כתב חזית – בקו האש של העימותים הגדולים

פרק 1 עיראק - "אנא כורדי" א.

"שאח עבאס" היה במקור חאן דרכים בעיר איספהאן שבאיראן. כעת נפרס אולם המבוא של מלון הפאר על כל שטחה של החצר הענקית שאליה היו נכנסות בעבר שיירות הסוחרים ופורקות את מטענן; מבוך של פינות ישיבה, רהיטים משובצי צדף, פסלים ושטיחים שכיסו את הרצפה והקירות עד לתקרת פסיפס העץ הגבוהה. המארח האיראני נגע בכתפי ובתנועת סנטר הצביע לעבר אחת מפינות הישיבה.

"זה שיושב שם", אמר, והצביע על גבר משופם, רחב כתפיים, שערו שחור גלי, מסורק ומשומן בקפידה, שהיה שקוע עמוק בכורסת עור. הוא היה לבוש חליפת פסים אפורה, ישב בפישוק רגליים רחב ולגם מכוס תה או קפה שהחזיק בידו. מדי פעם העיף מבט לעבר דלת הכניסה כמי שממתין למישהו או משהו.

לא זיהיתי את האיש וגם השם שבו נקב המארח לא אמר לי דבר. ואז הוא מיהר לעדכן: "האיש שבכורסה הוא סדאם חוסיין אל-תכריתי, האיש החזק במפלגת הבעת' שבעיראק". הוא לא ידע לשם מה בא סדאם לאיראן ותהה מדוע דווקא לאיספהאן שבפרובינציה ולא לבירה, טהראן, אך שיער כי מדובר במפגש חשאי עם נציגי השאח רזה פהלווי במטרה להביא להפוגה בעוינות ההיסטורית שבין עיראק לאיראן. משטר הבעת' היה זקוק לשקט בחזית הכורדית באותה תקופה כדי להתבסס בשלטון, והשאח, שתמך בכורדים העיראקים, יכול היה לספק לו את מבוקשו.

כמה חודשים לפני אותו מפגש, ב-17 ביולי 1968, התמנה סדאם חוסיין לסגן נשיא עיראק. הוא היה אחד מפעילי מפלגת הבעת' שהדיחו בהפיכה את הנשיא, עבד אל-רחמן עארף, ומינו תחתיו את אחמד חסאן אל-באכר. סדאם, קרובו של באכר, מונה לסגנו. אלא שבאכר היה איש חלש, וכשנפגשנו בלובי של "שאח עבאס" באיספהאן, סדאם כבר היה השליט האמיתי של ארצו.

לא חשבתי פעמיים; ניגשתי לבכיר העיראקי והצגתי את עצמי. "אני עיתונאי", אמרתי. באותה תקופה לא היה לי דרכון זר אך הימרתי שהוא לא יתעניין בפרטי מוצאי - וצדקתי. "אוכל להחליף איתך כמה מילים?"

סדאם היה מופתע. הוא הביט במצלמת-הסרט, Bolex שמונה מילימטרים, שהחזקתי ונראה בעליל שאינו מאושר מהסיטואציה. לזכותו ייאמר שהתעשת מהר מאוד. "מצטער", אמר, "האנגלית שלי לא כל כך טובה".

"לפי מה שאני שומע היא דווקא טובה מאוד". הייתי כבר מנוסה דיי כדי לדעת שחנופה היא נשק לגיטימי ויעיל במלחמת הקיום העיתונאית. ואמנם זה עבד: "או-קיי, אני אענה על שאלה אחת... אם היא לא תהיה קשה מדי", ענה סדאם וחייך.

הוא השתדל להיות אדיב, אבל אני לא רציתי למתוח את החבל יתר על המידה. שאלה ממוקדת מדי עלולה לחשוף את זהותי ולהביך מאוד את מארחַי האיראנים. הסתפקתי בשאלה שהיא ברירת מחדל עיתונאית בטוחה בכל מצב: "מהי מטרת הביקור של אישיות עיראקית רמת דרג כמוך באיראן?"

סדאם הסביר באטיות ובאנגלית בסיסית מאוד שהמשטר החדש בעיראק מעוניין בשלום עם כל שכניו, וכי הוא בא לאיספהאן כדי לפתוח בהידברות עם שרים בממשלת השאח.

"ומהו הנושא העיקרי שתדברו עליו?"

"אנחנו ננסה לפתור את הסכסוך עתיק היומין עם איראן על השליטה בשאט אל-ערב". השאט אל-ערב הוא הנהר הרחב שנוצר כשנהרות הפרת והחידקל מתאחדים לפני שהם נשפכים למפרץ הפרסי. זהו נתיב שיט אסטרטגי שנמל בצרה נמצא בתוכו ומשני עבריו אזורים עתירי נפט וחקלאות פורחת.

סדאם הניח את הספל והתחתית שהחזיק על השולחן הקטן שלידו והזדקף בכורסה. הבנתי ששעת הרצון תמה. ביקשתי ממנו שיאפשר לי להנציח אותו במצלמה שהיתה עמי. הוא נענה בחיוב, אחר כך לחצנו ידיים. הוא נשאר יושב, ואילו אני פניתי לעניינַי. לו רק ידעתי באותו בוקר כמה אלפי מילים שסדאם יהיה נושאן העיקרי אכתוב ואשדר ב-30 ומשהו השנים הבאות, הייתי אולי משתדל יותר באותו מפגש אקראי.

אחר כך, כשהייתי כבר בהרי כורדיסטן, נפעם מהאנשים ומהנוף, השתכחה ממני לגמרי אותה אפיזודה, שבאותם ימים ובנסיבות שבהן הגעתי לאיראן, לא יכולתי לדווח עליה כעיתונאי. רק בשובי לטהראן, כשסיפרתי לשגריר הלא-רשמי דאז של ישראל באיראן, מאיר עזרי, ולנספח הצבאי, יעקב נמרודי, על המוצאות אותי, התחוורו לי הדברים לאשורם.

סדאם הגיע ל"שאח עבאס" בגלל הכורדים. גם אני. הייתי אז בשנות ה-20 של חיי, כתב רדיו צעיר של "קול ישראל", בדרכי לחבור ללוחמי הפֶּשמַרגַה (המשתוקקים למות), הכורדים שנלחמו אז בהרי צפון עיראק במטרה להשיג לעצמם אוטונומיה לאומית ותרבותית. מנהיגם, מולא מוסטפה אל-ברזאני, מרד במשטר הבעת' ונלחם בצבא עיראק בהצלחה רבה. היה לו קשר הדוק עם ישראל שממנה קיבל סיוע בנשק מודרני, ייעוץ צבאי ואימון הלוחמים הכורדים. איראן היתה הצינור שדרכו זרם הסיוע.

מה ששיגר אותי לאיראן היו סיפוריו של יוסי קפלן, חברי לשכונה ובן מחזורי בפנימייה הצבאית, שנשלח לאיראן במסגרת שירותו בסיירת מטכ"ל. בחמאדן שבאיראן התקיים אז מחנה אימונים שבו הדריכו קצינים של צה"ל מחזור אחר מחזור של לוחמי הפשמרגה של ברזאני. זה היה פרויקט של המוסד שצה"ל השתתף בו כקבלן ביצוע. האימונים התקיימו על אדמת איראן בברכתו של השאח, וגם הנשק הישראלי והיועצים הישראלים שסייעו בפועל למולא מוסטפה אל-ברזאני במלחמתו, ולעתים אף ניהלו את לחימת הפשמרגה, נכנסו לעיראק דרך איראן. תא"ל צורי שגיא היה אחד הבולטים שבהם ועלילותיו היו לאגדה.

ניצלתי את קשרי ככתב צבאי וכקצין צנחנים במילואים, ואחרי שהתחייבתי שלא לפרסם מילה על כל מה שאראה - קיבלתי את ברכת הדרך משר הביטחון משה דיין, בהמלצתו של הרמטכ"ל חיים בר-לב. בבוקר סתווי אחד עליתי על מטוס תובלה בריטי של חברת לוידס שטס ישירות מלוד (לימים נתב"ג) לטהראן. המטוס החכור הותאם להטיס כמה עשרות פרות מבכירות שנשלחו מישראל כדי להשביח את משק הבקר באיראן. זו היתה רפת מעופפת עם סירחון וגעיות שהיו עזים במיוחד בהמראה, בכיסי האוויר שבדרך ובנחיתה. אחד הטייסים שראה אותי יושב שפוף ליד מכלאת הברזל של הפרות, מצמיד סוודר לאפי, הזמין אותי להיכנס לתא הטייסים. דרך השמשה שבתא יכולתי לראות את הר האררט המושלג ואת אגם ואן במלוא הדרם, כשעברנו מהמרחב האווירי של טורקיה בדרכנו אל המרחב האווירי של איראן.

היום אני יודע כי המסע באוקטובר 1968 לאיראן והגיחה הקצרה שעשיתי במסגרתו לחבל הכורדים שבעיראק, ממש בתחילת הקריירה העיתונאית שלי, קיבעו את התעניינותי הכמעט אובססיבית לעולם השלישי ולסכסוכים האתניים, הדתיים והחברתיים המשסעים אותו ושלעולם אינם נגמרים. לא פעם תהיתי על מקורו של הדחף הזה להיות נוכח ולהביא הביתה את הסיפורים המדממים הללו מן המקומות שבהם הם מתרחשים. אבל רק בגיל מבוגר יותר מצאתי סוף-סוף הסבר מניח את הדעת: סופרי ההרפתקאות של שנות ילדותי, ז'ול ורן, קרל מאי, הנריק סנקביץ', פרנץ ורפל, פנימור קופר, ג'ק לונדון, וכמובן ארנסט המינגווי - הם-הם ששיגרו את התת-מודע שלי ואותי למסעות הארוכים בעקבות גיבוריהם המופלאים.

באותה גיחה, שבמהלכה פגשתי את סדאם חוסיין, התוודעתי אל הכורדים שמשני עברי הגבול - בצפון איראן ובצפון עיראק. הכורדים האיראנים חלמו אז על מרד שישחרר אותם מעולו של השאח, ממש כמו אחיהם בעיראק שמרדו בערבים שליטי בגדד וקיבלו לשם כך סיוע מישראל. הייתי עדיין צעיר מאוד ונאיבי. מאבקם של הכורדים לעצמאות היה בעיני הרואי, השהות במחיצתם ואורח חייהם בכפרים ההרריים ובמערות שבהם הסתתרו, ריגשו אותי; החשאיות והסיכון שבקשר עמם הציתו את דמיוני וגירו את היצר לגרד את גבולות מעטפת הביצועים המקצועית שלי. כל אלה גרמו לי להתעלם מהצדדים האפלים והלא-סימפתיים של הסיפור הכורדי: הבוגדנות, השנאה לפרקים ליהודים והשפלתם, היריבות החמולתית והשבטית, שבגללה החמיצו הכורדים כל הזדמנות לעצמאות לאומית או תרבותית, ומעל הכול - התמימות הגובלת בטיפשות שבגללה אפשרו לכל גורם זר לנצל אותם.

במיוחד התחברתי לכורדים העיראקים, שמרתי איתם על קשר וחזרתי אליהם שוב ושוב.

באחת הגיחות שלי לצפון עיראק הגעתי לחלבג'ה, העיר הכורדית שהגנרל אדום השיער "עלי הכימאי" הפציץ מן האוויר ב-1988 בגז חרדל בפקודת סדאם חוסיין. סדאם חשד בכורדים שהם עומדים למרוד בו בזמן מלחמת איראן-עיראק והחליט להרתיע אותם. ראיתי את קברי האלפים שנשמו את הגז ונחנקו ואת איבריהם המעוותים של המאות ששרדו. אחר כך, בחורף 1991, הייתי איתם כשנסו על נפשם אחרי המרד הכושל נגד סדאם חוסיין בצפון עיראק. הכורדים האמינו שהנשיא בוש, שצבאו פלש לדרום עיראק במלחמת המפרץ הראשונה, יבוא לעזרתם; הם טעו, שילמו על כך ביוקר - וברחו במאות אלפיהם לפסגות הקירחות והמושלגות של רכס ההרים שבו עובר הגבול בין טורקיה לעיראק, שם עצרו אותם שלטונות טורקיה שסירבו לתת להם מקלט. ראיתי אותם קוברים כל בוקר עשרות תינוקות וזקנים שמתו מדיזנטריה אחרי ששתו מי שלג מזוהמים באפר בארות הנפט שבערו בעיראק.

*

במלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991, נשארתי בישראל. העורכים שלי ב"ידיעות אחרונות" וב"טיים" רצו שאכתוב על הנעשה אצלנו, וכך עשיתי. אבל סיקור נפילות הסקאדים בארץ, התדריכים שקיבלנו מגורמי הביטחון ואפילו שליחות קצרה לפנטגון בוושינגטון תוך כדי המלחמה - לא היו תחליף לדבר האמיתי. חוויתי אז תסכול רב, ולכן, בשלהי 2002, כשרוחות המלחמה בעיראק התחילו לנשב בעוז - החלטתי שהפעם אהיה במקום שבו הדברים קורים.

הצעתי לתוכנית "עובדה" שאצא לחבל הכורדי שבצפון עיראק. תוכניתי היתה לצאת לטורקיה ומשם להיכנס לעיראק, להכין כתבה על אזור "החזית הצפונית" ותושביו ערב המלחמה, ולחזור מיד אחר כך. עורכי ומפיקי התוכנית אישרו זאת, בין היתר משום שהייתי אמור לצאת למשימה הזו לבדי ככתב-צלם-מפיק, דבר שהבטיח הוצאות הפקה מינימליות.

ב-25 בדצמבר 2002 טסתי לאנקרה לפגישה עם נציגיו של ג'לאל טלבאני, שותפו של מסעוד ברזאני להנהגת הכורדים, וכדי להסדיר את מעבר הגבול עם השלטונות הטורקיים. ממשלת טורקיה רצתה להרחיק עיתונאים זרים בצפון עיראק כדי שלא ירחרחו אחרי מעשיהם של כ-11 אלף חייליה הנמצאים שם דרך קבע כדי להילחם בפ-ק-ק.1 הטורקים חשדו, ובצדק רב, כי הכורדים של עיראק מתכוונים לנצל את המלחמה ואת הפלת משטרו של סדאם כדי להקים לעצמם מדינה כורדית בצפון עיראק. מדינה זו, שתהיה מן הסתם גם עשירה מאוד כיוון שתשלוט על שדות הנפט של מוסול וכירכוכ, עלולה להלהיט מחדש את שאיפותיהם הבדלניות גם של הכורדים שבדרום-מזרח טורקיה.

מנהיגי הכורדים העיראקים ניסו להרגיע את חששותיהם של הטורקים אך לשווא. באנקרה ראו כיצד אותם מנהיגים יוצאים מגדרם כדי לסייע לאמריקאים בהכנותיהם למלחמה והבינו שזו דרכם של הכורדים העיראקים לגייס לעצמם תמיכה אמריקאית בשאיפותיהם הלאומיות. לכן טורקיה סגרה את גבולה הרמטית. אישורים מיוחדים וחריגים למעבר הגבול ניתנו בשנים האחרונות רק לאנשי ממשל אמריקאים ואירופאים בדרגות בכירות ביותר ולכמה אנשי עסקים שאנקרה רצתה ביקרם ואשר עודדו יבוא מוצרים טורקיים לחבל הכורדי שבעיראק.

אחד מאלה היה ס', איש עסקים כורדי, קרוב משפחה של טלבאני ומקורב אליו מאוד. הוא ייצג קבוצה של משקיעים בריטים שהיו מעוניינים להשקיע בטורקיה ובעיראק ונע בין לונדון, אנקרה והמובלעת הכורדית. ס' היה בקשרים אמיצים עם כמה אישים ישראלים, ביניהם הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק. כשסיפרתי לליפקין-שחק על כוונתי לצאת לעיראק הוא חיבר ביני לבין ס' שניאות ברצון לסייע לי. ס' רמז לי, באחת משיחות הטלפון שלי אליו מהארץ, שהוא יסדיר לי פגישה עם המנהיג הכורדי העיראקי ג'לאל טלבאני שהיה באנקרה באותה עת לצורך מפגשים עם בכירי הממשל והצבא הטורקי.

ס' הבטיח וגם קיים. טסתי לאנקרה בתחושה טובה. טלבאני קיבל את פני בלבביות במשכנה של הנציגות הקבועה שלו בבירת טורקיה, השוכנת במרחק חמישה בתים בלבד מן השגרירות הישראלית. שתינו תה חריף ומתוק, כמנהג הכורדים. טלבאני שמע מה היה לי להציע - סרט דוקומנטרי על מצבם של הכורדים ערב המלחמה - אמר שהרעיון נראה לו מאוד ושאל מה אני מבקש. הסברתי לו שהקושי היחיד שלי הוא לחצות את הגבול. הוא ביקש שיקשרו אותו מיד עם גנרל בצבא הטורקי שהיה אחראי על הקשר עם הכורדים ועל מעברי הגבול שבין טורקיה ועיראק. טלבאני דיבר טורקית והתהלך אנה ואנה בחדר בעצבנות כשהטלפון הסלולרי צמוד לאוזנו. עוזרו של המנהיג הכורדי לחש לי שהוא מבקש מהגנרל אישור למעבר הגבול של "עיתונאי אמריקאי" שהוא ידידו האישי. נראה שהגנרל הטורקי לא התרשם, מפני שטלבאני התרגז, העלה קצת את הטונים ויצא מהחדר. כששב, כעבור רבע שעה לערך, משך בכעס בכתפיו ואמר: "אין סיכוי, הם מסרבים. לא רק לך - לכולם". כבודו נפגע אבל הוא נזהר שלא להשמיע ולו מילת ביקורת אחת כלפי הטורקים. המנהיג המנוסה ידע שיש מי שמצותת ושומע בדיוק מה קורה בחדר. עם זאת, היתה לטלבאני עצה בשבילי: נסה לעבור דרך איראן.

שיחות עם עיתונאים ואנשי טלוויזיה טורקים השלימו עבורי את התמונה העגומה. התברר לי שאנשי תקשורת טורקים אכן נכנסים מפעם לפעם לצפון עיראק אבל רק דרך סוריה או איראן. באותו שלב לא הייתי מוכן להסתכן במעבר - הגם שלא בזהות ישראלית אבל עדיין בשמי האמיתי - בסוריה או באיראן ולכן הורדתי אפשרויות אלו מהפרק.

בתמונת המצב הלא סימפתית הזו היה שביב אחד של תקווה. כל בני שיחי באנקרה היו משוכנעים כי הגבול הטורקי עשוי בכל זאת להיפתח בפני עיתונאים - אם וכאשר תחליט ממשלת טורקיה לתת לכוחות האמריקאיים זכות מעבר משטחם אל תוך עיראק.

לא היה יותר טעם לבזבז זמן בטורקיה. יותר מ-30 שנות סיקור של קונפליקטים אתניים ומלחמות בעולם השלישי לימדו אותי לזהות את הסימפטומים המוכרים של קיר בירוקרטי אטום שרק הולך ומתגבה מולך. זהו מצב די שכיח, אותה סיטואציה מייאשת שבה אתה כבר יודע בוודאות שהגורמים השולטים בנתיבי הגישה לאזור שאתה מנסה לחדור אליו יעשו כל שלאל ידם כדי למנוע ממך מלהגיע לשם. אתה יודע שזה לא אישי ושזה רק משום שיש להם אינטרס הפוך לשלך. הם אינם מעוניינים שעיתונאי ממדינה מערבית יהיה בשטח וידווח ממקור ראשון מה שראה ושמע. זאת ועוד, אנשי קשר שהאמנת כי יש ביכולתם, ושיש להם גם אינטרס, לעזור לך, פשוט אינם מסוגלים לספק את הסחורה. גם "סיפור הכיסוי" המתוחכם שהכנת עם ערכת מסמכים אישיים תואמת, כמו גם "סיפור השכנוע" שנועד להסיר מכשולים מדרכך בהיותך בשטח - כל אלה הם עתה חסרי ערך. אבל אתה עדיין מקווה. רובץ שעות על המיטה החורקת בחדר מלון סוג ד' (המפיק דורש לחסוך בהוצאות, "אנחנו לא רשת שידור אמריקאית", הוא חזר ואמר לי לפני שיצאתי לדרך), בוהה במסך המטושטש של הטלוויזיה או בטיח המתקלף מהתקרה או בצורות המשונות שיוצר הפורניר המתפוצץ של ארון הלילה ומחכה לשווא לטלפון, כשאתה כבר יודע שהוא לא יגיע.

אט אט חדרה למוחי ההכרה שתוכנית הפעולה שתפרתי בעמל כה רב קרסה לחלוטין, וכי מאמצי השתדלנות והעזרה מידידים עלו בתוהו. עם זאת, לא עלה על דעתי לוותר. מי שמשתייך למגזר הביזארי הזה של עיתונאים המסקרים דרך קבע את העולם השלישי אינו יכול להרשות לעצמו סף תסכול נמוך. אבל גם לנסות ולעבור את הקיר בנגיחת ראש אין כל טעם. חזרתי אפוא ארצה לעשות חושבים ולהתקשר לכמה מידידי באירופה ובארצות הברית, עמיתים למקצוע ולצרה. אולי להם יש רעיון או נתיב שלא חשבתי עליהם. כי אם זה לא הולך דרך הדלת, צריך לפחות לנסות ולמצוא חלון פתוח.

בינואר 2003 אנשי "עובדה" עדיין היו מעוניינים שאצא לצפון עיראק. אני ממשש מדי פעם את הדופק באנקרה באמצעות טלפונים תכופים מהארץ לידידַי ולמכרַי שם ובאיסטנבול. כעת כולם משדרים אופטימיות זהירה. המשא ומתן בין ארצות הברית לטורקיה מתחמם, אומרים לי, ולמרות הקשיים נראה שיגיעו לבסוף להסכם. אבל זה לא קרה.

בעולם האסלאמי ייחסו באותה תקופה לנשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש הבן, כוונה אימפריאליסטית-צלבנית להשתלט על שדות הנפט של עיראק. החשד היה בהחלט הגיוני. לכן כשפנה ג'ורג' בוש הבן לאנקרה ודרש מארדואן שיאפשר לכוחותיו לעבור בשטחה של טורקיה כדי לתקוף את עיראק, הוא העמיד את השלטון האסלאמיסטי ואת העם הטורקי כולו בפני דילמה. הם נאלצו לבחור בין מזרח למערב. בין המורשת העות'מנית-מוסלמית לבין הברית עם ארצות הברית והחברוֹת "הנוצריות" בנאט"ו.

עודי כוסס ציפורניים וקורא באדיקות מדי יום את מהדורת האינטרנט של ה"טורקיש דיילי ניוז", הפציע באופק נתיב חדירה חדש לעיראק. באמצע ינואר צלצל אלי ידיד, כתב ותיק ומנוסה של רשת שידור האמריקאית אן-בי-סי, המשמש כראש משרדה של הרשת באחת מבירות אירופה. "אתה עוד מתכוון להגיע אל הכורדים בעיראק?" שאל בטלפון.

"כן", אמרתי, "איך ידעת?"

הוא צחק. "It takes one to know one", הוא השיב וסיפר שבמסגרת חלוקת העבודה ברשת שלו הוטל עליו לסקר את "החזית הצפונית". הבעיה היא, הוסיף, שהגבול הטורקי סגור, וגם הסורים מונעים מעבר דרך שטחם אחרי שהממזרים - כך אמר - מהסי-אן-אן שידרו כתבה שבה הראו לפרטי-פרטים איך התגנב צוות שלהם מסוריה למובלעת הכורדית ממש מתחת לאפם של השוטרים והחיילים הסורים. "אין לי זמן וסבלנות לחכות שהאיראנים ייתנו לי להיכנס", אמר, "יש לך רעיון?"

סיפרתי לו על המסע הכושל שלי לטורקיה והוספתי שאני חף מכל רעיון מעשי. כל תקוותי תלויות עתה בהסכם שבין האמריקאים לטורקים, שלא נראה באופק. סיכמנו ששנינו נמשיך לחפש אחר נתיבים נוספים ושנישאר בקשר.

כעבור שבוע לערך קיבלתי ממנו דוא"ל: "יש לי משהו. תתקשר". חייגתי לסלולרי שלו והסתבר לי שהוא באיסטנבול. השיחה התנהלה ברמזים. אף פעם אין לדעת מי מאזין ולמה. הבנתי שהרשת שלו מצאה עבורו חברה מסחרית בלונדון, המתווכת בין עיתונאים וצוותי טלוויזיה לבין חבורת מבריחים כורדים-טורקים המעבירה אותם אל המובלעת הכורדית. הסיפור כרוך במסע רגלי בלילה בשביל הררי החוצה את הגבול שבין טורקיה לעיראק. המחיר: 8,000 דולרים לראש. "ומה עם הציוד?" שאלתי.

"משונע על גבם של חמורים ופרדות".

"עד כמה הסיפור הזה מסוכן?" הקשיתי.

הוא השיב במשפטים קטועים שאותם השלמתי במחשבתי: "יש סיכון מסוים (שניתפס) אבל הנוכחות של הבולי'ס (הצבא הטורקי) באזור ההוא היא דלילה. הבעיה העיקרית היא השלג הכבד שירד בהרים בימים האחרונים. הידידים (המבריחים) יעשו בימים הקרובים 'טיול' (מסע לבדיקת הציר) בלעדינו, ואם הדרך תהיה עבִירה נצא לדרך. אם תרצה להצטרף אתה צריך להיות באיסטנבול בעוד שמונה ימים לערך".

הצהרתי שאני בא, ולפני שידידי ניתק הוא אמר: "תקבל ממני הודעה בדוא"ל מתי והיכן בדיוק ניפגש".

התחלתי לחשוב איך אני משכנע את מפיקי "עובדה" להוציא 8,000 דולרים רק לצורך מעבר הגבול. עודני מתלבט הגיע טלפון מערוץ 10. המתקפה האמריקאית הצפויה בעיראק פתחה, בינואר 2003, חזית נוספת בתחרות שבין ערוצי הטלוויזיה בישראל. הציבור בישראל, שזכר עדיין היטב את 39 טילי ה"אל-חוסיין" שנחתו בישראל במלחמת המפרץ הראשונה, נהר בהמוניו לתחנות הרענון של ערכות המגן שאמורות היו להגן עליו מפני מתקפה כימית וביולוגית ובלע בשקיקה כפייתית כל פירור מידע על הנעשה בעיראק ועל ההכנות האמריקאיות למלחמה. ערוצי התקשורת, מודעים לפוטנציאל המסחרי הטמון ברייטינג הגואה של הסיפור העיראקי, ליבו את ההיסטריה ובה בעת ניסו לספק את התיאבון העצום למידע. במיוחד החריפה ההתמודדות בין ערוץ 10, שניסה להשתקם ונלחם על עתידו הכלכלי כערוץ טלוויזיה מסחרי, לבין ערוץ 2 שניסה לשמור על מעמדו ועל הכנסותיו כמי שמוביל בראש טבלת הרייטינג בישראל. גם ערוץ 1, הציבורי, התאמץ שלא לפגר מאחור. שלושת ערוצי הטלוויזיה והעיתונים הגדולים, שהתמודדו על ה"רייטינג העיראקי", חיפשו כתבים ישראלים המחזיקים בדרכון זר שייכנסו לעיראק עם הכוחות האמריקאיים וידווחו אקסקלוסיבית עבורם, בעברית, היישר משדה הקרב, ומה שחשוב יותר - יגיעו לבגדד לפני שליחיו של ערוץ התקשורת המתחרה.

מרבית הכתבים הישראלים, אלה שהחזיקו בדרכונים זרים ושגויסו למשימה, יצאו לכווית בהנחה, נכונה למדי, שמשם תיפתח המתקפה העיקרית וכי שם גם אפשר יהיה להיצמד, באדיבות הפנטגון, לאיזו יחידה אמריקאית. אבל את רם לנדס, מנהל חברת החדשות של ערוץ 10, זה לא סיפק. הוא רצה כתב גם ב"חזית הצפונית". לכן הזמין אותי לפגישה והציע לי לצאת למובלעת הכורדית ולסקר משם את ההכנות למלחמה וגם את המלחמה עצמה, ובסופו של דבר לנסות ולהגיע לבגדד. אם אכן אצליח להגיע לבגדד, אמר, אקבל בונוס מיוחד. ערוץ 10 יישא כמובן בהוצאות המשימה, כולל התשלום למבריחים שיעבירו אותי את הגבול, אם יהיה בכך צורך.

בעודי שוקל את ההצעה נזכרתי שאני עדיין מחויב לַהתקשרות עם "עובדה", המשודרת בערוץ 2. אם אקבל את הצעתו של לנדס עלולה להיווצר לי בעיה אתית ואולי גם משפטית. ביקשתי מרם לנדס 48 שעות כדי לבדוק את העניין וכדי לשקול את הצעתו. אלא שעוד באותו ערב נפתרה הבעיה מעצמה. שלום קיטל, מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, טלפן אלי הביתה והציע לי הצעה דומה. התנאים היו כמעט זהים לאלו שהוצעו לי בערוץ 10, אף כי מנקודת ראותו של מנהל הבנק שלי היתה הצעתו של קיטל מפתה פחות מזו של לנדס. הנקודה שהכריעה מבחינתי את הכף לטובת ערוץ 2 היתה תחושת הביטחון. כשאתה יוצא לבדך למשימה כזו אתה זקוק לעורף תומך. ידעתי שאני יכול לסמוך על קיטל עוד מהימים ששנינו היינו כתבים בוושינגטון. הוא גם לקח על עצמו לשחרר אותי מההתחייבות ל"עובדה". הרייטינג הרב שיש לערוץ 2 היה גורם נוסף בשיקולי. אם כבר להסתכן - אז שלפחות יהיה לי קהל.

