כתף להניח עליה ראש

יצחק לץ

ע

כתף להניח עליה ראש

g

g

g

g

g

g

g

a

פרדס הוצאה לאור

Yitzhak Latz

Disney in Tehran

ע

ע

ע

ע

ע

עורכת: עליזה רז־מלצר

ע

עיצוב עטיפה: קריסטינה מורדוכוביץ

י

י

י

י

עלילת הספר, הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן הם כולם פרי דמיונו של המחבר. כל קשר בין עלילת הספר לבין אירועים שהתרחשו במציאות, כמו גם בין הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן לבין דמויות או שמות של אנשים חיים או מתים, מקרי בהחלט.

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, מכני או אחר — כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל.

מסת"ב: 978-1-61838-731-8 ISBN:

© כל הזכויות בעברית שמורות למחבר ולפרדס הוצאה לאור

ת"ד 33709, חיפה 3133602

e-mail: contact@pardes.co.il

תשע"ו 2016

Printed in Israel

ספר זה מוקדש לאשתי האהובה חיה — חברה, נשמה תאומה, השמש של חיי — וגם לאהובי־נפשנו רונה, יונתן־ג'י, קרן, בן, נוגה, שירי, איתי, יהונתן, אריאל־דוד, אליה, בנימין ונועה

פרק ראשון

משחקת באש

אני מפחדת. אין יום שלא.

האם אפשר לקבוע שסכנת חיים על בסיס יומיומי היא מתכון מנצח לעור פנים חלק ולגזרה אטרקטיבית? אני בת 53, נראית בת 43, מרגישה בת 33, חיה כמו בת 23.

מכל עבר נשלחים לעברי מבטים חומדים. אי־אפשר לטעות במה שהם אומרים: "את אישה יפה. את סקסית. בשמחה היינו נכנסים לך לתחתונים." החרמנות שלהם משעשעת אותי. "למענם" אני מעבירה יד אטית על אחוריי.

אלא שלא אותי הם חומדים, אלא "אותה". "היא" אחד מאלף הפרצופים שלי, שאני מחליפה כמו בגדים. מתאימים, לא מתאימים. פעם אני זו ופעם אני אחרת. זה מה שמאלצים אותי לעשות החיים החדשים שלי. חיים שתמיד חלמתי לחיות.

בגדים של ארמני, בשמים של סיסלי, תכשיטים של ברברי, מעילים של גוצ'י, תיקים של לואי ויטון, ארנקים של פנדי, נעליים רק של המעצב האיטלקי אלברטו פרמני. אני נכנסת ויוצאת מחנויות מותגים פטורות ממכס בנמלי תעופה באבו דאבי, פריז, קטאר ואיסטנבול, הרבה יותר משביקרתי אי־פעם בעזריאלי או בדיזנגוף סנטר. אין לי שובע ולכרטיס האשראי שלי אין תחתית. מסעות הרכש מעסים את גופי מבפנים ומאפשרים לי לצלוח את החיים הכפולים שבראתי לעצמי.

אין לי אשליות. מי כמוני יודעת שחיי החדשים תלויים על חוט השערה. עוד רגע, עוד שניים, וכל זה עלול להתפוגג. אני מתוחה עד הקצה. בכל אדם אני רואה אויב, בכל מכונית אני מגלה מעקב, מאחורי כל קיר מסתתר מיקרופון, כל מצלמת אבטחה מכוונת אליי, כל שוטר מחפש אותי, כל רחש הוא הרחש שלפני ההסתערות עליי.

אז פלא שאני מרגישה מה שאני מרגישה?

פחחחחד מווות.

פעם הייתי שונה.

אבא אוהב לספר שבתור ילדה אהבתי לצחוק לסכנה בפרצוף. טיפסתי כמו חתול אל ראשיהם של מתקני שעשועים ועמדתי שם זקופה וצוהלת; נהניתי להתעמת עם בנים שהיו גבוהים ממני בשלושה ראשים; אספתי בידיים ריקות זוחלים ארסיים ונהניתי לראות אותם מתרוצצים מבוהלים על בטני החשופה. ככל שהוזהרתי מפני הסכנות, כך גברה תאוותי להתגרות בהן. מתחתי את הגבולות עד הקצה. שאבתי הנאה חולנית ממש מלהוכיח את אומץ לבי. הנשמה יצאה לאבא מרוב דאגה. "איזו מין ילדה היא," קונן.

מאז חלפו שנים. כולם בטוחים שאני עדיין הילדה ההיא. אבל אני מזמן לא.

הירגעי, אני אומרת לעצמי. המצב שלך אינו גרוע כל כך. את עדיין חופשייה. חופשייה! בכל רגע את יכולה להפר את החוזה באופן חד־צדדי ולהפסיק את הסיוט המתמשך הזה.

מדוע אינני עושה זאת? אין לי תשובה טובה ואין לי תשובה אחת. אולי זה הכסף. אולי זה האגו. ואולי — ובעיקר — זו תאווה ישנה נושנה שבוערת בי היום בדיוק כמו אז, כשהייתי ילדה. והיא חזקה ממני. תמיד הייתה חזקה ממני. לשחק באש.

***

טהרן, אמצע חודש מאי. המטוס של חברת טורקיש החל להנמיך. עוד רגע ננחת. יש לי ילדים בכפר שמריהו. מה אני עושה פה?

זו הטיסה התשיעית שלי לכאן בשלוש וחצי השנים האחרונות. הקודמות עברו בשלום. אין סיבה שזו תסתיים אחרת. אבל לעולם אין לדעת. אני ישראלית בתחפושת. אם זהותי תיחשף, מוות בתלייה, כמקובל בנסיבות אלה, יהיה אחת האפשרויות הפחות מכאיבות.

בטיסות לטהרן, גם במחלקת עסקים אין מגישים אלכוהול. אני נאלצת להתגבר על פחדיי בשיטה שכבר הוכיחה את עצמה.

מתחברת לאוזניות הפרטיות שלי ומתמסרת לקולו של הזמר האהוב עליי, Tewodros Tadesse. אני לא מבינה אף מילה משיריו של הזמר האתיופי הזה, אבל לו ולסקסופון שמלווה אותו יש בדרך כלל השפעה מופלאה עליי.

לא הפעם.

אני מגניבה מבטים לצדדים. לוכדת את מבטה של הדיילת הטורקייה. היא בוהה בי. כשעינינו מצטלבות היא ממהרת אליי. הבעת פניה נוטפת חנופה. מנפלאותיה של מחלקת העסקים. "האם חסר לך משהו, גברת?" היא שואלת בנימה של שפחה חרופה. ומה אם הייתי עונה לה: "כן, אני רוצה את החיים הקודמים שלי בחזרה"?

במקום זה אני מחייכת אליה ונדה בראשי בתקיפות בשלילה באופן שאפשר לפרש בדרך אחת בלבד: עופי לי מהעיניים, את הדבר האחרון שאני צריכה על הראש שלי עכשיו. נשים אנורקסיות תמיד מעוררות בי כעס. גם נשים יפות מדי, אגב. למרבה הפלא היא עדיין ניצבת מעליי. אני מרימה אליה עיניים בחשדנות. האם הבחינה בזרמים של רעד בלתי נשלט שחולפים בגופי?

לא. עיניה המאופרות באופן זוועתי, כמו קריקטורה של ליצן בקרקס, בוחנות האם אני חגורה כהלכה. מהזווית הזו אני מבחינה לראשונה שהלחי השמאלית שלה מחוטטת. היא מחוררת בכתמים מכוערים שנותרו ממחלת עור או מפצעי בגרות שגורדו עד זוב דם. אפילו המייקאפ הכבד אינו מצליח לטשטש אותם.

המראה של הדיילת המצולקת ממלא אותי שמחה. הנה, גם יפהפייה מצועצעת כמוה, שבעוד שעה או שעה וחצי תמריא מטהרן לשוב לארצה חופשייה ומאושרת בעוד אני נשארת כאן, אינה נקייה מפגמים. ואני נרגעת. אבל לא לאורך זמן.

כשהיא סוף־סוף מסתלקת, אני חוזרת לייסר את עצמי במשחק הניחושים: האם התקף החרדה כבר כאן, או שמה שחוויתי לפני רגע אינו יותר מאשר איתות ראשון בלבד, והגרוע מכול עוד לפניי, בתור לביקורת הדרכונים?

***

זהו התקף שני בתוך יומיים. הראשון פקד אותי שלשום בלילה בארץ. הייתי בביתנו שבכפר שמריהו. המזוודות כבר היו ארוזות. ארוחת הערב עברה בשתיקה. סער ומעיין אכלו משהו במבטים מושפלים ומיהרו להסתלק. ברק שלח מסרון פרידה סתמי מהצבא. אילני, בעלי, פינה את השולחן ואמר דברים של מה בכך. לא שמעתי מה אמר. לא הגבתי על מה שאמר. לא הייתי שם. נשכבתי במיטתנו ובהיתי בתקרה כמו זומבי.

בעלי נבהל. לא הגבתי להפצרותיו להתארגן ליציאה לנמל התעופה בן גוריון וסירבתי לשנות את תנוחתי. הזמן חלף. המונית הגיעה וצפרה. מעולם לא קרה לי כדבר הזה. הוא הזעיק את שמעון. שמעון הגיע מהר. הוא לא בא לבדו. ראש המוסד הצטרף אליו. הדבר העיד יותר מכול על החשיבות שהם מייחסים לי ולשליחותי. הסכמתי לצאת אתם לגינת הבית. שתינו תה לימונים. בעלי וילדיי הקיפו אותנו בסקרנות. כשהם התרחקו מטווח שמיעה, שמעון אחז בידי. מעולם לא אחז בידי. אין זה סגנונו. הוא דיבר על לבי. בסיום חזר על הבטחה שכבר השמיע באוזניי בבוקר ההוא, וראש המוסד הנהן ראשו בהסכמה: זו נסיעתי האחרונה לאיראן, או לכל היותר אחת לפני אחרונה. אחריה אשוב לארץ לצמיתות ואקבל את מלוא הסכום שעליו התחייבו בחוזה שנחתם אתי.

