כתוב בכוכבים

מאי 1950

"ג'ק, אם נמות בגללך, אני נשבע לך —"

הסערה שהתחזקה בשמי המערב התחילה לנשוב מזרחה, ועמוד של עננים נמוכים רוחשים כיסה את העמק והסתיר את השמש. נראה שעומד לרדת מבול רציני, והמשמעות היא שלג'ק בנט יש רק עוד הזדמנות אחת להפעיל את המנוע. אחרת הוא והנוסע שלו יצטרכו להמתין ברוק איילנד עד תום הסערה.

ג'ק הידק את הבורג האחרון, הסתובב וצעק, "בסדר, ג'ורג', על החיים ועל המוות!" הוא לחץ יד אחת בחוזקה אל המנוע, תפס את חבל המשיכה ביד השנייה ומשך בכל הכוח.

המנוע קרקש ורעד עד שלבסוף, לשמחתו של ג'ק, הפלדה החייתית התעוררה לחיים. ממקומו בחרטום, ג'ורג' דנקן הצמיד את כפות ידיו זו לזו והביט אל השמיים.

ג'ק חייך, למרות העובדה שהיו עדיין רחוקים מהמזח ולא חמקו מהסכנה.

כעבור זמן מה, ג'ק וג'ורג' הסתתרו בתוך הצריף הרעוע בקצה המזח, בזמן שהגשם שטף את המקום והרוחות הצליפו בקירות. רעמים הדהדו במרחב הפתוח, וכמו אור כוכבים בוהק מתוך שמי הלילה, ברקים הבזיקו והתפצלו וחיברו בין השמיים והארץ. זאת הייתה אחת מהתצוגות המדהימות ביותר של אימא אדמה שמישהו מהם ראה אי פעם.

ג'ורג' וג'ק היו זוג מוזר. ג'ורג' דנקן היה גבר שחור בן שבעים וחמש ששתה יותר מדי. ג'ק בנט היה בן שמונה־עשרה נמרץ ומלא אנרגיה, ההפך המוחלט מג'ורג'. אבל למרות ההבדלים ביניהם, הם חלקו את האהבה לאגם.

בזמן שהצריף הרעוע רעד וחרק סביבם, ג'ק נשם שתי נשימות עמוקות, שאף את ריח הגשם והדלק ואת הניחוח המתוק של טבק הלעיסה, ואז הסתובב והביט מחוץ לחלון. "נראה לי שאלוהים כועס היום."

"לא יודע לגבי זה." ג'ורג' ניגש אל ארגז הקרח, הוציא שתי בירות מהמדף העליון וזרק אחת מהן לג'ק. "אבל אם היינו מחכים עוד חמש דקות, היינו יכולים לשאול אותו בעצמנו."

ג'ק חייך ופתח את הבירה. "אני לא אתן שיקרה לך משהו, ג'ורג'. חוץ מזה, אתה כל הזמן שוכח שאני המכונאי הכי טוב בסביבה. אין מישהו שמכיר סירות כמוני — או יודע איך לתקן אותן."

"אני חושב שכדאי לך להתפרנס מזה."

"ממה, סירות?"

ג'ורג' נד בראשו ולגם ארוכות מפחית הבירה. "ממכונאות. אתה יכול לתקן כל דבר, וכיוון שדברים מתקלקלים כל הזמן, תמיד תהיה לך עבודה."

ג'ק הרהר ברעיון בזמן שלגם מהבירה. "אתה צודק," אמר לבסוף. "אבדוק את זה. תודה, ג'ורג'."

"על לא דבר." ג'ורג' לגם מהבירה וניגב את הפה שלו בכף ידו. "אני שמח לברוח מהשמש החזקה... ומהסערה הזאת. תסתכל עלינו." חיוך עלה על פניו המקומטות. "יש לנו גג מעל הראש ומשהו קר לשתות. גבר לא צריך יותר מזה." אחרי שסיים, הוא החווה בראשו אל ארגז הקרח. "יש עוד בירה בפנים אם בא לך."