מאותו רגע ואילך התגלגלו הדברים במהירות. כשקיבלתי את ציוד השידור והודרכתי כיצד להשתמש בו קצת נבהלתי. המצלמה הדיגיטלית היתה אמנם קטנה וקומפקטית ונוחה לשימוש. אבל הווידיאופון, הטלפון הלווייני ושאר האביזרים היו מדגמים מיושנים ביותר, מסובכים להפעלה, ובעלי ממדים ומשקל שלא התאימו למסע התגנבות זריז בהרים המושלגים של דרום-מזרח טורקיה. גם מצבם הטכני נראה לי לא מזהיר. אבל המפיק הבהיר לי שזה מה שיש. בנוסף, עוד בטרם יבשה הדיו על ההסכם שחתמתי עם ערוץ 2, הודיע לי ידידי האמריקאי שהמבריחים בדקו את הציר ומצאו אותו כשיר למעבר. מועד סופי לחציית הגבול טרם נקבע אמנם, אבל רצוי היה שאצא מיד לטורקיה. החלטתי לעבור תחילה באנקרה כדי להוציא תעודת עיתונאי טורקית. זהו מסמך מועיל כשאתה נע בדרום-מזרח המדינה, בלב האזור הכורדי המרדן, הרוחש מחסומים, פטרולים ומוצבים של הצבא והמשטרה.

בתחילת פברואר 2003 טסתי לאנקרה. בדלפק הקבלה שבמלון "שרתון אנקרה" חיכתה לי הודעה: "הטיול נדחה למועד בלתי ידוע. יש קשיים, מצטער. תתקשר".

פקיד הקבלה העיף אלי מבט מעל הטופס שמילאתי. "קרה משהו?"

"לא. לא משהו חשוב", הרגעתי אותו ואת עצמי. בתוך כך אני רואה שהלובי מלא במשופמים רחבי גרם בחליפות מהוהות שיצאו מזמן מהאופנה. בדיקה קצרה העלתה שנפלתי היישר על אחד מאותם מפגשי הפגת חשדות הדדיים שארגנו האמריקאים בין מנהיגי הכורדים לממשלת טורקיה.

בבוקר שלמחרת ניסיתי, ללא הצלחה, להתקשר לידידִי. בינתיים ניגשתי למשרד החוץ הטורקי עם מכתב המלצה מהשגרירות הישראלית והוצאתי תעודת כתב זר בטורקיה. החלטתי לצאת בכל זאת לדרום-מזרח המדינה. במקרה הגרוע אשדר משם - כל עוד יהיה על מה לדווח - ואז אחזור ארצה; במקרה הטוב כבר אמצא דרך להיכנס משם לעיראק.

לפני עוזבי את אנקרה המליצה לי דוברת השגרירות שלנו שלא להבליט את זהותי הישראלית באזור שממזרח לעיר דיארבקיר. האזהרה היתה במקומה. עוד לפני שיצאתי מהארץ בדקתי ונאמר לי כי למוסד ולמקבילו הטורקי, האם-אַיי-טי, יש מידע מוצק על כוונה של ארגוני טרור לחטוף ישראלים באזור ההררי של מזרח טורקיה, הסמוך לגבול עם איראן. הנוף הפראי של אזור זה וההיסטוריה שלו - לפי המסורת, שם נחתה תיבת נוח - התחבבו מאוד על טיילים וחובבי ספורט אתגרי מישראל. עובדה זו לא נעלמה מעיני אנשי ארגוני הטרור השונים, שאזור קשה לתנועה ולא נגיש זה שימש להם מקלט ובסיס פעילות. גם הכורדים הטורקים, תושבי האזור, לא רחשו חיבה רבה לישראל, וזאת בשל הקשרים הטובים שהיו לה במשך שנים רבות עם הממשל באנקרה בכלל ועם שירותי הביון הטורקיים בפרט. יחסם של הכורדים הטורקים לישראל, שפעם היה חם ואוהד, הצטנן והפך לעוינות, בעיקר אחרי שהטורקים לכדו את מנהיג ה-פ-ק-ק, עבדאללה אוג'לאן. הכורדים טענו כי למוסד היה חלק נכבד באיתורו ובחטיפתו הדרמטית של אוג'לאן מקניה על ידי סוכנים טורקים.

מודע לסיכונים באזור שאליו מועדות פני, טסתי לדיארבקיר, בירת החבל הכורדי, בדרום-מזרח טורקיה. בשדה התעופה פגש אותי המתורגמן, ריזגר שמו, כורדי כבן 19, סטודנט לאנגלית באוניברסיטת אדנה. (לשכנים שלי בתל אביב, שעלו מטורקיה, היו קשרים בדיארבקיר.) שכרנו פיאט פונטו קטנה בשדה התעופה ונסענו 320 קילומטרים מזרחה, לאזור הגבול שבין טורקיה לעיראק, כשמימיננו מערכת גדר הגבול שבין טורקיה לסוריה שמזכירה מאוד בצורתה ובמבנה שלה את מערכת הגדר בגבולנו הצפון. לאורך כ-30 הקילומטרים המפרידים בין ג'יזרה לעיירת הגבול סילופי ומעבר הגבול שבחַבּוּר היו פרוסים שישה מחסומים של הצבא והמשטרה שבדקו בדקדקנות את התעודות ותשאלו אותנו ארוכות. כשהיינו במרחק חמישה קילומטרים מהגבול עם עיראק ביקשו מאיתנו אנשי הביטחון הטורקים לשוב על עקבותינו בטענה כי האזור סגור מטעמי ביטחון. רק אחרי שקיבלתי אישור מיוחד ממשרד הקיימקאם שבסילופי יכולתי לצלם את הכתבה שהייתי אמור להספיק לערוך עבור "יומן שישי". הבירוקרטיה הישראלית היא גן עדן לעומת זו הטורקית, במיוחד בכל עניין שיש לו נגיעה בטרור.

ביום שישי שידרתי היישר ממעבר הגבול הטורקי שבחַבּור. סיפרתי על אווירת ערב המלחמה בקרב תושבי האזור, על מחנה האוהלים הגדול שהקים צבא טורקיה כדי לקלוט את מאות אלפי הפליטים הכורדים שיברחו מעיראק. במהלך הכנת הכתבה נזכרתי בישראלי שהכרתי, שעסק בארגון סיוע הומניטרי לראשוני הפליטים. באמצעות ידיד משותף הצלחתי ליצור איתו קשר, ולאחר כמה ימים הוא חזר אלי ואמר שקבע עם קבוצת מבריחים כורדית-טורקית. הקבוצה הזו ספגה מכה קשה והפסיקה את פעילותה כשכמה מאנשיה נעצרו כשנה לפני כן והואשמו בקשרים עם הפ-ק-ק. עכשיו חזרה הקבוצה לפעילות ואנשיה היו נואשים לכסף.

ב.

ריזגר ואני ישבנו במסעדה קטנה ברחובה הראשי של העיירה סילופי, ממתינים לנציג המבריחים שאמור היה להיכנס בכל רגע. האולם היה חשוך למחצה, מהביל מעשן קבב שנצלה על גחלים ומאדי מרק סמיך ואדמדם שבעבע בסיר ענק. מכשיר טלוויזיה שהוצב על כן גבוה שידר בקולי-קולות תוכנית זמר טורקי פופולרית. בחוץ סבבו אותה שעה משמרות של הצבא הטורקי, ובלשי המשטרה נשענו על עמודי חשמל בקרנות הרחובות הצרים.

בדיוק בשעה שנקבעה נכנס לאולם גבר מוצק למראה, לבוש ג'ינס וסוודר אפור שראו כבר ימים טובים יותר. זיפי זקן בני כמה ימים השחירו על לחייו וסנטרו. הוא נשק לבעל המקום על שתי לחייו ובתוך כך סקר במהירות את פני היושבים. הייתי הזר היחיד במסעדה וחבשתי, כמוסכם, קסקט אנדים פרואני שחור, עטור סרט צמר צבעוני. עיניו נחו על הקסקט, השתהו כמה שניות, ואז הוא הסתובב לאחור והביט אל הרחוב דרך דלת הזכוכית. אחר כך החליף עוד כמה משפטים עם בעל המסעדה והחל עושה את דרכו לאטו בין השולחנות עד שהתיישב מול איש הקשר הישראלי שלי. השניים דיברו ביניהם במשך כמה שניות ואז ראיתי את איש הקשר מפרק את הסוללה מהטלפון הסלולרי שלו ומניח אותה בצד. הוא ביקש ממני שאפרק את הסוללה גם מהטלפון שלי ונעניתי כמובן מיד. היה לי ברור שהאיש נוקט אמצעי זהירות ומבקש למנוע מעקב, הקלטה, או זליגה של מידע אחר מן הפגישה. מסתבר שגם באזור הנידח הזה, ואולי דווקא בו, כרויה אוזן ההייטק של האח הגדול באנקרה.

המבריח ניגש ישר לעניין. הוא רכן לעברנו על השולחן ודיבר אל איש הקשר כורדית בהדינית - הניב הנפוץ בטורקיה - בקול נמוך וכמעט בלי להניע את שפתיו. "יש שתי דרכים להעביר את החבר שלך לעיראק", הוא אמר. "האחת היא לחצות ברגל, בלילה, את הנהר חבור עם הציוד על הגב; השנייה היא במשאית המובילה מצרכי מזון לכורדים שבצפון עיראק". לפתע פנה אלי כאילו הכיר סוף-סוף בנוכחותי, ואמר באנגלית: "בדרך הראשונה אנו נוביל אותך לנקודה בנהר שבה המים נמוכים, הם יגיעו לך לכל היותר עד החזה. אחרי שנוודא שאין משמרות של הצבא הטורקי בסביבה אתה תרד למים, תחזיק את הציוד על הכתפיים ותלך חמש דקות עד לגדה שמנגד. כשתצא מהמים תהיה כבר בשטח שבו שולטים הפשמרגה של ברזאני. יש שם דרך שתוביל אותך לכפר כורדי קטן. אתה תראה את האורות של הכפר מיד כשתצא מהערוץ. תלך כשני קילומטרים עד לכפר. שם תמצא בעל מכונית שיביא אותך, תמורת תשלום, לעיר זאחו הקרובה. אחרי שתחצה את הנהר, הסכנה היחידה היא שהפשמרגה יתפסו אותך. תן להם 50 דולרים והם ייתנו לך ללכת. הדרך השנייה", המשיך המבריח בשטף, "יותר פשוטה אבל גם יותר מסוכנת. אנחנו נסתיר אותך בתוך הסחורה שעל המשאית ונעבור בתחנות מעבר הגבול הרשמיות. בתחנת הגבול הטורקית יש שתי בדיקות מדוקדקות, האחת ביטחונית ואחת בדיקה של המכס. בשתי הבדיקות הם עולים למשאית ומחפשים בתוך הסחורה אנשים, נשק, משקאות אלכוהוליים ומוצרי חשמל מוברחים. בתחנת מעבר הגבול של הפשמרגה לא בודקים ביסודיות כמו הטורקים אבל גם הם מתחרפנים מדי פעם כדי להרתיע מבריחים". הוא חייך לפתע וחיכך את קצות אצבעותיו זו בזו כמי שסופר שטרות כסף והוסיף: "ברזאני עושה כסף טוב מאיברהים חליל (שמו של הכפר העיראקי שבו ממוקם מעבר הגבול הכורדי). אם הכול יעבור בשלום נוריד אותך על הכביש הראשי לזאחו, אתה תעצור שם מכונית או מונית ותבקש להגיע לעיר... כמה ציוד יש לך?"

"שני תרמילי גב די גדולים, מזוודה ממתכת לציוד האלקטרוני, טלפון לווייני בגודל של מחשב נייד, תרמיל גב קטן ומצלמה דיגיטלית קטנה".

"זה הרבה מדי", אמר האיש שעדיין לא ידענו את שמו. הוא קימט את מצחו כמי שנתקל במכשול בלתי צפוי ואמר כשהוא פונה אל איש הקשר שלי: "לא נוכל להעביר את זה איתו במשאית. נצטרך לחלק את המטען ולהעביר אותו במשאית אחת או שתיים שיגיעו אחריו. הוא יטלפן אליך ויגיד לך באיזה מלון הוא נמצא בזאחו ואנחנו נביא אליו לשם את הציוד. אל תדאג. כבר עשינו את זה אבל זה מייקר את המחיר".

"בכמה?"

האיש חייך, הרצין, אמר משהו בטון מתנצל והשתתק. "3,000 דולרים בשביל חציית הנהר ברגל ו-8,000 בשביל להעביר אותך ואת הציוד במשאיות".

ביקשתי זמן למחשבה והאיש אמר שיֵצא וישוב בעוד חצי שעה. ריזגר ואני, אחרי התייעצות ארוכה, החלטנו שהשיטה הנוחה והבטוחה ביותר היא להבריח את הגבול במשאית. השיקול המכריע נגד חציית הנהר ברגל היה החשש שאם אתגלה על ידי החיילים הטורקים בדרכי לנהר, תוך כדי ההליכה במים - הקרים להחריד בעונה זו של השנה - ואפילו בגדה השנייה, הם יירו בי ללא היסוס. גם הפשמרגה ידועים כמי שידם קלה על הדק הקלצ'ניקוב באזור הגבול ובמיוחד בלילה. לעומת זאת, אם אתפס חבוי במשאית אספוג אמנם מכות נמרצות ואשב בכלא טורקי חודשים ואולי אף שנים, אבל לפחות אשאר בחיים ויש סיכוי שבסופו של דבר אחולץ משם עם קצת עזרה מידידים.

האיש חזר. התמקחנו איתו והצלחנו להוריד כמה אלפי דולרים מן המחיר המקורי. קבענו שהוא יקבל מיד סכום קטן למה שהוא קרא "הוצאות". אלפיים דולרים אתן לו כשאהיה במשאית לפני היציאה לדרך ואת יתרת הסכום אפקיד בידי איש הקשר הישראלי והוא ישלם לאיש אחרי שאדווח שעברתי עם הציוד.

"יש רק עוד דבר אחד", אמר המבריח, "אתה צריך להבטיח לי שאם יגלו אותך אתה תגיד להם שהתגנבת ביוזמתך לארגז המשאית בלילה והתחבאת בתוך המטען בלי שמישהו מאיתנו ידע על כך. אתה לא מכיר אף אחד, לא אותי, לא את הנהג, אף אחד".

הנהנתי בראשי. "מתי יוצאים לדרך?" שאלתי.

"כנראה בסוף השבוע הזה אם אצליח לארגן משלוח. אם לא, בסוף שבוע הבא. היום יום שלישי. אני רוצה שתיסעו לדיארבקיר ותחכו שם עד שאתקשר ואגיד לכם לבוא. אני לא רוצה שתסתובבו פה. סילופי זה מקום קטן. אני לא רוצה שסתם אנשים והבלשים כאן יכירו אתכם. מישהו עוד עלול לזהות אתכם בשטח הריכוז של המשאיות לפני מעבר הגבול. להתראות".

האיש קם, הרים כבדרך אגב את בלוק הכתיבה שלי, אסף את מעטפת הכסף שהנחתי מתחתיו והלך. הבטתי בגבו כשיצא לרחוב ומיד הציף אותי נחשול של היסוסים וחששות. הספק הוסיף לכרסם בי כל אותם 330 קילומטרים ארוכים ומפותלים של נהיגה בכביש הצר והחלקלק משלג עד למבואות דיארבקיר. כל העניין נראה לי פתאום מופרך ופתטי; הנה אני, אדם מבוגר, שותף מרצונו במשחק שוטרים וגנבים אווילי ומסוכן בגבול טורקיה-עיראק. אולי כמה צופים יתפעלו מההעזה כשאחדור לעיראק ואדווח משם. אבל אם אתפס יגידו, בצדק מסוים, שאני סתם אידיוט, הרפתקן אמיץ אבל חסר אחריות, שסיבך את עצמו ואת מדינת ישראל בצרות.

אבל כשנכנסנו בשעת ערב מאוחרת ללובי של מלון "קלאס" תמו היסוסַי. על אחת הכורסאות ישב, מחייך מאוזן אל אוזן, רן אדליסט, מכר ומתחרה ותיק שלי. הוא היה למשך זמן קצר הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית עוד בתקופת הקמתה. אני הייתי באותה עת הכתב הצבאי של "קול ישראל". "מה אתה עושה כאן?" שאלתי, כאילו שלא ידעתי את התשובה.

"ערוץ 10 שלחו אותי", השיב אדליסט, הזמין תה לשנינו וסיפר שבכוונתו לחצות את הגבול לעיראק. לדבריו, הוא עומד בקשר עם נציגו של ברזאני בטורקיה, וצוות צילום כורדי-עיראקי, של אחת מתחנות הטלוויזיה הפועלות בחסות ברזאני, ממתין לו מעברו האחר של הגבול. "אני רק צריך לעבור ואני מסודר", אמר לי רן בביטחון עצמי שבאותם רגעים דרדר עוד יותר את מצב רוחי השפוף ממילא. רק זה היה חסר לי, שליח של ערוץ 10 שינשוף בעורפי, ועוד אחד כמו רן אדליסט.

"מהם הסיכויים לעבור את הגבול?" שאל רן.

"לא מזהירים", אמרתי, "איזה דרכון זר יש לך?"

"אין לי דרכון זר. אחרי שאעבור את הגבול אשתמש בתעודת העיתונאי הטורקית שלי, ולמי שישאל אומר שהדרכון האמריקאי אבד לי".

הבנתי שהוא עדיין לא מצא נתיב חדירה וכי אין לו מושג על מה שמצפה לו מעבר לגבול. כוונתו לשכור צוות ולשדר מתחנת הטלוויזיה בלוויין של אנשי ברזאני, כפי שתכנן, נראתה לי כפנטזיה שמהר מאוד תתפוצץ בפניו אם הוא רק ינסה להגשים אותה. "אין לך וידיאופון?" תמהתי.

"לא", אמר, "אני לא צריך את זה".

ספקותי גברו. אמנם איכות השידור בווידיאופון גרועה, הוא כבד וגדול, ומהווה מעמסה נוראית על כתב הפועל לבדו. אבל יש לו בכל זאת מעלה אחת ברורה: הכתב משתמש בו באופן אוטונומי לחלוטין ויכול לשדר מכל מקום בלי להזדקק לשירותי זרים. במילים אחרות, זהו מכשיר אידיאלי לכתב ישראלי שאינו רוצה שהסביבה תדע לאן ועבור מי הוא משדר. אבל לרן זה נראה מיותר. העמדתי אותו על טעותו וסיפרתי לו כל מה שידעתי על היחס לישראל ולישראלים במובלעת הכורדית ועל התנאים השוררים שם. "העסק כנראה יותר מסובך ממה שאתה חושב", אמרתי, "אז עשה לי טובה, תיזהר ותשקול טוב-טוב כל צעד שאתה עושה". רציתי מאוד לעזור לו, אבל הרי תחרות היא תחרות ועיתונאי לעיתונאי זאב בנסיבות שכאלה. לכן החלטתי שלא אחשוף בפני אדליסט את תוכניתי-שלי לגנוב את הגבול ושאנער אותו מעלי מהר ככל האפשר כדי שלא יבקש חלילה להצטרף אלי.

ג.

באחד הבקרים, בעיצומה של סופת שלגים, התקשר המבריח ודרש שאשוב באופן בהול לסילופי. "ניפגש במסעדה הקבועה", אמר לפני שניתק. ארזתי את חפצי והפרדתי בין הציוד החיוני שהיה אמור להיות יחד איתי במשאית שבה אוברח לבין הציוד שהיה אמור להגיע אלי בסבב השני. בנוסף, הכנתי מעטפה גדולה ובה הדרכון, המסמכים האחרים, וכל מה שהיה עלול להסגיר את זהותי הישראלית. את המעטפה מסרתי לפקיד הקבלה במלון ושילמתי לו כדי שישלח אותה בדואר רשום לשגרירות ישראל באנקרה.

הנסיעה לגבול נמשכה יותר משבע שעות. ריזגר צירף אלינו בן דוד שלו שזה עתה השתחרר מהצבא הטורקי שם שירת כנהג. הלה הפליא לנהוג בשלג ואף הכיר כביש שעקף את הקטע ההררי הבעייתי בסביבת העיר הציורית מרדין. כשהגענו סוף-סוף לסילופי השתכַּנו במלון קטן ומוזנח בשם "טוּריסטיק" וירדנו למסעדה. המבריח הופיע, כדרכו, בדיוק בשעה שקבע. "מצטער", אמר. "חשבתי שנוכל להעביר אותך מחר אבל הצבא סגר את מעבר הגבול והקים מחסומים. ננסה שוב ביום שישי. אתקשר שוב ביום חמישי", אמר והלך.

חזרנו למלון שהיה חשוך וקר. השלג הכבד שיבש את אספקת החשמל לעיר. את היומיים הבאים בילינו בעיקר בחדר הקבלה שחומם בתנור נפט, קוראים לאור נרות ושותים תה.

כעבור 48 שעות טלפן המבריח. "הכול בסדר", אמר לקונית, "תהיו מוכנים מחר בצהריים".

אחר הצהריים של יום שישי, ה-21 בפברואר 2003, בוססתי יחד עם איש הצוות הטורקי שלי ואדם נוסף שלא הכרנו בדרך עפר בוצית שהתפתלה בין השדות. גשם זלעפות ניתך בלי הפוגה, חדר את מעילי הרוח והפך את הציוד שנשאנו למסה רטובה וכבדה. אגלי זיעה כבדים שנמהלו בטיפות הגשם הותירו על שפתי טעם קלוש של מלח. שעה קודם לכן הגיע איש הקשר שלנו למלון והסתגר איתנו בחדרי. הוא העיף בי מבט מלמעלה למטה ואמר, "בלבוש כזה יזהו אותו מיד כעיתונאי זר. אנחנו צריכים להגיע למשאית בלי שנעורר כל תשומת לב".

בצער פשטתי את מכנסי הסערה ואת שאר פריטי לבוש החורף המשובחים, ההייטקיים, שקניתי בארץ במיוחד לקראת המסע. הוצאתי מהתרמיל זוג מכנסי ג'ינס מטונפים בבוץ, סוודר פליס ישן ששיווע לכביסה וכובע צמר שחור ששוליו מגולגלים. נכנסתי לשירותים להחליף בגדים כדי שהמבריח לא יראה את חגורת הכסף שעל מותני. היו לי שם כמה אלפי דולרים. סכום נוסף, זה שנועד למבריחים, היה חבוי יחד עם הדרכון בכיס בד קטן שהיה תלוי על צווארי מתחת לגופייה. כשיצאתי מהשירותים המבריח נראה שבע רצון מהלוּק החדש, אבל כנראה לא לגמרי. הוא פשט בתנועה מהירה את מעיל הרוח הכחול שלו והושיט לי אותו. המעיל היה גדול עלי בכמה מספרים, אבל עשה כנראה את הרושם הדרוש כיוון שהמבריח הניד בראשו לאישור. התחלתי לחבב אותו. כמו כל מקצוען אמיתי, גם הוא ידע שאלוקים והשטן מצויים בפרטים הקטנים.

הטלפון הסלולרי שלי צלצל. רן אדליסט היה על הקו. "אני עובד", אמרתי לו בחופזה, "נדבר מחר", וניתקתי. המבריח הורה לי להפריד בין הטלפון והסוללה. גלגלתי אותם בתוך מעיל הפוך החורפי ואיכשהו דחסתי את שניהם לתוך תרמיל הגב הקטן שהיה צמוד אלי. השארתי בחדר את הציוד שיגיע במשאית השנייה, לקחתי את המצלמה והטלפון הלווייני ויחד ירדנו במדרגות.

דלפק הקבלה היה נטוש והאולם הקטנטן היה ריק מאדם. תהיתי אם גם זה סודר מראש. האיש הורה לנו בתנועת יד להמתין. אחר כך יצא לרחוב לאטו והתבונן סביבו בעצלתיים. ואז, מתעלם לחלוטין מהגשם הסוחף, הוא צעד כמה עשרות מטרים ימינה, שב על עקבותיו וחזר צעד כמה עשרות מטרים שמאלה עד שנחה כנראה דעתו. לבסוף חזר ונכנס למלון ובתנועת יד קלה הזמין אותנו להצטרף אליו. "תהיו כעשרה מטרים מאחורי", אמר, "לכו לאט".

הלכנו כך כמאה מטרים ברחוב הראשי, ואז פנינו לסמטה קטנה וירדנו בה עד שהגענו לחצר גדולה מוקפת חומה. השער היה מוגף אבל פשפש קטן עשוי פח גלי התנדנד פתוח. המבריח נכנס ואנחנו אחריו. בפנים חנתה מונית צהובה קטנה וישנה מהסוג המשמש את כפריי האזור. הנהג כבר ישב ליד ההגה והתניע ברגע שראה אותנו. נדחסנו למושב האחורי. את הציוד הנחנו במושב שליד הנהג. המבריח אותת לנהג לנסוע. הוא יפגוש אותנו ליד המשאית, הסביר.

נסענו כעשר דקות לערך ואז סטינו לדרך עפר מלאת מהמורות ושלוליות-ענק. המנוע נהם ויילל כשהפיאט 124, מודל 70' ומשהו, ביצעה סללום בלתי נשלט, נחלצת אך בקושי מהבוץ העמוק שארב לה בשולי הדרך. הנהג הזיע, קילל, החליף הילוכים במהירות, סובב בפראות את ההגה - וענה לסלולרי שלו שצלצל כל דקה בערך. לבסוף שקעה המכונית לתוך שלולית עמוקה במיוחד. המנוע חרחר ונשנק. הנהג ניסה שוב ושוב להחזיר אותו לחיים ורוקן אגב כך את סוללת הרכב. היינו תקועים.

התמלאתי חימה. בגלל נהג מטומטם, שכנראה טעה בדרך, אני עומד להחמיץ הזדמנות שאולי לא תחזור. זה היה כעס מהסוג הגרוע ביותר, זה שאופף אותך במצבים של חוסר אונים מוחלט, כשגורלך נתון בידי אחרים ואתה לא יכול אפילו לפרוק על מישהו את זעמך שמא תחמיר את המצב עוד יותר. גייסתי את כל שליטתי העצמית וביקשתי מהנהג שיתקשר בסלולרי שלו להזמין מכונית אחרת. הוא עשה כבקשתי, ואחרי סדרה של צעקות בישר לנו, מתנשם בכבדות, שעלינו לקחת את הציוד וללכת. "תמשיכו ישר", הסביר לריזגר, "אל תסטו ימינה או שמאלה עד שתגיעו לחווה קטנה. שם כבר יחכו לכם".

צעדנו כשעה בגשם בין השדות, מאזנים את המטען על הגב והכתף, עד שראינו את בית החווה הקטן. בחוץ עמד אדם לא מוכר עם מטרייה בידו. הוא חייך לקראתנו והשמיע נאום התנצלות ארוך תוך שהוא מזמין אותנו להמשיך ולצעוד בעקבותיו. כבר לא היה אכפת לי. היינו ספוגי מים וההליכה לפחות חיממה אותנו. לבסוף הגענו למכונית פרטית ישנה שחנתה בקצה כביש. נכנסנו פנימה והנהג הסיע אותנו עוד כברת דרך בין השדות עד שעצר בפתחו של מתחם מוקף חומת עפר גבוהה. בפנים היה בית חימר ולידו משאית עמוסת שקי קמח. ליד המשאית עמדו איש הקשר ועוד שלושה אנשים. כשראו אותנו נכנסים לחצר, נעו הארבעה לעברנו כאילו לפי פקודה. אחד מהם לקח ממני את התרמיל, אחֵר את תיק המצלמה, ועוד לפני שהספקתי לראות מה קורה - כבר הייתי מקופל בתנוחת עוּבּר בארגז עץ סגור עם פתח בצדו. זו היתה מעין מלונת כלב שהועמדה על רצפת הברזל של ארגז המשא בתוך מפרץ שהוכן עבורה בין שורות של שקי קמח.

המבריחים החלו לערום שקי קמח כבדים מעל הארגז בדיוק כשריזגר תחב את ראשו בפתח ואמר שהמבריח מבקש את התשלום. הוצאתי שתי מעטפות מנרתיק הבד שעל חזי. "תן עכשיו למבריחים את המעטפה הכחולה", אמרתי לו. "את המעטפה הלבנה תשמור אצלך עד שאצלצל אליך ואודיע לך שהכול בסדר. במעטפה הזו נמצא הכסף לתשלום האחרון. יש בה גם מספר טלפון שאליו תתקשר אם יקרה לי משהו".

