כתוב בחול ובמים

"מה זאת אומרת אתה יורד לחוף כדי להישאר שם?"

אמא הרימה את ראשה ונעצה בו את עיניה תובעת תשובה. כמה זמן עבר, חשב, מאז הביטה בו ככה ישירות, בלי להפנות מיד את עיניה, כאילו עדיין הוא ילד קטן והיא רוצה לגונן עליו מפני מציאות לא נעימה.

"זה אומר שאשאר שם עד שהם יסתלקו. יסתלקו וייקחו איתם את העמודים ואת דגלוני הסימון ואת הטרקטורים, עד אז אני לא מתכוון לזוז."

"ומה תעשה, תום? תשב בין הטרקטורים ותחכה שיפנו אותך בכוח?"

"הם לא יעיזו, אמא."

"למה לא? ומי יעצור בעדם? אתה? אני? אבא שלך?..." אמרה בקול כבוי, ושילבה את ידיה על חזהּ, כאומרת לעצור את רעידת ידיה. "אתה יודע שניסינו להתנגד למהלך הזה, אבל ההחלטה נפלה. אין מה לעשות. זאת הרוח החדשה, המודרנית," התמרמרה, "אפילו למושב הקטן שלנו היא הגיעה. כל מה שמעניין את האנשים זה נדל"ן... חוזים... אופציות... בורסה... כולם רוצים להתעשר מהר. מי היה מאמין שהרעיונות האלה ישתלטו ככה על החיים שלנו, והמושבניקים התמימים יהפכו מומחים למכירת אדמות, לפיתוח ולתיירות וישליכו מאחורי גבם את כל מה שהאמינו."

הוא הרים את התרמיל הכבד, שמוֹטות האוהל הציצו משני צדדיו ותלה אותו על כתפיו. את המשפטים האלה שמע במשך כל החודשים האחרונים. עכשיו, הרגיש, הגיע הזמן לעשות משהו.

"רגע, תום, ומה עם הלימודים?"

הוא גיחך, "בית הספר לא יברח, אמא."

"אבל אתה תפסיד חומר. בתחילת השנה אמרו לנו שבכיתה י"א מומלץ לא להחסיר ימים, ועוד מעט יש לך בחינת בגרות ב..."

"אני אלמד בחוף," הבטיח לה. "את יודעת שהכי כיף ללמוד שם, כשהרגליים במים..." אמר ונבהל. אלו היו המילים המדויקות של אופק. היא הייתה אומרת שהכי כיף לה ללמוד על שפת הים. הייתה לוקחת את התרמיל המלא בספרים ובמחברות, כובע ומחצלת קטנה, יורדת לחוף ונשארת שם שעות, לפעמים עד שהחשיך.

"איך את יכולה ללמוד כשהשמש קופחת על הראש, הרוח מעיפה גרגרי חול והשחפים צורחים באוזניים?" טען אבא נגדה. "אם אנחנו מפריעים לך, תסגרי את דלת החדר שלך. אני מבטיח שנהיה שקטים כמו עכברים, ממש לא תרגישי שיש עוד מישהו בבית."

אופק הייתה נותנת בו את העיניים האפורות־צחקניות שלה ואבא היה מרים את ידיו בתנועת השלמה, פותח לרווחה את דלת הכניסה ואומר, "בסדר! אם זה מה שאת רוצה..." אחר כך היה מצטדק באוזני אמא, "אני לא מסוגל להתווכח איתה, והיא מנצלת את זה."