"אל תשכחי, את הולכת להיות אישה מאוד עשירה," סיכם בנימה שיכלה להתפרש כעידוד, ובאותה מידה גם לא הייתה משוללת גוון ציני. את המשפט הזה ראש המוסד לא אהב. כסף?! הוא החמיץ פנים. טיפוס כמוהו מעדיף שאסכן את חיי בשם הפטריוטיות הצרופה בלבד. עד אז הוא ישב ללא נוע. נתן לשמעון להפעיל עליי את קסמיו. שמעון הצטיין בזה. הסביר לי בקול רך, כדרך שמסבירים לילדה קטנה, שאני חייבת לצאת לטהרן להשלים את המשימה "הסופר רגישה" שלשמה נשלחתי, כי אין מי שיעשה אותה טוב כמוני. "תסיימי, תחזרי ושלום על ישראל," אמר.

הוא ראה שאני מלאת חרדה. מי לא יהיה מלא חרדה במקומי? אלא שהוא לא ידע ולא היה יכול לדעת ממה באמת אני חרדה כל כך.

בוקר היום ההוא.

הם עושים לי הצגת תכלית. לוקחים אותי לבסיס אימונים של צה"ל ומדגימים לי את דרך הפעולה. מסתבר שכמה מה"צעצועים" שלי, מהסוג שכבר הברחתי בעבר לטהרן ועתה הם מוסתרים היטב בפינות שונות שלה, מתחברים זה לזה והופכים למזל"ט שגודלו כגודל ספר בפורמט אלבומי. המזל"ט מצויד במדחף מסוג רוטור כמו של מסוק, במצלמה, בקנה זעיר בעל קליע קטלני אחד ובמערכת להשמדה עצמית. לזה יש להוסיף מערכת שליטה עם אנטנה בגודל של שלט־צעצוע. התבקשתי לנסות.

כבר בניסיון הראשון הצלחתי להטיס אותו לשמיים, אבל רק בניסיון השלישי הצלחתי לכוון אותו לעבר מטרת דמה ולהפעיל את מערכת הירי. מטרת הדמה התפוצצה והפכה לכדור אש. שמעון והמדריכים שלי מחאו לי כפיים. "אל תשמחו, אני לא מתכוונת להפעיל את זה," הטחתי בהם.

"ברור," אמר. "מצד שני, בג'וב כמו שלך, לעולם אין לדעת."

מאוחר יותר, בפגישת תדרוך אחרונה במטה המוסד, התבשרתי שלראשונה יהיה עליי להטמין כמה מה"צעצועים" האחרים שברשותי גם בביתו של אדם שאני מכירה מקרוב. סירבתי. זה בדיוק מה שאמרתי להם. שאני מסרבת. זה לא מקובל לסרב להם. איש אינו מסרב להם. הסירוב מנוגד לערכיו של הארגון.

"למה?" שאלו בפליאה.

"הוא הבוס שלי," עניתי בכנות.

שניהם צחקו יחד. הם לא מרבים לצחוק. אין זה סגנונם.

"בוס?! הוא איראני מטונף!"

"ובכל זאת," אמרתי, כאילו כולנו פעילים בתנועת נוער.

שמעון התגבר יפה על סערת רוחו. "את לא הולכת לירות בו. בסך הכול עלייך להניח את אחד ה"צעצועים" שלך במקום שנורה לך. עבודה נקייה ופשוטה שלא שונה בהרבה ממה שעשית עד היום."

"את לא הולכת לירות בו" — הניסוח שהיה אמור להרגיע אותי עשה את ההפך הגמור. מכאן המרחק להתקף החרדה היה קצר. קצר מאוד.

***

מוחסן הוא הבוס שלי. אין זו הפעם הראשונה שמקנן בי חשד שנבחרתי לשליחותי כדי לשמש תליינית של רבים מחבריי החדשים. מוחסן הוא גם בעלה של נדיה, חברתי הטובה ביותר, ואביהם של חמישה ילדים: ארבע בנות צעירות ובן פעוט, חולה לב שימיו ספורים, עלי הקטן, ילד מתוק עם גומת חן וחיוך מקסים שאותו אני אוהבת יותר מכל דבר אחר בעולם ההפוך שלי.

"לא, לא, לא," הנדתי את ראשי לעבר שמעון בבוקר ההוא בתדרוך במטה המוסד כששמעתי מה נדרש ממני הפעם.

"לא, לא, לא," אמרתי לשמעון ולראש המוסד והנדתי את ראשי בלילה ההוא בגינת ביתי.

זו הפעם הראשונה שנדרשתי לפעול בטהרן נגד מטרה מוחשית. אדם בשר ודם עם זהות ופנים. עד כה משימותיי היו פשוטות ולא דרשו ממני מעורבות רגשית, למעט הקפדה על זהירות אישית: להטמין את ה"צעצועים" שקיבלתי משמעון, שלא ממש ידעתי מה טיבם, במקומות ציבוריים בלבד, כמו מרכזי קניות, משרדי ממשלה, משרדי נסיעות, אולמות כניסה של בתי מלון מרכזיים, מסעדות ובתי קפה ותחנות של רכבת תחתית.

"למה?!" תמה שמעון. בקושי השתלט על הכעס שלו. "לך אני צריך לספר למה?! מיהו מוחסן אבאדי 'שלך' ואיזה בנזונה הוא?"

שתקתי. שלוש שנים וחצי אני עובדת עם מוחסן, ואין יום שאינני מהרהרת בפער הבלתי נתפס בין האיש ששמעון מספר לי עליו לבין האיש שאני מכירה מקרוב. כאילו אין מדובר באותו אדם. "מוחסן של שמעון" אחראי להברחת אמצעי חבלה המכוונים נגד עמי וארצי, ובראשם חגורות נפץ קטלניות המשמשות מחבלים מתאבדים. הם מפוצצים את עצמם במרכזי הערים תל אביב, ירושלים וחיפה, והופכים את הרחובות לנהרות של דם. בפיגועים מקפחים את חייהם אזרחים חפים מפשע, בכלל זה ילדים רבים בגילם של ילדיו שלו. ידיעות בעלות תוכן דומה מתפרסמות בקביעות בתקשורת העולמית. נטען בהן שספינותיו מבריחות נשק ותחמושת למוקדי טרור בעולם, כמו עזה, הגדה המערבית, תימן וסומליה. מוחסן הודף בקביעות את ההאשמות נגדו. בהופעותיו בתחנות טלוויזיה ערביות הוא טוען בלהט שגם אם הוברחו אמצעי חבלה בספינותיו, הדבר נעשה שלא בידיעתו ולא ביוזמתו. אני מאמינה לו.

"מוחסן שלי" שונה בתכלית. הוא איש עסקים איראני, אמיד ונעים הליכות הרוכש לי כבוד רב, נוהג בי בהגינות ומשלם לי יותר משחלמתי אי־פעם. הוא אחראי על ניהול צי ענק של מכליות דלק ואוניות סוחר, צי השייך למשפחתו המיוחסת ועתירת הממון וההשפעה, שהונה נאמד במיליארדי דולרים ובבעלותה בארות נפט וגז טבעי.

"השורה התחתונה," חתם שמעון את התדריך האחרון שקיבלתי, "ידיו של האיש הזה מגואלות בדם של יהודים. במזל גדול תפסנו מול חופי סודן ספינה שלו, שהמטען שלה היה מיועד להגיע בסוף הדרך לחמאס בעזה ולחיזבאללה בלבנון. המטען כלל טילים בשם 'פתח' לטווח של 300 קילומטרים, מצוידים בראש קרבי במשקל 500 קילוגרמים, המסוגלים לנוע במהירות של 1.5 קילומטרים בשנייה — שהם 4,500 קילומטרים בשעה — ומסוגלים לפגוע במדויק בכל מקום בישראל, כולל בכור הגרעיני בנגב ובמרכז תל אביב. הבנת איזה נזק גורם לנו האיש השפל הזה?"

רציתי לענות "לא." אחז בי רעד. הוא לא פסק כל היום עד שבערב התמוטטתי.

בגינת ביתי האריך שמעון בנימוקים. שוב ושוב הסביר מדוע אני חייבת להתאושש ולצאת מהר לטהרן. ישבתי מולו והקשבתי בלי להגיב, עד שקטעתי אותו. בפי הייתה בקשה נדירה. חצופה. ביקשתי שיאפשר לי להשתחרר מהחוזה. התחננתי שישלחו במקומי לטהרן סוכן אחר. אני את שלי עשיתי. "אני מפחדת," שיקרתי בקול סדוק, "יש לי הרגשה חזקה שכבר נחשפתי ושהאיראנים רק מחכים לעיתוי המתאים כדי לשים עליי יד."

"שטויות," ביטל שמעון בצדק את חששותיי. "מוחסן הוא הפטרון שלך. הוא חולה על התחת שלך. בזכותך הוא היום השם החם ביותר בשלטון שם. כל עוד הוא בצד שלך אף אחד לא יעז לגעת בך."

לא נראיתי משוכנעת. עובדה: ראש המוסד התערב לראשונה בשיחה. "קרה משהו שאנחנו צריכים לדעת?" שאל בשום שכל.

כתשובה עטיתי את מסכת פני התם.

"מה הסוד שלך?" שאל בשלווה.

"לעמליה אין סודות," הזדרז שמעון לענות במקומי.

"ומה את אומרת?" התעקש ראש המוסד.

"אני אומר לך, צ'יפ. אין לה סודות," המשיך שמעון להתערב.

"איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?" שאל אותו ראש המוסד בלי להסיר ממני את עיניו.

"אני מכיר אותה!" אמר שמעון בלהט.

"הוא מכיר אותך?" שאל אותי ראש המוסד.

שניהם המתינו לתשובה. זו הייתה צריכה להיות תשובה קלה. בנסיבות אחרות הייתי יורה אותה בלי להניד עפעף. לא הפעם.

"העיניים שלה," אמר ראש המוסד בשקט, עיניו נעוצות בפניי כאילו היה רופא.

"העיניים שלה?" השתומם שמעון.

"הן ירוקות."

"אז..."

"הן מדברות," אמר לו ראש המוסד.

הרעד בידי השמאלית התגבר והיא התחילה "לרקוד". אחזתי בה עם ידי הימנית. נדמה לי שגם מצמצתי. ידעתי — הרגע נוסף לי אויב חדש.

***

"עקרב שחור". זה שם הקוד שהדביק לי המטה בתל אביב.

לו היו שואלים לדעתי, הייתי מציעה כינוי מתאים הרבה יותר. "ארנבת מבוהלת", למשל. או אפילו "תרנגולת פחדנית". בכל ביקור מולדת אני מייללת. שמעון מנחם אותי בדרכו המיוחדת: "תפסיקי ליילל, פרנואידית."

"אני לא פרנואידית," אני מתקוממת. "האויבים שלי אמיתיים."