בעיניו של ריזגר עמדה לחלוחית. איני יודע אם זה היה הגשם או צער הפרידה. התנשקנו במהירות פעמיים על הלחי והוא משך את ראשו במהירות אחורה לפני ששק קמח גדול נחת בחבטה ליד הפתח. דקות אחר כך כבר הייתי שרוי בחשיכה מוחלטת, קבור מתחת למאות קילוגרמים של שקי קמח, במשאית העושה את דרכה למעבר הגבול שבין טורקיה לעיראק.

המסע באפילה היה עבורי מהארוכים והמסויטים שבחיי. המשאית נסעה ונעצרה, נסעה ונעצרה, ובכל פעם הייתי משוכנע שהגרוע מכול עומד לקרות: שקי הקמח שנערמו מעלי יכריעו את לוחות העץ הדקים וימחצו אותי למוות, או שהחיילים הטורקים יגלו אותי ויכלו בי את זעמם. התקשיתי לנשום ולא ידעתי אם זה בגלל הטלפון הלווייני שלחץ לי על חזי או, מה שסביר יותר, בגלל הפחד. ניסיתי לפענח את הקולות הבוקעים מבחוץ, מייחל שהתרחישים הקשים החולפים במוחי יתבדו כולם, מתפלל בלחש ובכוונה גדולה לבורא עולם, נודר שאם רק ייענו תפילותי - זו תהיה הפעם האחרונה שאשתטה כך. בקטעים שבהם הנסיעה היתה רצופה הייתי רגוע יותר, ואז חזרה והתגנבה למוחי השאלה בשביל מה בכלל הייתי צריך את כל זה. נניח שאצליח להבריח את הגבול בלי פגע. הרי הפלישה האמריקאית העיקרית תבוא מהדרום, מכווית. זה מרכז ההתעניינות, ולכן מה שאשדר מצפון עיראק לפני המלחמה לא ממש יעניין את הצופים בבית. לכל היותר הדבר יהווה פרפראות לפרשנויות ולתחזיות המומחים שיהיו המנה העיקרית במשדרי ערב המלחמה וגם במהלכה.

הצצתי במחוגי הזרחן של השעון: יצאנו בשלוש לערך ועכשיו כבר חמש וחצי. עברו שעתיים וחצי. המבריח אמר שכל העסק ייגמר בתוך שעה עד שעתיים, תלוי באורך טורי המשאיות שבמעברי הגבול. אני שומע את הגשם מכה בחוזקה על יריעת הפלסטיק שמכסה את שקי הקמח. חוץ מזה דממה. מדי פעם נטרקת במרחק דלת של קבינה. מישהו צועק משהו ושוב דממה. כבר חצי שעה זה כך. מה קורה? לבסוף אני שומע רעשים מכיוון הדופן האחורית של המשאית. אנשים מדברים בקול נמוך, צירי ברזל חורקים ודלת נופלת בחבטה. צעדים על יריעת הפלסטיק. אני מתכווץ. עכשיו הם כבר ממש מעלי. קולות חבטה עמומים. מישהו מרים את שקי הקמח מעל התיבה וזורק אותם הצדה. שלווה יורדת עלי. מוחי בהיר וחד כעת. אני מוכן. יודע בדיוק איך אתנהג ומה אומר לחיילים שיגלו אותי.

השק האחרון שחוסם את פתח התיבה מוּסר הצדה ופרצוף עטוף בצניף כורדי מציץ אלי במהופך: "היי, מיסטר", אומר הפרצוף בערבית, "הוּן עיראק" (כאן עיראק). בחוץ היה עדיין חושך. אני מושיט לו את הטלפון הלווייני וזוחל החוצה. איברי, קפואים מקור ומחוסר תנועה, נענים לי אך בקושי. מטח של גשם בפרצופי עוזר לי להתאושש. אני נחלץ מהתיבה, מותח את איברי ומדלג בעקבות הנהג על הניילון החלקלק לכיוון חלקו האחורי של ארגז המשא. שם הוא מושיט לי יד ובעדינות עוזר לי לרדת אל האספלט. הוא מוסר לי את תרמיל הגב, המצלמה והטלפון הלווייני ומוביל אותי לפינה בדופן האחורית של המשאית שממנה יכולתי להציץ סביב.

נמצאנו בחצר גדולה, מוקפת חומה גבוהה. המשאית שממנה ירדתי חנתה בירכתי תור ארוך של משאיות שהשתרך לפני שער ברזל. השער היה סגור אבל במבנה הנמוך שלידו דלק עדיין אור. למרות שעת הערב המאוחרת היו שם שניים או שלושה אנשים בלבוש אזרחי שקיבלו, עלעלו, ומסרו חזרה, מסמכים שנהגי המשאיות הושיטו להם דרך החלון. שיערתי שאלה הם פקידי מכס או ביקורת גבולות, וכי הם פוקחים עין גם על המעבר הצר להולכי רגל הצמוד לחלונות המבנה שלהם. סביב השער ועמדת הביקורת הסתובבו או עמדו ושוחחו חמישה או שישה אנשי פשמרגה בלבוש החקי הכורדי המסורתי. קני הקלצ'ניקובים בצבצו מתחת לשכמיות שגוננו עליהם מפני המבול.

"האדה איברהים חליל", אומר לי הנהג ומושיט לעברי את יד ימינו, האצבע והאמה צמודות זו לזו ומתחככות במרץ באגודל. ידעתי שאיברהים חליל הוא שמו של מעבר הגבול העיראקי, שכעת שולטים בו אנשי ברזאני. גם הבנתי מתנועת ידו שהוא רוצה בקשיש. אבל איך, לעזאזל, אני אמור לעבור על פני המשמר ועמדת הביקורת? אולי הוא רוצה תשלום מיוחד כדי להעביר אותי בדרך הידועה רק לו. שמתי שטר של 50 דולרים בכפו של הנהג אבל תוחלתי נכזבה. במקום להוביל אותי, הוא אחז בכתפי, סובב אותי לעבר השער וטפח על גבי. "רוּח" (לך), אמר ונעלם מיד מעבר לדופן המשאית. שמעתי את דלת הקבינה נפתחת ונסגרת בטריקה.

מה כבר נותר לי לעשות במצב כזה? תליתי את תיק המצלמה על כתף שמאל, את מארז הטלפון הלווייני על כתף ימין, הוצאתי מהתיק את המעיל הגדול ולבשתי אותו כדי ששוליו יכסו את התיקים, הסרתי את המשקפיים, שלדברי המבריח שיוו לי מראה אינטליגנטי מדי, משכתי את כובע הצמר ואת ברדס המעיל מעל הגבות, אחזתי בתרמיל הגב כאילו היתה זו חבילה והלכתי לאטי לכיוון השער, משתדל ככל האפשר להיטמע בין נהגי המשאיות ולהיראות כמקומי שסיים את עבודת יומו ושב לביתו.

כשהייתי במרחק צעדים ספורים ממעבר הולכי הרגל, הבחנתי פתאום שהפשמרגה נעלמו מקרבת השער וגם לא נראו בשום מקום אחר בסביבתו. המוכסים שבעמדת הביקורת נותרו אמנם במקומם אבל ראיתי כעת רק את עורפם. הם עמדו ושוחחו זה עם זה כשפניהם מן החלון והלאה. עכשיו ברור היה לי שמישהו שימן עבורי היטב את צירי הדלת האחרונה בדרך לעיראק. התביישתי שהטלתי דופי, ולו רק במחשבה, במבריחים הגונים שבסך הכול עשו מלאכתם נאמנה.

עוד דקה של פחד ואני בחוץ על הכביש הראשי. היתה שם שורה של דוכני ארגזים שמכרו מזון, ממתקים, משקאות קלים וירקות לנהגי המשאיות שעברו במקום. ניגשתי לאחד מהם שיריעת ברזנט מרוטה כיסתה עליו מהגשם. פנס לוקס האיר את פניהם של שני גברים שנראו כמו אב ובנו. הם שתו תה ושוחחו. "סליחה", אמרתי באנגלית, "אני עיתונאי. כרגע הגעתי מטורקיה ואני צריך להגיע לזאחו". הם הסתכלו בי כמה שניות, ואז האב אמר באנגלית: "אין בעיה, בוא שב, תשתה תה, אחר כך נביא לך מונית". הייתי על קוצים אבל החיפזון במזרח הוא חטא שבדרך כלל משלמים עליו ביוקר. אל-אג'אל מן אל-שיטאן (החיפזון מן השטן), אומרת התרבות, שעל פי הקודים המקובלים בה, מי שנחפז צריך להטיל ספק בשיקול דעתו או במניעיו.

ישבתי, שתינו תה ודיברנו פוליטיקה. למדתי גם ש"באזאז" נחשב למלון הטוב והמודרני ביותר שבזאחו. לבסוף אמר האב לבנו ללכת להביא מונית. הבחור נעלם וחזר כעבור כמה דקות. מאחוריו, מבעד לווילונות הגשם, הבחנתי באורות של מכונית ממתינה על הכביש. נפרדנו בלחיצות יד אמיצות ונכנסתי למונית.

ד.

הלובי של מלון "באזאז" היה באמת מרשים. רצפה ודלפק קבלה מחיקוי שיש ורדרד שנראה כמעט אמיתי, קירות בצבע קרם שנצבעו לא מכבר, עמודים עגולים שתמכו בתקרה גבוהה שממנה השתלשלה נברשת גדולה, ריהוט כבד בסגנון אר-דקו וּוילונות ברוקאד כבדים אדומים. האולם היה מואר היטב אבל הטמפרטורה בו היתה פחות מעשר מעלות. פקיד הקבלה היה לבוש חליפה שחורה חגיגית. ליד כיסאו דלק תנור חשמלי קטן. הוא התנצל וסיפר לי שהגנרטור המספק חשמל למלון אינו חזק דיו כדי לתמוך גם בתאורה וגם במערכת החימום המרכזית. בעלי המלון, שהיה ריק כמעט לגמרי, בחרו בתאורה. הוא לקח אותי לחדר, שלדבריו היה הטוב שבחדרי המלון והלך.

החדר היה צר וארוך. מיטת ברזל וכיסא בקצהו האחד ומכשיר טלוויזיה קטן בקצהו האחר. הטיח הירוק-חיווריין התקלף במקומות אחדים. צמוד לחדר היה קיטון שירותים ובו אסלה, כיור ומקלחון. פתחתי את ברז המים החמים. המים היו קרים כקרח גם אחרי שהנחתי להם לזרום זמן-מה. אבל כל מעייני היו נתונים כעת לווידיאופון ולתרמיל הנוסף שהיו עדיין בידי המבריחים.

ניסיתי לחייג לריזגר מהטלפון הסלולרי ולא הצלחתי. ידעתי שבמובלעת הכורדית אין רשת טלפונים; לא קווית וגם לא סלולרית. רק בשתי הערים הגדולות, ארביל וסולמניה, יש רשתות סלולריות מקומיות הפועלות באמצעות לוויין ואשר מאפשרות קשר לחו"ל. אבל זאחו, הסבירו לי לפני שיצאתי לדרך, נמצאת עדיין, למרבה המזל, בקצה טווח השידור והקליטה של רשת ג'י-אס-אם טורקית. "תנסה להתקשר", אמר, "ואם יהיו לך קשיים תעלה למקום גבוה". עליתי בגרם המדרגות לגג המלון וחייגתי, הפעם בהצלחה. סיפרתי לריזגר שהכול עבר בשלום אבל הוא השיב רק בכן רפה ונשמע על סף בכי. "מה קרה?" שאלתי.

הוא סיפר כי זמן קצר אחרי שהמשאית שהובילה אותי יצאה לדרך דרש ממנו נציג המבריחים את התשלום במלואו. הוא ניסה להתחכם ואמר שרק חלק מהסכום נמצא עליו. את השאר החביא בסילופי. המבריחים לא האמינו לו והחלו להכות אותו. הוא התחנן בפניהם שנחכה לטלפון שלי כפי שסוכם, אבל הם אמרו שהם כבר יודעים שהכול יהיה בסדר וכי יש להם עסקים דחופים במקום אחר. "תן את הכסף מיד או שאמא שלך לא תכיר אותך". בלית ברירה, הוא מסר להם את כל הסכום שהיה בידו.

"ומה עם התרמיל ומזוודת הווידיאופון?" שאלתי.

"הם רק אמרו שלא תהיה בעיה עם זה. שאתקשר אליהם אחרי שאתה תגיע ותודיע היכן אתה נמצא. אני אתקשר עכשיו לאיש הקשר שלנו ואשאל אותו מה קורה".

על פי הסיכום מראש עם המבריחים, הציוד היה אמור להגיע אלי למלון. נהג המשאית שהוביל אותו, אחרי שעבר את מעבר איברהים חליל, היה אמור לשכור מונית ולשלוח אלי את נהגה עם הציוד אחרי שאודיע באיזה מלון אני שוהה. המשאית עצמה, אמר לי בשעתו המבריח, לא תיכנס לעיר כדי לא לעורר חשד. כעבור דקות אחדות טלפן האיש שלי ודיווח שהמבריח אמר שהכול בסדר. המשאית עם הציוד שלי נמצאת כבר במעבר איברהים חליל, אבל המוכסים הפסיקו לעבוד בגלל השעה המאוחרת. "מחר בבוקר, בסביבות השעה תשע, תתחדש העבודה והציוד יגיע אליך".

הודיתי לו, ביקשתי שימשיך ללחוץ על המבריחים בעניין הציוד והתנצלתי על מה שעבר עליו בגללי. "אני אפצה אותך כשאחזור", אמרתי.

"לא צריך. אני כורדי ואתה ידיד שהתחייבתי לעזור לו. לנו הכורדים יש כבוד", אמר ריזגר.

הטקסט הזה, שכמו נלקח היישר מסרט טורקי, ריגש אותי ובמידה מסוימת גם הרגיע אותי. כמעט שיכולתי לראות את החיוך הספק נאיבי והמעט ממזרי נשפך על פניו המחודדות של הסטודנט הכורדי.

חייגתי לביתו של שלום קיטל, מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2. "היי, מיסטר קיטל, רון מדבר". דיברתי באנגלית שמא מישהו מצותת לתקשורת הבינלאומית. קיטל לא זיהה מיד במי ובמה מדובר. "סליחה, מי זה?" שאל באנגלית גם הוא.

"זה רון, הכתב הדרום אמריקאי שלך", השבתי עולץ.

"איפה אתה נמצא?"

"בפנים, בפנים, במקום שהייתי צריך להיות בו כבר מזמן. הגעתי מתחת לשקי קמח".

"אני רוצה שתעשה כבר סטנד-אפ. שיראו אותך משדר משם", אמר קיטל.

"אני מקווה שבקרוב", השבתי, מאוכזב קצת. ציפיתי לתגובה קצת יותר מחמיאה ונלהבת על החדירה שלי לעיראק. במקום זה, עוד לפני שהספקתי להתבסס ולחוש את השטח, אני נדרש לבצע משהו שעלול לקטוע את הסיפור באיבו. יש הבדל בין שידור כתבה שבה רק קולי נשמע מדווח מהשטח לבין סטנד-אפ שבו יראו את פני כשאני מדווח בעברית מהמקום שבו אני נמצא בעיראק. בכתבה מצולמת ללא סטנד-אפ השטח והאירועים המדוּוחים הם העיקר והם שמרכזים אליהם את תשומת הלב. הסטנד-אפ, לעומת זה, מדגיש את עצם נוכחותו של הכתב בזירת האירועים והופך אותו לאירוע בפני עצמו. אבל לשם כך יהיה עלי לצלם את עצמי בשטח כשאני מדבר עברית. מישהו הרי עלול לשמוע ואולי אף לזהות את השפה או סתם לחשוד ולהלשין לשלטונות. נוסף לכך, ידעתי ששירותי המודיעין הסוריים והאיראניים וגם מנגנוני הביטחון של סדאם מקיימים מעקב הדוק אחרי כל מה שמשודר ברשתות הטלוויזיה הישראליות. אם יעלו עלי ככתב ישראלי המפגין נוכחות בעיראק, הם עלולים לפעול נגדי באופן מיידי. החל מפנייה לכורדים בדרישה לגרש או לאסור אותי - וכלה בניסיונות לפגוע בי פיזית.

היה לי ברור כי מנקודת ראות מקצועית ומסחרית, דרישתו של קיטל היתה לגיטימית ואף מוצדקת. אולי לא נעים היה לי להודות בכך, אבל הסטנד-אפ מעיראק היה למעשה הסיבה העיקרית שבגללה נשלחתי לכאן. מערכת החדשות של ערוץ 2, במסגרת התחרות עם מקבילתה בערוץ 10, רצתה לתת לצופיה תחושה שהם מקבלים כיסוי עשיר ועמוק יותר של המלחמה בעיראק - ואני הייתי חלק מהעסקה.

עם זאת, הייתי עייף ומסוחרר מכל מה שעבר עלי עד כה ולכן החלטתי שלא לשתף כרגע את קיטל בהיסוסי ובחששותי. גם לא היה צורך בכך. סיפרתי לו ש"חברת הנסיעות" עדיין לא הביאה אלי את כל הציוד. לכן אצטרך להמתין עד שיגיע הווידיאופון.

"מתי יביאו לך אותו?" שאל קיטל.

"אני לא יודע, אולי מחר בבוקר, אולי מחרתיים, אי-אפשר לדעת אצל 'חברת הנסיעות' הזו", השבתי.

"אני רוצה סטנד-אפ כבר למהדורה של מחר", סיכם.

זיהיתי אצלו טון נחוש ותובעני השמור עמו למקרים שבהם העניין נחוץ לו מאוד. "גם סטנד-אַפּס יהיו", השבתי דיפלומטית.

כשהשכמתי למחרת, עליתי לגג המלון. האוויר היה צלול וקר. קרני שמש אלכסוניות פרצו את דרכן בין קרעי העננים והטילו כתמי אור על העיר ועל צריחי המסגדים. זאחו היתה פרוסה מתחתי, רחוצה ונוצצת מהגשם של אמש. הרחובות הנקיים והסלולים המו מכוניות ואדם, החנויות ודוכני הסדקית בשוק הסמוך הציעו שפע של סחורה, ובחצר בית הספר הסמוך התהלכו תלמידות בלבוש אחיד, משננות בקבוצות ובקול מתוך ספרי הלימוד.

אבל לא היתה לי שהות רבה להתפעל. רצתי לצלם "סטנד-אפ", בתקווה שעד הערב יביאו אלי המבריחים את הווידיאופון ואוכל לשדר מפגן נוכחות בעיראק כפי שביקש קיטל. צעיר ששימש כטבח במלון וידע כמה מילים באנגלית נראה לי כאדם המתאים לעבור הסבה מקצועית זריזה להיות צלם טלוויזיה. המצלמה הדיגיטלית הקטנה מתוצרת סוני שבה צייד אותי ערוץ 2 סלחנית מאין כמוה. ממש אידיאלית למתחילים. אחרי כעשרים דקות של הסברים ותרגול, הטבח הצעיר הפגין מיומנות סבירה בצילום ויצאנו לרחוב. השוק המה קונים ומוכרים. הנשים בשחור והגברים הכורדים בתלבושות ובצניפי ראש מסורתיים; חלפני הכספים, הכבשים והחמורים ושלטי החנויות שכל מילה שנייה בהם היא "זאחו"; כל אלו נראו לי רקע הולם לשידור הראשון שלי מעיראק. הצבתי את הצלם מולי, הצצתי פעם נוספת בפתק שעליו הכנתי את ראשי הפרקים והרמתי את המיקרופון אל מול פי. ואולם, עוד בטרם הספקתי להשלים משפט אחד ניגשו אלינו שני גברים לבושי אזרחית. אחד הניח את ידו על עדשת המצלמה, האחר נעמד מולי ואמר "No, no", כשהוא מנופף במרץ בשתי ידיו.

"מה הם רוצים?" שאלתי את הצעיר שנלווה אלי כצלם. הלה היה מבוהל. עורו השחום קיבל פתאום גוון שנהב ואגלי זיעה בצבצו על מצחו ועל שפתו העליונה. הוא גייס את כל שליטתו באנגלית כדי להסביר לי שמדובר באנשי הביטחון של הקיי-די-פּי2 וכי הם רוצים שנתלווה אליהם.

לא היה טעם להתנגד או להתווכח. הטבח ואני נכנסנו למכונית אופל פרטית כחולה שחנתה בצד. איש משופם בגיל העמידה שישב במושב שליד הנהג ניסה לומר לי משהו בטון כעוס, תחילה בכורדית, אחר כך בערבית. הוא נראה כבעל סמכות ולכן הצעתי לו בערבית בסיסית שיעבור לאנגלית כיוון שאיני מבין את דבריו. הוא נפנף בידו והשתתק. אחרי נסיעה קצרה הגענו למבנה תלת-קומתי. בחצר הגדולה הסתובבו אנשי פשמרגה חמושים במדים. הטבח ואני הוּבלנו פנימה למשרד מהוה שבו ישבו כמה אנשים ושתו תה. מאחורי מכתבה כבדה ישב כורדי ששיבה זרקה בשערו ובשפמו. הוא חייך לעברי ובאנגלית צחה הציע לי לשבת ושאל אם אשתה תה. כמעט כל מפגש בין אנשים בעיראק מתחיל ונגמר בכוס קטנה שבה מהביל המשקה האדמדם, חם ומתוק. התיישבתי על הספה אבל הטבח נשאר עומד, מפוחד בעליל. "מה איתו?" שאלתי. הכורדי המבוגר, שאחר כך הציג את עצמו כמפקד שירות ביטחון הפנים בעיר, הורה בתנועת יד לשלושה שעצרו אותנו להוציא את הטבח מהחדר. התחלתי לחשוש לגורלו. "אני כתב טלוויזיה, הגעתי אתמול מטורקיה והוא הטבח של המלון שבו אני מתגורר", הסברתי, "אני ביקשתי ממנו להתלוות אלי ולעזור לי, אני מאוד מבקש שלא תפגעו בו".

"אל תדאג", אמר לי המפקד, "אנחנו מכירים אותו ויודעים שהוא ילד טוב. נחקור אותו קצת ואחר כך נשחרר אותו. אתה צריך לדעת שאסור לצלם כאן, בעיר, בלי אישור של הקיי-די-פי". הוא ביקש את דרכוני ואת תעודת העיתונאי שלי, עיין בהם שעה ארוכה ובתוך כך ביקש פרטים נוספים והשלמות. הדרכון הדרום אמריקאי וסיפור הכיסוי הנפתל שלי עמדו במבחן הראשון. אחר כך הוא שאל איך הגעתי מטורקיה וסיפרתי לו שבאתי במשאית שהובילה מזון. להפתעתי, הוא הסתפק בהסבר זה ולא שאל שאלות נוספות. נראה שהבין שהברחתי את הגבול אבל לא היה אכפת לו. אחר כך למדתי שהמובלעת הכורדית כולה מתפרנסת מהברחות וממתן מקלט לאנשים ולקבוצות שאינם רצויים בארצות השכנות. ה"אסאיש", שירות הביטחון הפנימי שאנשיו עצרו אותי, אמור רק לדעת מי ומה נכנס ויוצא ולהיות כל העת בשליטה. אנשיו צריכים להיות מסוגלים לשים את ידם על אדם או קבוצה או סחורה שברזאני או טלבאני יחליטו ברגע נתון שיש לעצור אותם מכל סיבה שהיא. מי שאינו נופל בקטגוריה זו יכול לשוטט ולעשות במובלעת הכורדית ככל העולה על רוחו כמעט בלי שיוטרד.

המפקד הבהיר לי שכעיתונאי זר עלי לבקש מהמפלגה אישור לצלם, וכי אם אעשה כן לא יהיו כל בעיות נוספות. אחרי התרוצצות קצרה בין משרדי המפלגה בעיר, וחמש כוסות תה בלשכתו רפודת השטיחים של ראש העיר - שלא במקרה הוא גם מנהיג המפלגה באזור - קיבלתי אישור לצלם ולדווח ככל העולה על רוחי. חזרתי למטה ה"אסאיש", אספתי את הטבח שנרגע בינתיים, ובסיועו צילמתי חומר לכתבה על האווירה ועל תחושותיהם של תושבי המובלעת הכורדית ערב המלחמה. מצאתי לא מעט אנשים שיכלו להתבטא באנגלית בסיסית והתראיינו ברצון. כולם שנאו את סדאם ואיחלו לו שילך לעזאזל, אבל באותה נשימה רובם גם אמרו שאינם רוצים שתפרוץ מלחמה שבה יש חשש כי יאבדו את כל מה שהשיגו בעשר השנים שחלפו מאז מלחמת המפרץ הקודמת. לבסוף הקלטתי סטנד-אפ בעברית במרכז השוק. מרוצה, פניתי לחזור למלון כשהבחנתי לפתע שמפקד שירות הביטחון מיודעי ניצב לידי. הוא היה שם כנראה כל העת והקשיב כשהקלטתי את הסטנד-אפ. "באיזו שפה דיברת?" התעניין.

"ספרדית", השבתי.

"זה לא נשמע כמו ספרדית", הוא אמר לתומו.

"נכון", הפטרתי לעברו בשוויון נפש מעושה, "זה ניב מיוחד שבו משדרים בתחנה המקומית של הפורטוריקנים בניו יורק".

הוא הנהן בהבנה אבל נראה היה לי שהחשד לא הרפה ממנו. החלטתי לנתק מגע לפני שישאל שאלות נוספות. "סליחה", אמרתי, "אני חייב לרוץ לשדר".

פניתי לאחור וצעדתי במהירות לעבר המלון. זו היתה הפעם הכמעט אחרונה שמישהו בצפון עיראק שמע אותי משדר בעברית.

ה.

הכנתי בחדרי את המתווה לכתבה ואחר כך התיישבתי בלובי השומם של "באזאז", מחכה שהמבריחים יביאו לי את הווידיאופון. לעת ערב התברר לי שמאמצי להכין כתבה לשידור היו לשווא. הווידיאופון כבר לא יגיע היום. האיש שלי עדיין מנהל משא ומתן עם המבריחים. "תגיד להם שדיברת איתי ושאני מוותר על הווידיאופון ועל תרמיל הציוד הנוסף", אמרתי, "אבל תגיד להם גם שאני מתכוון לטלפן לקיימקאם בסילופי ולספר לו איך הוברחתי ומי סייע לי. לפני שתעשה זאת תסתלק מהאזור ותחזור לדיארבקיר. שלא ינסו לתפוס אותך שוב כבן ערובה".

הוא היסס אבל הסכים שזו הדרך היחידה ללחוץ עליהם להעביר אלי לפחות את הווידיאופון, שאותו המבריחים אינם יכולים למכור או לעשות בו שימוש כלשהו. באותו ערב שידרתי כתבה קולית מגג המלון באמצעות הטלפון. בלי וידיאופון, זה המקסימום שיכולתי לעשות.

באותו לילה התקשיתי להירדם. מכורבל בשמיכות אקרילן שהדיפו ריח עז של נפטלין, חשבתי על כך שלשירותי המודיעין הסוריים והאיראניים יש קשר הדוק עם מנהיגי שני הפלגים הכורדים, התלויים בחסדיהם, וכי הם יכלו, ללא מאמץ מיוחד, ללחוץ עליהם לעצור ואולי אפילו להעלים כתב ישראלי שהתגנב לשטחם. החלטתי אפוא שלא להראות את פרצופי על המסך עד שתחל המתקפה האמריקאית. הנחתי שעם פרוץ הקרבות יהיו לסורים, לאיראנים ולחיזבאללה עניינים חשובים יותר לעסוק בהם מאשר נוכחותי בעיראק.

בשתיים לפנות בוקר לערך שקעתי סוף-סוף בשינה טרופת חלומות, ובחמש התעוררתי לקריאת המואזין ושוב לא יכולתי להירדם. מה אעשה אם המבריחים לא יעבירו אלי את הווידיאופון? שאלתי את עצמי. בלעדיו לא היתה לי כל אפשרות לשדר את החומר שצילמתי וגם לא לשדר בלייב לאולפן שבנווה אילן.

הווידיאופון והתרמיל לא הגיעו גם ביום שלמחרת. האיש שלי, שחזר בינתיים לדיארבקיר, נשמע אותו לילה בטלפון אובד עצות. המבריח ניתק איתו את הקשר. "אני חושב שהוא נבהל מהאיומים שהעברתי לו בשמך ולכן הוא אינו עונה כשאני מחייג אליו".

אני מחליט לא ללחוץ יותר. "תעשה מה שאתה מבין אבל אל תסתכן. הווידיאופון והתרמיל לא שווים את זה".

עכשיו זה כבר ודאִי: ידעתי כי הסיכויים שאקבל את הווידיאופון שואפים כעת לאפס. נפלא, ממש אדיר. אני בתוך עיראק אבל איני יכול להעביר כתבות מצולמות ושידורים חיים, ודיווחים בטלפון אינם תחליף ראוי לדבר האמיתי שלשמו נשלחתי על ידי חדשות ערוץ 2. טלוויזיה מסחרית, ועוד במדינת ישראל, אינה מוסד פילנטרופי וגם לא מיזם אקדמי. מרגע שנכנסתי לעיראק הם החלו לשלם פרמיה של אלף דולרים ליום לחברת הביטוח; יחד עם ההוצאות האחרות הכרוכות בשליחותי, זהו ללא ספק סכום נכבד שמחייב תמורה. לכן, אם לא אמצא דרך חלופית לשדר באמצעות לוויין, כל המאמץ שהושקע במסע לכאן היה לשווא. ייתכן אפילו שקיטל ידרוש שאחזור, ובצדק.