כעת נזכר איך הייתה מעיפה את השיער לאחור בתנועה החלטית, בכל פעם שיצאה מהבית לאחד ממבצעי ההצלה שלה. היה לה שיער גלי מחליף צבעים, שהבהיק בשמש כמו נחושת אדומה, ובערב היה הופך חום עם גוון אדמדם, כמו הרעמה של טרקוטה, הסוסה האהובה של נעמי בת השכנים. הוא גם לא יכול היה לשכוח איך הייתה מכתפת על כתפיה הרזות את התרמיל המתפקע מספרים ומחברות. כל כך כבד הוא היה, שלא פעם תמך בה מאחור. הלך בעקבותיה כשידיו אוחזות בתחתית התרמיל ואמר בקול ילדותי, מעושה, "אני עוזר לפחמי המסכן לסחוב את השק הכבד." ואופק הייתה צוחקת, "חננ'לה, תיזהר, עוד תלכלך את חולצת השבת הלבנה שלך." וכך היה דוחף אותה מאחור, עד שיצאו מהפשפש הקטן, הצבוע ירוק כהה, אל הכביש החוצה את בתי הכפר, שבהמשך הפך לדרך כורכר הנמשכת אל הים. שם הייתה משליכה לארץ את כפכפי הפלסטיק שהחזיקה בידיה, תוקעת בהם את רגליה ומתנצלת, "תום, אני לא לוקחת אותך איתי, כי אני באמת חייבת־חייבת ללמוד."

ברגעים כאלה הרגיש מובס, כאילו הקבוצה שלו הפסידה בכדורגל, כי לא היה דבר שאהב יותר מלרדת איתה לים. כשהביט בה בשתיקה מתחננת הייתה מתנצלת, "מצטערת, אבל יש לי מחר מבחן ענקי..." או, "מה לעשות, נתנו לנו מלא חומר לקרוא..." והוא חיכה שתגיד את מה שנהגה לומר לפעמים, "אבל אל תדאג, נמש, אני אפצה אותך."

כשהבטיחה לו פיצוי, היה מאושר, כי ידע שתקיים את הבטחתה. גם לא אכפת היה לו שקראה לו נמש. הוא לא השתזף יפה כמוה. השמש הייתה משאירה על אפו ועל כתפיו תפזורת נמשים דמויי זרעי שומשום, אבל את אופק השמש אהבה. עורה היה מקבל גוון חום עמוק והשיזוף העמוק הדגיש עוד את עיניה האפורות, שצבען כצבע הים בחורף. במושב היו שכינו אותה 'האינדיאנית הקטנה של משפחת פוֹגלר'. ופעם, כששמע את חברותיה קוראות לה כך, שאל בתמימות, "אופק, את באמת אינדיאנית?" והיא פרצה בצחוק, כאילו אמר בדיחה, וכשנעלב חיבקה אותו ולחשה, "אוי, תום־תום, כמה שהשם הזה מתאים לך." אז לא הבין את כוונתה ותלה בה את עיניו בשאלה, והיא נפנפה בידה ואמרה: "לא חשוב, נמש, העיקר שאני אוהבת אותך."

אופק הייתה מבוגרת ממנו בשבע וחצי שנים — אחות גדולה נהדרת. אם הבטיחה לו פיצוי לא שכחה לקיים, ותמיד הצליחה להפתיע. פעם הביאה אותו בלילה לפינה נידחת בחוף עכו לראות את בקיעת צבי הים; בפעמים אחרות, למרות התנגדותה של אמא, לקחה אותו בימי חורף סוערים 'לראות את הים מתפרע', כפי שניסחה זאת. לפעמים השכימה אותו בבקרים, לפני הלימודים, לצפות בזריחה, ובחופשות החגים, במקום לישון בבוקר עד מאוחר, היו יוצאים לטייל לאורך הים עד לנקודה שבה ראו מרחוק את הצוק של ראש הנקרה. ופעם, כשלהקת דולפינים טעתה בדרך וחלק מהם התבלבלו ונתקעו בחוף ואגודת 'מחמלי' הזעיקה את תלמידי התיכון שיסייעו להחזיר אותם לים, פרצה לשיעור אנגלית ופשוט משכה אותו ביד אחריה, 'כי אסור להחמיץ חוויה כזאת...'

