כתיבת קיץ 2022

ספרים עבים איתן מקבל משהו בדואר ויש לו כמה דברים להסביר לרגב אורך: 393 מילים הסיפור

לקבוצת "ספרים?" - תמשיכו להפגיז בהמלצות שעושות טוב על הלב!

"אני חייב לציין שיש לך חתיכת חבילה ענקית."

"סליחה?"

"השליח לא סגר את ארון החשמל עד הסוף והפינה שלה בלטה החוצה." רגב החווה בידו לעבר שולחן הקפה בסלון, שהיה מכוסה כמעט כליל בקופסת הקרטון האימתנית. "הרשיתי לעצמי לבדוק וראיתי את השם שלך."

עיניו של איתן נעשו עגולות וגדולות ופניו החווירו מעט.

"אוי לא..."

רגב הפסיק להיראות משועשע בבת אחת.

"זה... לא משהו שהזמנת?"

"לא ממש..." התחיל איתן לומר, מסמיק עד שורשי שערותיו. "כלומר, כן - הזמנתי, אבל..."

המשך המשפט המקורי היה "לכתובת של המשרד", אבל איכשהו נדמה היה לו שזה עלול היה רק להפוך את מצבו לגרוע בהרבה.

"אז מה העניין?"

איתן נשם עמוק והקיף את החבילה סביב סביב כאילו הוא מנסה להפיל את חומות הקרטון שלה. הוא תמיד פסע ככה כשהיה לחוץ, למרות שזה עתה סיים לפחות עשרה קילומטרים על ההליכון בחדר הכושר השכונתי.

"תראה... זה לא בדיוק שרציתי להסתיר ממך..."

"איתן?... מה יש בחבילה הזו?"

"תן לי... כלומר, אני לא רוצה שתפרש את זה לא נכון..."

איתן הביט בחבילה, נאבק למצוא מילים. רגב התבונן בו. רגב לא חיבב הפתעות. הוא לא אהב להיתפס לא מוכן, גם על ידי דברים טובים. ואיתן ראה במבטו של רגב שהוא מתחיל לחשוד שלא מדובר בהפתעה טובה, או מכוונת. איתן ההרפתקן דווקא חיבב מאוד הפתעות מדי פעם והיה מאוכזב כשרגב תמיד פרש בפניו את כל התכניות מראש. זה היה משהו שהם עדיין עבדו עליו יחד.

"אתה מבטיח שלא לכעוס עליי? או להיעלב ממני?"

"אני לא יכול להבטיח את זה." אמר רגב בשקט, "אבל אני כן יכול להבטיח להשתדל שלא להגיב בפזיזות."

"בסדר." אמר איתן, "זה... כלומר, אני... הצטרפתי לקבוצה. בפייסבוק. כמו זו שלך עם הבגדים. הם מדברים על ספרים. זה נחמד, אני חושב שאתה תאהב אותם."

"הו?" אמר רגב מבולבל.

"כן... יש להם הרבה... המלצות. על ספרים. הם ממש גיקים שם. המון חובבי מדע בדיוני ופנטזיה. מלא ספרות קווירית לא רעה בכלל."

"אוקיי." אמר רגב, "מתי הצטרפת?"

"חודש וחצי?"

"ולא סיפרת לי?"

החשאיות שבה איתן התנהל הייתה עוד אחד מהדברים שהם עדיין עבדו עליהם. בימים טובים רגב צחק על איתן שהוא למעשה סוכן מוסד סמוי שלא באמת עובד בלייזר-טאג אלא יוצא למבצעים חשאיים. בימים הפחות טובים הם היו נרדמים עם הגב זה אל זה ומשלימים רק למחרת בבוקר, או בערב במקרים קשים במיוחד.

"קשה לי לשתף דברים מהחיים האישיים שלי." איתן הודה בפניו לפני זמן רב. רגב עדיין התקשה לקבל את זה.

"אני... לא רציתי... כלומר. תראה. זוכר שהראית לי את הסדרה הזו שאהבת?" שאל איתן.

"איזו סדרה?"

"הסדרה הבריטית ההיא."

"זה לא באמת מצמצם את האפשרויות."

"צודק. על הבחורה ההיא עם השיער השחור הארוך שכותבת יומן..."

"יומני השומן?" שאל רגב.

"כן, בדיוק." אמר איתן.

"מה איתה?"

"היא גרמה לי לתהות... מה עוד... אתה יודע."

"מה?"

"מה עוד אני לא יודע. עליך. ועל החוויה שלך."

איתן לא הביט ברגב ונראה אילו כל מילה נמשכת ממנו בכוח, כמו הודאה תחת עינויים.