יכולתי לחוש את המועקה מטפסת במעלה גרוני. המחשבה על האפשרות שאצטרך עכשיו לחפש דרך לגנוב חזרה את הגבול רק כדי להכריז מעברו האחר על כישלון, דיכאה אותי. תיאורטית היתה לי אפשרות להשתמש בשירותי אחת מתחנות הטלוויזיה הכורדיות המשדרות בלוויין, אבל לא הייתי בטוח שהם יסכימו להעביר שידורים לישראל. ואפילו אם היו מסכימים, זהותי היתה נחשפת. דבר נוכחותו של עיתונאי ישראלי במובלעת היה נפוץ בתוך כמה שעות ולא היה לי ספק מה היו עלולות להיות התוצאות של כל זה.

מהתנסויות קודמות ידעתי שבמצב כזה צריך לזוז, לחשוב מחוץ לקופסה, ליצור סיטואציה חדשה שאולי תוליך לפתרון. רק לא לרבוץ באפס מעש ולהניח לתסכול ולכעסים לכרסם במוטיבציה ובכושר הפעולה. הדרך לבגדד עוד ארוכה וגם כך איני רואה את סופה.

החלטתי שלא להמתין יותר לווידיאופון בזאחו ולרדת דרומה לארביל. שם, בעיר הגדולה, בירת הברזאנים שבמרכז החבל הכורדי, מתכנסים עכשיו כל העיתונאים וצוותי הטלוויזיה שבאו לסקר את ועידת ראשי האופוזיציה העיראקית. אעביר בינתיים כתבות בטלפון, ואולי תוך כדי עבודה אמצא מישהו ממכרי עם ציוד מתאים שיאפשר לי להעביר בדיסקרטיות שידורים בלוויין.

ארזתי את הציוד וביקשתי מפקיד הקבלה לשכור עבורי נהג ומכונית שייקחו אותי לארביל. השארתי אצלו את מספר הטלפון הלווייני שלי ואת מספר הטלפון של המלון למקרה שאיש הקשר שלי בטורקיה יצליח בכל זאת לשכנע את המבריחים להחזיר לי את הציוד הגנוב.

השכם בבוקר חיכה לי ליד דלפק הקבלה שבלובי גבר עב בשר, שחור שיער ומשופם, כמו מרבית הגברים בעיראק. "חסאן", הציג את עצמו האיש, שאילו לבש מדים במקום הסוודר האדום והמעיל התפוח, יכול היה בקלות להיות חבר בצוות הכפילים של סדאם חוסיין, "אני הנהג שלך", אמר באנגלית, העניק לי לחיצת יד מרסקת, נטל מידי את התרמיל הגדול ויצא בדרכו אל המכונית. "ערבי? כורדי?" שאלתי את פקיד הקבלה. ידעתי שצפויות לנו שעות ארוכות לבדנו בכבישי ההרים, לנהג ולי, ורציתי לדעת עם מי יש לי עסק.

"אל תדאג", חייך הפקיד שכנראה קרא את מחשבותי, "הוא נוצרי טוב, בן דוד שלי, ונהג מצוין. לא הייתי שולח אותך עם מישהו שאיני מכיר".

הרחובות בזאחו היו דוממים וחשוכים כשיצאנו לדרך. ליד המסגד, שנורות ניאון ירוקות מעטרות את צריחו, עמדו, מכורבלים במעילים ובכאפיות, מאמינים שבדיוק יצאו מתפילת השחר, הראשונה מבין החמש ביום.

ביציאה מהעיר לכביש הראשי ניצב שלט דרכים בינלאומי ירוק. חץ לבן וכתובת בערבית ובאנגלית מצביעים דרומה: מוסול-ארביל-כירכוכ-בגדד. ראיתי בשלט הזה אות לבאות, כתובת על הקיר, ומצב רוחי העגום השתפר. בדרך לארביל החלטתי לעבור בעיירה סלאח א-דין, שבה שכן מטהו של מסעוד ברזאני. מביקורים קודמים הכרתי את המקום ואת מסעוד, מנהיג שבטי הכורדים ההרריים ומפלגת הקיי-די-פי וחשבתי שלא יזיק להכיר שם בכיר אחד או שניים שאליהם אוכל לצלצל כדי להתעדכן, או חלילה להיעזר בהם אם איקלע לצרות.

ו.

בעמק קטן וצר, בתחתית הרכס שהעיירה סלאח א-דין מקננת בפסגתו, השתרך טור ארוך של מכוניות לפני מחסום של הפשמרגה. כשהגיע תורנו לעבור, עיין איש ביטחון כורדי במסמכים של חסאן ושלי והורה לנו בפנים חמורות לחנות בצד. את המסמכים הוא השאיר בידיו ונעלם. כעבור כמה דקות הוא חזר עם לוחם פשמרגה חמוש. הם התיישבו במושב האחורי, אמרו משהו לחסאן והוא התניע והחל לנסוע. "לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי את חסאן. הוא משך בכתפיו, אינו מביט לעברי. גם השניים שמאחור דוממים.

כעבור כמה דקות ירדנו מהכביש הראשי וקרטענו במעלה דרך עפר צרה לעיירה קטנה, שאקלווה שמה, היושבת על שלוחה מצפון לסלאח א-דין. ליד מתחם גדול מוקף חומה הורה איש הביטחון לחסאן להחנות את המכונית והזמין אותנו להתלוות אליו. מזווית העין הבחנתי שלוחם הפשמרגה התייצב מאחורינו כשהקלצ'ניקוב מאוזן בידו, מכוון לגבנו. איש הביטחון דפק באגרופו על דלת הברזל הגדולה. אשנב נפתח, חילופי דברים קצרים, דלת הברזל נפתחה בחריקה ואנחנו צעדנו לתוך חצר גדולה שבמרכזה בניין שחלונותיו מסורגים. נכנסנו לבניין בעקבות איש הביטחון, עולים במדרגות לקומה השלישית, ושם הכניסו השניים את חסאן ואותי למשרד ריק, הורו לנו לשבת ויצאו. כעבור כמה דקות נכנס לחדר גבר כבן 50 חגור אקדח, מלווה בארבעה אנשי פשמרגה חמושים בלבוש מסורתי. הם נשארו לעמוד ליד הדלת והגבר התיישב ליד המכתבה. "הדרכון שלך בבקשה", הוא אמר לי באנגלית. הושטתי לו את הדרכון האקוודורי האדום והוא עיין בו בקפידה.

"מאין באת?" הוא שאל מבלי להרים את עיניו מהמסמך.

"מטורקיה", השבתי.

"אין פה חתימה של מעבר הגבול בחבור וגם לא אישור ששילמת אגרת מעבר בסך 15 דולרים באיברהים חליל", הוא ציין ביובש.

התעלמתי מהשאלה והושטתי לו את תעודות העיתונאי ומכתב האקרדיטציה שהכנתי למקרים מסוג זה. במכתב, הממוען "לכל המעוניין", מפורט מי אני ומיהם מעסיקי (Channel 2, New York). החוקר עיין במסמכים ושאל פעם נוספת: "אבל תסביר לי למה הטורקים לא החתימו לך את הדרכון והיכן הקבלה מאיברהים חליל?"

נזכרתי שבארנקי מונח עדיין האישור שהנפיקה לשכת העיתונות הטורקית לעיתונאים שאמורים היו לנסוע בשיירה שארגנה. הושטתי לו אותו ואמרתי, "הנה האישור הטורקי".

כפי ששיערתי, הוא לא ידע לקרוא טורקית. "אבל איפה האישור מאיברהים חליל?" התעקש.

משכתי בכתפי באדישות והסברתי ששילמתי את האגרה אבל לא ביקשתי קבלה והפקיד גם לא טרח לתת לי.

החוקר חייך אלי בממזריות, כנראה הניח שהפקיד שבמעבר שלשל את הכסף לכיסו. פרקטיקה מקובלת באזור. אחר כך אסף את המסמכים מהשולחן והורה לחסאן ולי לבוא בעקבותיו. עלינו קומה. החוקר השאיר אותנו במסדרון, פתח דלת ונכנס פנימה. כעבור כמה דקות חזר והכניס אותנו ללשכה גדולה ומהודרת. קרני אור חיוורות של שמש חורפית ירדו באלכסון מן החלונות המסורגים אל השטיחים הכבדים שכיסו את הרצפה ואל שולחן הכתיבה הכבד מעץ אגוז שעמד בירכתי האולם. גבר קטן קומה ורזה קם מאחורי שולחן הכתיבה והושיט את ידו ללחיצה. לפניו, על לוח המכתבה, לצד ערימות של ניירת, הבהיק אקדח גדול שנראה לי כמו "קולט 45". קנהו היה מופנה אל חלל החדר. האיש הזמין אותנו בתנועת יד לשבת. "תה או קפה?" שאל בכורדית. החוקר הקודם, שנשאר לעמוד, תרגם. "תה, תודה", אמרתי, מקפיד להסתיר את דאגתי מאחורי חזות שאננה של ביטחון עצמי מחויך.

קצין הפשמרגה יצא, והאיש חזר והתיישב מאחורי המכתבה והחל בתשאול שיטתי. הוא לא נחפז והיה אדיב מאוד, אלא שמבטו לא מש מפני, אורב לכל מצמוץ או היסוס. ללא ספק, איש מקצוע.

תחילה ביקש ממני לספר את קורות חיי, אחר כך שאל על אקוודור; מי שולט שם, איזה מין משטר נהוג בה, איך הארץ נראית, מיהם תושביה וממה הם מתפרנסים; הוא גם ביקש לשמוע פרטים על החיים בניו יורק אחרי ה-11 בספטמבר 2001, ולבסוף שאל אותי מה דעתי על סדאם חוסיין, על אל-קאעידה ועל סבלו של העם הכורדי. בתוך כך נכנס אדם עם מגש גדול ומזג לנו תה בכוסות קטנות. דקלמתי את סיפור הכיסוי שלי והשבתי לו בפירוט רב ככל האפשר. הייתי מוכן היטב לחקירה כזו. עברתי כבר חקירות קשות הרבה יותר מזו באפגניסטן, בלבנון, בליבריה, בקוסובו, בקולומביה ובצ'צ'ניה. כל אימת שניסיתי להיכנס לאזור עימות היה מגיע הרגע הבלתי נמנע והמאוד מלחיץ שבו נאלצתי להשיב על שאלותיו של חוקר חמור סבר שעשה כמיטב יכולתו לתהות על קנקני. לעתים היה זה איש מנגנון הביטחון של הגורם השולט בשטח, לעתים קצין צבא או משטרה, ולעתים סתם חבורת מזוינים במחסום שה"חקירה" היתה למעשה אמצעי בידם לסחוט ממני כמה דולרים או קרטון סיגריות.

עם אלה, אגב, היה הכי קל להסתדר. נתקלתי בהם בעיקר בשדות תעופה, במעברי גבול ובמחסומי דרכים באפריקה, באפגניסטן וברומניה. אחרי חמש דקות, אולי פחות, מתחילת ה"חקירה", כבר ברור מאופי השאלות ומהרמיזות שהושחלו ביניהן מה הם באמת רוצים. ("מה יש לך בשביל המשרד?" היה למשל קוד בקשת השוחד הסטנדרטי בליבריה.) במצבים כאלה אסור להתווכח או לעמוד על עקרונות. יש לך עסק עם אנשים מהירי חימה, שהקלצ'ניקוב שבידם עושה אותם שיכורי כוח (לעתים הם גם שיכורים מאלכוהול או מסמים). ויכוח או אפילו סתם אי-הבנה עשויים במקרה הטוב להעלות את המחיר ובמקרה הרע לעלות לך אף בחייך. עדיף אפוא במקרה כזה לתת למקומי המלווה אותך, נהג או מתורגמן, לנהל את המשא ומתן. תוך כדי שיחה בינו ובין ראש הקבוצה, אתה שולף באטיות את הסכום או החפץ שאתה מתכוון לתת כאתנן, ומחזיק אותם בידך בהפגנתיות. בתוך כך אינך מסיר את מבטך מפניו של האיש כדי לראות את תגובתו. בשלב זה, כשאנחנו ביחידוּת עם ראש הקבוצה, אפשר בדרך כלל גם להתמקח. אם הוא זועף ומתרגז, אתה מגדיל מעט את הסכום או מוסיף קרטון סיגריות. כשהאתנן משביע לבסוף את רצונו, הוא מחייך אליך ואתה חופשי לעבור. פשוט למדי, אבל זאת רק בתנאי שאינך הולך עם הראש בקיר ובה בעת מקפיד על כבודך ואינך מתרפס. לפעמים די בכך שהגזלן ישתכנע שאתה עיתונאי תמים ודל אמצעים כדי לעבור אירועים מסוג זה בשלום ובזול.

החוקר, מפקד שלוחת ה"אסאיש" בשאקלווה, כפי שסיפר לי חסאן אחר כך, לא היה חשדן במיוחד ולא גילה להיטות יתר. הוא רק רצה לוודא שאיני סוכן של סדאם, מרגל טורקי או סתם אחד מאנשי הקבוצות המוסלמיות הקיצוניות. ליתר ביטחון, כשסיים את התשאול, הוא ביקש ממני להריץ לאחור את הקלטת שבמצלמה ולהראות לו מה צילמתי. הוא התבונן, אדיש, במסך הווידיאו הזעיר שעליו ריצדו ראיונות עם תושבי זאחו וצילומי נוף.

חצי שעה ושני רכסים אחר כך כבר עמדתי, גבי אל הקיר, במטה הקיי-די-פי בסלאח א-דין וצלם הנציח את פני על רקע מיוחד עבור תעודת העיתונאי. בתוך פחות משעה הייתי בעליו של כרטיס פלסטיק אפור המעיד בערבית ובאנגלית שאני עיתונאי הפועל באישורו של ארגון הגג של האופוזיציה העיראקית. התעודה שקיבלתי היתה נכס רב-ערך שהוכיח עצמו שוב ושוב בהמשך מסעי בעיראק. מאז ועד שובי ארצה, כעבור חודשיים וחצי, לא שאל אותי יותר שום גורם רשמי מי אני ומה מעשי בעיראק. כל אימת שנקלעתי למצב שבו הערכתי שיבקשו ממני להזדהות, הייתי מקדים ומציג את כרטיס הפלסטיק הקטן שהיה תלוי דרך קבע על צווארי והייתי חופשי לנוע כרצוני.

בעת שהמתנתי לתעודת העיתונאי נכנסה חבורת אנשים למשרד האפלולי. אחד מהם, בחור צעיר, חבש כיפת סקי שחורה מצמר ולבש חולצת פלנל משובצת, מכנסי דגמ"ח ונעלי-הרים חומות ששרוכיהן אדומים. הוא היה עטוף היטב בזקט אפור אופנתי ועל חזהו, בקצה סרט שהשתלשל מצווארו, התנדנדו כמה כרטיסי קרטון בכריכת פלסטיק שקופה שהמילה PRESS התנוססה עליהם. מפיק של רשת שידור אמריקאית, ציינתי לעצמי. הבחור לחץ את ידו של הפקיד הכורדי שקם לכבודו בחיוך רחב, ובאנגלית במבטא ניו יורקי כבד ובטון שאינו סובל סירוב ביקש לראות את מר חרירי. הפקיד יצא והבחור הביט סביבו ומבטו נפל עלי. זיהינו זה את זה כמעט באותה שנייה. בן פלסר, בן למשפחה ישראלית שירדה לארצות הברית. הכרנו כשעבד כמפיק של רשת סי-בי-אס בארץ. הוא אפילו ראיין אותי כמה פעמים. "מה אתה עושה כאן?" הוא שאל בעברית.

מבוהל משהו, שיגרתי מבט מהיר לעבר בני לווייתו שהיו שקועים בשיחה והרמתי גבה. בן הבין מיד והשתתק. הוא אחז בזרועי והוביל אותי החוצה. "מה אתה עושה כאן?" חזר ושאל בעברית כשהיינו בחצר.

הסברתי לו בקצרה את המצב. "אתה משוגע", קבע בחיוך, "אתה זקוק למשהו?" הוא צעיר ממני בכמעט רבע מאה אך דיבר אלי בתערובת קצת מקוממת של חיבה ופטרונות - כמו שמדברים אל קרוב משפחה רפה שכל. אבל הייתי זקוק לסיוע והוא הציע לי אותו וזה מה שהיה חשוב באותו רגע. "כן", אמרתי, "הווידיאופון שלי נגנב ואין לי דרך לשדר לארץ. תוכל לסדר שאשדר באמצעות הציוד שלכם? חוץ מזה, אתה יודע אם אוכל לקבל חדר ב'בורג' ארביל'?" עוד כשהייתי בטורקיה הסבירו לי מארחַי שבבואי לארביל כדאי לי להתאכסן ב"בורג' ארביל" שהתנאה גם בשם אנגלי: "ארביל טאוארס". רציתי להתגורר בו לא מפני שזהו המלון הטוב והמודרני ביותר בעיר, יש עוד שניים כמותו, אלא מפני שהוא הגדול והגבוה ביותר, הוא ממוקם במרכז העיר ויש לו גג המשקיף למרחקים שאפשר לעשות עליו סטנד-אפ מעולה על רקע ציורי כשהעיר העתיקה מוקפת החומות והמסגד הגדול משמשים לך תפאורה. לכן נוהגים להתאכסן בו העיתונאים הזרים המבקרים במובלעת הכורדית.

בן הוריד מיד מן הפרק את האפשרות שאשדר באמצעות ציוד השידור של הרשת שלו. הוא הסביר שסי-בי-אס לא הביאה ציוד שידור משלה לארביל וכי כתבי הרשת משתמשים בציוד של סוכנויות הידיעות או של רשתות אמריקאיות אחרות. "אתה יודע שאנחנו חוסכים בזמן האחרון", הוא אמר בסרקזם, ויעץ לי לברר ישירות עם המפיקים של "רויטרס" וסי-אן-אן אם אוכל לשדר באמצעות הציוד שלהם. גם ביחס למלון לא היתה בפיו בשורה טובה. "ארביל טאוארס" כבר מלא עד אפס מקום בעיתונאים ובצוותי טלוויזיה. "אבל אני מכיר מישהו שיסדר לך את כל מה שאתה צריך: מלון, מתורגמן, מכונית ונהג", אמר בפסקנות, "כשתגיע ל'ארביל טאוארס' תחפש בקבלה את מיסטר איברהים; תגיד לו שאני שלחתי אותך והוא כבר ידאג לך".

זו לא היתה הבטחה ריקה. מיסטר איברהים, כפי שקראו לו העיתונאים שנזקקו לשירותיו, באמת ידע לחולל נפלאות. במיוחד אם היה לו תמריץ הולם. כנציג לשכת העיתונות של הקיי-די-פי ב"ארביל טאוארס", הוא חלש על צבא קטן של מתורגמנים ונהגים שישבו בלובי של המלון והציעו את שירותיהם לכתבים הזרים. נוסף על כך, שיחרו לפתחו בעלי המלונות הטובים יותר והטובים פחות שבעיר, והוא שיגר אליהם לקוחות לפי הכיס והמעמד. אנשי רשתות הטלוויזיה האמריקאיות הגדולות היו בראש סולם המועדפים. הם קיבלו, בתיווכו של איברהים, קומות שלמות בשלושת המלונות הגדולים שבעיר. המחיר לחדר היה כמובן דמיוני במונחים של המובלעת הכורדית אבל בהחלט סביר במונחים של מנהטן. אחרי רשתות הטלוויזיה האמריקאיות באו במדרג הייחוס, לפי סדר יורד: שליחי העיתונים הצפון אמריקאיים הגדולים, צוותי רשתות הטלוויזיה האירופאיות והיפניות הגדולות והעיתונאים מאותן ארצות. סגרו את הרשימה הפרילנסרים למיניהם שאמצעיהם, וגם דרישותיהם, היו צנועים יחסית.

אני אמנם השתייכתי למעמד האחרון, אבל המלצתו של בן פלסר עשתה את הרושם הדרוש על מיסטר איברהים והוא שדרג אותי למעמד של בן חסות. כך שבערבו של אותו יום מתיש כבר היה לי חדר עם ריהוט מתפורר ושירותי-כריעה בקומה החמישית של ה"קאסר שירין"; זה היה אמנם אחד המלונות היותר עלובים שבארביל, אבל הוא היה ממוקם סמוך למלון הגדול "בורג' ארביל", אשר בו שכן גם משרד הקשר לעיתונות של אנשי הקיי-די-פי, מפלגתו של ברזאני. שם אפשר היה להתעדכן, לאכול ארוחת ערב סבירה ומדי פעם גם להגיר כוס בירה או כוסית עראק. לבר של "בורג' ארביל" גם היה אחד משני הרישיונות היחידים בעיר למכור אלכוהול, משום שהתאכסנו בו זרים.

לעומת זאת, ל"קאסר שירין" הישן והזול היתה מעלה אחת גדולה: גג גדול שבו היתה תלויה לייבוש הכביסה של אורחי המלון, ורוב שעות היום לא היה בו איש; מיד אחרי שהנחתי את חפצי בחדר עליתי לגג וראיתי שזהו מקום אידיאלי לשדר ממנו בהסתר. הכביסה והגובה הבליעו את קולי, כך שאיש ברחוב למטה לא יכול היה לשמוע אותי משדר. בה בעת, היה לי גם רקע נהדר להופעתי בפני המצלמה - כל חלקה הצפוני של ארביל וההרים סביבה היו פרוסים מאחורי. המגרעת העיקרית היתה היעדר מעלית במלון, כך שהייתי צריך לסחוב את ציוד השידור, שמשקלו יותר מ-30 קילוגרמים, ולעלות איתו במדרגות את שלוש הקומות שהפרידו בין חדרי לבין הגג.

ז.

בארביל פעלה רשת סלולרית יעילה שהיתה מחוברת לרשת הטורקית ואשר באמצעותה יכולתי להתחבר לכל מקום בעולם כולל ישראל, ללא קשיים רבים. ואולם שיפור מצבי התקשורתי גם הביא עמו דאגה חדשה. ידעתי ששירותי המודיעין של סדאם, ובעצם כל שירות מודיעין שהתעניין בנעשה בצפון עיראק, יכול היה לצותת ללא קושי לרשת הסלולרית של ארביל, שלא היתה מוצפנת. לכן הקפדתי לשוחח עם הארץ באנגלית ונמנעתי מאזכור מילים או שמות שיזהו אותי כישראלי. כאשר בן שיחי שכח ודיבר אלי בעברית פשוט התעלמתי והמשכתי לדבר אנגלית עד שהבין ועבר גם הוא לאנגלית. אבל את הכתבות, מה לעשות, הייתי חייב לשדר בעברית. כשעשיתי זאת מהחדר במלון יכול היה כל מי שעבר במסדרון, וגם שוכני החדרים הסמוכים לשלי, לשמוע אותי. לכן בימים שבהם מזג האוויר לא היה סוער במיוחד, הייתי עולה לגג המלון כדי לשדר משם. כאשר נאלצתי בכל זאת לשדר מהחדר, עשיתי זאת ליד החלון הסגור שפנה אל הרחוב הסואן שלמטה. הייתי מתייצב עם הטלפון רחוק ככל האפשר מהקירות שחצצו בין חדרי לחדרים הסמוכים, כשמרבית חלל החדר וקיטון השירותים מפרידים ביני לבין הדלת והמסדרון שמאחוריה. לעתים, במיוחד אחרי שצוות "אל מנאר" - תחנת הטלוויזיה של החיזבאללה - השתכן בקצה המסדרון לא הרחק מחדרי, הייתי יוצר מעין אוהל זעיר מווילון או משמיכה כדי לעמעם את קולי ומקריֵין את הכתבה לאורו של פנס-ראש שהיה צמוד למצחי. גם הגבלתי את זמן הדיווח בעברית לשתיים עד שלוש דקות לכל היותר בכל פעם (מה שרק השביח את התוצר העיתונאי שלי). עד היום אני תוהה כיצד לא עלו עלי באמצעות הטלפון או דרך הטלוויזיה בישראל. האם היתה זו הנרפות והכאוס שאפיינו את זרועות הביטחון של סדאם לפני המלחמה, או שמא אמצעי הזהירות שנקטתי. ואולי בכלל לא הייתי מטרה ראויה בעיניהם, כזו ששווה להקדיש לה תשומת לב.

"טוב שאתה מטלפן", אמר לי ריזגר, כשחייגתי אליו כדי למסור לו את מספר הטלפון הסלולרי החדש שקניתי בארביל, "כל הלילה ניסיתי להשיג אותך כדי להגיד לך שהווידיאופון והתרמיל יגיעו הבוקר למלון בזאחו".

"איך עשית את זה?" שאלתי.

"אולי ידידינו (המבריחים) נבהלו מהאיום שתלשין עליהם ואולי הם לא מצאו קונה לווידיאופון ולבגדים הישנים שלך", צחק, "לא שילמתי להם כלום. איש הקשר טלפן אתמול ואמר שהיום, בוודאות, יגיע הציוד שלך למלון 'באזאז' בזאחו ומיד ניתק. האינטואיציה שלי אומרת שהפעם הוא דובר אמת".

הודיתי לו וטלפנתי למלון שבזאחו. פקיד הקבלה היה על הקו. סיכמתי עמו שכאשר יגיע אליו הציוד הוא ישלח אותו אלי לארביל עם חסאן בן דודו. כשחזרתי למלון בארביל אחר הצהריים אחרי ביקור בפרלמנט הכורדי, שם התנהלה ישיבה בדבר עמדתם של הכורדים בנוגע לכניסת כוחות אמריקאיים למובלעת, מצאתי את חסאן ממתין לי בלובי מחייך מאוזן לאוזן ועמו המארז הכסוף של הווידיאופון. "איפה התרמיל?" שאלתי אותו. "איזה תרמיל?" השיב לי, לוגם מכוס התה. הבנתי שהתרמיל והבגדים אבדו ללא שוב. לא היה טעם וזמן להתאבל, העיקר שהווידיאופון כאן ושאפשר לשדר.

הייתי באופוריה. שילמתי לחסאן, הבטחתי לבוא לבקרו בזאחו, ומיהרתי לתאם עם המערכת שבנווה אילן שידור בכורה טלוויזיוני מעיראק באמצעות הווידיאופון. הערכתי שיהיה לי חומר חם מהדיונים בפרלמנט הכורדי, כולל צילומים מישיבה סוערת של הפרלמנט הכורדי וריאיון עם יושב ראש הבית שאיים על הטורקים במלחמה אם צבאם ייכנס למובלעת הכורדית יחד עם הכוחות האמריקאיים.

כתבתי במהירות טקסט קצר בחדרי ואחר כך, בשני סבבים, העליתי את ציוד השידור לגג. תחילה את הטלפון הלווייני והווידיאופון ואחר כך את המצלמה, חצובה תלת-רגלית ויריעת ניילון גדולה לכסות בה את הציוד למקרה שיתחיל לרדת גשם. באותו בוקר, כשנודע לי שהווידיאופון בדרך אלי, שילמתי בעין יפה לבעל המלון והלה שכפל עבורי מפתח לדלת הברזל של הגג. כך יכולתי להבטיח שאיש לא יפתיע אותי בעודי משדר, ישמע אותי מדבר עברית ויתחיל לשאול שאלות. כאמור, האזור הכורדי שבצפון עיראק רחש מרגלים של משטר סדאם וגם הכורדים שברחוב לא היו ממש אוהדי ישראל אחרי שטיפת מוח של עשרות שנים שבהן צפו בשידורי הטלוויזיה העיראקית הממשלתית ובאלה של הטלוויזיה האיראנית.

נעלתי מאחורי את דלת הגג והתחלתי לפרוס את הציוד. בערימות הריהוט השבור שעל הגג מצאתי כיסא גבוה שיסמן את הנקודה שבה אעמוד או אשב בזמן השידור. העמדתי את החצובה, חיברתי אליה את המסרטה הדיגיטלית וכיוונתי אותה לכיסא שמסעדו נשען על המעקה הצפון-מזרחי של הגג. התמונה שהופיעה על צג המצלמה היתה כמעט מושלמת: כשאשדר יראו הצופים בבית, מאחורי וקצת לימיני, את המסגד הגדול של ארביל שכיפותיו הכסופות וצריחיו התנשאו במלוא הדרם מעל גגות העיר. שמש חיווריינית של אחר צהריים חורפי צבעה את הנוף בצהוב רך שהצטלם נפלא. בשמחה הייתי משחק עוד קצת עם המצלמה, אולי משנה זווית ומתבשם מהנוף הציורי שעיר מזרחית מזמנת למתבונן בה מלמעלה, אבל הזמן דחק. עוד כעשרים דקות יפתחו בנווה אילן את חדר הבקרה וינסו ליצור איתי קשר ואני עדיין בשלבים הראשונים של הרכבת המערכת המורכבת מטלפון לווייני, וידיאופון ומצלמה המחוברים ביניהם באמצעות כבלים. המערכת הזו, שפותחה בסוף שנות ה-90, נועדה לאפשר לצוותי טלוויזיה לשדר תמונה וקול היישר מהשטח בלי להזדקק לציוד שידור לווייני סטנדרטי, כזה שמשקלו כמה מאות קילוגרמים ונפחו מחייב משאית מיוחדת לשינועו. צוות טלוויזיה מיומן המונה שלושה אנשים מסוגל להרכיב מערכת וידיאופון בעשר דקות ולהיות מוכן לשידור. זאת בתנאי שהציוד פועל כראוי ואין הפרעות בתקשורת הלוויינית. אבל אני הייתי לבדי וזו גם היתה הפעם הראשונה שניסיתי להפעיל וידיאופון.

