב יותר... אבל איכשהו כשזה אמיתי, כשאלה החיים שלך... את מרגישה שהאדם הזה אפילו רחוק יותר מסלבריטי אמיתי, בלתי מושג. לפעמים המוכר הוא דווקא זר.

תמיד חיבבתי אותו, אבל אף פעם לא חשבתי עליו בקטע רומנטי. זה אף פעם לא נראה לי דבר הגיוני לרצות. הוא היה מבוגר ממני בשנה וגבוה ממני בראש. היו לו כתפיים רחבות ועיניים בהירות ושיער גולש. נואה היה הגבר המושלם: אתלט, חכם, פעיל מרכזי במועצת התלמידים — מסוג האנשים שבטח יוצאים רק עם דוגמניות או עם מרגלים או עם אנשים שמעבדות קרויות על שמם.

אז כשנואה הזמין אותי להצטרף אליו לבופה חג המולד בשנה שעברה, העיניים שלי כמעט יצאו מהחורים מרוב התרגשות ובלבול. שלושה ימים הסתובבתי כמו שיכורה. המצב היה גרוע כל כך, שממש הייתי צריכה לתרגל הליכה בקו ישר בחדר שלי לפני שיצאתי לבית שלו. לא היה לי מושג אם הוא הזמין אותי כי הוא חיבב אותי, או כי אמא שלו הכריחה אותו (ההורים שלנו מכירים), או כי הוא הפסיד בהתערבות. כל החברים שלי התרגשו לא פחות ממני, אבל להם זה נראה הגיוני. הם אמרו לי שהוא שם עליי עין בתחרות המתמטיקה וצחק כשניסיתי לספר בדיחות בטריגונומטריה והזכיר את השם שלי בכל מיני שיחות.

כל זה היה פשוט מטורף ומוזר... כמו לגלות שמישהו כתב ספר על החיים שלי או משהו כזה.

אז הגעתי לשם והתחבאתי רוב הערב בפינה. דיברתי עם אחותו, שלמרות שאני אוהבת אותה, היא לא בדיוק אדם עמוק. כמה כבר אפשר לדבר על מותגי סווטשרטים אהובים? מתישהו השיחה חונקת אותך. אבל היא יכולה להמשיך לקשקש בלי סוף. לאליס יש תמיד כמה "תובנות בעניין הזה".

בסופו של דבר הצלחתי להתחמק ממנה רק כשאמא של נואה הניחה על השולחן עוד צלחת, ויכולתי להשתמש בתירוץ הסליחה־אבל־נכון־שזה־נראה־מעולה? לא היה לי מושג מה יש בצלחת. התברר שזה דג מוחמץ ונרתעתי, אבל אמא שלו אמרה, "את חייבת לטעום."

בגלל שאני קצת חסרת עמוד שדרה טעמתי. אבל הפעם זה פעל לטובתי כי נואה בדיוק הסתכל עליי. הוא אמר, "אני כל כך שמח שטעמת." שאלתי אותו למה, כי אני באמת חושבת שחשדתי שהייתה שם איזו התערבות ("או־קיי, אני אזמין אותה אלינו, אבל אתם תיתנו לי עשרים דולר אם אצליח לגרום לה לאכול דג מוחמץ").

והוא אמר, "כי גם אני אכלתי מזה."

המשכתי לעמוד שם, וכנראה נדבקה לי לפרצוף הבעה מקסימה של טיפשות מוחלטת, כי הוא מיד הוסיף, "ולא הייתי יכול לנשק אותך אם לא היית אוכלת מזה בעצמך."

שזה גם דוחה וגם רומנטי לחלוטין. הוא היה יכול פשוט לעלות למעלה ולצחצח שיניים, אבל הוא נשאר וארב לי ליד הדג. התחמקנו לחניה המקורה והתמזמזנו מתחת למדף של כלי העבודה החשמליים. ככה הכול התחיל.

אז ערב חג המולד שאני עומדת לספר לכם עליו לא היה סתם ערב של חג המולד: הוא היה יום השנה הראשון שלנו. היה קשה להאמין שעברה שנה. הזמן טס...