"תודה רבה," אמר ג'ק, "אבל אתה יודע שאני שותה רק בירה אחת. לא הייתי רוצה שתסתבך בצרות בגללי."

ג'ורג' נשען לאחור וצחק בקול גדול שמילא את החדר הקטן. "בעיניי, אם אתה מבוגר מספיק כדי להילחם, אתה מבוגר מספיק כדי לשתות בירה. זה כמו אחד מטקסי החניכה שהכומר היה מדבר עליהם כשהייתי צעיר. חוץ מזה, אין בעיה שתשתה כל עוד אתה לא מתכוון לעלות על הכביש. באגם, לעומת זאת —" הוא החווה בראשו אל המים. "אתה יכול לשוט שם במשך שעה ולא להתנגש בשום דבר."

בזמן שג'ורג' הוציא בירה נוספת מהמקרר, ג'ק שלף את הארנק וספר את השטרות. שלושים וחמש ועוד הארבע מאות שישים וחמש שבבית, זה בסך הכול... הוא עשה את החישוב בראש. חמש מאות. לא רע בכלל.

"מה אתה מתכוון לעשות עם כל הכסף הזה?"

"נראה לי שאחסוך אותו."

"בשביל מה?"

"בשביל אותו הדבר שאמרתי לך בפעם האחרונה ששאלת."

"אתה מתכוון לבית שעל הגבעה?" לפני שג'ק השיב, ג'ורג' נד בראשו. "אל תהיה טיפש, בחור צעיר. כמו שאמרתי לך פעם, רק עשירים חיים על הגבעה. אנשים כמוך וכמוני — אנשים אמיתיים — אין לנו אפשרות לחיות חיים כאלה. זה לא כתוב בכוכבים. יהיה לנו מזל אם נשרוד פה על שפת המים. ורק שתדע לך, אלה חיים לא רעים בכלל."

ג'ורג' נשען על הכיסא שלו וגיהק. חיוך גדול עלה על שפתיו של ג'ק.

"זה מה שאתה כל הזמן אומר לי, אבל אפילו אנשים עשירים צריכים להתחיל איפשהו." ג'ק החזיר את הכסף למקום והביט אל המים השחורים. הוא לא היה מוכן לקבל את הגורל שג'ורג' ייעד עבורו.

"תחשוב מה שאתה רוצה, אבל יום אחד תבין את מה שג'ורג' הזקן אמר לך." הוא סיים את הבירה השנייה, ואחרי שמעך את הפחית וזרק אותה לפינה, אמר, "היי, תקשיב לי. אני ממש מעריך את זה שהחלטת להישאר איתי כאן הקיץ. באמת, אני לא חושב שהייתי יכול לנהל את המקום בלעדיך. אני כבר לא מסוגל לעשות את זה לבדי."

ג'ק תהה אם ג'ורג' או האלכוהול הוא שמדבר עכשיו. כנראה קצת משניהם, הוא הניח כשהאיש שמולו פתח את הבירה השלישית שלו. "בחייך, ג'ורג'. אתה לא יכול לדבר ככה. יש לך עוד כמה שנים טובות." הוא הסתכל על ג'ורג' שהביט בעצבות בגשם שבחוץ. "בכל מקרה, אני שמח להיות פה ומודה לך על העבודה. חוץ מזה, זה הרבה יותר טוב מללכת לעבוד במפעל. דיברתי לא מזמן עם ריי טאקר. הוא אמר שבגלל כל החלונות חם שם כמו תנור בקיץ, ובחורף אתה קופא למוות. אלה לא החיים שאני רוצה. ממש לא." הוא נד בראשו והביט החוצה, אל הגשם היורד. "לפחות כאן אני נמצא ליד המים, וכמו שאמרת, אלה חיים לא רעים בכלל."

"אמן!" ג'ורג' הלם בשולחן בכף יד פתוחה. "אני אשתה לכבוד זה."