פתחתי את תיק הצד שבו היה ארוז הטלפון הלווייני ופרסתי את כנפות האנטנה עד שנוצר משטח מלבני שניצב נטוי מעל גוף המכשיר. אחר כך הדלקתי את המכשיר, המתנתי לקבלת אות המאשר שהלוויין רואה אותי וכשזה הגיע הזזתי את האנטנה ימינה ושמאלה, מעלה ומטה, עד שצג המכשיר בישר לי כי הגעתי לעוצמת שידור וקליטה מקסימליים.

חזרתי בריצה לווידיאופון, פתחתי את מכסה המזוודה והכנסתי לשקע המתאים את הכבל המתחבר עם הטלפון הלווייני. באמצעות כבל נוסף, רב-תקעים וצבעים, חיברתי בין הווידיאופון למצלמה. עכשיו המערכת היתה מוכנה לשידור. כל שהיה עלי לעשות עתה הוא להרים את מתגי ההפעלה של מערכת הווידיאופון ולפעול באמצעות שלט-רחוק על פי תפריט ההוראות שיופיע על מרקע המכשיר.

הייתי נרגש. נשמתי עמוקות כדי להירגע, הצצתי ברשימת הפעולות שהדפסתי לי, ובאטיות, לפי הסדר, לחצתי על הכפתורים והרמתי את המתגים שעל קופסת ההפעלה. נורת החיווי של ספק הכוח החשמלי של הווידיאופון נדלקה, אבל חוץ מזה - שום דבר. המרקע נשאר כבוי ואטום. כל ניסיונותי להחיותו עלו בתוהו. הווידיאופון היה מת לחלוטין חוץ מנורית החיווי האדומה של ספק הכוח שגם היא כבר החלה לדעוך, מבשרת לי שהסוללה הולכת ואוזלת.

ניתקתי את הטלפון הלווייני מהווידיאופון, חייגתי לחדר הבקרה שבנווה אילן ותיארתי בפני ראש הצוות הטכני את המצב. הוא לא ידע כיצד לעזור לי והציע שיקשרו אותי ישירות, בשיחת ועידה, עם בעל החברה שממנה שכרו את המכשיר. אולי הוא יוכל לתדרך אותי כיצד לאתר את התקלה ולתקנה. אבל גם שיחת הוועידה לא הועילה. הווידיאופון נותר דומם כשהיה. לא הייתי ממש מופתע. זה היה מכשיר מיושן שהורכב במעבדה ביתית מאוסף רכיבים אלקטרוניים של יצרנים שונים שהולחמו או הודבקו יחד לכלל מערכת בתוך מזוודת מתכת. אלתור ישראלי טיפוסי שיצא סופית מכלל פעולה כשטולטל, מן הסתם לא בעדינות יתרה, על ידי המבריחים.

התקשרתי עם המפיקה של דסק החוץ וביקשתי ממנה לעשות מאמץ נוסף כדי לאתר בצפון עיראק חברה פרטית, אירופאית או אמריקאית, שתאפשר לי להעביר שידורים בלוויין בלי לחשוף את זהותי. היא אמרה שהיא מנסה, ותמשיך לנסות, אבל לא היתה תקווה רבה בקולה. זו לא היתה הפעם הראשונה בחיי ולא האחרונה במסע הזה שבה הרגשתי את התסכול מחלחל ונקרש לתחושה של השלמה חסרת אונים.

לפתע הטלפון הסלולרי שלי צלצל. המפיקה בנווה אילן היתה על הקו, כולה התרגשות: "רון, שמע, אני חושבת שמצאתי לך פתרון. בארביל נמצא צוות של חברה פרטית טורקית, IHA שמה, שנותנת שירותי לוויין. זו אותה חברה ששידרת באמצעותה ממזרח טורקיה. דיברתי עם המפיק הראשי שלהם באיסטנבול והסברתי לו את המצב והוא אמר שהם ישמחו לתת לך שירות בארביל וידאגו שזה ייעשה בדיסקרטיות". והיא מסרה לי את מספר הסלולרי הארבילי של ראש הצוות. דחפתי לתרמיל את הטקסט שכתבתי ואת כל סוגי הכבלים והמַחברים שבאמצעותם אפשר לחבר את המצלמה שלי לציוד השידור הלווייני. החומר שצילמתי נמצא על קלטות וידיאו זעירות, וייתכן שיהיה צורך לשדר אותו היישר מהמצלמה. לא ידעתי איזה ציוד שידור הביאו הטורקים לארביל והיה עלי להיות ערוך לכל אפשרות.

כעבור כמה דקות יצאנו לדרך. בשעת ערב מוקדמת זו התנועה ברחובות ארביל סואנת והצמתים פקוקים. ישבתי במושב הקדמי של הטויוטה, מריץ את הסרט במצלמה אל תחילת הקטע שאותו רציתי לשדר וצופה בחוסר סבלנות בשוטר התנועה הכורדי המנופף בזרועותיו אל המכוניות התקועות סביבו בפקק.

הגענו אל הבניין שבו שכן הצוות הטורקי. כשנקשתי על הדלת היא נפתחה מיד. "שלום", אמר לי בעברית ובחיוך רחב בחור צעיר. לא הגבתי. "אתה הכתב הישראלי?" שאל אז באנגלית ובקול רם שהדהד בחדר המדרגות.

חששתי שדבר מעין זה עלול לקרות, לכן השארתי את הנהג במכונית, ליד ניידת השידור של IHA שחנתה על המדרכה, ועליתי לבדי אל הדירה ששימשה מגורים ומשרד לצוות הטורקי. הבחור, בשנות ה-20 לחייו, הושיט את ידו ללחיצה, "סולימן, אני כאן הבוס". מאחוריו, בסלון של הדירה המרווחת, פעל מקלט טלוויזיה שהקרין בקולי-קולות חדשות בטורקית. על הספות והכורסאות שמולו רבצו שלושה גברים ובהו במסך. לחצתי את ידו, מלמלתי את שמי, נכנסתי פנימה וסגרתי מאחורי את הדלת. "אתה יודע", אמרתי לבחור, "אסור שיֵדעו כאן שאני ישראלי".

"אני יודע, אני יודע", אמר סולימן בקוצר רוח, "מאיסטנבול כבר דיברו איתי על זה. אבל כאן אתה בין חברים. גם אותנו הם לא אוהבים. הכורדים שונאים טורקים". הוא הציע לי לחלוץ נעליים, להיכנס לסלון ולשתות תה לפני שאני עולה לעמדת השידור שעל הגג. נשארתי לעמוד ליד הדלת. הבחור לא מצא חן בעיני. הוא היה צעיר מדי, בטוח מדי בעצמו, ושפת הגוף שלו שידרה חוסר אמינות. בתנאים רגילים הייתי מתרחק ממנו אבל עכשיו הוא והצוות שלו היו לדידי גלגל ההצלה היחיד שלי, ומנגד ידעתי שיש לו אינטרס חזק לשמור אותי כקליינט. החברה המעסיקה אותו מרוויחה אלפי דולרים מכל שידור שלי, ובטוח שהממזר השאפתן רוצה לרשום לזכותו הצלחה עסקית. לכן אין סיבה שלא אתבע ממנו לכבד את כללי המשחק. "אני מבקש ממך", אמרתי לאט ובשקט, "שלא תזכיר יותר - אפילו ברמז - שאני ישראלי, אפילו כשאנחנו לבד. תגיד, בבקשה, גם לאנשים שלך שלא ידברו על זה, וכשאני משדר שלא יהיו בניידת השידור למטה, וסביב עמדת השידור שעל הגג, כתבים אחרים או כורדים מקומיים. אם איחשף לא רק אני אהיה בצרות. גם אתם תצטרכו לתת הסברים ואולי גם יגרשו אתכם, שלא לדבר על משהו גרוע יותר. אתה הרי יודע שהמקום הזה שורץ מרגלים של סדאם וטרוריסטים". בחבל הכורדי שבעיראק כבר פעלו באותה עת קבוצות של כורדים אסלאמיסטים-ג'יהאדיסטים שהציבו מארבים והניחו מטענים על הכבישים בהשראת אל-קאעידה. הפשמרגה נלחמו בהם ללא הצלחה יתרה. "בטח שאני יודע", ענה סולימן בחיוך. חששותי שעשעו אותו משום מה.

עשר דקות לשידור. טיפסתי במהירות חמש קומות במעלה גרם המדרגות. על הגג, בעמדת השידור, כבר המתינו לי הצלם ואיש הקול. שלוש דקות לשידור. לפני שהתייצבתי מול המצלמה עצרתי לרגע להסדיר את הנשימה כדי שלא אתנשם ואתנשף בעת השידור. בינתיים הצמיד איש הקול את המיקרופון לדש מעילי ותקע באוזני את האוזנייה. עליתי על הארגז שאמור להגביה אותי מעל מעקה הבלוקים ולהציב את פלג גופי העליון על רקע המסגד הגדול של העיר. אותו מסגד, שעכשיו היה מואר, הפך הודות לנו, שדרי הטלוויזיה, לאייקון התקשורתי של צפון עיראק בתקופה שלפני המלחמה.

איש הקול נעלם. הגג נותר ריק כעת. במהלך השידור עצמו עלי להיות לבדי. נוכחותם של זרים מביאה לי מזל רע, אני נוהג לומר לכל מי ששואל. "הלו ניו יורק, ארביל קוראת לניו יורק". עוד לפני שנכנסתי לעיראק קבעתי עם המערכת סדרה של כינויי קוד, תואמי סיפור הכיסוי, שישמשו אותי לקשר עם הארץ בזמן ההכנות לשידור. ליתר דיוק, עד שיתברר שהשידור היוצא מהמקום שבו אני נמצא אכן מנותב ללוויין הנכון, שהוא נקלט בתחנת הקליטה שבעמק האלה, ומשם מנותב לחדר הבקרה בנווה אילן - וכך גם בכיוון ההפוך. "ניו יורק" היה הקוד לחדר הבקרה שבנווה אילן. אני חוזר פעם ופעמיים על הקריאה. אין עונה. אני משתהה קצת וחוזר במתח על הקריאה. השידורים מתבצעים בזה אחר זה על פי לוח זמנים מדויק שנקבע באיסטנבול בתיאום עם תחנות לוויין באירופה ובאסיה. מי שמאחר או חורג מן הזמן שהוקצב לו ייקטע בלי רחמים. כל דקה עכשיו יקרה מפז, תרתי משמע. לרשותי עומדות עשר דקות שמחירן כאלפיים דולרים. כל דקה נוספת עולה כמה מאות דולרים אבל גלישה מן הזמן הקצוב מותרת רק אם אין קליינט נוסף שנקבע לו שידור מיד בתום הזמן שתחנת-האם שלך הזמינה מראש. באותו ערב כבר המתינו לתורם, ליד ניידת השידור, שני צוותים, האחד מצרי והאחר צרפתי, שאמורים היו לשדר בזה אחר זה מיד אחרי. אני קורא שוב וממתין למענה. פתאום נשמע באוזנייה רחש חזק שנמשך כחצי דקה ואחריו, צלול וברור, קול מחדר הבקרה בנווה אילן:

"Hello, Irbil, can you hear me?t"

סוף-סוף! חייכתי באושר אל המצלמה, סופר בקול מעשר עד אחת ומתחיל לקרוא את הטקסט שהכנתי, ומשתדל שלא להוריד את עיני מהמצלמה. כשסיימתי את הסטנד-אפ הרמתי את ידי. הטכנאי בניידת הבין והתחיל לשדר את הקטע המצולם מן הקלטת. בנווה אילן ייקחו את הצילומים והקריינות ששלחתי ויערכו אותם לכתבה שתשודר במהדורת החדשות המרכזית של אותו ערב.

כעבור שמונה דקות ומשהו ירדתי מהארגז, שועט בעליצות במורד המדרגות. כבר מזמן לא הרגשתי כך. הזמנתי את המתורגמן והנהג לחגוג איתי את שידור הטלוויזיה הראשון שלי מעיראק על ארוחת ערב במסעדה סמוכה. עד כמה שידיעתי מגעת, זה גם היה שידור הטלוויזיה הישראלי הראשון אי-פעם מעיראק. עכשיו נראה מה יקרה: האם הסורים, החיזבאללה, האיראנים או העיראקים ישימו לב שיש כתב ישראלי המשדר מצפון עיראק או שיש להם עניינים חשובים יותר לעסוק בהם. באותו ערב, כשחלפה אופוריית הפעם הראשונה, נעשיתי שוב מודאג: מה אעשה כשתתחיל המלחמה ואני אנוע בשטח עם הכוחות הכורדיים ועם הכוחות האמריקאיים המיוחדים? הרי מכונית השידור והציוד הכבד של החברה הטורקית לא ילוו את כוחות "החזית הצפונית" שיילחמו בדיוויזיות של סדאם. מכאן שאני זקוק לווידיאופון, שבלעדיו לא אוכל לשדר ישירות משדה הקרב כפי שתכננתי.

ח.

עוד שבוע עבר ובתחילת חודש מרס כבר הרגשתי בבית. חשמלאי כורדי בבזאר של ארביל הצליח להחזיר לחיים את הווידיאופון המיושן שלי ואני שידרתי באמצעותו כמעט כל ערב. לכול כבר היה ברור שזה היה רק עניין של זמן עד שבוש ייתן את הפקודה לפלוש לעיראק, והלכתי לחפש את הסיפור הגדול הראשון שלי מהמלחמה שבדרך. בקו החזית, בכפר קלק, מפריד הנהר זב הקטן בין עמדות הפשמרגה לבין עמדות דיוויזיה מספר תשע של הצבא העיראקי. אפשר אפילו לשמוע את החיילים העיראקים צועקים. מפעם לפעם הם או הפשמרגה יורים כדור אחד או שניים, לא ממש בכוונה לפגוע, כנראה סתם כדי להפיג את השעמום. המשפחה שגרה בבית שבקצה הכפר דיברה על החיים שבצל התותחים והטנקים העיראקיים במין טון אדיש, של מי שכבר השלימו עם המצב. היה ברור להם שכאשר תתחיל המלחמה הם יהיו הראשונים להיפגע, אבל לא היתה להם שום תוכנית לקום ולעזוב. "לאן נלך?" שאלה אישה כורדית צעירה, יפה וסמוקת לחיים, שתינוק יונק משדהּ המכוסה. "להיות פליטים זה יותר גרוע", הוסיפה ואמרה מיד. "ההורים שלי ברחו ב-91' להרים שבטורקיה ולא חזרו. אני נשארת איתו כאן", והחוותה בסנטרה לעבר התינוק שבחיקה.

"את לא פוחדת מנשק כימי?" שאלתי אותה. היא נענעה בראשה מצד לצד כמי שאינה מבינה. המתורגמן הסביר לה: "גז! גז!"

"כן, בטח מפחדת", היא אמרה. "בעלי הכין לנו משהו שנשים אותו על הפנים אם יזרקו עלינו גז".

ביקשתי ממנה שתראה לי את ה"משהו" הזה. היא חיכתה שהתינוק יסיים לינוק, הלכה לרגע וחזרה עם מה שנראה ככיס עשוי כמה שכבות של בד שקים חום. היא הראתה לי שבתוך הכיס, שהיה תפור מכל צדדיו, היו פחמי עץ וארבע רצועות היו אמורות לקשור את הכיס הזה אל האף והפה ולהיקשר אל מאחורי הראש ועל הצוואר. פחמי העץ, מהסוג שאנחנו משתמשים בהם למנגל או לברביקיו, היו אמורים לספוח את הגז. מסתבר שזה היה האמצעי היחיד שהיה ברשותם להתגוננות מפני התקפת נשק כימי, שהם ציפו לה בוודאות שתבוא. סדאם חוסיין והגנרל הג'ינג'י שלו, "עלי הכימאי", כבר הוכיחו בחלבצ'ה שיש להם נשק כימי וכי הם לא יהססו להשתמש בו נגד הכורדים.

עוד באותו היום הלכתי לשוק שבארביל וקניתי במאה דולרים מסכת אב"כ סובייטית ישנה מעודפי הצבא העיראקי. אבל ל-99 אחוזים מתושבי החבל הכורדי שבצפון עיראק לא היו באותה תקופה מאה דולרים לשלם עבור חתיכת גומי עם מסנן פחם פעיל שבוודאי תוקפו פג מזמן.

כשחזרנו בצהריים לארביל פיטרתי את המתורגמן. היה פער ניכר בין היומרות שלו לבין איכות התרגום וכישורי איסוף המידע שלו. מובן מאליו, שגם הדוד שנהג במכונית הודיע לי, בלי שביקשתי זאת ממנו, שהוא עוזב. המתורגמן הכורדי של עיתונאי אמריקאי שעמו התיידדתי מצא לי בתוך פחות משעה צוות חלופי. הוא הציע שבת דודו, שאנו, סטודנטית לרפואה, תשמש לי מתורגמנית ושאחיה ישמש נהג עם מכונית שטח מסוג פג'רו השייכת למשפחה. שאלתי אותו בחשש אם הדבר לא יעורר בעיות כאשר אצא לשטח וארצה לשהות עם הפשמרגה בלילות באזורים מרוחקים. הוא הרגיע אותי ואמר: "אני אהיה שם וגם האח שלה יהיה שם, וכל עוד זה יהיה כך - לא תהיה כל בעיה". כעבור פחות משעה התייצבה שאנו בפתח ה"קאסר שירין", יחד עם אחיה והפג'רו, שכבר התנוססו על גגו כתובות מאירות עיניים: "PRESS" ו-"TV" בסרטי הדבקה צהובים שנראו למרחוק.

בינתיים המשא ומתן בין האמריקאים לטורקים על אפשרות פלישה אמריקאית מצפונה של המדינה נותר תקוע. גם לא היה שום סימן שתצא אל הפועל התוכנית האמריקאית להכריח את סדאם לפצל את צבאו כדי להתמודד בו זמנית עם שני גייסות אמריקאיים שמתקדמים לעבר בגדד: האחד מדרום, מכווית ומערב הסעודית, והאחר - במאמץ משני - מצפון, מהמובלעת הכורדית. נשארה רק התוכנית האמריקאית להילחם בג'יהאדיסטים האסלאמים-סונים, אנשי "אנצאר אל-אסלאם" ו"אל-קאעידה", שמצאו מקלט בהרי צפון עיראק. לשם כך החלו האמריקאים והבריטים להטיס מירדן, בחשאי, כוחות מיוחדים שנחתו באזור הכורדי והחלו לאסוף מודיעין על הג'יהאדיסטים. כוחות אמריקאיים מיוחדים אחרים, שאליהם הצטרפתי מפעם לפעם, התמקמו בקו הראשון שממערב לארביל, מול מוצבי צבאו של סדאם חוסיין.

במצב הזה הדחקתי כל הרהור על שיבה הביתה. לא היתה לי ברירה. הייתי חייב להיערך לשהות ארוכה בחבל הכורדי ובצפון עיראק בלי שזהותי תיחשף, וזאת עד שתיפתח בפני הדרך לירדן ומשם לישראל. לא העזתי אפילו להרהר באפשרות שאנסה לחזור ארצה דרך איראן או סוריה. בכל אחת מן הארצות האלה היה יותר מסיכוי סביר שאתפס, ובמקרה הטוב אהפוך לבן ערובה שבאמצעותו ינסו לסחוט את מדינת ישראל. על המקרה הגרוע העדפתי כלל לא לחשוב. גם הדרך לטורקיה היתה סגורה בפני. אם הייתי מגיע לשם, סביר שהייתי יושב שנים ארוכות בכלא הטורקי הידוע לשמצה אחרי שהברחתי את הגבול באמצעות הפ-ק-ק.

התחלתי להחמיר מאוד באמצעי הזהירות שנקטתי בהם. כשכתבתי טקסט בעברית לקראת שידור כתבה בטלפון לרדיו ולטלוויזיה, או לצורך שידור כתבה מצולמת מהגג, הייתי מקפיד לקפל את הנייר ולהטמין אותו עמוק בכיסי הימני - תמיד בכיס הימני. אחר כך הייתי קונה פחית קולה, שותה את תוכנה, קורע את הנייר עם הטקסט לפיסות קטנטנות, פחות מסנטימטר מרובע כל אחת, מכניס אותן לפחית, מקמט את הפחית והולך וזורק אותה לפח אשפה במקום אחר בעיר. מדי פעם הייתי בודק אם נשארה במקרה תווית או כתובת בעברית על הבגדים, כולל התחתונים, הגופיות והגרביים, או שהמילה ישראל מופיעה עליהם. פתחתי בסכין את הכתפיות המרופדות של תרמיל הגב שלי, הכנסתי לשם את כרטיסי האשראי, שעליהם נכתב בעברית בנק הפועלים, ותפרתי בחזרה. הייתי גאה בעצמי על שהצלחתי לעשות תפר כמעט בלתי נראה, כזה שיהיה זהה לתבנית המקורית. בנוסף, כשהייתי משדר כתבות קוליות בעברית מהטלפון שבחדר, הייתי עומד רחוק מהדלת ועוטף את עצמי בווילון העבה, כדי שגם מי שעובר במסדרון לא ישמע את הנאמר. וכמובן, השידורים מהגג נעשו מאחורי הכביסה הטרייה של המלון, שבלעה את קולי. הפחד והאינטואיציה הפכו לחברי הטובים ביותר. הם היו כלי ההישרדות שלי, אלה שפעם אחרי פעם מנעו ממני להסתבך בצרות.

ט.

הפלישה האמריקאית לעיראק החלה ביום חמישי, ה-20 במרס 2003. בחבל הכורדי פרצה בהלה כבר ארבעה ימים לפני כן, כשהסירנות ייללו ביום השנה לטבח בחלבג'ה. 7,000 כורדים רצח סדאם חוסיין בעיירה הקטנה שמטוסי חיל האוויר שלו הפציצו 15 שנים קודם לכן בגז עצבים, בעיצומה של מלחמת איראן-עיראק. כעת, רצו מאות תושבים אחוזי פניקה לבזאר הישן שב"קלעה" (העיר העתיקה) של ארביל וקנו אחוזי היסטריה יריעות ניילון וסרטי הדבקה לאטום בהם את החלונות.

יום אחרי כן החרדה הפכה לפניקה של ממש כשנשיא ארצות הברית נשא נאום לאומה מהחדר הסגלגל בבית הלבן. ג'ורג' וו' בוש נתן אולטימטום לסדאם חוסיין ולשני בניו עודאי וקוסאי לעזוב את השלטון ואת עיראק בתוך 48 שעות, ובכך הכריז למעשה מלחמה על המשטר בעיראק. הכורדים לא המתינו. שעתיים אחרי הנאום ששודר חי בטלוויזיה הם החלו לברוח בהמוניהם מארביל וסביבותיה.

עם עלות השחר המפציע צילמתי שיירות ארוכות שהשתרכו במעלה הכביש המוליך לרכס ההרים שבצפון-מזרח המובלעת הכורדית.

"למה דווקא להרים?" שאלתי את אחד הנהגים.

"בהרים בטוח יותר מאשר בעמק במקרה של התקפה בנשק כימי", הסביר, "הגז הכבד יורד למקומות הנמוכים, הריכוז שלו שם גבוה והוא קטלני. לעומת זאת, בהרים הגבוהים הגז לא נשאר בריכוז גבוה. בנוסף, בהרים גם מנשבת רוח חזקה שמפזרת את הגז".

אחרי ארוחת הבוקר יצאתי כדרכי לכיכר שבחזית ה"קאסר שירין". מוזר, אין זכר לשאנו, לנהג ולרכב. עד אותו בוקר הם לא איחרו אפילו פעם אחת. ניסיתי לחייג לשאנו ואחר כך לבן הדוד. אין תשובה. עכשיו כבר היה ברור לי שזה לא איחור, אלא משהו רציני יותר. שאנו המתורגמנית ובן הדוד שלה נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה, בלי התראה ובלי הסבר, ודווקא ברגע שהייתי הכי זקוק להם, במיוחד לשאנו. האישה הכורדית הצעירה והמשכילה הזו לא רק שדיברה אנגלית סבירה וערבית ושלטה בשני הניבים הכורדים הראשיים - היא גם היתה אוצר בלום של מידע בכל התחומים. בתוך כמה ימי עבודה ביחד היא הבינה בדיוק מה אני צריך והפכה למפיקה, לתחקירנית ולידידה שאפשר לחלוק איתה את הדאגות והתחושות בזמן הנסיעות הארוכות. אם לומר את כל האמת - הייתי קצת מאוהב בסטודנטית העגלגלה, אדומת הלחיים ושחורת העין הזאת, שכאפייה כורדית כרוכה לצווארה. מובן שלא העזתי אפילו לרמוז לה על כך. לא רק בגלל הפרש הגילים בינינו, אלא בעיקר מפני שבעיראק, ובמזרח הערבי בכלל, מגלים אפס סבלנות לחיזור שלא קיבל מראש את ברכת ההורים ואין לו פוטנציאל להסתיים בחתונה.

כעבור כמה ימים, כשהמלחמה היתה כבר בעיצומה, היא צלצלה וסיפרה שברחה עם כל משפחתה להרים. בערב החליטו הוריה, ומשפחת אחי אביה, לעזוב את ארביל אל קרוב-רחוק שגר באזור סלאח א-דין. הם דרשו ממנה ומבן הדוד להצטרף אליהם. הם היו זקוקים למכונית השטח הגדולה של בן הדוד. "פחדתי ורציתי לברוח", היא מודה, "אבל רציתי לפחות להודיע לך שאנחנו עוזבים ולחפש עבורך מחליפים. כשהתחלתי לחייג אליך ההורים לקחו ממני את הטלפון. הם פחדו שאם אדבר איתך תשכנע אותי להמשיך לעבוד איתך גם בזמן המלחמה".

המתורגמן והפיקסר3 של הבי-בי-סי, ארגן לי בתוך שעתיים מתורגמן חדש ונהג עם רכב שטח מתוצרת טויוטה שנראה במצב טוב. שמו של המתורגמן החדש שלי הוא קמראן, צעיר כורדי קטן קומה, שחום ומשופם, שלמד הנדסה באוסטרליה וחזר למולדתו. האנגלית שלו היתה טובה אף כי לפעמים, בהתחלה, התקשיתי להבין את המבטא האוסטרלי-כורדי שלו. הוא היה מהטיפוסים האנרגטיים האלה שמגדילים ראש ומספקים הסברים גם בלי שהתבקשו. היווא, הנהג, היה איש גבוה ורזה, חסר גיל, ששערו חלק ודליל ושפם דקיק א-לה קלרק גייבל מעטר את שפתו העליונה. סיכמתי איתם על שכר, מאה דולרים ליום לכל אחד מהם, ונתתי להם סכום נכבד בדינרים כדי להצטייד לשהות ארוכה בשטח: כעבור שעה כבר היה ב"לנד-קרוזר" כל מה שצריך - שק ביסקוויטים, מים במכלי פלסטיק, קופסאות שימורי בשר וסרדינים, פרימוס עתיק, מחצלות, מזרנים דקים ושקי שינה. על משטח המשא שעל גג המכונית היו מסודרות שתי שישיות של מכלים מפלסטיק מלאים בסולר; אבל מה שבאמת חשוב היו כתובות ענק TV ו-PRESS בצבעי לבן, אדום וצהוב בוהקים שהתנוססו על הרכב מכל עבריו: על השמשה הקדמית, על דופנות הרכב בצדדים ועל הדלתות והגלגלים הרזרביים מאחור. היה לי ברור שהמלחמה, בעיקר באזור שלנו, תתבצע מן האוויר ולכן נתתי לקמראן ולהיווא הוראות מדויקות במיוחד כיצד להדביק על המכונית את הסרטים הזוהרים, הרחבים, שקנינו בשוק של ארביל.

באותן שעות קריטיות של טרום המלחמה ניסיתי לשדר ולא הצלחתי. במשך שעה ארוכה ניסיתי להתממשק עם הלוויין באמצעות הווידיאופון - לשווא. החלופה היתה שידור באמצעות חברת השידור בלוויין הטורקית אבל הם לא ענו לטלפונים. נסעתי אליהם וראיתי שרכב השידור שלהם נעלם ממגרש החניה של הבניין שבו היו ממוקמים. אחד השכנים סיפר לי שבאותו בוקר קיפלו הטורקים את ציודם בחיפזון וברחו.