"אמרת לי פעם אחרי... אחרי המפגש הלא מוצלח ההוא ביום ההולדת של אלעד שאני לא באמת יכול להבין מה זה להיות אתה - ואני מכבד את זה! בחיי שאני מכבד! אבל אני כן רציתי להבין ואז... מצאתי את הקבוצה הזו. ואני סוג של... שאלתי אותם."

"במקום לשאול אותי?" שאל רגב בהרמת גבה.

"זה... לא מסוג השיחות שאני יודע איך להתחיל בלי המון מבוכה, אתה יודע."

"אני רואה אותך ערום ועם שיער שנראה כמו מברשת אסלה כל בוקר, איזו מבוכה כבר יכולה להיות לך ממני?" רגב צחק קלות אבל היה משהו סדוק ופגוע בצחוק שלו.

"לא בדיוק מבוכה. יותר... לא ידעתי איך לשאול על זה. פחדתי להיות... פחדתי ללחוץ חזק מדי בנקודה רגישה מדי. אז ביקשתי המלצות. מזרים. זרים ממש נחמדים. שאלתי על ספרים בסגנון. והם... ממש עזרו. הם הפגיזו אותי בהמלצות. יכול להיות שבדיוק נכנסה משכורת והתלהבתי קצת יותר מדי וקניתי יותר ממה שהייתי אמור אבל..."

"מה קנית?"

"תביא סכין יפנית."

איתן חתך בזהירות קפדנית את נייר הדבק על אריזת הקרטון ופתח את החבילה לרווחה, מציג כמה ערימות נאות של ספרים, כריכותיהם מבריקות בשלל צבעים מבין הניירות שעליהם הודפסו פרטי המשלוח. איתן שמע את קולו של אביו רוטן משהו על "בזבוז נייר".

רגב רכן להרים את אחד הספרים והסתכל היטב על הכריכה הססגונית.

“שמן וקוויר?" הוא קרא את האותיות העצומות שנראו פזורות על הכריכה לכאורה ללא סדר. הוא שלף ספר נוסף. "ספוילר אלרט? המשקל של כל זה? מכשפה עצלנית? סופגנית?... איתן... מה עשית?"

"אני מצטער." אמר איתן לפס שבין שתי בלטות על הרצפה. "חשבתי שאם אני אקרא קצת על הנושא אולי אני אבין אותך יותר טוב או אוכל לדבר איתך על זה בצורה יותר... רגב?"

הכתפיים של רגב רעדו.

שיט.

"רגב... חרא... לא התכוונתי לפגו... אני כל כך מצטער..."

רגב השמיע קול חנוק ומקוטע שנמשך ונמשך ואז איתן הבין שהוא לא בוכה בכלל.

רגב צחק.

הוא צחק כל כך עד שהוא התמוטט על הספה. הוא צחק וצחק עד שדמעות זלגו מעיניו, מכסה את פיו בידו האחת, השנייה טופחת על ירכו השופעת. הוא צחק כל כך עד שמדי פעם הקול שלו פשוט נעלם עד שעצר כדי לנשום בחדות, רק כדי להתפרץ בצחוק מחדש. בכל פעם שנדמה היה לו שהצחוק נרגע הוא היה מתחיל מחדש.

איתן, חיוך קטן וזהיר מתפרש על פניו, התיישב לידו על הספה והליט את פניו בכפות ידיו, סמוק יותר משהיה אי פעם.

"בזמנך החופשי, אתה מוזמן להפסיק." הוא אמר, מה שרק הצחיק את רגב עוד יותר.

הוא צחק במשך שבע דקות תמימות, הצחוק שלו הדביק את איתן לבסוף ורק כשהשמיע צחקוק נבוך רגב משך אותו עליו.

"אתה אידיוט." הוא אמר, והדביק נשיקה על לחיו. "אתה אידיוט מקסים. אידיוט מקסים וגרוע מאוד בתקשורת. חשבתי שהסדרה לא מצאה חן בעיניך ולכן לא אמרת לי עליה כלום. לא הבנתי שהיא השפיעה עליך עד כדי כך."

"לא יכולת לדעת." אמר איתן, "אני מצטער שלא דיברתי איתך קודם."

"אנחנו נשתפר בזה. אני מבטיח. באמת. ואני אנסה לא להיות נבוך כל כך כשאני מדבר איתך, למרות שאלוהים יודע כמה זה קשה לי, לפעמים. עכשיו, בוא נראה על אילו עוד ספרים המליצו בקבוצה הזו שלך. אני מקווה שיש להם טעם טוב!"