העניין הוא שנואה תמיד נורא עסוק. כשהוא הגיח אל אוויר העולם — פצפון, מתפתל, ורדרד — בטח לקחו ממנו טביעות כף רגל והוא מיד מיהר לצאת מבית החולים לפגישה. הוא היה שמיניסט, חבר בקבוצת הכדורגל ויושב ראש מועצת התלמידים, לכן כמעט לא נשאר לו זמן לכלום. אני חושבת שבשנה שיצאתי איתו היו לנו אולי עשרה דייטים אמיתיים, כלומר כאלה שהלכנו בהם רק שנינו לאיזשהו מקום. בערך פעם בחודש. היו המון אירועים שהשתתפנו בהם יחד: נואה וג'ובילי במכירת העוגות של מועצת התלמידים! נואה וג'ובילי ליד שולחן ההגרלות של קבוצת הכדורגל! נואה וג'ובילי באירוע איסוף אוכל לנזקקים, בכיתת מחשבים, בפגישה של הוועד שמארגן את שבוע ביקור הבוגרים...

נואה היה מודע לזה. ולמרות שהאירוע המשפחתי היה רב־משתתפים, הוא הבטיח לי שיהיה לנו זמן לעצמנו. הוא עזר למשפחה שלו מראש, כדי לוודא שאכן יהיה לנו זמן יחד באירוע עצמו, והבטיח לי שאחרי שעתיים נוכל לחמוק לחדר האחורי ולהחליף בינינו מתנות ולראות יחד את הסרט "איך הגריניץ' גנב את חג המולד". הוא יסיע אותי הביתה ונעצור קצת בדרך...

ואז, כמובן, ההורים שלי נעצרו, וכל זה הלך לעזאזל.

שמעתם על כפר סנטה קלאוס של פלוֹבּי? כפר סנטה קלאוס של פלובי הוא חלק מרכזי כל כך בחיים שלי, שאני מניחה שכולם יודעים מה זה, אבל לאחרונה אומרים לי שאני מניחה יותר מדי הנחות, אז אני אסביר.

כפר סנטה קלאוס של פלובי הוא סדרה של חלקי קרמיקה שאפשר לאסוף ולהרכיב כדי לבנות כפר. ההורים שלי אוספים אותם מיום שנולדתי. הצצתי לתוך רחובות הפלסטיק הקטנטנים האלה המרוצפים אבנים מרגע שהייתי גדולה מספיק להיעמד בכוחות עצמי. יש לנו את כל החלקים — הגשר שעשוי מסוכריות מקל סבא, אגם שֶלֶגְלֵךְ, חנות סוכריות הגומי, מאפיית עוגיות הג'ינג'ר, סמטת השזיפים המסוכרים. הכפר הזה גם לא ממש קטן. ההורים שלי קנו שולחן מיוחד כדי להניח אותו עליו, והוא משתלט על הסלון שלנו מחג ההודיה ועד תחילת השנה החדשה. נדרשים שבעה מפצלי חשמל כדי להפעיל את הכול. כדי לצמצם את הנזק הסביבתי, הצלחתי במאמץ רב לשכנע את ההורים שלי לכבות את הכפר בלילה.

אני נקראת על שם מבנה מספר 4 בכפר סנטה קלאוס של פלובי — ג'ובילי הוֹל. ג'ובילי הול הוא המבנה הגדול ביותר באוסף. זה המקום שמכינים ועוטפים בו את רוב המתנות. הוא מואר באורות צבעוניים, ויש בו מסוע זז שדבוקות עליו מתנות, וגמדים קטנים עומדים לידו ומסתובבים מצד לצד כאילו הם מעמיסים ופורקים את המתנות. לכל גמדון בג'ובילי הול מודבקת מתנה לידיים, כך שהם בעצם נראים כמו חבורה של יצורים מעונים שנגזר עליהם להעמיס ולפרוק את אותה מתנה שוב ושוב עד קץ הימים או עד שהמנוע יתקלקל. אני זוכרת שהערתי על זה לאמא שלי כשהייתי קטנה, והיא אמרה שאני מפספסת את העיקר. אולי זה נכון. אין ספק שבעניין הזה נקודות המבט שלנו היו שונות. ברור, הרי היא חשבה שהמבנים הקטנים האלה חשובים מספיק כדי לקרוא לצאצאית היחידה שלה על שם אחד מהם.