התקשרתי בסלולרי לנווה אילן. "הלוויין שלך", אבחן הממונה על התקשורת הלוויינית, "חסום על ידי הכוחות האמריקאיים שמשתמשים בו באינטנסיביות. הפנטגון קנה שליש מנפח השידור והקליטה שלו, אבל בפועל הם שולטים בו ומנצלים את כולו". הוא היה ער לכך שאני לבד ונואש, וטלפן עבורי לנורווגיה. חברת הלוויין האירופאית פועלת משם. הוא חיבר בינם לביני בשיחת ועידה וצירף אלינו את מנהל המשמרת של תחנת תקשורת הלוויינים של משרד התקשורת שבעמק האלה. בסופו של סיעור המוחות הבינלאומי מצאו עבורי אשפי השמים זווית אסטרונומית חדשה לכוון אליה את האנטנה וגם תדר פנוי. התחברתי ללוויין והתחלתי לשדר סוף-סוף.

באותו ערב הייתי במצב רוח מעולה. ארזתי את התרמיל והציוד כדי שלא אתעכב אם אצטרך לצאת מיד. שקלתי להישאר ער כל הלילה כדי שלא אפספס את אקורד הפתיחה של המלחמה אפילו שאני נמצא בצפון והאקשן האמיתי - כך היה נדמה אז - היה בדרום עיראק.

י.

קצת לפני חצות הרעיד פיצוץ חזק את הזגוגיות בחדר ואחריו עוד אחד, השתהות קלה - ועוד אחד. קירות ה"קאסר שירין" הזדעזעו, כאילו מישהו יורה בתותח מהגג. באותה נקודה כבר ברור היה לי שהמתקפה האמריקאית החלה וכי כדרכם הם פותחים בהרעשת-ריכוך מסיבית מן האוויר. בתחנת הרדיו של הבי-בי-סי דיווחו שהחלה המלחמה אבל שני הטלפונים שלי, הסלולרי והלווייני, היו דוממים. לפני שהלכתי לישון, הנחתי אותם על אדן החלון כדי שלא יהיו הפרעות קליטה כשיתקשרו אלי מהארץ. את הטלפון הלווייני קניתי יומיים קודם בבזאר של ארביל במיוחד לרגע הזה שבו תפרוץ המלחמה והרשת הסלולרית תקרוס. בבזאר אפשר היה למצוא הכול - אם רק היו לך דולרים והקשרים המתאימים. הפיקסר של הבי-בי-סי מצא עבורי סוחר שמכר מתחת לשולחן טלפונים לווייניים של חברת "ת'וראיה" שהתחברו ל-"ArabSat". אבל עכשיו המלחמה החלה ומנווה אילן לא מתקשרים. הדלקתי את הטלוויזיה, התלבשתי ובתוך כך התקשרתי לאולפן החדשות שבנווה אילן. "כן", אישרה המפיקה שסוף-סוף ענתה לי, "המלחמה התחילה. היינו עסוקים ולא היה לנו זמן לעדכן אותך. אתה יכול לעלות לשידור?"

"מתי?" שאלתי נדהם.

"מיד. העורך מבקש שתעלה לשידור הכי מהר שאתה יכול".

הציוד שבמרכז החדר כבר היה מוכן ומאורגן להתחברות מהירה. החמאתי לעצמי על ראיית הנולד שלי. כבר שני לילות אני ישן כך על המזוודות ועכשיו זה סוף-סוף השתלם. עליתי שלוש קומות בדילוגים, איני חש כמעט את עשרות הקילוגרמים שאני נושא על גבי ובשתי ידי. לאדרנלין יש השפעה מופלאה על הכושר הגופני. יצאתי לגג וגשם זלעפות הכה בי כמו מים שנשפכים מדלי. הנחתי את הציוד מתחת למחסה ודילגתי חזרה לחדר, להביא מטרייה ויריעת ניילון, בוחר עמדה לסטנד-אפ באופן שקרני השמש, שתעלה עוד מעט במזרח, יאירו את פני שמול המצלמה ומתפלל שאצליח הפעם להתממשק עם הלוויין. 'הלוואי שזה יעבוד', אני מתפלל. 'אלוהים, עשה הפעם שזה יעבוד'.

כיוונתי את אנטנת מכשיר הקשר הלווייני. אחרי עוד שלושה ניסיונות כושלים - הללויה! - המחט במכשיר החלה לנוע לאזור הירוק שבמחוון. 'עברו פחות מעשרים דקות מאז הוזנקתי לשידור', אני מציין לעצמי בסיפוק, פני אל המצלמה, שומע באוזנייה את יונית לוי, מגישת החדשות:

"בוקר טוב", אני אומר מתנשף. "שחר של יום חדש כאן, בצפון עיראק..."

בשביל רגעים כאלה כדאי להיות עיתונאי. במזרח האירו הבזקי התפוצצויות רחוקים את חשרת העננים הכבדה שזה עתה חלפה מעל ארביל. 'חבל שזה לא קורה מאחורי, זה יכול היה להיות רקע מושלם', אני חושב תוך כדי שידור. כשסיימתי, מיהרתי במורד המדרגות ונסעתי עם הצבא הפרטי שלי לקו המגע עם הצבא של סדאם.

הגשר שעל נהר זב הגדול ריק מאדם; מחסום הפשמרגה הקבוע שהיה שם לפקח על הבאים לחבל הכורדי ממוסול לא היה מאויש. החלטתי לנסוע לכפר כורדי שאותו הכרתי ושממנו היתה תצפית טובה על מוצבי הקו הקדמי של צבא עיראק. מגג אחד הבתים בכפר נגלתה לעיני תמונה שנראתה לי קצת מוזרה בנסיבות הנוכחיות. על הרכס שממול, במרחק כמה מאות מטרים מאיתנו, הסתובבו חיילים עיראקים גלויים לחלוטין ליד העמדות ובין הבונקרים. אחדים תלו כביסה, אחרים עמדו בחבורה וכנראה שוחחו ביניהם - שאננים לחלוטין כאילו אין מלחמה. ייתכן שביקור ההרקולסים בלילה נראה להם כפעולת הסחה לא רצינית או שהחדשות מבגדד עוד לא הגיעו אליהם באותה שעת בוקר מוקדמת.

צץ בי רעיון: זו הזדמנות בלתי חוזרת לצלם את החיילים העיראקים במוצביהם ממש מקרוב. לראות אותם מרחוק לא עושה לי את זה. אבל ככה ממרחק של מטרים... צריך רק להתקרב, מעט, לצלם, ולהביא לצופי ערוץ 2 קלוז-אפ של חיילים עיראקים. זה באמת יכול להיות שוס אמיתי.

לא חשבתי פעמיים. האמת היא שלא חשבתי בכלל. אחזה בי תאוות ציד בלתי נשלטת; רציתי לתעד את קמטוטי הפחד והזעם בפניהם של החיילים העיראקים ולהראותם לצופים בישראל. כך נראה האויב ברזולוציה מקסימלית רגע לפני הקרב. הם לא ייראו את זה בסרטי הכוונת של המפציצים, מטוסי הקרב או המזל"טים שיפיץ הפנטגון. גם לא בצילומי צוותי העיתונאים הנלווים לכוחות בדרום. לראות לחיילים של סדאם את הלבן בעיניים - זו תהיה תרומתי הצנועה אך הראויה למבצע סיקור המלחמה של חדשות ערוץ 2.

כל ניהול הסיכונים שאני כל כך גאה בו התאדה עתה כלא היה. החלטתי על פעולת גרילה אישית. את הרכב עם היווא וקמראן השארתי בכפר כדי שלא לסכן אותם. תפסתי טרמפ עם טנדר ועליו כמה זקנים ונשים שיצאו לאסוף ירקות בשדה, לא רחוק מן המוצב שאליו רציתי להגיע. הטנדר עצר עבורי על הכביש, במרחק של כמאתיים מטרים בלבד מהמוצב. מאחורי שלוחה. שילמתי לנהג והוא המשיך בדרכו. הלכתי ברגל, עקפתי את השלוחה ואז ראיתי את המוצב ממש מעלי. החיילים העיראקים לא הראו סימן קל שבקלים שהם מבחינים בנוכחותי על הכביש. 'זה טוב', אמרתי לעצמי. 'אני הולך גלוי. הם לא יחששו ממני, וגם אם אתחיל לצלם, מדובר בצבא מסודר, שלא יורה בעיתונאים'. כך לפחות חשבתי.

התמקמתי בשדה, ממש למרגלות המוצב, והמתנתי. ראיתי שחבורת חיילים לוקחת מכלי פלסטיק ומתחילה לרדת מהמוצב אל הנקיק שלידו. הנקיק היה מלא קני-סוף גבוהים, מה שהעיד על מעיין או באר שנמצאים בערוץ. 'הם הולכים לשאוב מים למוצב ואולי להתרחץ. אני אחכה שהם יֵרדו למטה ויהיו די קרובים ואז אצלם'.

הרמתי את המצלמה, אחזתי בה בשתי ידי כדי לייצב אותה, כיוונתי את הזום, והתחלתי לצלם את החיילים שכבר פשטו את החולצות שלהם בנקיק ליד המעיין. פתאום שמעתי צעקות. הרמתי את הראש וראיתי שאחד החיילים במוצב הבחין בי והוא צעק ונפנף בידיו לעבר החיילים שהיו ליד המעיין. המשכתי לצלם. ליד החייל הצועק מהמוצב צץ לפתע חייל נוסף עם קלצ'ניקוב ביד. הוא דרך, כיוון, ירה לעברי והחטיא. השתטחתי אל בין הרגבים החומים. כשהרמתי את הראש ראיתי שהחיילים שליד המעיין מתחילים לרוץ לעברי במורד הנקיק. החייל שעל המוצב ירה פעם נוספת. בוץ ניתז עלי. היה לי ברור שאם אמשיך לשכב, החיילים שהיו כמאתיים מטרים ממני יתפסו אותי; אבל אם אקום, ההוא עם הקלצ'ניקוב יתקע בי מיד צרור. יש גבול לפספוסים ולמזלי הטוב. אבל יותר מכול פחדתי ליפול בשבי או להפוך לבן ערובה. לא רק בגלל העינויים שאעבור עד שיהרגו אותי - אני פשוט לא מוכן שאזכר בתולדות מדינת ישראל כעיתונאי שבגלל תאוות הסקופים שלו נסחטה ממשלת ישראל ושחררה רוצחים, כמו שקרה בעסקת ג'יבריל.

אינסטינקטיבית זינקתי ממקומי ורצתי שפוף בחזרה אל השטח המת שמאחורי השלוחה; לא ידעתי שאני מסוגל לספרינט מטורף שכזה, אבל הצרור הצפוי מהקלצ'ניקוב פגע הרחק מאחורי, ובתוך כמה שניות יצאתי מקו האש.

החיילים העיראקים שרצו לעברי לא ממש גילו מוטיבציה וכנראה הפסיקו לרדוף אחרי כשנעלמתי מאחורי השלוחה. החייל עם הקלצ'ניקוב ירה עוד צרור וחדל. עד היום לא ברור לי למה. הרי הייתי טרף קל. אבל פורטונה, אלת המזל, האירה לי פנים באותם רגעים. מה שבטוח הוא שהיה לי הרבה יותר מזל מאשר שכל. קטעי הווידיאו שמורים אצלי עד היום כגלעד לטיפשות שאני מסוגל לה והוכחה לעובדת חיים לא משמחת כלל: גם אדם רציונלי עלול, בנסיבות מסוימות, לפעול בניגוד לאינטרס הקיומי שלו.

חזרתי לכפר ברגל. מעל גגו של בית צפיתי בחיילים העיראקים על הרכס ממשיכים בשגרה הבטלה שלהם. גבוה בשמים שייטו מטוסי סילון אמריקאיים. כמה מהחיילים העיראקים שוב הורידו חולצות וישבו להשתזף בקרני השמש של בוקר אביבי. 'מסכנים', חשבתי לעצמי, 'הם לא מבינים מה הולך לקרות להם'. לפתע חפץ קטן שחור וגלילי נופל לאטו מהשמים הכחולים, הולך וגדל ככל שהוא מתקרב לאדמה. מעליו עוד חפץ זהה. מצלמת הסוֹני הקטנה היתה צמודה לכף ידי ברצועת עור. הרמתי אותה מיד, לוחץ איסטינקטיבית על מתג ההקלטה, ממקם את הפצצה הגולשת במרכז התמונה ועושה זוּם-אִין, וכך מקבל צילום תקריב של הפצצות הגולשות מטה לאטן; הייתי נסער כולי. בכל הקריירה שלי לא ראיתי את המוות מתקרב כך אל טרפו; פגיעה ישירה בבונקר; קול נפץ מתרסק של 250 קילוגרמים של טי-אן-טי ופיסות מתכת, פטריית עשן שחור, שברים בגדלים שונים עפים לכל עבר, גם איברי אדם.

לפתע אין עוד חיילים עיראקים על הרכס שממול. חולפות דקות אחדות ואז הם שבים ומופיעים, רצים כל עוד נפשם בם בשטח הפתוח לכיוון הוואדי שמאחורי המוצב. הם כנראה כבר הבינו שהבונקרים שלהם הם מלכודות מוות וניסו להתרחק מהם. מאוחר מדי - לא היה להם שום סיכוי. הפצצות היו זריזות מהם. ריחמתי עליהם.

יא.

אחרי מאמץ דיפלומטי מפרך נעתר סוף-סוף ארדואן להפצרות האמריקאים והגרמנים, שותפיו בנאט"ו. ב-23 במרס, שלושה ימים אחרי שהחלה הלחימה, הוא נעתר כי מטוסים אמריקאיים יחדרו לעיראק דרך המרחב האווירי של טורקיה. פריצת הדרך הדיפלומטית הזו העניקה תנופה למערכה הצבאית שניהלו עד אז האמריקאים בצפון עיראק; לא עוד טיסות ארוכות ומייגעות מאירופה או מנושאת מטוסים בים התיכון, בנתיב עוקף, דרך ירדן, עם מעט מטען, תדלוקים רבים באוויר ומעט מאוד דלק שנותר לפעולה מעל אזור המטרה. הנתיב הטורקי פתח בפני האמריקאים אוטוסטרדה אווירית ישירה לצפון עיראק.

כבר באותו לילה שיגרו האמריקאים, בבת אחת, 50 גיחות של מטוסים ומסוקים מאירופה לצפון עיראק דרך שמי טורקיה. כוח גדול של אנשי כוחות מיוחדים ("אלפא טים"), ריינג'רס ירוקי כומתות ואנשי הדיוויזיה ההררית של צבא ארצות הברית, הגיעו עם רכביהם. הצוותים התפזרו בשטח ואז החלה המלחמה האמיתית. החזית הצפונית קמה לתחייה - ועמה גם מצב רוחי.

באותו לילה צנחו לוחמי חטיבת הצנחנים האמריקאית 173 בשדה תעופה זנוח ובוצי ליד ארביל והחלו להתבסס בו. לא היה טעם להסתכן ולנסוע לשם בחשיכה, אבל עם אור ראשון כבר ראיתי את "בשור", שדה התעופה שחיל האוויר העיראקי נטש עשר שנים קודם לכן, פרוס מתחתי בעמק הצר והארוך שסביבו הרים גבוהים ותלולים המגוננים עליו מכל עבר. בקושי אפשר היה להבחין במסלול ההמראה הישן, שהיו בו חורים ומהמורות ענקיים. אבל מסביב למסלול כבר היו פזורות דמויות בקסדות, בשכמיות ובבגדים מנומרים - והכול מכוסה בשכבה עבה של בוץ. ירד גשם סוחף והכוחות האמריקאיים התארגנו שם במהירות להגנה במקרה שיותקפו על ידי אנשיו של סדאם. לא הרחק ממני, ליד מה שהיה פעם המסלול, חפרו שני צנחנים אמריקאים שוחות אישיות. חופות המשי הסינתטי של המצנחים, שמזמן איבדו את צבען הירוק-חקי המקורי, היו מושלכות בצד לידם. אתי החפירה האישיים שלהם השמיעו צליל מתכתי כשפגעו באבנים שהיו זרועות בשטח. משירותי הצבאי הכרתי היטב את ההתרגשות והפחד המתישים שלפני הצניחה, את הטיסה הארוכה כשאתה יושב, כמעט מקופל, על ספסל צר דחוס בין המצנח הכבד שעל גבך ושק החזה שבו ארוזים הציוד והנשק, את הרגע שבו הדבוקה קמה לבדוק ציוד ואת השנייה שבה מתחלף האור האדום שמעל הדלת באור ירוק ואתה מרגיש את המשלח דוחף אותך החוצה אל חשכת הלילה האטומה ואל הרוח והגשם החובטים בך. אחר כך מגיעה תחושת ההקלה כשחבטה נוספת מבשרת לך שהמצנח נפתח ואתה מכווץ את רגליך ב"היכון לנחיתה" בלי שתוכל לראות איך והיכן תיפול...

מאי-שם הגיח לפתע סגן-משנה צעיר והציג עצמו כקצין קשר עם הציבור של הכוח שצנח. "אנחנו אנשי החטיבה המוצנחת (Airborne)א 173 של צבא ארצות הברית. הכינוי שלנו הוא 'חיילי השמים' (Sky Soldiers)", הוא דקלם בחביבות בלי לחכות שאשאל. "צנחנו כאן לפנות בוקר אחרי כמה שעות של טיסה ישירה מאיטליה".

"מאיטליה?" נדהמתי.

"כן", הוא אמר, "העבירו אותנו מארצות הברית לאיטליה לפני כחודש כדי שנצנח ונתַגבר את הכוחות המיוחדים כשתיפתח המלחמה. הכול הלך כמתוכנן. שניים שברו רגליים, חמישה נקעים - וזהו". אהבתי את האנדרסטייטמנט שלו.

היה ברור שהמשימה המיידית של החטיבה שצנחה היתה להכשיר במהירות את השדה הזה לנחיתת מטוסים גדולים כדי להביא אספקה, ציוד ורכבים לכוחות הלוחמים. יומיים אחר כך סיפר לי אחד הקצינים האמריקאים, בבית קפה בארביל, שמשימתם המבצעית היא להשתלט על שדות הנפט העשירים שסביב העיר כירכוכ כדי שאנשיו של סדאם חוסיין לא יחבלו ויציתו את בארות הנפט.

בלילה הבא ישנתי בחושות כפר נטוש בדרך למוסול, שבו התמקמו צוותי כוחות אמריקאיים מיוחדים והפשמרגה. בבוקר, המישור השומם והבוצי סביב ארביל היה מלא ברכבים צבאיים אמריקאיים שהותקנו עליהם צלחות לוויין. אנשי הכוחות המיוחדים נסעו ברכבי שטח גדולים בעלי הנעה קדמית שנראו כמו הכלאה בין טרקטורון לאוטובוס בלי דפנות: 14 איש יושבים בשתי שורות, גב אל גב, על שלדה שכיסאות מיוחדים הוברגו אליה. אין תא נהג. ההגה, לוח השעונים, ידיות ההילוכים והלוחם הנהג מזדקרים חשופים לחלוטין מלפנים. המפלצת המכנית הזו מצוידת במנוע אדיר כוח ובהנעה רב-גלגלית והיא נראית כאילו יצאה זה עתה מסרט פנטזיה הוליוודי.

לוחמים אמריקאים מכל יחידות הקומנדו והכוחות המיוחדים שוטטו בלהקות, ברכב וברגל, יחד עם הפשמרגה ושיחרו לטרף. רבים מאותם אנשי קומנדו לעסו טבק וירקו מפעם לפעם את המיץ הירקרק המסריח הצדה או לתוך בקבוקי פלסטיק ריקים של קוקה-קולה שהחזיקו בידיהם. הנוהג הזה, שהיה אמור לכאורה להעיד על גבריות קשוחה ושורשית, ומקורו בדרום החקלאי של ארצות הברית, הגעיל לא רק אותי אלא גם את כל מי שהיה בסביבה. אבל צריך להודות שלועסי הטבק האלה היו יעילים ומיומנים. הם אספו מידע ומודיעין בשקדנות אין קץ, ותוך סיכון נפשות והעבירו אותו למרכזי עיבוד המודיעין בארצות הברית ובאירופה. נקודות הציון ששלחו הפכו בפלורידה או באיטליה למטרות שהוזנו לראשי הביות של הפצצות המונחות ג'י-פי-אס או שעברו היישר, בתמסורת נתונים דיגיטלית, למטוסים החגים במעגלי המתנה מעל המובלעת הכורדית. הפצצות הללו פגעו והרסו בונקר אחר בונקר, טנק אחרי טנק, של הצבא העיראקי. לעתים קרובות הבונקרים והטנקים היו ריקים מאדם. החיילים העיראקים כבר ברחו מהם. רק ה"פידאיון סדאם" נשארו בשטח להילחם מלחמת-מאסף אבודה. אולי מפני שידעו שאין להם עוד היכן להסתתר, שכן האזרחים לא ישכחו להם את מעשי ההתעללות וההתעמרות בימים שסדאם חוסיין ובניו ישבו לבטח בבגדד ומפלגת הבעת' ופעיליה היו כול-יכולים. הם ידעו שבתום המלחמה יסגרו איתם חשבון בסגנון העיראקי העתיק. לכן כבר לא היה להם מה להפסיד.

באזור סולמניה-חלבג'ה איבדו המוג'הידין רכס אחרי רכס. הכוחות האמריקאיים המיוחדים ניהלו אחריהם ציד באמצעות רובי צלפים ארוכי טווח מדגם "בארט" (היורים לטווח של יותר מקילומטר), הפשמרגה הפגיזו אותם במרגמות ובתותחי הרים קטנים, ואחר כך היה הכוח המשותף מטפס למאחז האסלאמיסטי שניטש וחוזר חלילה. כמאתיים ג'יהאדיסטים נהרגו בקרב; אחרים ברחו לאיראן, וכעבור שבוע נכנעו האחרונים שנותרו בשטח (חצי שנה אחרי שבוש הכריז על ניצחון בעיראק שבו והופיעו בשטח אל-קאעידה והחלו לצלוף ולהטמין מטענים קטלניים לכוחות האמריקאיים).

לעומת זאת, הצבא העיראקי שבצפון המדינה לא נכנע - הוא פשוט התפורר, כמעט למן השבוע הראשון למלחמה. כך, בלי קרב של ממש, רק באמצעות הפצצות מהאוויר וחילופי אש עצלים עם הפשמרגה, אבל כמעט בכל יום נפלה עוד פיסה מהקו העיראקי המגן על מוסול. החיילים שהיו במוצבים או במגנני הטנקים שלאורך הכביש למוסול פשטו את המדים וערקו. זה קרה לרוב בלילות. ה"פידאיון סדאם" הרגו בבורחים בסיטונות והשאירו את גופותיהם בצדי הדרכים כדי להרתיע חיילים נוספים מעריקה. ללא הועיל. כעבור שעות אחדות נאלצו גם פעילי המיליציה האכזרית של הבעת', מפלגת השלטון, לברוח על נפשם. העריקים התמוססו אל תוך האוכלוסייה האזרחית. עשרות אלפי חיילים מיחידות העילית של צבא עיראק נבלעו בכפרים ובעיירות שמסביב למוסול ובשכונות של העיר השנייה בגודלה בעיראק ולא נודע כי באו אל קִרבן.

כ-5,000 לוחמים אמריקאים עם כמספר הזה של אנשי פשמרגה כבשו את כל צפון עיראק בסיוע מסיבי של המטוסים מעל והסי-אַיי-אֵיי מתחת. זה ניצחון אמיתי ומשכנע, אני מציין לעצמי אחוז התפעלות. אבל אז עוד לא שיערתי שהמלחמה האמיתית על עיראק - זו שהאמריקאים יפסידו בה - תתחיל רק כעבור עוד כמה חודשים, דווקא אחרי שהנשיא בוש יכריז על ניצחון.

הגיע זמן הדיווח לירושלים. הפעם זה דיווח קולי באמצעות הטלפון הלווייני. הרשת הסלולרית הטורקית אינה פועלת מחוץ לארביל. לכן, כדי שאוכל לשדר מהשטח ולנוע, קניתי מכשיר המשדר וקולט באמצעות הלוויין הערבי. היתה סכנה שאיחשף כשאדבר עם הארץ, אבל קיוויתי שלא ירגישו בי. אחרי הכול, יש לא מעט פלסטינים בשטחים שמדברים באמצעות חברת "ת'וראיה", המפעילה את ה"ערב סאט". מצאתי לעצמי מקום מרוחק גם בגלל ההפרעות האלקטרומגנטיות של התקשורת הצבאית, ובעיקר כדי שלא ישמעו אותי מדבר ומדווח בעברית.

כך, יום אחרי יום. מצאתי בית קפה קטן שנשאר פתוח בזמן המלחמה. בשעות אחר הצהריים המוקדמות, בשובי מהשטח, הייתי בא לשם לשבת שעון על הקיר ולשתות תה; מנסה לאסוף את מחשבותי לקראת השידור בערב, לעכל את מה שחוויתי באותו יום ולקלוט הלכי רוח מהבעות הפנים ומהקולות של העוברים ושבים המעטים. ברגעים הללו נתקפתי געגועים עזים ליקרים לי שנשארו בארץ.

עוד לפני שיצאתי לטורקיה, בסוף חודש דצמבר, הזהרתי את כל בני משפחתי שלא ידברו איתי עברית בטלפון אם אתקשר. הסברתי להם שדיבור בעברית עלול להיקלט על ידי יחידות ההאזנה של סדאם חוסיין וכי הם עלולים לשלוח בעקבותי את ה"פידאיון סדאם". כשצלצלתי אחת לשבוע לאחד מבני משפחתי, הם זכרו את ההנחיות שלי. אמי, כך סיפרה לי מאוחר יותר, אפילו נהנתה מהגימיק ומהתחושה שהיא שותפה לסוד. היא היתה אז קרובה ל-90.

"Hi Tamar", אמרתי במבטא הכי אמריקאי שלי.

"אבא שלי!" ענתה תמר בעברית צחה. "מה שלומך? אתה בסדר?"

לא עניתי כי רציתי לתת לה שהות להיזכר שהיא צריכה לדבר רק באנגלית. היתה דממה ארוכה שבסופה תמר כנראה הבינה את השגיאה שעשתה. ואז היא התחילה לבכות. אחרי שחזרתי ארצה היא סיפרה לי שהיתה משוכנעת שהמילים המעטות שפלטה בעברית יכניסו אותי לבית כלא עיראקי נורא ועלולות לעלות לי בחיי. היא כנראה נבהלה מאוד. רק אחרי דקות ארוכות הצלחתי להרגיעה (באנגלית) ולמסור באמצעותה דרישת שלום ליתר בני המשפחה.

יב.

ב-9 באפריל 2003 נכנס טור שריון אמריקאי ראשון לבגדד. בעיר היו עדיין כיסי התנגדות אבל בעולם הרחב נתפס הדבר כאקט שסיים את המלחמה. באותו יום הייתי עם הכוחות האמריקאיים המיוחדים בחזית מוסול. שכבתי לצד קצין הכוחות המיוחדים על גג בכפר עיראקי נטוש. אני עישנתי מקטרת והוא שידר במכשיר קשר הוראות למטוסי הקרב שהפציצו ריכוז שריון עיראקי כשני קילומטרים מאיתנו. "הייתי רוצה להיות שם, בבגדד", הוא אמר כשהמטוסים סיימו את המשימה והסתלקו. גם אני הרגשתי כמוהו. עשר דקות אחר כך, כאילו שמע את השיחה בינינו, התקשר העורך מנווה אילן לטלפון הלווייני שלי. "תמצא מטוס קל, תשכור אותו ותטוס לבגדד, יעלה כמה שיעלה. אני רוצה שתשדר מבגדד למהדורה של הערב".

מעולם לא שמעתי אותו כה נלהב ולהוט אך גם תלוש מהמציאות. זה היה רעיון הזוי במיוחד. מהיכן יימצא מטוס קל במובלעת הכורדית שבצפון עיראק שהוגדרה, על פי החלטת מועצת הביטחון מ-1991, אזור אסור בטיסה? ובכלל, איך אפשר לטוס, בעיצומה של מלחמה, במרחב האווירי בן אלפי הקילומטרים שבין בגדד לגבול הטורקי שמלא כעת במטוסי קרב, במסוקים ובמל"טים שיורים בכל דבר שזז ובשעה שבשדה התעופה של בגדד ובעיר עצמה מתנהלים עדיין קרבות?

השתדלתי כמיטב יכולתי להסביר לעורך בירושלים את האבסורד שבהצעתו, מגייס כל גרם של איפוק כדי שלא להתפוצץ עליו. לא נראה לי שהצלחתי. עם זאת, האירוע המחיש לי פעם נוספת את פער תפיסת המציאות שקיים תמיד בין המערכת המשלחת לבין הכתב המשוגר. זה נכון במיוחד במשימות סיקור המתבצעות באזורים נידחים בעולם השלישי.

לפנות ערב, כשחזרתי לארביל, ראיתי בכיכר המרכזית של העיר גברים ונשים רוקדים במעגלים, אוחזים זה בידו של זה. בצד עמדו הנשים עם דגלים אמריקאיים שתמונתו של סילבסטר סטלון, גזורה ממודעות הסרט שהוצג בקולנוע היחיד בעיר, תפורה עליו. הכורדים התייחסו לכניסת הכוח האמריקאי לבגדד כאל יום העצמאות הכורדי, וסטלון היה בשבילם באותו יום הגיבור האולטימטיבי של המעצמה האולטימטיבית. כמה לוחמי פשמרגה ירו באוויר, ומישהו מצא תיבת זיקוקים שאותם העיף בזה אחר זה. חיילים אמריקאים לא היו בנמצא באותה שעה בכיכר, אז אני שימשתי מעין תחליף. בקושי נחלצתי מהנשיקות ומהחיבוקים...