כשאני אומרת לו שאני בטוחה שזהותי נחשפה, הוא מעודד אותי: "מה אתך, האיראנים הם כלבים בני כלבים. לכלבים אין סיכוי לתפוס אחת כמוך. את חתול עם חושים של חתול רחוב."

וכשאוחז בי התקף חרדה, הוא שולח לי מסר מרגיע: "אני לא מבין מה הבעיה שלך. את לא רואה שאת חכמה מהם?"

הוא אינו מבין. לא מהם אני פוחדת, אלא מעצמי. ממילה אחת קטנה, מיותרת, שתיפלט מפי בהיסח הדעת. היא תחשוף את זהותי ותביא למותי. אני לא רוצה למות.

***

אנחנו מנמיכים עוד. אפי תקוע בחלון המטוס. אני מנסה לזהות את המקומות החולפים מתחתיי. את מקומו של המדבר הצהוב ללא סוף מחליפים בתים נמוכים מגובבים ללא סדר. הרווחים ביניהם מצטמצמים במהירות עד שהם הופכים לגוש אורבני ענק רוחש חיים. אלה פרבריה הצפון־מערביים של טהרן.

אני לא מאמינה — אני חוזרת בדעה צלולה ובמצח נחושה אל לב לבה של מאורת הנחשים. גופי רותח. הטמפרטורות שלו בשמיים. אני נוטפת זיעה מתחת לבגדיי הכפולים. הזיעה מוסיפה סבל לסבלי. כאילו לא די לי במה שכבר יש לי. נקרעת בין תשוקות מנוגדות, אובדת עצות. ואז — מזנקת ממקומי.

המטוס בעיצומו של תהליך הנחיתה. כולם כבר חגורים. הדיילות אינן מספיקות להגיב. אני מסתגרת בחדר השירותים. הן מקישות בחוסר סבלנות על הדלת הנעולה ואחר־כך חובטות בה ממש, מאיצות בי לסיים. בתא הצר אני פושטת את הבורקה הארורה שאני לובשת מעל בגדיי המערביים ומראשי אני מושכת את הרעלה עם מטבעות הזהב הרקומים. די עם המשחקים — בבת אחת אני חוזרת להיראות כמו מי שאני באמת.

רוב הנוסעות האיראניות עשו קודם לכן את ההפך הגמור: את הבגדים המערביים הנוצצים שבהם עלו למטוס הן החליפו בתא השירותים לסחבה פונדמנטליסטית. אני זרה. מערבית. באיראן נשים מערביות פטורות מהלבוש המדכא הזה.

נאלצתי להתחפש כי זה היה המוצא היחיד שעמד בפניי. בנמל התעופה אטאטורק באיסטנבול, חצי שעה לפני העלייה למטוס, התנפל עליי חבר ילדות מרמת גן שלא ראיתי שנים. הוא היה נרגש לראות אותי. נדבק אליי כצל. כדרך הישראלים המטיר עליי מבול של שאלות חקרניות. מה אני, מי אני, לאן אני. סיפרתי לו שאני מהנדסת. זו הייתה אמת, אבל לא כל האמת. הוא לא הניח לי עד שחילץ ממני את יעד הטיסה שלי.

"כמוך, לישראל," אמרתי. זה היה שקר, כמובן. היעד שלי היה שונה לחלוטין. אך למרבה האירוניה, אולמות היציאה לשני היעדים הכל כך מנוגדים היו צמודים זה לזה: האחד לתל אביב, השני לטהרן. התעתוע לא הסתכם בזה. שתי הטיסות עמדו לצאת יחד, באותה השעה ממש. לא היה לי סיכוי להגיע לשער היציאה למטוס שלי בלי שיבחין בי ובלי שהדבר יעורר את חשדו. הייתי חסרת אונים. הוא תפס את זרועי. השתלט על אוזניי. חפר לי. הרגשתי אבודה. אבל ברגעים כאלה אני פורחת. מוחי מתעורר לחיים. אלה הרגעים שלי. הדפתי את ידו, נפרדתי ממנו בחטף, רצתי לחדר השירותים, שלפתי מתיקי את מה ששלפתי והתחפשתי.

כעבור שלוש דקות חלפתי על פניו. הוא לא זיהה אותי. גם אני לא זיהיתי את עצמי. בחלונות הזכוכית הענקיים ראיתי את בבואתי: איראנית אדוקה מבטן ומלידה. רק התרמיל המערבי הגדול שעל גבי קשר אותי לזהותי הקודמת, אלא שהוא לא הבחין בפרט זה. ראיתי אותו מחפש אותי בעיניו. קיוויתי שאיש לא הבחין בסיטואציה. אירועים כאלה עוד יקצרו את חיי. אם לא אמות מכדוריה של כיתת יורים, הנזק הנגרם לבריאותי הנפשית ההולכת ומתערערת יהרוג אותי.

עוד רגע הנחיתה. אני יוצאת מחדר השירותים של המטוס בדמותי החדשה ושבה למקומי בצעד קל. לו יכלו עיניהן של ארבע הדיילות הטורקיות לירות בגבי, במקום לשלוח בו מבטים רושפי־אש, הייתי נופלת עכשיו במעבר מחוררת ומתבוססת בדמי.

***

16:45. זה עתה נחת המטוס שלי בנמל התעופה הבין־לאומי על שם האימאם חומייני. התור לביקורת הדרכונים אינו ארוך אבל מתנהל באטיות. לבעלי דרכון זר מוקצית עמדת בידוק אחת בלבד. כל דרכון נבחן בקפידה. הפעם אני מברכת על כך בלבי. יש לי די זמן לייצב את נשימתי, להסתגל למציאות החדשה, לשנן את סיפור הכיסוי שלי השחוק מרוב שימוש, לחזק את השפתון ולהוסיף צבע כחול לעיניים. אופס — בידי שוב אוחז רעד, ומלאכה פשוטה כמלאכת האיפור מסתבכת. אני מוחקת ומתקנת. מסרבת לוותר.

אני תמיד מתוחה עד הקצה לפני ביקורת דרכונים, בטהרן או בכל נמל תעופה אחר בעולם. גם בארץ. יש לזה הסבר: אני לוקה בתסמונת מובהקת של "על ראש הגנב בוער הכובע".כבר למדתי על עצמי — הסכנות אינן רודפות אחריי. זו אני שרודפת אחריהן. התמכרתי. לא יכולה אתן, לא יכולה בלעדיהן. כמו נרקומן שיודע מה יהיה בסופו ובכל זאת אינו חדל להזריק.

לבי מבשר רעות. מאידך ניחנתי במזל טוב. לו רק ידעתי מי מהשניים ינצח. התקרה של האולם החדיש מרושתת במצלמות אבטחה. מקצתן דוממות, מקצתן נעות על צירן. אני מתקשה להתגבר על יצרי ומגניבה לעברן מבטים ארוכים. הנוסעים בתור שלי מודעים לקיומן אבל הם אינם נוהגים כמוני. הם ניצבים קפואים במקומם, ראשיהם זקורים ישר קדימה כמו חיילים במסדר, פניהם חתומות, העיניים מזוגגות. אין בהן זיק אנושי. רק התנועות התזזיתיות מדי פעם של גופם מסגירות את סערת הנפש שבה הם נתונים. ממחטה אחוזה בכל אחת מכפות ידיי. שתיהן ספוגות זיעה כאילו נשלפו זה עתה מהים.

הפחדים שלי מוגזמים. אני מצוידת בשלוש "תעודות ביטוח":

האחת, הדרכון הצרפתי שלי אמיתי; השנייה, מוחסן נמנה עם הטופ שבטופ של צמרת השלטון; השלישית, אני עובדת זרה במעמד של אורחת רשמית של הממשלה. אבל זו איראן. ובאיראן כמו באיראן, את אף פעם לא יכולה להיות בטוחה בשום דבר.

בפעם המי יודע כמה אני מעבירה יד מהירה על גופי ועל תרמילי, נוגעת עם קצות האצבעות בפינות נסתרות. הכול שם. חבויים בהן ציוד צילום, האזנה ושידור ממוזערים, הצעקה האחרונה בפיתוח הטכנולוגי בתחום. שוויו 2.2 מיליון דולר, כפי שהם טרחו לציין באוזניי שלא לצורך. כאילו הבעיה היחידה שלהם היא שלא אאבד אותו.

אינני יודעת איך הם עושים את זה, אבל אריזות הסיליקון הזעירות שבהן הכול מוטמן מטשטשות את סודן. עד כה הן לא צפצפו בשום גלאי מתכות שדרכו עברתי באינספור נמלי תעופה ברחבי העולם. הדבר אינו מפריע לי לצפות לגרוע מכול, בכל פעם שאני צריכה לחלוף על פני גלאי כזה. לחץ הדם שלי הגבוה באופן טבעי מרקיע לגבהים חדשים ואני נוטפת זיעה כמו סוס שסיים מרוץ במדבר. כך גם הפעם. אני מהרהרת במטען הנסתר שאני נושאת. זה טיפשי, בלתי סביר: חלפו שלוש שנים וחצי ועדיין אינני יודעת מהי מטרת שליחותי. כלומר מהי מטרתה האמיתית. נכון שאני מטמינה בהנחיית שולחיי מצלמות וציוד האזנה ברחבי העיר, "צעצועים" בלשונו של שמעון, אולם מקנן בי החשד שהפעולות האלה אינן חיוניות עד כדי כך ששווה להם לסכן את חיי בגללן וגם לשלם לי את הסכומים הגבוהים עליהם התחייבו.

"ה'צעצועים' האלה הם 'אמצעים מיוחדים'," מסביר לי שמעון בכל פעם שאני תוהה על קנקנם באוזניו. "הם שילוב של מיקרופונים רגישים ותחנות ממסר. בזכותם אנחנו יודעים בתל אביב בזמן אמת מה קורה 'אצלכם' בטהרן. אבל תביני, חביבה'לה. לטובתך, ככל שתדעי פחות כך התחת שלך יהיה מוגן יותר." פרצופי מתעקם בקביעות במיאוס, ואז הוא מוסיף בקביעות: "תביני, בשבילנו המשימה שלך מסתכמת בזה שאת שם."

לא הפעם. הפעם המשימה שלי קיבלה מטרה מוחשית: ראשו של מוחסן. אלא שלי יש מטרות משלי. סורי.

***

ירושלים, שלושה וחצי חודשים קודם לכן.