אבל כשירדה ללמוד בחוף בלעדיו, היה נשאר לעמוד ליד הפשפש הקטן ומביט אחריה, מחכה שתגיע לצל שהטילו ענפי האבוקדו הענק של משפחת בן־שימוֹל על הכביש, כי ידע שבנקודה זו היא תסובב את ראשה ותנופף לו לשלום.

עכשיו הכה בו זיכרון הקוקו שלה, שהיה מתנפנף מצד לצד כמו זנב, כשהפנתה אליו את ראשה והמראה היה מוחשי כל כך, כאילו ראה את אופק צועדת לפניו. דקירת כאב, כמו זרם חשמלי מפתיע, הכתה בבטנו והוא התכופף מעט והניח את ידו על הסרעפת, נחוש לעמוד בהחלטתו לא לזוז מהחוף עד שהפועלים יסתלקו וייקחו איתם את דגלוני הסימון, חומרי הבנייה והטרקטורים. לא יעזרו לכם כל אישורי ההחלטות של ועדות התכנון המקומית, המחוזית והארצית! חזר בלי קול על המילים שגעשו במוחו, אני לא אוותר. לא אתן לכם להשתלט על החוף!

בחשש נתן מבט באמא, תוהה אם גם היא זוכרת את המשפט החוזר ההוא של אופק, אבל היא כבר עמדה מול ארון המזווה כשגבה אליו, והכניסה לתוך שקיות ניילון כריכים, עוגיות ותפוחים. "הנה, קח איתך לחוף," אמרה בהשלמה, וחיוך דל האיר לרגע את פניה. כאילו הוא עדיין ילד קטן העומד לצאת למחנה או לטיול שנתי וזקוק לעידוד שלה. "אם יחסר לך תבוא ותיקח עוד," הוסיפה ופתאום חיבקה אותו בלהט כבוש, לא מוּכר.

המחווה הפתיעה אותו. אמו לא הייתה מהרגשניות והם לא הרבו להתחבק. פתאום קלט שראשה מגיע רק עד כתפיו ולהרף עין, לרגע בודד ומביך, הרגיש כאילו היא מבקשת ממנו הגנה. כאילו הוא זה שחייב לחצוץ בינה ובין כל מה שקורה, כי לה אין יותר כוח להתמודד עם הצרות שנפלו עליהם. אבל אז היא ניתקה ממנו ואמרה בטון היבש האופייני לה, "אם אתה חייב, תרד לחוף. תישאר אפילו לילה או שניים, אבל אל תשב שם הרבה, תום. חבל על הזמן שלך. ההחלטה כבר נפלה."

"אני אשב שם כמה שצריך, אמא," אמר לה כשליוותה אותו אל הפשפש, "ואני מבקש שלא תבואו לבקר אותי. זאת החלטה שלי. אני לא רוצה שבגללי יעשו לכם צרות במושב."

אמא הניחה את ידה על זרועו, "ואם תשב בחוף ולא תזוז, אתה חושב שלא יהיו כאלה שיגידו, 'הו, שוב העקשנים־מתחסדים ממשפחת פוֹגלר נגד האינטרסים של המושב?'... באמת, תום, אולי תוותר? אין לי יותר כוח למלחמות האלו."

"זאת לא המלחמה שלך, אמא. לא שלך ולא של אבא. זאת המלחמה שלי." בעצם רצה להגיד 'זאת המלחמה שלי ושל אופק', אבל מול עיניה האפורות והכבויות השתתק ופנה ללכת. הפשפש חרק כשנסגר אחריו. אבא לא שימן את הצירים, חשב, גם הוא כבר לא מה שהיה, מאז...

כשהגיע מול בית משפחת בן־שימול, אל הצל שהטילו ענפי האבוקדו הענק ששלח את ענפיו אל מעבר לגדר, פנה לאחור. ידע שאמא תעמוד שם, נמוכה ורזה, ידיה תחובות בכיסי אפודת העבודה שלה, כעוצרות בעדה מלרוץ אחריו ולהחזיר אותו הביתה.