בשעת לילה מאוחרת חדלו סוף-סוף היריות, הצעקות והצפירות, אבל בעודי אוכל ארוחת בוקר, שוב שמעתי יריות בחוץ. קמראן נכנס לחדר האוכל של המלון בעיניים בורקות מהתרגשות ואמר, "הפשמרגה בכירכוכ!"

בעודנו נוסעים, טלפנתי לירושלים. הם עדיין לא ידעו שכירכוכ נפלה ושאלו, "אתה בטוח?"

"אני בדרך לשם", אמרתי. "אני די בטוח, אבל עוד שעה אהיה שם ואז אוכל לדעת בדיוק מה קרה שם".

בין ארביל לכירכוכ, הנמצאת מדרום לה, מפרידים כמאה קילומטרים. הכביש היה עמוס ברכבים מכל הסוגים, שהיו מלאים באזרחים כורדים. "לאן הם נוסעים?" שאלתי.

קמראן חייך ואמר, "לראות את כירכוכ". לפי החיוך שלו הבנתי שזה לא כל הסיפור.

"מה אתה מסתיר ממני?" שאלתי.

הוא חייך. "מה אתה חושב? הם נוסעים לבזוז את הערבים. זה מגיע להם".

הכורדים טוענים שרוב תושבי כירכוכ היו כורדים, עד שסדאם חוסיין ביצע בה טיהור אתני ויישב במקומם סונים. כך ניסה הרודן העיראקי להשתלט על עיר החולשת על שדות הנפט העשירים ביותר בעיראק.

כשהיינו במרחק של כ-30 קילומטרים מכירכוכ, ראיתי לפתע שיירה ארוכה של רכבים אמריקאיים, חונה לצד הכביש. עצרתי ליד מה שנראה לי כמו רכב פיקוד. "מי אתם?" שאלתי.

"חטיבה 173", השיב לוטננט הצנחנים הצעיר. מסתבר שהפשמרגה לא מיהרו לדווח לאמריקאים כי הכוח העיראקי שהגן על כירכוכ התפורר ונמלט על נפשו. הם העדיפו להיכנס תחילה ולבזוז, ורק אחר כך הזמינו את האמריקאים להשתתף בחגיגה. אבל האמריקאים לא מיהרו; מה שהיה חשוב להם יותר זה לדאוג לכך שהצבא העיראקי הנסוג וגם ה"פידאיון סדאם" לא יבעירו את שדות הנפט ויהרסו את בארות הנפט. לכן מיד אחרי שקיבלו את הידיעה הראשונית על נפילתה של כירכוכ, הם התפרסו בשדות הנפט שמסביב לעיר ולא מיהרו להיכנס לתוכה כדי לעצור את הביזה ואת הטבח. הכוח האמריקאי שחלפנו על פניו סטה מן הדרך והיה בדרכו לאחד משדות הנפט. אני המשכתי בתוך שיירה כורדית, היישר לעבר מרכז העיר. באותו יום הגיעו האמריקאים לכיכר מדינה שבבגדד והפילו באמצעות כבל את פסל הברונזה הענקי של סדאם חוסיין. כשהגעתי למרכז כירכוכ, ראיתי רפליקה של אותו מחזה בדיוק. גם כאן קשרו הפשמרגה את פסלו של סדאם לטרקטור ומשכו עד שמוטות הברזל שהחזיקו את הפסל מבפנים נכנעו והוא נטה קדימה. ואז הסתער ההמון על הפסל עם פטישים ובעיקר עם נעליים.

מטעמי זהירות השארנו את המכונית בין רכבי הפשמרגה ויצאנו לשוטט בעיר. אני שומע יריות ומנסה להבין אם אלו יריות שמחה, או יריות של בוזזים או שאלו הן יריות של אזרחים שמנסים להתגונן מפני הבוזזים. זו לא היתה חוויית הביזה הראשונה שנחשפתי לה. אבל זו היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי אורגיה ייצרית כזו שבה מאות, אולי אלפים, יוצאים למסע מטורף של שוד והרס המוניים. רבעים שלמים היו למסה מבעבעת של ביזה וכאוס; אנשים רצים ברחובות עם שקים מלאים, רהיטים נשברים, זכוכיות מתנפצות, גברים ונשים נמלטים בפניקה עם ילדים על הזרועות, נשים צורחות ומייללות ויריות - בצרורות ובבודדת - שאינן פוסקות אף לא לרגע. עשרות כלי רכב חנו באמצע הרחוב ועליהם מקררים, תנורי אפייה, טלוויזיות וערימות של בגדים וכלי מיטה. כמו תמיד, אחזה בי חלחלה כשלנגד עיני יצאה החיה שבאדם ממאורתה. סיפורי יהודי עיראק שעלו לארץ ועל ה"פרהוד" (פוגרום) שעשו בהם שכניהם קמו לתחייה לנגד עיני. מי שגדל והתחנך בתרבות המכבדת את זכויות האדם ואת הערכים ההומניים יתקשה להאמין שתופעות כאלה לא פסו מן העולם.

לעת ערב עליתי לאחד הגגות כדי לשדר. לנגד עיני נגלית עיר שרחובותיה עשנים וזרועי שברים וענני עשן שחור מכסים את שדות הנפט שמחוץ לה. הכורדים והאמריקאים לא היו מהירים דיים, מה שנתן ל"פידאיון סדאם" שהות להצית כמה עשרות בארות נפט. קמראן ביקש להיות איתי בשידור. "אי-אפשר", הסברתי לו, כפי שאמרתי כבר לכמה אנשי צוות לפניו, "לפי האמונה שלי, זה מביא לי מזל רע אם מישהו נמצא איתי בשידור. אני חייב להיות לבד. זאת הקארמה שלי", תירצתי, והסברתי לו בפעם המי-יודע-כמה, שכשאני משדר אני חייב להיות לבד (והאמת היא, כמובן, שזה כדי שלא ישמעו אותי מדבר עברית).

כשסיימתי לשדר כבר עלה הירח. קמראן, שנעלם לחצי שעה, חזר וסיפר שיש לו בכירכוכ משפחה, שאנשיו של סדאם חוסיין לא רצו או לא הספיקו לגרש מן העיר. קרוביו הזמינו אותנו לעשות אצלם את הלילה ואנחנו קיבלנו את ההזמנה בשמחה, וזאת עוד לפני שראינו את הווילה היפה בשכונה המטופחת שהבוזזים פסחו עליה. אבי המשפחה הוא כורדי, מהנדס נפט, ולכן כנראה זכה למשכורת טובה וגם ליחס מיוחד גם בימי סדאם הלא-עליזים. הייתי מכוסה כולי פיח, מזיע, ושמחתי מאוד למקלחת החמה ולתבשיל האורז והאטריות שהוגש עם נתחים של בשר עוף בתנור. כשהגיעה השעה ללכת לישון הביאו המהנדס ובנו הבכור, כבן 14, רובי סמיונוב רוסיים ישנים, כאלה הנטענים כדור-כדור באמצעות בריח, והתחלפו ביניהם בשמירה על הבית ויושביו מפני הבוזזים שהשתוללו עדיין ברחובות.

לפני עלות השחר העיר אותי המארח, "מוסול נפלה", הוא אמר לי בחגיגיות.

אני לא ממתין אפילו שנייה. זהו הרי הסיפור הגדול של צפון עיראק, ועוד הערב אני אשדר ממוסול הכבושה.

הנתיב המהיר ביותר מכירכוכ למוסול עובר דרך ארביל. 170 קילומטרים של כביש טוב יחסית. כשנסענו בו באה מולנו שיירה שנעה חזרה מכירכוכ לארביל, עמוסת שלל וכורדים צוהלים. הם רואים את הכתובת "PRESS" על המכונית ומושיטים לעברנו אגודלים זקורים לאות שמחה והזדהות עם האמריקאים שאפשרו להם את כל הטוב הזה כשפלשו לעיראק.

בארביל פנינו היישר אל בית הקפה הקטן שבו נהגתי לאכול ארוחת בוקר מוקדמת; אל הלאפה שזה עתה נאפתה, אל חלת הדבש הנוטפת והדונג שנדבק לשיניים ואל קדרת היוגורט החמצמץ. ישבתי והתענגתי על כל ביס. אז חדרה לתודעתי ההכרה שזהו - זו תחילת הסוף. הסתיימה תקופת "התושבוּת" שלי בעיר חסרת החן הזו שהיתה ביתי במשך יותר מחודשיים ואשר לא ידעתי מתי איחלץ ממנה ואיך. בארביל התוודעתי אל הבדידות הלא-מזהרת ואל חֲברתה, הקשה ממנה, המרה השחורה. בארביל גם הצלחתי להסתגל, לחיות ולעבוד, חודשיים, בזהות בדויה, בחסות סיפור כיסוי שהותאם מדי פעם לנסיבות ולאיומים שהשתנו. בארביל נגעתי בחיים ובמוות על בסיס יומיומי, אך דיווחתי, אני מקווה, בלי היסטריה ותמיד בתוספת רקע, וזאת מתוך רצון - שלא תמיד הצליח - לתת למערכת ולצופים את ההקשר הרחב; שם גם התוודעתי מקרוב אל הסוג החדש של המלחמה הא-סימטרית שאותו המציאו האמריקאים באפגניסטן ואשר הביאו אותו לשיא יעילותו בפלישה לצפון עיראק; לחימה שמפיקה את המקסימום מן השילוב בין קדמת ההייטק הצבאי המערבי לבין לוחמי השבטים המקומיים; אלה שבְּסוף הכתישה מהאוויר צועדים להם, או נוסעים בטנדרים שלהם, אל הכפר או העיר שהאמריקאים כתשו מן האוויר, וכובשים אותם בנחת.

אלא שמה שחוויתי בכירכוכ היה כאין וכאפס לעומת מה שנגלה לעיני כשנכנסנו למוסול, תופסים מחסה ומתקדמים חליפות לכיוון העיר העתיקה והקסבה. הביזה וההרג ההדדי התנהלו לאור היום והירי לא פסק ולו לרגע. פקעת הצפעונים, שבה כורדים, ערבים-סונים, ערבים-שיעים, נוצרים וטורקמנים היו אחוזים זה בזה, רחשה והתפתלה ללא הפסק גם אחרי שהריינג'רס האמריקאים נכנסו סוף-סוף לעיר השנייה בגודלה בעיראק וניסו להשליט בה סדר. היה עצוב לראות את לוחמי הקומנדו האמריקאים משתופפים שם חסרי אונים לנוכח הכאוס. למזלנו, גם במוסול היה לקמראן דוד שניהל מלון על שפת נהר הפרת. בלילה, אחרי ששידרתי מאחד מגגות העיר הבוערת, מצאנו אצלו מקלט. לפנות בוקר התעוררנו כשבוזזים דפקו על שער המלון ודרשו להיכנס פנימה. ראיתי את הדוד דורך את הקלצ'ניקוב מצופה הכסף שנצץ באור הירח ומשחרר צרור אל שמי הלילה. מיד שבה והשתררה דממה.

ואולם הסמבטיון במוסול אף פעם לא שובת. למחרת, בעודנו נוסעים ברחוב הראשי, פרץ מחדש טורנדו הביזה. היעד היה השלוחה במוסול של הבנק המרכזי של עיראק. אמנם בניין השיש המרשים עמד עדיין על תלו, אבל עשן כבד היתמר מתוכו. הלוחמים הכורדים ירו באוויר כדי להבריח את הבוזזים, אבל כשנוכחו שאיש אינו שם לב אליהם מיהרו להצטרף להמון.

"הם אומרים שיש מיליונים במזומן בכספות שבמרתף הבנק. לשם הם מנסים להגיע", סיפר לי קמראן אחרי שיחה חטופה עם כמה אזרחים. בעודו מדבר אני רואה מזווית עיני דמות אדם מתנתקת מן הקיר הדרומי הצדדי של הבנק ופונה לעבר חלקו האחורי של המבנה. האיש הקטן חבק שק גדול וניסה לרוץ מהר ככל שהיה יכול לאורך הקיר. אבל ההמון השיג אותו. עשרות ידיים אחזו בסחבות שלבש והפילו אותו אל האספלט. מתחת לחולצתו ולמכנסיו נשרו עד מהרה שטרות נייר מקופלים בחבילות וקשורים בגומיות. האיש ניסה לקום, קם והתחנן בקול בוכים בפני רודפיו; דמעות זלגו על פניו המלוכלכות ועטורות הזקן, אבל הוא המשיך להדק את השק בחוזקה לגופו. ההמון שב והפילוֹ ארצה. דרכו עליו וניסו לעקור את השק מאגרופיו הקמוצים, אך נראה כי החמדנות, ואולי הפחד, נסכו בעלי בבא ממוסול כוח על-טבעי. לבסוף הלם בו מישהו במוט ברזל והגנב הקטן השתרע על גבו המום, דם שותת מראשו. רק אז הרפה מן השק. שניים שלושה צעירים, נדמה לי שהיה ביניהם לוחם פשמרגה, חטפו ממנו את השק ורצו במעלה הרחוב. ההמון דלק אחריהם. הגנב שהתאושש מעט קם באטיות וצלע משם עד שנעלם מן העין. בינתיים נפרצה הדלת הראשית של הבנק. שמעתי את הבוזזים צועקים והולמים במרתף הכספות אבל שללם, כך נודע לי אחר כך, היה מועט למדי. בכספות אכן היו מיליונים במזומן, אבל רק בדינרים של סדאם, שערכם נשחק כבר מזמן.

יג.

"לאן עכשיו?" שאל אותי קמראן כשיצאנו ממוסול.

"לבגדד", אמרתי.

השתרר שקט ברכב ואז קמראן שאל: "אתה בטוח?"

"כן", אמרתי נחרצות. "קיבלתי הוראה להגיע לבגדד כדי לשדר משם בשבע בערב, שעון מקומי".

השיזפון שעל פניו של קמראן דהה מיד. ואז הוא אמר בשקט, "אנחנו לא יכולים לעשות את זה. אנחנו לא יודעים אם עוד יש מלחמה לאורך הדרך, וגם אם הצבא העיראקי נכנע - התושבים הערבים שבכפרים ובערים שבדרך יהרגו אותנו. הם יראו מיד שאנחנו כורדים. אם אתה רוצה לסכן את חייך - אז בבקשה, אני לא אפריע לך. אבל אנחנו לא יכולים לנסוע לבגדד". קמראן והיווא כבר עשו מעל ומעבר למה שכורדי שפוי היה מרשה לעצמו כשנסעו איתי ללב השטח העיראקי-ערבי. זה הספיק לקמראן. הוא רצה לחזור לביתו, לארביל.

קלף אחד ויחיד נותר בחפיסה שלי. הצעה "בירוק" שאי-אפשר לסרב לה. אם זה לא יעבוד, אצטרך להודיע למערכת שלערוץ 2 לא יהיה באותו ערב שידור מבגדד. הצעתי להיווא ולקמראן מאתיים דולרים לכל אחד אם יביאו אותי לבגדד ועוד מאתיים דולרים אם אגיע בזמן לשידור. נשמתי לרווחה כשהם לא דחו את ההצעה על הסף. התמקחנו קצת ובסוף הגענו לעמק השווה: הם יקבלו ממני בבגדד עוד מאה דולרים. באותם ימים, ב-500 דולרים אפשר היה לפרנס משפחה כורדית שלמה למשך חודשיים לפחות.

בצהריים שידרתי מתיכרית, עיר הולדתו של סדאם, במקביל לכניסת הכוחות האמריקאיים. אבל בנווה אילן לא חשבו אלא על דבר אחד - "אנחנו רוצים שתהיה הישראלי הראשון שישדר מבגדד", אמר לי נחרצות העורך אבי וייס.

כביש מספר 1, הכביש הראשי בעיראק שחוצה אותה לכל אורכה מדרום לצפון, נועד, כמו רוב התשתיות בעיראק של סדאם, לשרת את שרידוּת המשטר. לכן הכביש נסלל בתוואי וברוחב שמאפשר הנעת מהירה של כוחות שריון מאזור בגדד לאזורי הפריפריה שבדרום, בצפון ובמערב ועד למוסול. אבל בעת המלחמה הפך הכביש הזה למלכודת מוות לשיירות השריון והארטילריה של משמר הרפובליקה העיראקי. האמריקאים הפציצו את הציר הזה ללא הרף, מותירים משני צדיו טורים עשנים של טנקים, נגמ"שים ותותחים מפויחים. 'זה משחק לטובתנו', חשבתי לעצמי, 'מלבדנו איש לא יעז לנסוע על הציר הזה'. כל כתב חזית מכיר את "אפקט עין הסערה", שעל פיו דווקא השטח או הציר שבמרכז אזור הקרבות הוא היותר בטוח לנוע בו. פשוט מפני ששום גורם אינו מעז להיות נוכח שם מחשש שייפגע. מופרך ככל שזה יישמע - החלטתי להמר על כך שהמטוסים האמריקאיים לא יפציצו רכב אזרחי בודד מסומן כ-PRESS הנע במרכז הכביש 1. הוספתי לקמראן ולהיווא מאה דולרים לכל אחד ויצאנו לדרך. ההימור הצליח. נסענו מהר על הכביש הרחב, מזגזגים בין בורות הפּצצות אך במשך יותר מחמש שעות לא פגשנו נפש חיה. הודות ל"אפקט עין הסערה" ולהרבה מזל יצאה לפועל אחת ההחלטות הפחות אחראיות שקיבלתי בקריירה שלי. את הנסיעה ברכב בודד בכביש 1 ממוסול לבגדד בעיצומה של המלחמה לא אשכח עד יומי האחרון.

כקילומטר מצפון לבגדד ראינו מרחוק, בנתיב הנגדי, טנק גדול שהצריח שלו מכוון היישר אלינו. ראש חבוש קסדה הציץ מן הצריח וצפה לעברנו במשקפת. לרוחב הנתיב שבו נסענו היתה מתוחה קונצרטינה ולידה עֶמדה עשויה שקי חול ותיבות תחמושת. שני חיילים במדי הסוואה בהירים ובקסדות השתופפו בה מאחורי המקלע ודרכו אותו כשראו אותנו נוסעים לעברם. "עצוֹר", אמרתי להיווא והרמתי את שתי ידי גבוה, מקווה שהחיילים שבעמדת המקלע ועל הטנק רואים אותי.

היווא עשה כמוני, וכך גם המתורגמן שישב מאחור. עכשיו כבר הייתי בטוח שאלה אמריקאים. הטנק היה מדגם "אברמס", ואי-אפשר היה לטעות בצורת הקסדות, במשקפי המגן שעליהן ובצבעי ההסוואה של המדים. בלי להפנות את הראש אמרתי לקמראן, "אלה אמריקאים. אבל הם יירו בנו אם נעשה תנועה חשודה. תרגם את מה שאמרתי להיווא".

קמראן אמר משפט קצר בכורדית. היווא הנהן מיד.

"עכשיו נרד מהמכונית. לא כולנו בבת אחת. אני פותח את הדלת ויורד ראשון, אחר כך היווא פותח את הדלת ויורד, ובסוף אתה, קמראן. נעשה את זה לאט. בידיים מורמות ובלי תנועות חדות או פתאומיות".

"אתם עיתונאים?" צעק מפקד הטנק מהצריח.

"כן. אנחנו כתבים של רשת טלוויזיה אמריקאית", עניתי.

"יש לכם תעודות?"

"בוודאי. רוצה לראות?"

הוא לא הטריח את עצמו, רק נתן פקודה לחיילים בעמדה ואלה מיששו אותנו כדי לוודא שאין עלינו נשק או מטען. כשסיימו הם הרימו אליו מבט.

"תנו להם לעבור".

אנחנו בבגדד! עם קצת תושייה גם אגיע בזמן לשידור. עכשיו צריך רק להיזהר שלא להתברבר בעיר המזרח תיכונית הענקית הזו. "מישהו מכם מכיר את בגדד?" אני שואל את קמראן ואת היווא.

לא ממש. שניהם היו בבגדד כילדים, לפני כ-20 שנה, כשהוריהם לקחו אותם לבקר את קרוביהם שהתגוררו שם. החלטתי לנווט למרכז העיר. ראיתי שיש שילוט ברור בערבית ובאנגלית שמנחה לשם והיתה לי מפת תיירים ישנה של בגדד שקניתי מתוך ראיית הנולד עוד בארביל.

כל כתב חזית נקלע במוקדם או במאוחר לסיטואציה הזאת. אתה נמצא בפאתי השטח שבו קורים הדברים שבאת לסקר ולדווח עליהם, אבל אין לך מושג לאן בדיוק אתה אמור לנסוע ולאן אתה רוצה להגיע. אתה רק יודע שדרוש לך מקום לשהות בו בביטחון יחסי; שבו אפשר לקנות צורכי מחיה בסיסיים ושאפשר לקבל בו ידע מהימן ולהתעדכן מהר ככל האפשר בכל שינוי במצב. הדרך הפשוטה והמהירה להשיג את כל אלה, כמו אצל כל היונקים ובעלי הכנף, היא ללכת למקום שבו נמצאים בני מינך. תמיד יהיו בכל אזור קרבות צוות צילום, כתב או כתבת, מערביים, שנמצאים שם כבר זמן-מה. הם אולי לא ישמחו שבאת - אתה הרי מתחרה בפוטנציה - אבל כמעט תמיד יעזרו לך להתמקם ולהתחיל לעבוד וגם יזהירו אותך מפני טעויות שיסבכו אותך בצרות. היו גם יוצאים מן הכלל, כפי שנוכחתי בהמשך, אולם הסולידריות בין עיתונאי ה"פרונטליין" והנכונות שלהם לסייע זה לזה ללא תמורה - לעתים תוך נטילת סיכון אישי לא מבוטל - הדהימה אותי בכל פעם מחדש ותמיד חיממה את לבי.

בעודנו עולים חזרה לרכב התעורר הטלפון הלווייני שלי לחיים. בנווה אילן החליטו לנסות ליצור עימי קשר. "תגיע למלון 'פלסטין'. בחצר המלון תחפש רכב גדול של חברה הנותנת שירותי שידור בלוויין בשם בי-סי-איי; השם מתנוסס באותיות גדולות, באנגלית, על דופן הקרון. המפיקה שלהם, גבי, יודעת שאתה צריך להגיע והיא תנחה אותך לעמדת שידור שעל הגג. השידור בשמונה לפי שעוננו - תשע שעון בגדד. בהצלחה".

במלון "פלסטין אינטרנשיונל" ("הפלסטיין" בלשון אנשי התקשורת שהתגוררו בו) ריכז המשטר העיראקי את התקשורת הבינלאומית עוד לפני המלחמה. לשם גם הגיעו הבכירים העיראקים לתדרך את העיתונאים הזרים תוך כדי המלחמה, ורוב רשתות הטלוויזיה הנחשבות שידרו מגגו וממרפסותיו. כשהאמריקאים נכנסו לעיר טנק של המרינס שיגר לשם, בשוגג, פגז שהרג שני עיתונאים ופצע שלושה. העיתונאים של הטלוויזיה הספרדית שנפגעו עמדו על מרפסת בקומה גבוהה וצילמו את טור הטנקים הנע למטה ברחוב. מפקד הטנק האמריקאי סבר בטעות שמצלמת הווידיאו המכוונת לעברו היא משגר של טיל כתף נגד טנקים, ובלי לשאול שאלות הגביה את התותח וירה.

ממרומי אחד המחלפים הענקיים, עדיין בכביש 1, ראינו מתחתינו את המכונה הצבאית האמריקאית העצומה נערכת לשהייה ארוכה בפאתי הבירה העיראקית. דחפורים ערמו סוללות עפר גבוהות סביב סוללות תותחים ערוכות לירי; הוקמו חניוני טנקים ואוהלים; מכליות דלק צבאיות ומשאיות עמוסות תחמושת נסעו ברחובות, ומפעם לפעם עברה מכונית אזרחית עם מספר עיראקי.

השעה כמעט שבע בערב ואנחנו לא מוצאים את דרכנו. התחלתי לחשוש שלא אספיק לשדר. שטוף אדרנלין ירדתי מהמכונית, נעמדתי באמצע הכביש ונופפתי נמרצות בידי עד שעצרה לידי בחריקת בלמים מאזדה משפחתית אדומה ומאובקת. הנהג הביט בי בתימהון וקצת בחשש, אבל קמראן הרגיע אותו. הראיתי לנהג שטר של עשרה דולרים וקמראן ביקש ממנו שייסע לפנינו ויוביל אותנו למלון "פלסטין אינטרנשיונל". הנהג משך בכתפיו ואמר שאינו מכיר את המקום.

"'הוטל מרידיאן'!" אני דולה מזיכרוני את שמו המקורי של המלון לפני שסדאם חוסיין החליט להסב את שמו כדי לגייס לצדו את דעת הקהל הערבית. "בין כיכר פירדוס לכיכר תחריר", הוספתי בערבית בסיסית והוצאתי מהארנק שטר נוסף של 20 דולרים.

הנהג הבגדדי גילה פתאום עניין. בסופו של משא ומתן שם קמראן עשרה דולרים בכפו המושטת של הבגדדי והבטיח לתת לו עוד 20 אם יביא אותנו מהר ובביטחון ל"פלסטיין". מורה הדרך שלנו נסע מהר ברחובות השוממים, מזגזג בזריזות בין ערימות אשפה, שלוליות מי ביוב ובורות עמוקים שפעורים באספלט. היווא עקב אחריו, לוחץ על דוושת הדלק ונזקק לכל כישורי הנהיגה שלו כדי שלא לעוף למטה מהמחלפים שמעקות הבטיחות שלהם פשוט נעלמו.

נהג המאזדה עצר בתחילת כביש הגישה למלון "פלסטיין", קיבל את שכרו ו"שוּקראן כְּתִיר" לבבי ומיהר להסתלק מהמקום. השמש כבר נטתה חדות מערבה, מזהיבה את כיפת מסגד "ה-17 ברמדאן". יריעת בד גדולה עשויה מסדינים שנקשרו יחד היתה תלויה ממרפסת בקומה ה-14 של המלון והשתלשלה עד לקומה העשירית. "PRESS" נכתב עליה בצבע שחור, ובאותיות ענק - "Don't shoot".

מחוץ למתחם המלון התגודדו אזרחים עיראקים, גברים ונשים, רובם בלבוש מערבי. כשעצרנו הם עטו על הרכב והציעו שירותים שונים באנגלית משובחת. הם רצו להיות מתורגמנים או מדריכים, אחרים הציעו להחליף כסף או למכור לנו טלפונים סלולריים הפועלים על הרשת המקומית. רבים מהם ניסו להתקרב לגדר המלון ולתיל הדוקרני שהקיף אותה, והחיילים האמריקאים הרחיקו אותם שוב ושוב לעברו האחר של הרחוב.

את פתח חצר המלון חסם נגמ"ש אמפיבי ענק ממדים, ומגוֹבה סיפונו חייל כיוון מקלע כבד אל הרחוב והאנשים שמתחתיו. שני חיילים אמריקאים בדקו את תעודת העיתונאי שהצגתי בפניהם, ערכו לי בדיקה גופנית בלי גינוני נימוס ועידון מיותרים והניחו לי לעבור; את קמראן והיווא, שלא היו להם תעודות עיתונאי, הם עצרו. "יש לנו הוראה לא להכניס מקומיים", אמר הש"ג, "היו כבר כמה מקרים של עיראקים שניסו להיכנס פנימה עם מטעני נפץ". המתורגמן והנהג הכורדים שלי נבהלו מהרעיון שיישארו בחוץ עם הערבים שהתגודדו כעת סביבנו. ביקשתי לדבר עם הקצין. הסברתי לו שהם כורדים שבאו איתי ממוסול וכי אין לדעת מה יקרה להם אם יישארו בחוץ. "באת היום ממוסול?" הוא שאל בפליאה. הצגתי בפניו, על מסך המצלמה, כמה קטעי וידיאו עם המרינס. הוא משתכנע, מורה לאנשיו להניח לקמראן ולהיווא להיכנס למלון ואף מרשה לי להחנות את הלנד-קרוזר ליד הנגמ"ש כדי שלא יבזזו אותו.

כשנכנסנו לחצר המלון התגלה לעינינו מחזה שלא ראיתי כמותו עד אז - ומאז - בשום מקום. אפילו אחרי שהטליבאן ברח ועדר התקשורת העולמית שעט לתוך קאבול, בירת אפגניסטן, והשתלט על מלון "אינטרקונטיננטל", לא ראיתי מראות כאלה.