כשג'ק התקרב לביתו הסערה כבר נעה מזרחה אל ההרים, אבל היה ניתן לראות מסביב את מה שהותירה אחריה. ההליכה מהמזח אל הבית, מרחק של קילומטר וחצי, הובילה את ג'ק לאורך שפת האגם, דרך חורשה עבותה של עצים, מעל לערוץ נחל ומבעד לשדה אברשים כה סבוך שהוא נאלץ לפלס את דרכו בעזרת מצ'טה.

כשהגיע לבסוף אל המרפסת הקדמית כבר כמעט הגיע זמן ארוחת הערב. הוא פשט את בגדיו, תלה אותם על המעקה לייבוש ופתח את הדלת הראשית.

"ג'יי־בי, זה אתה?"

"זה אני, אימא," ענה ג'ק בעייפות. הוא נכנס לחדר הרחצה, שטף ידיים ופנים והתלבש לפני שניגש לשולחן ארוחת הערב.

"איך היה היום בעבודה? לא נלכדת בסערה, נכון? דונה ריי אמרה שהכביש בדיפ ספרינגס מוצף לגמרי."

"גם העצים בחורשה נפגעו," אמר ג'ק. "למזלנו, נשארו כמה עצים שאוכל לכרות ולהביא הביתה להסקה. ובתשובה לשאלה שלך, ג'ורג' ואני חזרנו ברגע האחרון."

היא שלחה אליו מבט וזוויות עיני הפלדה הכחולות שלה התכווצו. "שוב עשית לג'ורג' הזקן את התרגיל שלך עם המנוע שהפסיק לעבוד?"

העובדה שהיא זכרה את זה הדהימה אותו. "ואם כן? את מתכוונת להלשין לג'ורג'? רק השתעשעתי איתו." הוא התנדנד לאחור בכיסא שלו ואיזן אותו על שתי רגליים. "חוץ מזה, חזרנו לצריף לפחות חמש דקות לפני הזמן."

הלן בנט צמצמה את עיניה. "ג'ק אדוארד בנט. חשבתי שחינכתי אותך טוב יותר. ותחזיר את הכיסא שיעמוד על ארבע רגליים. אם אלוהים היה מתכוון שיהיו לו שתי רגליים, הוא היה יוצר אותו ככה." היא נדה בראשה. "יש בך יותר מדי מאבא שלך. זאת הבעיה. אם לא תיזהר, יבוא יום והשטויות שלך יעשו לג'ורג' הזקן התקף לב. איך תרגיש אז?"

"אני מצטער." הוא יישר את הכיסא. "זה לא יקרה שוב. אני מבטיח."

"טוב. ג'ורג' לא צעיר כמו פעם. אף אחד מאיתנו כבר לא צעיר." היא בדקה את לחמניות החמאה. "אתה רעב?"

"מת מרעב."

כשהחלק העליון של הלחמניות הזהיב הלן הוציאה אותן מהתנור, כיסתה במגבת והניחה על השולחן להתקרר. אחר כך לקחה את צנצנת הדבש וצלחת של פרוסות נקניק מטוגנות, הניחה אותן ליד הלחמניות ולבסוף קרסה על הכיסא שלה. "אתה רוצה לברך על המזון או שאני אעשה את זה?"

"תברכי את. את הרבה יותר טובה בזה ממני."

"בסדר גמור. תרכין את הראש."

אחרי שאמרה את התפילה, הלן מילאה את הצלחת שלה והתחילה לאכול, בזמן שג'ק נעץ את המזלג שלו בבשר השומני. בדרך כלל אין לו בעיה לאכול נקניק מטוגן ולחמניות חמאה, אבל זה יהיה היום השלישי ברציפות. אפילו לו יש גבולות.