ראש הממשלה העניק לי בלשכתו צל"ש על עבודתי בטהרן. "את בר כוכבא ממין נקבה," הוא אמר לי בפאתוס. הגיעו אתי בעלי, שלושת ילדינו וראש המוסד. שמעון, מפקדי הישיר, נעדר. הבנתי אותו. שנינו ידענו שאני לא ראויה לצל"ש הזה. התאומים ברק וסער קיבלו חופשה מיוחדת מצה"ל. אחותם הצעירה רטנה שהיא מבזבזת זמן יקר במקום ללמוד לבחינת הבגרות במתמטיקה. שלושתם רטנו על שלא הורשו להכניס לאירוע את הטלפונים החכמים שלהם. הצילום שלהם למזכרת עם ראש הממשלה נעשה על־ידי צלם הלשכה. אני אינני מופיעה בו.

"יש לכם אמא שבכל בוקר מכניסה בעיניים פקוחות את ראשה ללוע של אריה ובכל ערב מוציאה אותו בשלום," אמר להם ראש הממשלה בנימה שהיה אפשר לזהות בה הערצה והתפעלות.

הם לא התרשמו ולא הבינו על מה המהומה. חיפשתי מילים כדי להסביר. מאמציי התגלו כמיותרים. הם איבדו מהר את סקרנותם. הנחתי להם. לא שלא התאכזבתי. בכל זאת, יכלו להפגין קצת יותר אהדה.

בדרך חזרה עצרנו במסעדה "חצות וחצי" והזמנו מעורב ירושלמי בצלחת. קיוויתי שהאירוע ישדרג אותי בעיניהם. שהם יראו באמא שלהם את מה שהם לא רואים בה בדרך כלל. כרגיל, השאירו חצי מהמנה בצלחת. כרגיל, אכלתי מה שהשאירו. לא משאירים אוכל בצלחת.

מעיין העירה: "הוא יותר נמוך ממה שחשבתי." ברק הוסיף: "וגם יותר שמן." אביהם תרם את חלקו: "מחרחר מלחמה. רואה ערבים רק דרך הכוונות." מעיין לא חסכה מכולנו את דעותיה השמאליות הקיצוניות: "אתם כל כך מטומטמים! מתי תבינו שגם לערבים יש זכויות על האדמה המזוינת הזאת?" ברק התחמם: "זו מדינת היהודים ומוטב שאת והחברים החנונים שלך תבינו את זה!" סער, אחיו התאום, שתק כהרגלו. נוהג כמו נוכח־נפקד. התמסר למוסיקת טראנס שאותה ינק באמצעות האוזניות שלא משו מראשו. "נו סערי, מה אתה אומר על ראש הממשלה?" פניתי אליו ושלחתי בחיבה יד אל בלוריתו הסבוכה, כפי שאהבתי לעשות כשהיה קטן. הוא נרתע ממני בבהלה. על פניו עלתה הבעת מיאוס. כאילו התכוונתי למרוח את ראשו בזפת רותחת.

"אמא, במה בעצם את עובדת?" שאל ברק, הנבון והחכם מבין השלושה, כשכבר נדחקנו במכונית שלנו בדרך חזרה לביתנו בשפלה. שאלתו נשמעה לי יותר כמו: "אמא, למה בעצם כל זה מגיע לך?"

אילני הקדים אותי: "אתה עוד לא יודע במה אמא עובדת?" תהה ובקולו עלבון.

"אבא, אם הייתי יודע לא הייתי שואל. לא חושב?" באה התשובה החצופה.

"אני... אני..." התחלתי.

"אמא היא מין... היא סוג של..." ניסה אילני לסייע לי.

"... שליחה," השלמתי מהר את המשפט לפני שתימצא הגדרה פחות קולעת לפעילותי. "אני מין שליחה של המדינה שלנו במדינה ש... ש..."

"במדינה שאין בה נציג של משרד החוץ," בא בעלי לעזרתי בניסוח שאין טוב ואירוני ממנו.

"במדינת אויב מסוכנת?" שאל ברק.

"נראה לך?! מה פתאום?!" מיהרתי לשקר.

"הא, אז את בסך הכול סוג של דיפלומטית," אמר ובקולו נשמעה אכזבה קשה. "כן, סוג של," אמרתי, שמחה על הניסוח הלא מחייב. "למה? מה חשבת?"

"חשבתי שאת סוכנת אמיתית," אמר והאכזבה בקולו התחזקה עוד. "מה זו סוכנת אמיתית?" שאלתי.

"כמו... בסרטים," ענה בני הקצין.

"איזה סרטים?"

"משימה בלתי אפשרית, זהות אבודה, ג'יימס בונד. כאלה."

צחקתי. ההשוואה למעלליהם של טום קרוז, מאט דיימון וחבריהם שעשעה אותי. הוא לא צחק אתי. הילד שלי, קצין בסיירת גולני, נראה מאוכזב באמת. הופתעתי. לא עלה בדעתי שהוא מקווה שעיסוקיה של אמו יהיו נועזים יותר.

הסיוע הגיע מכיוון בלתי צפוי. "היא משקרת לך," אמרה לו אחותו.

"מה אמרת?" הטיתי לעברה את ראשי בחדות.

"את משקרת!" חזרה ואמרה לי מעיין, פניה במרחק נגיעה מפניי. "את תמיד משקרת. את שקרנית."

"איך את מדברת אל אמא שלך!" הזדעק אילני להגן על כבודי.

הגבתי בדרך שהפתיעה את כולנו. פרצתי בצחוק. "את צודקת," אמרתי לה. "אני משקרת ואפילו משלמים לי על זה כסף טוב. היית מאמינה?"

קשה לי להודות, אבל בתי משולחת הרסן דיברה אמת: אני שקרנית. את השקר הפכתי למקצוע. יש לי צידוק קלוש: הוא משרת את המדינה שלי. יש לי צידוק נוסף, מוצלח ממנו: השקר מאפשר לי לחיות חיים גדולים מהחיים. בלעדיו לא היה לי סיכוי לחיותם. הצרה היא שמרוב שקרים אני מתבלבלת. אני לא זוכרת מה אמרתי למי, מתי הם מתחילים ואיפה הם מסתיימים. והכי גרוע — גם כשאני דוברת אמת מקננת בי תחושה כבדה של אשמה, שבעצם אני עדיין משקרת.

***

האנשים מאחוריי משמיעים קולות של מורת רוח המבטאים זירוז. הגיע תורי. אני מעמיסה בבהילות את התרמיל הכבד על גבי ומדדה לעמדה של שוטר הגבולות האיראני. הוא עומד מאחורי מחיצת זכוכית עבה. בוחן את דרכוני. מביט בו ובי לסירוגין. משתהה. מצחו מתקדר. אני נדרכת.

"מה מטרת בואך, מדאם שורקי?" הוא שואל אותי בצרפתית, מדפדף בדרכון הצרפתי שלי ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה ומנער אותו כאילו מחכה שינשור מתוכו איזה סוד.

"דוקטור שורקי," אני מתקנת אותו. אני תמיד מתקנת אותם. רספקט.

"מה מטרת בואך, דוקטור שורקי?"

"עבודה," אני עונה כמו תמיד ומצביעה על הניירות הרשמיים המצורפים ואשר מעידים על כך.

הוא בוחן אותם אחד אחד. "איזו מין עבודה?"

"אני מהנדסת."

"איזו מין מהנדסת?"

"של רכבות הרים."

זיק חולף בעיניו. אני אוהבת לספק את התשובה הזו. יש לה השפעה מאגית על שוטרי הגבול האיראנים.

"אמרת רכבת הרים?"

"כן. אני מומחית לבניית רכבות הרים בפארקים לשעשועים."

הוא מגיב כפי שציפיתי שיגיב וכפי שהגיבו חבריו לפניו. מחייך. דיבורו הנוקשה נעלם וגם ארשת הפנים החשדנית והזעופה — סמלם המסחרי של בודקי הדרכונים בכל מקום בעולם — מתפוגגת. "זה נכון מה שאומרים?" הוא שואל בנימה ידידותית המשכיחה ממני את תפקידו ואת מדיו. "הממשלה שלנו באמת מקימה לנו ממערב לטהרן לונה פארק גדול כמו יורודיסני?"

"אפילו יותר גדול מיורודיסני!" אני עונה בהתלהבות מעושה כפי שאני תמיד עונה, נהנית להגזים.

"עם רכבות שדים?" הוא שואל, "גלגל ענק? פארק מים?"

"הכול!" אני מפליגה בתיאורים. מושיטה יד לקבל חזרה את דרכוני.

הוא משתהה. "ומה את עושה?" הוא שואל. "איזה רכבות את בונה לנו?" התור שמאחוריי מתארך בנוסעים של טיסות חדשות שנחתו זה עתה. כל זה אינו מעניין אותו. אני נאלצת להוסיף עוד ועוד פרטים על רכבות השדים שאני מקימה מכספו של מוחסן. הם יעלו במהירות הסילון לשמיים, ידהרו על גבי מסילות תלויות על בלימה ולבסוף יצנחו לאגמים שבהם ישרצו תנינים חיים. הוא משמיע קולות התפעלות. עיניו גדלות ככל שאני מאריכה בתיאורים פלסטיים. אני מרחמת עליו. יודעת — דבר מכל מה שתיארתי לא יתממש במציאות.

***

כשהייתי ילדה הרביתי לפנטז על הימים שבהם אהיה גדולה. "גדולה" בעיניי היה להיות גדולה מהחיים. את חלומותיי שאבתי מהספרים. הם הציתו את דמיוני. טרפתי אותם. החלפתי אותם בספרייה הציבורית בקצב של שניים־שניים. פתחתי בקריאה בהליכה בדרך חזרה הביתה. חציתי רחובות וכבישים בלי להרים מהם את עיניי. פלא שלא נדרסתי. התאהבתי בגיבוריהם ורציתי להיות כמותם. בזכותם הייתי ילדה אסופית, פרטיזנית אמיצה במלחמת העולם השנייה, מצילת ילדים חסרי ישע מציפורני חוטפים אכזרים, לוחמת מחתרות ערב מלחמת השחרור, בת אצילים באנגליה של המאה ה־19, ילדת קרקס וטייסת ב"אל על".