אנשים שאוספים את הכפר של פלובי נוטים לפתח כלפיו אובססיה קלה. יש כנסים ובערך עשרה אתרים רציניים ברשת וארבעה מגזינים שעוסקים בכפר הזה. כמה מהם מנסים לתרץ את האובססיה וטוענים שהחלקים של פלובי הם השקעה. והם באמת שווים המון כסף, זה נכון. בעיקר הממוספרים. את אלה אפשר לקנות רק באולם התצוגה של פלובי בערב חג המולד. אנחנו גרים בריצ'מונד, וירג'יניה, שזה בערך שמונים קילומטרים משם, ולכן בכל שנה, בלילה של 23 בדצמבר, ההורים שלי נכנסים למכונית עמוסה בשמיכות, בכיסאות ובאספקת מזון, נוסעים לשם, יושבים בתור כל הלילה ומחכים.

פעם פלובי ייצרו מאות חלקים ממוספרים, אבל בשנה שעברה ייצרו רק עשרה. זה השלב שבו התחיל המצב להידרדר. אפילו מאה חלקים לא יכולים להספיק, אז כשהמספר הצטמצם בצורה דרסטית כל כך, נשלפו ציפורניים ונוצות החלו להתעופף באוויר. בשנה שעברה אנשים ניסו לשמור לאחרים מקום בתור, ומהר מאוד התחילו לחבוט זה בזה בקטלוגים מגולגלים של פלובי. כיסאות פיקניק נרמסו, קופסאות פח של עוגיות התעופפו באוויר, וכוסות של שוקו פושר נשפכו על כובעי הסנטה קלאוס של הנוכחים. התגרה שהתפתחה הייתה גדולה ומגוחכת מספיק כדי להופיע בחדשות המקומיות. פלובי הצהירו שהם "נוקטים אמצעים" כדי לוודא שמצב כזה לא יחזור על עצמו, אבל אני אף פעם לא האמנתי לזה. זה הרי פרסום שאי אפשר לקנות בכסף.

אבל לא חשבתי על זה כשההורים שלי נסעו ועמדו בתור כדי להשיג את חלק מספר 68, מלון הגמדים. והמשכתי לא לחשוב על זה כששתיתי את הלאטה ליקר ביצים והעברתי את הזמן עד שאצא לבית של נואה. כן שמתי לב שההורים שלי עדיין לא חזרו הביתה. בדרך כלל הם היו חוזרים מפלובי בערב חג המולד בערך בשעת ארוחת הצהריים, והשעה כבר הייתה ארבע. התחלתי להעסיק את עצמי בכמה ממטלות החג. לא יכולתי להתקשר לנואה... ידעתי שהוא עסוק בהכנות לארוחה. הרמתי את המתגים של כל המפצלים שמפעילים את כפר סנטה קלאוס, וכל העבדים הקטנים התחילו לעבוד. הקשבתי לשירי חג המולד. בדיוק כשעמדתי לצאת ולהדליק את האורות בחצר הקדמית, ראיתי את סם מתקרב לבית שלנו בהליכה הצבאית שלו.

סם הוא העורך דין שלנו, וכשאני אומרת "העורך דין שלנו", אני מתכוונת "השכן שלנו שהוא במקרה עורך דין חשוב ומצליח מאוד בוושינגטון די־סי". סם הוא בדיוק האדם שהיית רוצה שיילחם עבורך בתאגיד ענק או ייצג אותך כשתובעים ממך מיליארד דולר. אבל הוא לא היה דובי חמודי. התכוונתי להציע לו לטעום מהלאטה ליקר ביצים המעולה שלי, אבל הוא קטע אותי.

"יש לי חדשות רעות," אמר והוביל אותי לתוך הבית. "הייתה עוד תקרית באולם התצוגה של פלובי. בפנים. בואי."

חשבתי שהוא עומד להגיד לי שההורים שלי נהרגו. היה לו טון דיבור כזה. דמיינתי ערימות ענקיות של מלונות גמדים מתעופפות מהמסוע ומחסלות את כל מי שבסביבה. ראיתי פעם תמונות של מלון הגמדים — היו לו צריחים מחודדים עשויים מסוכריות מקל סבא שיכולים בקלות לשפד מישהו. ואם מלון גמדים יהרוג אי־פעם מישהו, אלה יהיו ההורים שלי.

"עצרו אותם," אמר. "הם במעצר."