"אימא, חבל שאת לא מאפשרת לי לעזור לך לקנות אוכל. ספרתי את הכסף שלי היום —"

הלן הרימה את ידה וקטעה את דבריו. "תקשיב לי טוב, אני יודעת שאתה רוצה לעזור, ואין לי ספק שאם הייתי מבקשת ממך, היית נותן לי את כל הכסף שלך עד הסנט האחרון, אבל זה הכסף שלך. עבדת קשה בשבילו ואני מקווה שיום אחד תוכל לקנות את הבית על הגבעה שתמיד רצית, אז אל תבזבז אותו עליי. חוץ מזה, אלה אולי לא סטייקים ותפוחי אדמה, אבל האוכל הזה מזין את הגוף, ואנחנו צריכים להודות לאלוהים על מה שהוא נותן לנו. זה יותר ממה שיש לאנשים אחרים."

ג'ק חש צביטת אשמה והשפיל מבט. "כן, אימא."

"אני מודה לך מאוד על ההצעה, ג'יי־בי. אתה הופך לגבר צעיר נהדר."

"תודה, אימא." הוא נגס שוב בלחמניות ובלע אותן עם לגימה של תה. "טוב, אם אני לא יכול לקנות מצרכים, תרשי לי לפחות לצבוע את המטבח? לג'ורג' יש בצריף כמה ליטרים של צבע שהביא לו איזה בחור מווייט פיין. הוא אמר שאם ארצה אני יכול לקבל אותם."

"טוב." היא לעסה את השפה שלה לרגע. "אם זה בסדר מבחינתו וכל עוד זה לא יעלה לך אפילו סנט אחד."

"אפילו לא סנט אחד," הוא אמר. "אני נשבע."

"בסדר, אני מסכימה בתנאי אחד, תבטיח לא ללכלך לי את הרצפה."

"כן, אימא."

אחרי ארוחת הערב, ג'ק פינה את השולחן ולקח את השאריות החוצה כדי להאכיל את השועלים ואת הדביבונים לפני שילך להתקלח. אחרי שסיים לנקות את כל הלכלוך מגופו, הוא לבש את מכנסי הפיג'מה ופתח את החלון כדי שהאוויר הקריר ייכנס הביתה. הבית הקטן שבו גר עם אימו לא היה אחוזה ולא הכיל מכשירים מודרניים כמו טלפון או מזגן, אבל היו בו הרבה חלונות. ברוב הלילות השאירו אותם פתוחים כדי להכניס הביתה אוויר צלול ולהירדם לקולות הצרצרים והצפרדעים.

הוא בילה כמה דקות בשיחה עם אלוהים, ואז כתב ביומן שפלֵטַה פיקל נתנה לו ליום ההולדת.

לואיס היקר,

היית צריך לראות את הסערה הגדולה שהייתה לנו היום. לפי איך שהרוח ייללה, היית חושב שאלוהים בא לקחת את הצדיקים לגן העדן. בכל החיים שלי לא ראיתי גלים כאלו גדולים. למרבה המזל, הצלחתי להחזיר אותי ואת ג'ורג' אל המזח ואפילו טיפת גשם אחת לא ירדה עלינו. אימא אומרת שהייתי עלול לעשות לג'ורג' התקף לב עם תרגיל המנוע שלא עובד. אולי היא צודקת וכדאי שלא אעשה לו צרות מעכשיו. אחרי הכול, אני לא יודע מה אעשה אם יקרה לו משהו. בכל מקרה, אחרי שהסערה חלפה, זרקתי חכה מהמזח ותפסתי שני דגי קראפי בעזרת כמה דגיגונים שנתפסו ברשת בבוקר. הם היו קטנים מדי למאכל אבל זה בכל זאת סימן טוב. אולי מחר אלך לפלאט קריק ואנסה לתפוס לי איזה שפמנון לארוחת ערב. לא אכלתי דג טוב כבר הרבה מאוד זמן, וזה בטוח הרבה יותר טעים מלאכול שוב נקניק. טוב, חייב לישון קצת.

נדבר מאוחר יותר.

ג'ק