בהשפעתם המצאתי סיפורים. תמיד ידעתי לספר סיפורים. המורים שלי היו שפני הניסיון הראשונים שלי. הם היו מזועזעים כשהתברר להם שהסיפורים שסיפרתי להם בעודי מעמידה פני־תם לא היו ולא נבראו. בכישורים אלה השתמשתי גם בחיי הבוגרים. בצבא נחלצתי בעזרתם משיבוץ מזוויע במשטרה הצבאית ("אבא שלי יושב בכלא על מעשי מרמה"); כסטודנטית נתנו לי המרצים מועדים חדשים להגיש בהם את העבודות שלי לפנים משורת הדין לאחר שהתרגשו ממסירותי לסבתא שלי, "שנפלה ושברה את האגן ואני היחידה שמטפלת בה"; כאמא צעירה הצלחתי בעזרת סיפורי אימה להאכיל שלושה סרבני אכילה קטנטנים שנותרו פעורי פה והקלו עליי את מלאכת ההאבסה. רק כשילדיי גדלו הם הבינו שמעולם לא נהגתי באוטובוס כשהייתי ילדה; מעולם לא לכדתי במו ידיי שודד מסוכן; מעולם לא נחלצתי מבריכה רוחשת תנינים לאחר שאבא שלי "שכח אותי" בגן החיות; ובחורף לא ריחפתי לבית הספר שלי בעזרת מטרייה בסגנון מרי פופינס. נדמה לי שבכך אכזבתי אותם.

***

שוטר הגבולות האיראני מחתים את דרכוני בשתי חבטות עזות ומשחרר אותי. "חֵיְלִי מָמְנוּנָם," אני אומרת לו בכוונה גדולה. "תודה רבה." עיניו מלוות אותי. הן אוהדות. כמו במפגש נורמלי בין שני בני אדם. רואה? אני מתריסה כלפי עצמי באירוניה, לא כל האיראנים הם רוצחי ילדים.

לאחר שאני אוספת מהמסוע את שתי המזוודות התפוחות שלי אני פונה לעבר דלתות היציאה. בדרך אליהן אני עוד צריכה לחלוף על פניהם של שוטרי המכס. ארבעה מהם ניצבים בשורה אחת במרחקים שווים זה מזה, מתוחים כמו זקיפים וסורקים בעיניהם את היוצאים, המשפילים מבט כשהם עוברים ביניהם. אני עושה כמותם. על גבי אני נושאת תרמיל מסע וכל אחת מידיי גוררת מזוודה כבדה על גלגלים.

אני משאירה את המוכסים מאחוריי. מריאותיי נפלט אוויר חם בקול שעלול להישמע כאנחת רווחה. יש לי סיבה. המזוודות אינן תמימות. וכמוהן אני.

דלתות היציאה האוטומטיות נפתחות לקראתי. אני בחוץ. "Jesus Christ," אני ממלמלת לעצמי אוטומטית. זהו, נכנסתי לדמותי החדשה. איך יכולתי לשכוח — ממהרת לענוד על צווארי שרשרת עם צלב קטן מוזהב שעד כה הייתה טמונה בתיקי. המגע של הצלב עם עורי מצמרר אותי. צלבים עושים לי רע. כל כך הרבה שנים ועוד לא התרגלתי.

בבית הנתיבות הסואן אני מרגישה כמו בבית. מכל עבר מסתערים עליי קולות וריחות. הפעם נדמה לי שההמולה גדולה במיוחד. אינני זוכרת אותו הומה כל כך. כאילו העם האיראני כולו בא ויוצא בשעה זו מארצו. אספרסו! כפול! עכשיו! ומיד! — אני מזמינה שניים וגומעת אותם בעמידה. לקפה מר, משובח, יש תמיד השפעה מבורכת עליי. ואכן, הקדרות שאפפה אותי אך לפני רגע נעלמה כלא הייתה. כזו אני. אני שומטת מידיי את המזוודות ומניחה אותן לרגליי. התרמיל הכבד נותר על גבי. ממנו אינני נפרדת אפילו לרגע. מסתדרת. מתקנת את האיפור. הפעם הפעולה הפשוטה מוכתרת בהצלחה. ידיי נשמעות לי. הן מיומנות. מהירות. משיכה אחרונה של כתום עז לשפתיי. זהו. אני מוכנה "לקראתו".

חוזרת וסוקרת בעיניי את ההמון שסביבי. מהדי — המחשבות על האיראני הצעיר בעל עור הקטיפה, המתגורר לסירוגין בברלין ובבירת איראן, מאזנות את האימה שבה אני נתונה. לא קבענו, אבל קיוויתי שיחכה לי כפי שחיכה לי בהפתעה בפעם הקודמת. עיניי סוקרות את ההמונים. הוא אינו נראה בשום מקום. אני מתאמצת שלא להתאכזב. מאמציי עולים בתוהו. האוויר יצא ממני, הייאוש חזר.

***

מצאתי במי להתאהב. "הוא" לא היה בתוכניות שלי. "זה" לא התאים לי בשום צורה. אולם לא נשאלתי לדעתי. מתעתועיו של הלב. התאהבתי בסערה. כנראה כך זה כשמתאהבים. חזרתי להיות מי שהייתי פעם, לפני שהפכתי לאשת איש חסודה. חזרתי לחרוש מזימות. דמיוני הוצף במחשבות אסורות. דמי געש. כאילו אין לי מכל אלה. ארבעה הפריעו לי לממש את אהבתי: אשתו, בעלי, מדינתי והשכל הישר שעוד נותר בי. בסתר התחבטתי בסוגיה: ומה אם לא יהיה מי שיפריע לי?

***

עיניי קולטות אישה. היא עטופה בבורקה ארוכה בעלת גוונים עזים של אדום־כתום. היא מכסה אותה מכף רגל ועד ראש ואינה מסגירה את זהותה. במקום שהבורקה תטשטש את תווי גופה היא דווקא מדגישה אותם. מציגה גזרה דקה מעוררת קנאה.

האישה הזו מנופפת בידיה בהתלהבות לכיוון שלי. היא ניצבת במפלס העליון של הטרמינל, בקצה המדרגות הנעות. בידיה ילד קטן. חולפות שניות ארוכות בטרם אני מבינה שאליי מכוונים נפנופיה. נדיה? והנה היא כבר מולי, עוטפת אותי כהרגלה בחיבוקים ובנשיקות. שתי עיניים נוצצות המציצות אליי מבעד לשני החרכים מסגירות את זהותה. לא רק בזכותן אי־אפשר לטעות בה. מכל עבר מסתער עליי ענן של "שאנל 5". נדיה היא פרסומת מהלכת לבושם המפורסם. ידועה בחיבתה למותג שכיכב בעולם של אתמול. מזליפה ממנו על עצמה כמויות כאילו מדובר במי רחצה.

"יקרה שלי, איך הייתה הטיסה?" היא שואלת אותי בצרפתית.

"מה את עושה פה?" אני מחזירה לה שאלה בפליאה.

"מהר! מוחסן בשירותים!" מסננת נדיה בקול צרוד. "שלחת?"

"כן."

"ממרסיי? מהיכן במרסיי?"

"מתיבת דואר מול תחנת הרכבת."

"מ־Aveneu du General Leclerc?"

"לא. מתיבת הדואר שמול לכניסה השנייה ברחוב Rue Berbard du Bois."

"ליד הסלון של מאדם הנרי?"

"לא זוכרת. יש שם קונדיטוריה..."

"ברור," היא קוטעת אותי בהתלהבות וממהרת להנמיך את קולה. "הקונדיטוריה של רשאר! הוא אחיה של מדאם הנרי. רשמת על המעטפה את הכתובת שלנו במדויק?" היא לוחצת.

"מילה במילה."

"כתבת גם 'טהרן' וגם 'איראן'?"

"לא, ישראל," אני שומעת את עצמי מתבדחת ומתפלצת. שד ה"משחק באש" שוב יצא ממני. היא אינה מבחינה בכך. אני ממהרת לתקן. "כן, גם טהרן וגם איראן."

"והוספת מדבקה של דואר אוויר?"

"כן."

"כחולה?"

"ברור."

"את בטוחה? לא שכחת? אני לא צריכה לספר לך כמה זמן לוקח למכתב להגיע בדרך הים..."

"הדבקתי."

"מתי לדעתך נקבל אותו?"

"בעוד ארבעה־חמישה ימים. קשה לדעת איך עובד הדואר שלכם עם כל העיצומים שהטיל עליכם העולם."

"אני כבר לא יכולה לחכות."

"סבלנות. הוא יגיע."

"אחזיר לך את הכסף. יקרה שלי, בגללי עשית סיבוב גדול."

"את מדברת שטויות. זה היה בדרך."

"איך מרסיי שלי? יפה כמו פעם? והים? מלא יכטות? הרבה אנשים ברחובות? ועל חוף הים? כבר התחילה העונה או עדיין קריר?"

"הכול כמו פעם."

עיניה נוצצות, וכבר היא מסתערת עליי בפרץ שני של חיבוקים. היא עושה זאת ביד אחת בעוד ידה השנייה אינה מרפה מעלי הקטן שלה. החיבוק שלה הפעם ארוך וחזק מהרגיל, עד שה"שאנל 5" שלה מתערבל ב"סיסלי" שלי. "את לא חברה שלי," היא אומרת לי בקול חנוק מדמעות, "את אחותי. לעולם לא אשכח מה שעשית בשבילי."

***

את רעיון המכתב העלתה נדיה באוזניי לפני שבוע ימים, שעתיים לפני שיצאתי מטהרן בדרכי לחו"ל למסע ממנו שבתי זה עתה. היא דחפה לידיי שני דפים כתובים בכתב יד צפוף. היה זה במטבח ביתה. היינו בו לבדנו. היא רכנה על אוזני. לחישתה בקושי הגיעה לאוזני. "יש לי סוד. רק את יודעת... אני סומכת עלייך. אני מתכוונת לברוח אתו לצרפת ולקחת אתי את הבנות... תעזרי לי?"

זה היה מפתיע. נותרתי חסרת מילים, ומזל שכך, כי היא הוסיפה ללחוש: "אני סומכת עלייך... את מכירה את מוחסן, עם כל דאגתו לעלי הקטן הוא לא ייתן לנו לעולם לצאת לטיפול רפואי בלעדיו. כתבתי מכתב לעצמי, בשם אמא שלי... כתבתי ש'אני' חולה מאוד ואני הולכת למות, והמשאלה האחרונה שלי היא שאני, נדיה, אבוא לבקר כדי שאומר לה שלום אחרון... מוחסן הוא לא איש רע, דבר כזה הוא יבין. אני מבקשת שתעתיקי את המכתב בכתב היד שלך, תעשי שגיאות... ותשלחי אותו אלינו ממרסיי, שתהיה חותמת דואר של מרסיי... מסכימה, יקרה שלי?"

הייתי המומה. היא הבחינה בכך. טבעי שאגיב כפי שהגבתי. אישה איראנית אינה עושה את מה שהיא תכננה לעשות. אולם לזעזוע שלי הייתה סיבה נוספת: היו לי תוכניות משלי בנוגע לנדיה ועלי הקטן. תוכניתה עמדה לשמוט את הקרקע מתחת לתוכניתי. ובכל זאת ביצעתי את מה שביקשה.