"מי במעצר?" שאלתי, כי אני לא ממש מהירת תפיסה, וכי היה לי קל הרבה יותר לדמיין שההורים שלי חוסלו בידי מלון גמדים מעופף מאשר לחשוב עליהם מובלים לכלא באזיקים.

סם פשוט הסתכל עליי וחיכה שאקלוט בעצמי.

"הייתה שם עוד קטטה הבוקר," הסביר לאחר שתיקה קלה. "ויכוח על מקום בתור. ההורים שלך לא היו חלק מזה, אבל הם גם לא עזבו כשהמשטרה ביקשה מהם. הם נגררו עם כל האחרים. חמישה אנשים נעצרו. זה בכל מהדורות החדשות."

הרגשתי שהרגליים שלי מתחילות לרעוד והתיישבתי על הספה.

"למה הם לא התקשרו?" שאלתי.

"נתנו להם להתקשר רק לאדם אחד," אמר. "אז הם התקשרו אליי כי הם חשבו שאני יכול להוציא אותם משם. האמת היא שאני לא יכול."

"מה זאת אומרת אתה לא יכול?"

המחשבה שסם לא יכול לחלץ אותם מהכלא המחוזי הייתה מגוחכת. כמו לשמוע טייס אומר במערכת הכריזה של המטוס, "שלום לכולם. בדיוק נזכרתי שאני לא טוב בנחיתות. אז אני פשוט אמשיך לטוס עד שלמישהו יהיה רעיון טוב יותר מה לעשות."

"עשיתי כל מה שאני יכול," המשיך סם. "אבל השופט לא מוכן להקשיב. נמאס לו מהבעיות האלה של פלובי, אז הוא מחמיר איתם כדי לשים לזה סוף. ההורים שלך ביקשו ממני לקחת אותך לתחנת הרכבת. יש לי רק שעה, אני צריך לחזור בחמש לעוגיות חמות ולשירה בציבור. כמה מהר את יכולה לארוז?"

הוא אמר לי את הדברים האלה בקול העמוק והמחוספס הזה שבטח משמש אותו כדי לתקוף אנשים על דוכן העדים ולשאול אותם למה ראו אותם בורחים מהזירה כשהם מכוסים בדם. הוא לא נראה מרוצה במיוחד מהמשימה שכפו עליו בערב חג המולד. ובכל זאת, קצת רגישות ואמפתיה לא היו מזיקות.

"לארוז? תחנת רכבת? מה?"

"את נוסעת לפלורידה לסבא וסבתא שלך," אמר. "לא הצלחתי להשיג טיסה — מבטלים טיסות בכל מקום בגלל הסערה."

"איזו סערה?"

"ג'ובילי," אמר סם באיטיות רבה אחרי שכנראה הסיק שאני האדם הכי מנותק על פני הפלנטה, "הסופה הגדולה ביותר בחמישים השנים האחרונות מתקרבת אלינו!"

הראש שלי לא עבד כמו שצריך — לא קלטתי כלום.

"אני לא יכולה לנסוע," אמרתי. "אני אמורה לפגוש את נואה הערב. וחג המולד. מה עם חג המולד?"

סם משך בכתפיו כאילו כדי לומר שחג המולד לא בשליטתו, ואין שום דבר שמערכת המשפט יכולה לעשות בנידון.

"אבל... למה אני לא יכולה פשוט להישאר כאן? זה מטורף!"

"ההורים שלך לא רוצים שתהיי לבד יומיים בחג."

"אני יכולה ללכת לנואה! אני חייבת ללכת לנואה!"

"תראי," אמר. "הכול כבר סודר. אנחנו לא יכולים להשיג את ההורים שלך עכשיו. הם עצורים. קניתי לך כרטיס, ואין לי הרבה זמן. את חייבת לארוז עכשיו, ג'ובילי."

הסתובבתי והסתכלתי על אורות העיר הקטנה המנצנצים לצדי. ראיתי את הצללים של הגמדים האומללים שעובדים במרץ בג'ובילי הול, את האור הרך הבוקע מחנות העוגות של גברת חֶלֶם, את ההתקדמות האיטית — אך השמחה — של רכבת הגמדים בשטחה המצומצם של המסילה.

הדבר היחיד שהצלחתי לשאול הוא, "אבל... מה עם הכפר?"