בשטח שבו היו פעם הגן של "הפלסטיין", מגרשי החניה והאזורים הלוגיסטיים של המלון, חנו כעת, צפופים צפופים זה לזה, עשרות רכבי שידור שאנטנות-צלחת מזדקרות מגגם וקילומטרים של כבלים בעוביים שונים משתלשלים מהם. הכאוס היה מוחלט והרעש בלתי נסבל; לכל אחד מרכבי השידור היה צמוד לפחות גנרטור אחד שפעל בטורים ובטונים גבוהים והיו גנרטורים נוספים, גדולים יותר, שטרטרו בבס עמוק וסיפקו חשמל לעמדות השידור שעל גג המלון. על פיסות קטנות של מה שהיה פעם דשא, בין מכוניות השידור, היו פזורים אוהלי איגלו קטנים, ציוד מחנאות, ערימות אשפה ובקבוקי בירה. אלה היו מגורי הנהגים והטכנאים שלא זכו - לפעמים למזלם - לשיכון מכובד, כמו העיתונאים, באחד מהחדרים או הסוויטות של המלון. בין ובתוך כל זה נעו מאות אנשים, רצו, נתקלו זה בזה, דיברו התווכחו, סיכמו משהו ביניהם והמשיכו הלאה.

אחרי השידור מגג ה"פלסטיין" נפלנו כמו בולי עץ אל בין הסדינים הלא-מאוד-נקיים במלון המעופש הסמוך, שבו הצלחנו למצוא חדר פנוי. לפני עלות השחר העירו אותי קמראן והיווא. מחגורת הכסף שלבשתי על גופי גם בלילה שלפתי ונתתי להם אלף דולרים והוספתי עוד מאה לכל אחד. אחר כך שלוש נשיקות לחי, חיבוק אמיץ - והם מיהרו להתנדף משם, ואילו אני נשאר לבדי, מצטער שהלכו וכבר מתגעגע. שניהם - כל אחד בדרכו - היו חברי-אמת. את הנאמנות, הכבוד והחום האנושי שמצאתי אצל הגברים והנשים, בני המקום, שהייתי ועבדתי עמם במסעותי בעולם השלישי לא מצאתי גם באזורים המפותחים יותר שעל הגלובוס.

יהיה קשה בלעדיהם אבל כרגע צריך למצוא להם תחליף ומהר.

ליד המחסום האמריקאי שבכניסה למלון, בין עשרות הצעירים והצעירות העיראקים שחיפשו עבודה, הבחנתי במי שיהיה בן הלוויה החדש שלי בבגדד. הוא לא נדחף כמו האחרים ושפת הגוף שלו שידרה ביטחון עצמי. הוא נראה קצת מבוגר מהאחרים והיה לו שפם א-לה-סדאם. הוא אמר לי את שמו ומיד הוסיף שכינויו "בּוּש". האנגלית שבפיו היתה מעולה וציינתי לעצמי שהוא מנומס אך ממש לא מתרפס. "אין שום קשר בין הכינוי שלי לבין הנשיא שגר כעת בבית הלבן", הוא הוסיף בחיוך, "זה סתם מזל שעדיין אני לא יודע אם הוא טוב או רע". את הכינוי "בוש", שהפך לשמו הכמעט רשמי, הוא נושא עמו מילדות ואינו יודע אפילו מה מקורו. הוא הנמיך את קולו, דיבר במהירות והודיע לי שהוא ערבי-סוני וכי בצעירותו שירת בצבא עיראק. כיום הוא כבן 45 ולכן לא גויס למילואים לפני שפרצה המלחמה.

כבר היה לי ברור שהוא דברן לא קטן אבל חוש ההומור שהפגין הכריע לבסוף את הכף. התמקחנו קצת על שכרו וסיכמנו שיקבל 50 דולרים ליום ובתמורה הוא התחייב לעמוד לרשותי ללא הגבלת זמן ושעה החל מרגע זה ועד שאעזוב את בגדד. יצאנו לסיבוב היכרות בבגדד במכונית האמריקאית הגדולה שלו, מודל כלשהו של פורד משנות ה-60 של המאה הקודמת. הוא עצר בשדרות עומר אל-כטאב, ליד חנות קטנה, היחידה בכל הרחוב שדלתה היתה פתוחה לרווחה, נכנס וקנה כרטיסי סים נטענים לרשת הסלולרית הבגדדית כדי שנוכל לתקשר בינינו. המחיר שערורייתי אבל הרשת הסלולרית הזו, מספר בוש, לא חדלה לתפקד גם כשהקרבות התנהלו סביב ובתוך העיר וגם כאשר כל התשתיות הממשלתיות קרסו. לכן הסניף הזה פתוח כשכל העסקים האחרים סגורים מאימת הבוזזים.

בצומת הגדול עומדים שני טנקי אברמס, תותחיהם והמקלעים שלהם מכוונים אל הרחוב, המדפים פתוחים אבל הצוותים נזהרים שלא לחשוף את גופם. ברחוב הסמוך מפטרלת מחלקת מרינס; שני אֶמוִוי'ס של המרינס מלפנים ומאחוריהם שלושה נגמ"שים אמפיביים ענקיים, שהמבנה הגמלוני שלהם והגודל מזכירים את האיורים של תיבת נוח בסיפורי המקרא. אנו נוסעים כעת בין שניים כאלה ואני מודה ביני לביני שמפלצות הפלדה האלה אכן מטילות מורא, ואולי עצם נוכחותן עוזרת לשמר את מעט החוק והסדר שעוד נותרו בעיר הזאת.

פתאום האמווי'ס שמלפנים בולמים, כמה חיילים אמריקאים חוצים את הרחוב ומזנקים על מי שנראה כאחד העוברים ושבים. אני פותח את הדלת. בוש מתחנן באוזני שאשאר במכונית, שלא אתערב ושלא אגלה יותר מדי עניין, אולם כשאני נוטל את המצלמה והולך הוא מצטרף אלי בזריזות. המרינס משליכים בברוטליות את העצור על המדרכה ועורכים חיפוש על גופו. עדיין איני מבין על מה ולמה כל המהומה. לפתע נשמע פיצוץ עז. "בוא איתי", תופס בוש יוזמה ורץ לכיוון שממנו נשמע פיצוץ הרימון. הבחור ממש לא פחדן, אני מציין לעצמי בסיפוק ורץ בעקבותיו. מעבר לפינה, ברחוב הסמוך, ניצב בניין גדול שבחזיתו שלט - "קרדיט בנק אוף עיראק". עשן שחור מתאבך מהפתח הראשי ומפעם לפעם מגיחים מתוכו אנשים מפויחים, לבושים במה שכנראה היו פעם מדי חקי. כמה מביניהם מרימים ידיים כשהם יוצאים אל הרחוב, אחרים מנסים להימלט. כ-20 חיילים אמריקאים עומדים בשרשרת חזיתית מול הפתח העשן, אוזקים את מי שהרים ידיים ויורים בבורחים תוך כדי מרדף אחריהם. העצור שראינו בתחילת האירוע ברחוב הסמוך היה אחד הנמלטים שאנשי יחידה אחרת זיהו והשיגו אותו.

"אני חושב שאלה עריקים שניסו לשדוד את הבנק", אומר בוש.

אני ניגש לקצין שנראה כמפקד מחלקת המרינס, שולף תעודה ומציג עצמי כעיתונאי. ביטחון עצמי הוא כלי עבודה הכרחי בסיטואציות כאלה. "יס, סיר, אלה הם עריקים מהצבא העיראקי", והוא מצביע על העצורים שיושבים על המדרכה בשיכול רגליים, ידיהם אזוקות לאחור. לדבריו, הפריצה לבנק החלה באישון לילה. הפורצים לא היו אנשי מקצוע והרעשים שעשו כשפרצו את הדלת הראשית ואחר כך את הדלת הצדדית המובילה לחדר הכספות העירו את כל השכונה. אחד האזרחים, אולי מפני שחשש שהוא ומשפחתו הם הבאים בתור, אזר אומץ והתגנב לצומת הסמוך להזעיק את המרינס שהגיעו, רכובים על טנקים.

אלא שמפקד יחידת הטנקים העריך שהוא וקומץ אנשיו לא יוכלו להתמודד לבדם עם השודדים ולכן הזעיק כוח אחר שהגיע הרבה אחרי שהבוקר האיר. בינתיים הצליחו העריקים השודדים לפרוץ את הכספות והחלו למלא שקים בשללם. "כשהגענו והקפנו את הבנק הם עוד היו בתוך חדר הכספות. המתורגמן קרא להם לצאת והם לא נענו. השלכתי רימון הלם - זה לא עזר, אז השלכתי פנימה רימון רגיל. פרצה אש ואז הם יצאו".

בעודי מראיין את הלוטננט ראיתי את לוחמי המרינס גוררים מתוך הבנק, על המדרכה, אדם לבוש מדי חייל עיראקי שזעק בקול ניחר. זקן אדמדם עיטר את פניו ומכנסיו שנקרעו חשפו רגל שנקטעה מעל לברך. הנכה טען בקול בוכים, בערבית, שלא עשה דבר והתחנן לחיילים שיניחו לו. הפרוטזה נגררה אחריו מקרקשת עד שניתקה מקרעי המכנס ונותרה מונחת על המדרכה. החיילים, צעירים אמריקאים שכנראה זו היתה הפעם הראשונה שבה נחשפו לזוועות המלחמה, נבוכו למראה הפרוטזה שנשארה מיותמת על המדרכה. הם השעינו את הנכה אל קיר בניין ואחד מהם הלך, הביא את התותבת והניח אותה לידו בזהירות. "אנחנו נכנסים פנימה", אמר הלוטננט בקשר. אחר כך כרך את הכאפייה על פניו, שלף אקדח והחל יורד בראש אנשיו במדרגות אל מרתף הכספות החשוך והעשֵן. רצתי בעקבותיו.

פיצוץ רימון היד ששכנע את השודדים לצאת הצית את אלפי השטרות שכבר היו ארוזים בשקי השודדים. לאור פנסי כיס וראש, ראינו חבילות עבות של שטרי כסף מסודרות זו על גבי זו בתוך הכספות שהשודדים לא הספיקו לרוקן. היו שם מיליוני דינרים עיראקיים ומאות אלפי דולרים אמריקאיים. קצין המרינס שאג שאיש לא ייגע בכסף עד שהוא אישית ייתן הוראה. אחר כך שלח את סמל המחלקה שיעמוד בראש גרם המדרגות ויספור את חבילות הדולרים שהחיילים יוציאו ויעלו למעלה. לחיילים אמר לקחת, כל אחד בזרועותיו, 30 חבילות כאלה, סגורות וחתומות, של שטרות ירוקים, להעלות אותם למעלה ולהניחן בתוך תיבות קרטון שהיו מונחות בפתח הבנק. ואז שלח קצין נוסף ושלושה חיילים לשמור על הכסף שבפתח הבנק.

המרינס השתעלו ללא הרף, משתנקים מהעשן ומריח הזיעה החריף שבחדר הלא-מאוורר, אך סופרים בקפדנות את חבילות השטרות, עולים איתם במדרגות, לוקחים נשימה עמוקה ויורדים מיד חזרה. אני היחיד במרתף החשוך שאינו לובש מדים, מצלם לאור פנס הראש שעל מצחי. נשארתי קרוב ללוטננט כדי שמישהו לא יטעה, יחשוב שאני אחד השודדים ויתקע בי כדור מטווח אפס. רגע לפני שנגמר לי האוויר הודעתי ללוטננט שאני עוזב ופילסתי את דרכי אל פתח חדר הכספות.

"עיתונאי יוצא החוצה, לא לירות", צעקתי כל כמה שניות בעודי עולה במדרגות אל קומת הקרקע של הבנק ויוצא משם לרחוב, אוחז במצלמה גבוה בשתי ידי כדי שיזהו אותי כעיתונאי.

בוש, שעמד מאחורי שרשרת החיילים, בהה בדולרים הנערמים בקרטונים. הוא היה מוטרף ממראה עיניו וסירב להאמין שחיילי המרינס אינם מגלחים לעצמם מעשֵֹר מאלפי הדולרים במזומן שהם העלו מהמרתף. הסכמתי עמו. אמרתי לו שגם במוחי חלפה מחשבה דומה כשהייתי למטה. בתוך העשן והחשיכה לא היתה שום בעיה להכניס צרור שטרות או שניים לאחד מעשרות הכיסים שבמדים או בחגור. אבל לא ראיתי אפילו סימן קל שבקלים שדבר מעין זה קורה.

הקיטע, שעדיין ישב שעון אל קיר הבנק, ראה שתשומת ליבם של החיילים האמריקאים הוסחה ממנו, הפסיק לייבב, אסף אליו את הפרוטזה, חיזק אותה ברצועות לגדם, קפץ על רגליו ודידה משם בזריזות מפתיעה. בתוך שניות הוא נעלם מעבר לפינה.

כששבנו ל"פלסטיין" הגיחה מולנו שיירה של מכוניות. על כולן התנוססו כתובות PRESS ו-TV והנוסעים בהן התעסקו תוך כדי נסיעה מהירה עם המצלמות והציוד האחר. בוש הבין מיד מה נדרש ממנו. הוא עצר בצד וחייג לאחד מחבריו שעבד כמוהו עבור צוות טלוויזיה גרמני.

"מנהל המוזיאון הלאומי הזעיק את התקשורת הבינלאומית למסיבת עיתונאים. הוא אומר שיהיו גילויים דרמטיים", דיווח בוש.

"סע אחריהם", פקדתי עליו בלי לחשוב.

סגנית מנהל המוזיאון סיפרה בדמעות כי לפחות 170 אלף פריטים נלקחו מן המוזיאון הפרוץ, מקצתם פריטים מן התקופה הכשדית, האשורית והבבלית, שערכם למדע ולהיסטוריה של המין האנושי אינו נמדד בכסף. שניהם האשימו את האמריקאים באחריות ישירה לביזת המוצגים. האמריקאים היו אשמים, לדבריהם, משום שלא דאגו, מיד עם כניסתם לעיר, להציב שמירה על המוזיאון - מה שפער את חלון הזמן שאותו ניצלו הבוזזים ביעילות מדהימה. הם אפילו רמזו שחיילים אמריקאים שמו בכיסיהם מוצגים יקרי ערך. ואולם מיד אחר כך, כששוטטתי במוזיאון, ראיתי משהו שהמנהל וסגניתו לא סיפרו לנו עליו. היו שם בונקרים ששימשו, לפי מכשירי הקשר והמפות שנותרו בהם, מרכזי שליטה ובקרה של הפיקוד הצבאי העיראקי בזמן המלחמה. הגנרלים של סדאם הניחו - ובצדק - שהאמריקאים לא יפציצו מקום שהוא אתר מורשת עולמי.

לפתע, בעומדי שם במוזיאון שבו תועדה ההיסטוריה האשורית והבבלית, החלו הגֵנים היהודיים שלי לעבוד שעות נוספות. נזכרתי שלמחרת חל ערב פסח והתחלתי לחפש בקדחתנות משפחה יהודית שנותרה בבגדד כדי להסב עמה לסדר ולצלם כתבה. זה לא היה פשוט, אבל כעבור כמה שעות מצאתי את בית הכנסת מאיר אברהם טוויג, ששימש מרכז לכמאה היהודים, שרידי הקהילה בבגדד. משם כיוונו אותי למשפחת יעקב, דויד ושתי אחייניותיו, שגרו בבית מט לנפול בסמוך. השארתי את בוש בחוץ ונכנסתי. אחרי כמה דקות של שיחה הם הבינו שאני יהודי. יוסף יעקב הוציא מתוך ערימת סמרטוטים הגדה של פסח כתובה עברית ונתן לי לקרוא. כשעמדתי במבחן הוא הוציא מיד כוס של יין מכסף, מזג לתוכה קצת קולה מקומית והחל קורא בניגון עיראקי-יהודי... "בצאת ישראל ממצרים". אחייניותיו ואני ענינו אחריו אמן בגרון חנוק.

יד.

בבוקר הראשון של חג הפסח, התקשר שלום קיטל וביקש שאחזור ארצה. "נגמר הכסף", הוא אמר עניינית. מהעיתוי ומנימת קולו הבנתי שההחלטה כבר נפלה וכי הנושא אינו פתוח לדיון. "עד עכשיו שיחק לך ולנו המזל. יאללה מספיק. תחזור הביתה".

לא ידעתי אם כשאמר "שיחק לך ולנו המזל" התכוון לכך שאף עיתונאי ישראלי, חוץ משליח ערוץ 2, לא שידר עדיין מבגדד וגם לא ממש ביקר בה, או שהתכוון לעצם העובדה ששרדתי את המסע לעיראק. כך או כך, זה לא ממש שינה לי. הייתי בשל לחזור וההוראה באה לי בדיוק בזמן. אבל איך? לחזור לארביל ומשם צפונה לא בא בחשבון. בעד כל הון שבעולם לא הייתי מוכן לחזור עכשיו בכביש 1 ולהמר בו על חיי פעם נוספת. גם לא היו לי הכוחות הנפשיים והפיזיים לעמוד בחקירה של משטרת הגבולות הטורקית ואולי גם לשבת שם שנים בכלא רק מפני שהפ-ק-ק - המחתרת הכורדית השנואה - הבריחה אותי לעיראק. הדרכים לאיראן ולסוריה עדיין לא היו בשימוש ושדה התעופה של בגדד עדיין לא נפתח לטיסות אזרחיות. היתה רק דרך אחת - להגיע איכשהו לירדן ומשם לישראל. אבל לשם כך צריך הייתי לצלוח כ-900 קילומטרים של כביש מדברי שהכוחות האמריקאיים לא השתמשו בו וכמעט שלא היו נוכחים לאורכו. נהגי משאיות שהובילו סחורות ומזון מירדן לבגדד סיפרו שבדואים וחיילים לשעבר מצבא סדאם ארבו להם על הכביש; הם עצרו אותם במחסומים מאולתרים שהקימו, ודרשו מאות דולרים "דמי מעבר" או שפשוט שדדו את המטען שהובילו. מי שהתווכח איתם - נורה במקום. לא העליתי אפילו על דעתי לנסוע בכביש הזה לבדי או עם מלווה. המסקנה ההגיונית היחידה היתה שאני צריך להצטרף לשיירה מאובטחת.

ערב לפני כן הוזמנתי לווילה של הבי-בי-סי לארוחת בוקר עם ג'ון סימפסון ותום ג'יילס. זה היה ללא ספק המקום הנכון להתחיל בו בבירורים. רוח קלילה העלתה אדווה במי החידקל כשסוכנת הבית הגישה לנו על שפתו ארוחה אנגלית למהדרין: ביצי עין, טוסטים, חמאה ועגבניות חרוכות באש. כשהוגש תה שחור וחזק כמיטב המסורת הקולוניאלית, סיפרתי לג'ון ולתום שהמערכת מחזירה אותי הביתה וכי אני מחפש דרך להגיע לגבול ירדן. הם הביטו זה בזה ופרצו בצחוק.

"אתה איש בר מזל", אמר ג'ון. "בדיוק עמדנו להציע לך להצטרף. מחר עם שחר אנחנו יוצאים בשיירה לעמאן. משם נטוס ללונדון". תום הסביר שהצוות הלוגיסטי של הבי-בי-סי ארגן שישה רכבי שטח גדולים שיסיעו לעמאן את הצוותים שסיקרו את המלחמה בצפון עיראק. בכל רכב ייסעו שמונה אנשים. לפני השיירה ומאחוריה ייסעו רכבים ובהם מאבטחים. "יש לנו מקומות פנויים בשפע. מה דעתך?" שאל תום כאילו התשובה שלי לא היתה ברורה מאליה. הייתי מאושר. כנצר למשפחה פולנית הצעתי לשלם עבור השירות, אבל ג'ון אמר מיד: "שטויות. אתה אחד משלנו", ובזה תם הדיון.

קבענו שהם יאספו אותי מ"האנדלוס" בארבע לפנות בוקר.

בוש הבריק את המכונית הישנה כשחיכה לי ליד המלון. "לאן היום?" חייך. התקשיתי משום מה באותו בוקר לבשר לו שעבודתנו המשותפת תמה וכי אני עוזב כבר למחרת. הזמנתי אותו לאכול איתי ארוחת צהריים מוקדמת במסעדה היחידה שהיתה פתוחה בעיר.

"אני עוזב מחר עם שחר", אמרתי לו בסיומה, כשהגישו לנו את התה והכנאפה.

"חבל", הוא אמר לי בפנים חתומות, ואז הוסיף בחיוך מריר: "רק עכשיו התרגלתי אליך ואתה כבר עוזב?" צערו היה אותנטי וכך חשתי גם אני. הוא ענה על כל ציפיותי ובנוסף לכך נקשרה בינינו ידידות למרות הפרש הגילים הניכר.

היה עדיין חושך כשיצאנו לדרך למחרת. רכבי השטח ששכר הבי-בי-סי היו מרווחים ונוחים וקני הקלצ'ניקובים שבלטו מחלונות רכבי האבטחה הגדולים היו מרתיעים כדבעי, כיאה למעצמה תקשורתית. הכביש היה שומם. באחד הצמתים עצרנו ליד תחנת דלק הרוסה. בעודנו נוגסים בפיתות ולוגמים תה שהכינו הנהגים על מדורה, הגיעו מדרך צדדית שני רכבי שטח ישנים ומאובקים. הם עצרו במרחק-מה מאיתנו כממתינים למשהו. ראש חוליית האבטחה השאיר את הקלצ'ניקוב שלו בידי אחד מאנשיו ופנה לעברם. מאחד הרכבים ירד לאטו ערבי משופם ועב כרס, לראשו כאפייה לבנה ועקאל שחור ולגופו עבּאייה שחורה עבה, רקומה בשוליה בחוטי כסף; שייח' - ככל הנראה ראש אחד משבטי האזור. שני חמושים זינקו מהרכב האחר ונעמדו לצדו. ראש חוליית האבטחה והשייח' התנשקו שלוש פעמים ואחר כך הלכו הצדה. אחד הנהגים רץ אליהם עם קומקום מפויח ושתי כוסות תה קטנות מזכוכית. לא יכולנו לשמוע את הנאמר, אבל בתום שיחה לא ארוכה הכניס ראש חוליית האבטחה את ידו עמוק לכיס פנימי במעיל שלבש. הוא הוציא משם משהו ומסר אותו לאחד החמושים שהתייצב לצדו של השייח'. החמוש נעלם עם מה שנראה כחבילה בתוך אחד הרכבים. השייח' וראש חוליית האבטחה המשיכו לשוחח ביניהם. כעבור כמה דקות חזר החמוש ולחש משהו על אוזנו של הבוס. השייח' שב ולחץ את ידו של ראש החוליה, עלה לרכבו והשיירה הקטנה שבה ונעלמה בענן אבק כלעומת שבאה. ראש הצוות הטכני של הבי-בי-סי, שצפה כמוני באירוע, עדכן אותי שדמי הפרוטקשן שקיבל השייח' אמורים להבטיח שנגיע ללא פגע עד למעבר טרביל שעל גבול עיראק-ירדן.

מעבר הגבול טרביל בצד העיראקי של הגבול עם ירדן היה כמעט ריק בשעת אחר צהריים מאוחרת. כמה חיילים אמריקאים שיצאו מביתן אותתו לנו להמשיך לאל-כראמה, מעבר הגבול הירדני, הנמצא כמה קילומטרים בתוך שטח הממלכה. אנשי משטרת הגבולות הירדנים לקחו מאיתנו את הדרכונים, דרשו מאיתנו לפרוק את המטען וערכו חיפוש במכוניות ובציוד במשך שעה ארוכה. הקצין התנצל על העיכוב אבל אמר שהוא אינו מוכן לקחת את סיכון שהטרוריסטים ינצלו את השיירה שלנו כדי לנסות ולהחדיר דרכה מטען נפץ לעמאן, שאליה היו פנינו מועדות.

בשש בערב לערך נתן לי הפקיד בדלפק הקבלה כרטיס כניסה מגנטי לחדרי שבקומה השנייה של ה"עמאן אינטרקונטיננטל". לקח לי כמה רגעים להסתגל ללוקסוס אבל הקושי האמיתי היה לסגור את הברז ולקטוע את הזרימה העזה והחושנית של המים החמים על כל נקבובית ועצב דאובים בגופי. חודשים רבים לא ידעתי תחושה כזו והתמכרתי לה בעונג בל ישוער.

למחרת, בשבת בבוקר, הצלחתי לעלות על טיסה ארצה של ה"רויאל ג'ורדניאן". לא היה לי קל לחזור באחת מחיים עמוסי ריגושים, לחצים ופחדים - חיים על הקצה בשטח עוין - לחיי השגרה שבבית. זה היה כמו להאט בתוך שניות ספורות ממאה קמ"ש לחמישה; במקום לקום לפנות בוקר לקריאת המואזין ולחשוב בקדחתנות מה אשדר בערבו של היום - אתעורר עתה ביקיצה טבעית ואצטרך לבחון במיאוס קל אם אצליח סוף-סוף להכריח את עצמי לשבת ולערוך את חשבון ההוצאות שהייתי צריך להגיש לערוץ 2 כבר לפני שבוע; או שבמקום לענות לטלפון בחשש שמישהו במסדרון עלול לשמוע שאני מדבר עברית ולהסגיר אותי, כעת הדבר הכי מרגש ומטיל האימה שאני יכול לעשות הוא לקפוץ בנג'י עם שניים מנכדי בסופרלנד שבחולות ראשון...

כך פתאום החיים הופכים בנאליים, חסרי ריגושים ומשמעות, ואין מטרה מיידית וקונקרטית שבשבילה צריך ושווה לקום בבוקר. לעבור מעיראק השבטית, הרצחנית והבוזזת לתל אביב הנהנתנית היה בשבילי כמו לעבור מצריכת ספידים במינון גבוה לשוקו ולחמנייה. משהו מהותי חסַר לי. לקח לי זמן להבין שבעיראק נעשיתי מכור לריגושים ולכן עכשיו הייתי בסוג של קריז. שקעתי לתוך דכדוך עמוק, אולי אפילו דיכאון קליני, שרק עבודה בקצב חסר נשימה חילצה אותי ממנו בהדרגה. התחלתי להשלים ביני לביני עם האפשרות שהמלחמה שאך זה חזרתי ממנה היא האחרונה שלי. בגיל 60, אמרתי לעצמי, עם שישה נכדים, אולי באמת אפשר כבר להפסיק את המרדף המטורף הזה אחרי עימותים של אחרים ברחבי הגלובוס; חיפשתי קריירה חלופית. אבל פחות משנתיים אחרי שחזרתי מן המלחמה בעיראק שבתי לבגדד לסקר את הבחירות הדמוקרטיות הראשונות - ואת גיהנום מכוניות התופת, הפצמ"רים ומטעני הנפץ שעיראקים סונים ושיעים וחיילים אמריקאים היו שקועים בו עד צוואר. דחף "כתבי החזית" שניהל אותי משנות ה-70 של המאה שעברה היה חזק ממני; גם אחרי הגיחה האחרונה שלי לעיראק, כל אימת שהיתה לי הזדמנות לתעד את "החיה האנושית" ולהבין מה מניע אותה, יצאתי לשם להביא את סיפור העימות, טרי ומדמם, היישר מן המקום שבו הוא התרחש. אבל מעיראק חזרתי עם תובנה ברורה ומוצקה, שרק התחזקה בעקבות אירועי מה שמכונה "האביב הערבי": במזרח התיכון הזהות וההשתייכות לקבוצה אתנית, לשבט, למשפחה ולדת חזקות ומשפיעות יותר מכל רודן אכזר - ובוודאי יותר ממשטר דמוקרטי ומגבולות מלאכותיים שהמערב ניסה לאכוף על תושבי האזור.

"מפלגת הפועלים הכורדית" - Partiya karkeren Kurdustan - שאנשיה נלחמים בשיטות טרור וגרילה להקמת מדינה כורדית בדרום-מזרח טורקיה. הארגון נוסד בשלהי שנות ה-70 של המאה ה-20 על ידי עבדאללה אוג'לאן (אזרח טורקיה היושב כעת בכלא הטורקי); האידיאולוגיה החברתית שלו היא מרקסיסטית-לניניסטית. מאז אמצע שנות ה-80 נהרגו כ-45 אלף בני אדם בפיגועי טרור ובעימותים בין הארגון לבין שלטונות טורקיה. כיום דורש הארגון אוטונומיה ועצמאות תרבותית למיליוני הכורדים החיים בטורקיה.

הקיי-די-פי - "המפלגה הכורדית הדמוקרטית" - היא הארגון הפוליטי שמייצג את השבטים הכורדים-ההרריים שבצפון-מערב עיראק, המונהגים על ידי משפחת ברזאני. למפלגה זו רוב בפרלמנט של האזור האוטונומי הכורדי-עיראקי, שמושבו בארביל. המפלגה הגדולה היריבה היא הפי-יו-קיי - "מפלגת האיחוד הפטריוטי הכורדי" - שהיא הארגון הפוליטי המייצג את שבטי מזרח כורדיסטן העיראקית בהנהגת ג'לאל טלבאני ואנשיו. האידיאולוגיה של שתי המפלגות היא לאומנית-שבטית והן נלחמות ומשתפות פעולה, לסירוגין, זו עם זו - ועם השלטון בבגדד.

פיקסר הוא מפיק תושב המקום שאת שירותיו שוכרים צוותי צילום ועיתונאים, במיוחד אלה העובדים בעולם השלישי. הוא מארגן ודואג לשירותים לוגיסטיים למיניהם לצוות, שוכר סייענים ומתורגמנים, אוסף מידע, קובע עם מרואיינים בני המקום וכו'.