לא סיפרתי על כך לשמעון ולא עדכנתי אותו בשינוי במסלול הנסיעה שלי, העקלקל גם כך, כפי שלא שיתפתי אותו באשר לתוכנית "הפרטית" שזממתי בעניינה. הוא לא היה מבין ולא היה מסכים. הרי לא מעל ראשו מתנדנד בקביעות חבל התלייה, אלא מעל ראשי.

***

"אני מצטערת," אני אומרת לה עכשיו. "אני כל כך מצטערת." שתינו יודעות למה אני מתכוונת. על כישלון שליחותי כבר בישרתי לה ולמוחסן בצהריים בשיחת טלפון מאיסטנבול.

"אין סיבה שתצטערי, יקרה שלי," היא אומרת במתיקות ומהדקת את זרועותיה סביבי. בנה הקטן נמחץ בינינו. "את המלאך הטוב שלנו. עשית בשבילו מעל ומעבר. ישו הקדוש ישיב לך כגמולך." שתינו מגחכות, קולטות כמה אירונית הערתה. היא נתלתה בשמו של הקדוש הנוצרי בעוד היא עטופה בבגדיו של אללה.

זרועותיה אינן מרפות ממני. נשימותיה כבדות. היא צוחקת ובוכה לסירוגין. אלה דמעות של אמא הרואה את בנה גוסס לה בידיים. זה עתה חזרתי מחו"ל ממשימה חשאית שקיבלתי על עצמי: למצוא לעלי הקטן רופא מערבי מומחה שיסכים לנתח את לבו ולהחזיר לו את חייו.

חזרתי בידיים ריקות. לא האמנתי שאכשל. שום מנתח לא הסכים להגיע לטהרן כדי לנתח את בנו של אחד מראשי השלטון הידוע לשמצה. ואילו הממשלות הזרות, בהשפעת הוראות ישירות שהן מקבלות מוושינגטון, אינן מאפשרות לילד הקטן להיכנס לתחומן לשם ביצוע הניתוח החיוני באחד מהמרכזים הרפואיים המתקדמים שלהן. עלי הקטן צוחק אליי ושולח לעברי את שתי ידיו הקטנות. אינני לוקחת אותו מידיה.

בקרוב ימלאו לו שנה. בן ראשון לאחר ארבע בנות. כשנולד, כל טהרן שמחה בשמחתם. חיוכו גדול, רחב, מאוזן לאוזן. הוא מרטיט את לבי. בלחיו השמאלית גומת חן. כשהוא מחייך הוא דומה לאביו. אינני מחזירה לו חיוך. אינני מסוגלת. אני ממהרת להסיט ממנו את עיניי, שלא אדמע. לבו הזעיר פועל רק בעשרים אחוזים מתפוקתו. על הילד המתוק נגזר למות מאי־ספיקת לב, ואין בעולם מי שיושיט לו יד. פוליטיקה ארורה.

ארבע בנותיה מגיחות בריצה מתוך ההמון בבגדים מערביים, מקיפות אותי ואת המזוודות שלי: אזאר, פרסיפור, טובא ומרג'אן. אני מתנתקת ממנה ומחבקת אותן. "הבאתי לכן המון מתנות," אני אומרת להן בצרפתית. ובלחישה מוסיפה, "גם ג'ינס אמריקאי אורגינל כמו שאתן אוהבות..." מדגישה את המילה אמריקאי. אני רוכנת על אחת המזוודות ומוציאה מתוכה ארבע שקיות תפוחות. הן משמיעות קריאות צהלה כפי שעושות בנות 12-5 בכל מקום בעולם. כל אחת מהן קיבלה זוג מכנסי ג'ינס ממותגים, חולצות עם הדפס ועשרה מארזים של גרביים בשלל צבעים. לשתי הגדולות הוספתי שני פאזלים ענקיים עם מאות חלקים ולשתי הקטנות קניתי דגמים חדשים של בובות ברבי עם סט של שמלות גנדרניות. מאז הסנקציות שהמערב הטיל על איראן, דבר מכל אלה אינו נמצא באורח חופשי על מדפי החנויות בטהרן. שמחתן של הבנות משמחת אותי. אני גאה בעצמי. הספקתי לרכוש מתנות לכולם למרות לוח הזמנים הרצחני. תמיד חזרתי לאיראן בידיים עמוסות במתנות. מאחורי נדיבותי עומדת גם הפעם כוונה נסתרת: המתנות הגלויות חיפו על פריטים נסתרים שהברחתי בחסותן. גם לנדיה הספקתי לקנות: בושם, קרם פנים וקרם גוף מתוצרת "סיסלי", חמישה מארזים כפולים של שוקולד "טובלרון" ושקית מלאה בחפיסות שוקולד צרפתי מהסוגים שהיא אוהבת. את המתנות למוחסן השארתי ארוזות במזוודה שלי. קוניאק צרפתי, שלושה בקבוקי "ג'וני ווקר" במארז עץ ועשר חפיסות ענק של סיגריות "מרלבורו" אמריקאיות, שכה אהובות עליו. הן יימסרו לו בנפרד. גם באמצעותן אני מבריחה ציוד מודיעיני רב ערך. לעלי הקטן הבאתי מתקן שעשועים המופעל בעזרת סוללות ומשמיע קולות מוקלטים של צחוק מתגלגל. שתינו יודעות — הוא לא יזכה להגיע לגיל שבו יוכל להפעיל אותו בעצמו.

נדיה נוזפת בי: "הפעם הגזמת, מתוקה שלי."

"שטויות," אני אומרת, "אני אוהבת אתכם."

"ואנחנו אותך!" היא אומרת ברגש.

עלי הקטן שולח לעברי את אחד מחיוכיו המקסימים. אני לא מצליחה להתאפק עוד. מושכת אותו מידיה, מאמצת אותו ללבי וממטירה על ראשו גשם של נשיקות. הוא צוחק בקול. שתינו מחבקות אותו יחד. מפיו נפלט חרחור. ואחריו עוד אחד ועוד אחד. הוא משתולל בניסיון להכניס אוויר לריאותיו הקטנות. היא ממהרת להצמיד לפניו מסכת חמצן ניידת. הוא ממשיך לחרחר עד שאט־אט הוא נרגע. המראה קשה. אני מסיטה ממנו את עיניי. אגרופיי נקמצים.

מאחורי גבה עיניי מחדשות את חיפושיהן.

"הוא בשירותים," היא אומרת בשקט בקול צרוד. "אני לא מבינה מה הוא עושה שם כל כך הרבה זמן. אני חייבת לדבר אתך מהר!"

"על מה?" אני שואלת מלאת חשדנות.

היא שולחת מבטים מהירים לצדדים ורוכנת על אוזני. לחישתה בקושי מגיעה אליי. "אני לא אתן לעלי הקטן שלי למות... אני מתכוונת לברוח אתו לצרפת ולקחת אתי את הבנות... תעזרי לי?"

הבקשה של חברתי הטובה לא הפתיעה אותי. עלי הקטן משתעל. משתנק. נטול אוויר. "גם לי יש לי סוד," אני אומרת לה בחטף, שוכחת את כל אימוניי. "לא הכול אבוד."

חולפות שניות ארוכות בטרם היא מפנימה את הערתי. כתפיה מפסיקות לרעוד. היא ניתקת ממני. "מה אמרת, מתוקה שלי?" היא שואלת.

"יש מקום אחד בעולם שבו יסכימו לנתח אותו," אני לוחשת. עיניה בתוך עיניי ואני מוסיפה בלחש. "ואני גם אוכל לדאוג לכך."

"בטוחה?" היא שואלת ואוחזת בשתי כתפיי. "איפה?"

"ששש..."

"לא ארצות הברית ולא קנדה?"

"לא."

"לא דרום אפריקה?"

"לא."

"אנגליה? צרפת? גרמניה?"

"לא."

"ברוסיה ובסין אני לא מסכימה!" היא לוחשת בתקיפות.

"לא רוסיה ולא סין."

"איפה?" היא שואלת ומבטה בוחן את פניי.

אני משתתקת.

"איפה? איפה?" היא חוזרת ושואלת בקוצר רוח.

אני עדיין שותקת.

"יקרה שלי," היא אומרת ומניחה יד רכה על זרועי. "איפה?"

אני מתנשפת בכבדות. "ישראל," אני אומרת.

"איפה?"

ספק אם שמעה. כי ברגע זה ממש עלי הקטן פורץ בסדרה חדשה של שיעולים שהופכים לחרחורים והיא ממהרת לכסות את פניו במסיכת חמצן ניידת.

מיהרתי להתחרט. התלהבותי התפוגגה ברגע. מה אני מנסה לעולל לעצמי? אני מביטה בה. היא עסוקה בהשבת האוויר לריאותיו של בנה. מפעולותיה אינני יכולה לקבוע האם שמעה את מה שאמרתי, ואם שמעה, האם הבינה את מלוא משמעותם של דבריי. נראה לי שלא, ואני מתנחמת בכך.

***

בקצה הטרמינל מורגשת תכונה. הנוסעים וקהל מקבלי הפנים נחצים לשניים. בתווך צועדים לקראתי כרוח סערה שמונה עד עשרה גברים מזוקנים במקטורנים אפורים זהים ובחולצות מכופתרות כהות שצווארוניהן מורמים וללא עניבות. החבורה חולפת על פניי ונבלעת באולם הנוסעים שממנו יצאתי לפני רגע. אי־אפשר לטעות בהם. אלה אנשי משמרות המהפכה השנואים על רוב שכבות העם.

הדלתות האוטומטיות נשארות סגורות. שום נוסע אינו יוצא דרכן. לא עניין של מה בכך בנמל תעופה הומה. בינתיים מספרם של מקבלי הפנים גדל עוד. הדוחק רב. ההתרגשות גדולה. איש אינו מבין מדוע יקיריו אינם יוצאים. הלחישות מתחלפות בחילופי דברים נרגשים. אנשים זרים מתחברים. מרגישים שותפים לגורל. אני לא מבינה פרסית, אבל לא קשה לנחש מה הם אומרים.

כעבור דקות אחדות הדלתות האוטומטיות שבות ונפתחות לרווחה. אנשי משמרות המהפכה פורצים מתוכן בסערה כאילו נורו מלוע של תותח. הם צועדים יחד בקצב אחיד. הם לא לבד. ביניהם בולטת חליפה אחת כחולה מפוספסת. האנשים משתתקים. כולם נדחקים לאחור בבהילות, כמו קיבלו סימן מגבוה, כדי לאפשר לחבורה לעבור ביניהם.

לא אני. אני תקועה במקומי. האבוקה האנושית מתקרבת לעברי בצעד מהיר. היא צריכה לחלוף על פניי בדרכה החוצה. ביניהם צועד גבר בחליפה הכחולה המפוספסת. הוא נראה בן 65 או 70 בעל חזות אירופאית. פניו מוכרות לי. נדמה לי שהגיע אתי בטיסה מאיסטנבול. הוא אינו הולך אתם מרצונו. אנשי משמרות המהפכה מדרבנים אותו בדחיפות קטנות בגבו. עיניו מתרוצצות בין שוביו. ידיו מתנועעות במרץ בתנועות "מה עשיתי?" קל להבין את רצונו. הוא מנסה לדבר על לבם שיניחו לו. מכיס פנימי הוא שולף דרכון ומנופף בו מולם. נראה שזה דרכון זר. הם אינם נראים מתרשמים וממשיכים להדוף אותו קדימה בחבטות קטנות בגבו ובעורפו.

הרבה אחרי כולם אני מבינה שאני ניצבת במסלול התנגשות אתם. הסקרנות הרדימה את חוש הסכנה שלי. מאוחר מכדי להצטרף להמון ולהיבלע בהמון. הגבר האירופאי בולם מולי. אנחנו עומדים ראש מול ראש. הוא לבוש בהידור. מצוחצח. מריח טוב. נראה איש עסקים.

הוא מושיט לעברי יד. יש בה דרכון. בעיניו תחינה וגם בהלה גדולה. אנשי משמרות המהפכה מקיפים אותנו אבל אינם מונעים ממנו לעשות זאת. האינסטינקט שלי מנצח את שיקול דעתי. אני מתכוונת להושיט לעברו את ידי ולקחת ממנו את הדרכון. אלא שאני לא מצליחה להניע אותה. ציפורניים זרות ננעצות בה מאחור ואוחזות בה כצבת. אני מתמלאת כעס. עושה ניסיון נוסף. בתגובה הציפורניים הזרות מעמיקות את אחיזתן בידי. הכאב גדול. אינני צריכה להביט לאחור כדי לדעת. אני מוקפת בענן של "שאנל 5". נדיה.

הגבר הזר עומד מולי, היד עם הדרכון עדיין מושטת קדימה. הוא ממתין, בטוח שלא אאכזב אותו.

אנשי משמרות המהפכה מתעשתים. הם מאיצים בו בקריאות נרגזות ומשהוא מתמהמה הם חובטים בגבו בגסות והודפים אותו לעבר דלתות היציאה. הוא משתרך אחריהם. צעדיו קטנים, ראשו מושפל.

לפני שהוא נעלם עם מלוויו מעבר לדלתות הטרמינל הוא מעיף בחדות את ראשו לאחור. אני ממהרת להשפיל את עיניי. הציפורניים הזרות משחררות את אחיזתן בזרועי. אני פולטת יללת כאב.

ההמולה סביבנו מתחדשת. אני מסתובבת אליה. בעיניי אש. שיניי נושכות את שפתיי. עוד רגע אטרוף אותה. היא מחבקת אותי.אני מנסה להתנער. זרועותיה מתהדקות סביבי עוד. אני נאבקת בהן.היא אינה מרפה. אט אט אני מוותרת. יודעת: זה עתה היא הצילה אותי מצרה צרורה.

***

מתוך ההמון בולט גבר המפלס לעצמו דרך: מוחסן.

הוא גבוה. ראשו בולט מעל כולם. גובהו מטשטש את משקלו הכבד. הוא גבר מרשים, בן 48, לבוש בהידור, לרוב בגולף שחור ובמקטורן כסוף. לצווארו שרשרת זהב ואת אצבעות ידו השמאלית מעטרות שלוש טבעות בגדלים שונים.

הבעת פניו קשה. בזווית מסוימת היא אפילו נראית אכזרית. זה מה שחשבתי כשראיתי אותו לראשונה לפני שלוש שנים וחצי. מאז דעתי עליו השתנתה. הוא מרכיב משקפיים בעלי מסגרת דקה. הן מרככות מעט את הבעת פניו. כמו לרוב הגברים האיראנים יש לו שפם, אבל שלא כמוהם פניו מגולחות למשעי. מכשיר סלולרי צמוד לאוזנו.

מבטינו מצטלבים. המבט הקשה שבעיניו מתפוגג. הוא מחייך אליי. חיוכו גדול, רחב, לבבי. אין זו דרכו של הגבר המופנם והנוקשה הזה. בעיקר כשאנחנו מוקפים באנשים, בלשים ומצלמות אני מחייכת אליו בחזרה. שמחה שהוא שמח לקראתי. שולחת מבט מהיר לעבר נדיה. האם קלטה? קשה לדעת. פניה מכוסות אבל החרכים של עיניה מופנים אלינו. אני מחייכת אליה חיוך מפויס. חושיי אומרים שמאחורי הבורקה שלה היא אינה מחייכת אליי בחזרה.

הוא מושיט לי יד. זוהי פעולה מערבית מובהקת שאינה מתאימה לגברים האיראנים. לבטח לא במקום ציבורי. הוא לבוש כהרגלו במקטורן מחויט ובחולצה משובצת הרכוסה עד הקצה ללא עניבה. מכל זה עולה ניחוח עז של בושם גברי נעים המסחרר את ראשי. אני מהססת רגע בטרם אני מושיטה לו את ידי. הוא לוחץ אותה. חיוכו גדל עוד. מתנהג כמו ידיד ותיק. הוא אינו מעלה בדעתו שזה עתה לחץ את ידה של התליינית שלו.

***

אנחנו יוצאים למגרש החניה ואוויר מדברי לוהט מסתער עליי מכל עבר. נדיה מתעקשת שאשב במושב הקדמי לצדו של מוחסן. זהו רכב משפחתי חדיש מתוצרת מרצדס. אני ממאנת. היא מתעקשת. אומרת שאני ראויה לישיבה נוחה לאחר המסע הארוך, וממילא הרי אדבר עם מוחסן בענייני עבודה. היא עצמה נדחקת מאחור עם ארבע בנותיה ובנה.

אני עייפה מכדי לעמוד על שלי. לפנינו נסיעה ארוכה. נכנסנו לשעות העומס. האוויר חם והמזגן פועל במלוא העוצמה. המרחק לטהרן הוא שלושים קילומטרים ועשרים קילומטרים נוספים עד לבית המלון שלי בצפון העיר, ממש מתחת לרכס הרי אלבורז.

עולים על הכביש המהיר. Persian Gulf Fwy. הדרך מוכרת לי היטב מרוב שימוש. עד מהרה מתחלף הנוף המדברי בבתי מגורים מכוערים של שכונותיה הדרומיות והצפופות של טהרן. בתים בגדלים שונים נבנו זה בצד זה, רומסים אלה את אלה, ללא רווח ביניהם וללא פיסת ירק. רובם לא טויחו מבחוץ והדבר משווה להם מראה של מחנה פליטים.

הערב יורד. מוחסן מדהיר את הוואן כאילו היה מטוס על מסלול המראה. הוא מלהטט בין טורי מכוניות, חותך מסלולים וצמתים, מחליף כבישים וסמטאות, אינו מסיר לרגע את היד מהצופר ואת הרגל מדוושת הגז.

העיר הענקית דהויה ומצהיבה. היא סוגרת עלינו מכל עבר. העצים בשדרות נראים כעומדים על צדם, נטולי רוח חיים. בכל מחלף נשפכים לכביש רב המסלולים שלנו עוד ועוד כלי רכב. הוא נראה כמו תמנון סיני ענק עם אלפי עיניים זוהרות, שנוצרות מפנסיהן האחוריים של אלפי המכוניות.

לאחר שעה ורבע של נסיעה פרועה, שטלטלה את כולנו והרעה עוד יותר את הרגשתי, אני מגלה להפתעתי שאנחנו כבר על הכביש הטבעתי Yadegar Eman המקיף את טהרן מצפון. אני מבחינה באורותיו המנצנצים של מגדל התקשורת "מילאד", על 435 המטרים שלו. אני חשה צביטה בלבי. יש לה סיבה.

***

מגדל התקשורת המפורסם, שגובהו כמעט חצי קילומטר, ניצב בין השכונות גישה ושרק א־גרב ונראה כמעט מכל פינה בטהרן. בתל אביב הסבירו לי שכל התקשורת הצבאית והמודיעינית של איראן עוברת דרכו ושחשיבותו האסטרטגית עצומה. בשל כך הוא עומד בראש רשימת המשימות החשאיות שלי. שמעון משנן לי בכל תדרוך לפני שאני עוזבת את הארץ: "'מילאד' הוא העיניים של האיראנים. באמצעותו הם מפעילים את הלוויינים שלהם, באמצעותו הם מכוונים את הטילים ארוכי הטווח שלהם. באמצעותו הם קולטים מצד אחד את השידורים המוצפנים ביותר שלנו ומצד שני משבשים את כל השידורים של המערב. אם 'תעשי לי' את 'מילאד' — ניירט את כל תקשורת הלוויינים שלהם, ואת עשית את שלך. על כל השאר אוותר לך."

עד כה אכזבתי אותו. כישלוני גדול וצורב. את "כל השאר" ביצעתי על הצד הטוב ביותר. עובדה, קיבלתי צל"ש. את "מיזם מילאד" לא זו בלבד שלא ביצעתי, אפילו את הצעד הראשון לקראת ביצועו לא עשיתי. "אני לא מסוגלת," אני אומרת לשמעון בכל פגישה. "המשימה הזו גדולה עליי בכמה מספרים."

"את עוד לא יודעת למה את מסוגלת," עונה לי שמעון בקביעות כמו מפקד כיתה של כיתת טירונים.

עכשיו אני חולפת על פני המגדל במכוניתם של מוחסן ונדיה. אני מביטה במגדל הנישא בעיניים קרועות לרווחה. מכירה כל זיז בו מביקורים תכופים ומתצלומי אוויר. בגללו הפכתי בת בית במרכז הקונגרסים הצמוד אליו. נדיה ואני מרבות להיפגש בבתי הקפה ובמסעדות שבו. היא אינה יודעת שלא במקרה אני בוחרת לקיים שם את פגישותינו. "גבוה, הא?" מעיר מוחסן. "הבניין הרביעי הגבוה בעולם," הוא מציין בקול מלא גאווה.

"שישי," מתקנת אותו נדיה.

"רביעי," הוא מתעקש. "נכון?" הוא פונה אליי. אני ממהרת להסיר את עיניי מהמגדל, שחלילה לא אסגיר את סודי.

"אנחנו חייבות לאכול במסעדה שלו המשקיפה על כל העיר," אומרת נדיה ופונה לבעלה. "הבטחת לקחת אותנו, זוכר?"

"ראש המגדל עשוי ממתכת ושוקל עשרים אלף טונות," הוא מציין.

אני בוחרת לשתוק. חוששת מפני מילה מיותרת.

הוא ממשיך, "הראש שלו משתרע על פני 16 אלף מטר ואורכו של תורן השידור 120 מטר. יש בטורונטו או בקזבלנקה 'שלך' בניין גבוה כמוהו? הא?"

"אמילי לא מטורונטו ולא מקזבלנקה," מעירה לו אשתו במקומי, "היא מפריז."

"אמילי מכל העולם," מעיר מוחסן בשקט, "ובאותה מידה היא משום מקום."

אני נדרכת. הצרבת שלי מתעוררת לחיים. מצאה לה זמן. הלהבות שוב מלחכות אותי מבפנים ואני נאנחת. הלוואי שיכולתי למצוא דרך לתלוש לעצמי את החזה.

***

רמזור אדום. הרכב שלפנינו עוצר בפתאומיות ומוחסן נאלץ לבלום אחריו. הרכב עם מאבטחיו הרבים כמעט התנגש בנו מאחור. מוחסן מטה את ראשו לעברי. עד כה לא הוציא מילה. "את חיוורת," הוא אומר לי.

"מי לא חיוורת באוטו שלך אחרי נסיעה כזאת," אומרת לו נדיה במקומי, בנימה שיש בה גם תוכחה וגם כעס, ומצביעה על בנותיהן.

"הידיים שלך רועדות," הוא אומר לי.

"גם שלנו אחרי הנהיגה שלך," אומרת לו אשתו.

"את שותקת," הוא אומר לי.

"אם תשתוק קצת תוכל לשמוע אותה," שוב מתערבת אשתו למעני.

אני מניחה את כף ידי על חזי. "יש לי צרבת," אני אומרת בכנות.

"מסכנה שלי!" היא אומרת ומחבקת אותי מאחור. "שוב? למה לא לקחת את הגלולות שרשם לך דוקטור פאיד?"

"או את תערובת הצמחים שאמא שלי הכינה במיוחד בשבילך?" הוסיף בעלה.

"הכי טוב מיץ מתפוח אדמה במשך שבוע," היא אומרת.

הם מדברים מעל ראשי — הוא: "או ללעוס קוביות קרח." היא: "או מלפפון ירוק עם הקליפה." הוא: "חצי כפית חרדל ויעבור לך על המקום." היא: "לחלוט חמישה־שישה שקדים לא קלויים במים חמים, להוריד מהם את הקליפה ולאכול לאט." הוא: "מיץ מלימון טרי עם מעט פלפל שחור ומלח ולשתות לאט לאט." היא: "לשים רבע כפית מלח על הלשון." הוא: "לבשל אוכמניות בסיר מים. אחרי הבישול לקרר את המים, ולשתות כוס מהמים האלה שלוש פעמים ביום."

"איכס," מגיבות ארבע הבנות בזו אחר זו. נדיה פורצת בצחוק וכולנו מצטרפים אליה. גם מוחסן. צחוקו רועם. בנותיו מתרפקות עליו מאחור, מלטפות את עורפו ואת מצחו. עלי הקטן חומק מזרועותיה של אמו ומטפס על ברכיו של אביו תוך כדי נהיגה. אינני יכולה שלא להרהר, שכך נראים חיבוקים בנמלי תעופה. כאילו לבם אומר להם שהפרידה ממנו קרובה.

***

הצרבת שלי הולכת לפניי. חצי טהרן יודעת עליה. היא אינה חולשתי היחידה. כבר למדתי שהאויב הראשי שלי בטהרן אינו משמרות המהפכה או המשטרה החשאית, אלא הכאבים הגופניים השונים: כאבי הבטן, הגב ולאחרונה גם הכאבים בפרקים ובברכיים. אולם הצרבת ניצבת בגאון בראש אויביי המרים. אני חוששת מפניה יותר משאני חוששת מפני האפשרות שאתפס ואעונה. כשהיא צצה אני מרגישה שזהו. אני מבקשת למות. סופי הגיע. נשמתי בוערת ולא יעזרו כל התרופות שרופא אחד בארץ רחוקה סיפק לי מבעוד מועד.

דוקטור עפרוני מבית החולים "שיבא" לא התרגש. הוא קבע שבריאותי תקינה ושהבעירה החומצתית השורפת אותי מבפנים אינה אלא תסמינים של חיים בתנאים של לחץ סביבתי גבוה. "מה אתה אומר, דוקטור?" רציתי לומר לו. הדיאגנוזה שלי שונה: זהו האוכל השומני והמטוגן שאני נאלצת לאכול באיראן. הצרבת מופיעה אצלי בזמנים בלתי צפויים ובצורות שונות. פעם ככמוסה חומצתית העוטפת את לשוני ופעם כפתיל אש המטפס במעלה גופי.

אף שאני מצוידת במיטב התרופות הבין־לאומיות, אני מאמינה דווקא בתרופת סבתא שהוכיחה את עצמה ברגעי האמת אינספור פעמים: גבינה לבנה רכה ופשוטה, חמישה אחוזים מתוצרת תנובה. כמובן, גבינה זו לא ניתנת להשגה בטהרן. "לא ניתנת להשגה"? כבר הוכחתי את ההפך. כזו אני.

באחד מביקוריי הראשונים בארץ התחכמתי. הכנסתי לתרמיל הגב שלי קילוגרם וחצי של גבינה לבנה רכה. נקטתי את כל אמצעי הזהירות הנדרשים. נפטרתי מאריזתה המקורית, דחסתי אותה לשלוש צנצנות זכוכית פשוטות שלא נשאו סימני זיהוי, טמנתי אותן בתוך שקית ניילון כפולה מלאה בקרח יבש.

אלא שה"בולדוג" חשפה את סודי. היא גילתה את הצנצנות ושפכה את תכולתן לכיור מול עיניי המשתאות. לא הספקתי למחות. זריזות ראויה לציון מצדה של האישה המגושמת. "בולדוג" הוא כינוי גנאי פנימי במוסד שהודבק לעובדת הוותיקה בגיל הפרישה, בעלת עיני נץ, אף מרחרח וחוש שישי שלא היה מבייש אורח מהעולם החיצון. היא לובשת מכנסיים רחבים ומקטורנים נטולי טעם המדגישים את כיעורה. ל"בולדוג" יש תפקיד ייחודי בארגון הביון "שלי": לסרוק את בגדיהם ואת ציודם האישי של סוכנים רגע לפני שהם יוצאים למדינות אויב ומשרתים שם בזהויות בדויות. כל תווית או חפץ שעלולים להסגיר את ישראל כמדינת מוצא, ולו בעקיפין, מוחרמים ללא רחמים. ללא אישורה אי־אפשר לצאת מנתב"ג.

ראיתי על ה"בולדוג" שהיא אינה אוהבת אותי. ליתר דיוק, שונאת אותי. היא סרקה אותי ללא רחם. לא עזרו תחנוניי: פעם מצאה בכליי ספרים בצרפתית ובאנגלית שחטאם היחיד היה שהם נרכשו בחנות בישראל, אף שלא היה בהם שום סימן שיעיד על כך; פעם היו אלה תרופות מקומיות נגד צרבת; פעם חזיות שמדבקת המידה לא הוסרה מהן. בכל פעם שעמדתי לצאת מהארץ הייתי צריכה להתייצב אצלה לחיפוש משפיל. הוא התקיים בחדר מיוחד, נסתר מעין, בתחנת המשטרה בנתב"ג.

ואז הגיע הקטע עם הגבינה: גם אם הייתי מנסה להבריח הרואין נקי במשקל גופי, לא הייתי זוכה ממנה לתגובה נזעמת גדולה מזו. לא הורשיתי לעזוב. המטוס שלי עמד להמריא, אבל עוכבתי בחדר צדדי ולא מאוורר. לא ניתן לי הסבר. כעבור חצי שעה הבנתי מדוע. לחדר פרצו ארבעה בכירים מהמוסד. הם היו מתכנסים יחד רק בשעת אירוע דרמטי באמת.

הגבינה הלבנה שלי הייתה בעיניהם אירוע דרמטי המצדיק את התכנסותם הבהולה. היו אלה ראש המוסד, ראש היחידה שלי ושניים מראשי המטה. שמעון, המפעיל הישיר שלי, לא היה אתם. תהיתי מה פירוש הדבר. עיני כולם רשפו אש. הארבעה היו היחידים שידעו את סודי ואת ארץ שליחותי. ראש המוסד ומפקד היחידה צרחו עליי בו־זמנית. שני האחרים פתחו וסגרו את פיותיהם כדגים, מחכים לצרוח עליי בתורם. הותקפתי מכל עבר. איש איש וסגנונו. ראש המוסד היה הבוטה מכולם. מעולם לא רחש כלפיי חיבה מיוחדת.

"אלופת המטומטמות. מלכת הרשלניות. חוסר האחריות שלך גובל בפשע. "את מתעקשת לסיים את חייך על הגרדום? או מול כיתת יורים? או עם ראש ערוף?"

על עניין אחד כולם חזרו, אינם מאמינים שזה מה שקרה: "רצית לקחת גבינה של תנובה לטהרן? לטהרן?!"

הבנתי את טעותי, אך לא הבנתי מדוע היא ראויה למהומת־האלוהים שהיא חוללה. ביקשתי להסביר להם שגבינה לבנה פשוטה, שכמוה יש להשיג רק בארץ, היא התרופה היחידה המשפיעה עליי לטובה. הם לא שמעו ולא רצו לשמוע. ניסיונותיי להסביר רק העצימו את כעסם והגבירו את צעקותיהם. היו בטוחים שאני מהתלת בהם, אלמלא החשיבות שייחסו לשליחותי ואלמלא המטוס שעמד להמריא כעבור דקות אחדות בלעדיי, אני סבורה שהייתי מפוטרת בו־במקום. וחבל שלא עשו זאת.

דרך אגב, בפעמים הבאות הברחתי את הגבינה שלי בקלות. מצאו להם עם מי להתעסק.

***