לאהוב אותך מחדש

1

המכון ממוקם ברחוב סואן, בשכונה תוססת במרכז פורטלנד שבמיין. על החלון כתוב באותיות אלגנטיות 'מכון הקעקועים של לרסן ובניו'. בפנים מתנגנת מוזיקה, ושני בחורים יושבים על שזלונג מקטיפה ירוקה ומדפדפים בחוברות. המקום נקי מאוד ויפה למראה. באוויר נשמעים צלילים שמזכירים מקדחה חשמלית.

הבחורה מאחורי הדלפק נעצרת כשהיא מבחינה בי ופיה נפער. ראשה מגולח והיא קטנטונת ויפה.

"היי," אני אומרת ומנסה לחייך. "אני יכולה לדבר עם -"

"את פאקינג צוחקת עליי," מהדהד קול עמוק.

אני פוגשת את עיניו של גבר גבוה ומכוסה בקעקועים. שערו חום בהיר וקצר במקצת, גופו צנום, אבל שרירי. הוא לובש מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו עם שם של להקה כלשהי, ונועל נעלי ספורט ממותגות. ללא ספק, הייתי חושבת שהוא גבר יפה, אם הוא לא היה מביט בי בכעס. בעצם, תשכחו מזה. הוא גבר יפה, נקודה. ללא קשר למבט. לסתו הזוויתית מכוסה בזיפים שיוצרים מסגרת סביב שפתיו. אפו ישר ועצמות לחייו חזקות. להבדיל ממני, האיש נראה כמו יצירת אומנות.

"לא, זה לא קורה," הוא אומר בעודו פוסע לעברי. כף ידו הגדולה נכרכת סביב זרועי באחיזה חזקה, אבל לא אכזרית. "את לא חוזרת הנה."

"אל תיגע בי." הוא מתעלם ממילותיי ומוביל אותי בחזרה לעבר הדלת. תחושת חרדה מתחילה לבעבע בתוכי ואני מכה על חזהו. "היי, בחור. אל. תיגע. בי."

הוא ממצמץ בתגובה ונרתע מעט. "בחור?"

אני לא יודעת למה הוא ציפה, אבל הוא משחרר אותי. חולפת דקה שלמה עד שאני מצליחה להסדיר את נשימותיי. לעזאזל. בינתיים, כולם מתבוננים בנו – הבחורה מאחורי הדלפק ושני הבחורים שממתינים על השזלונג, האישה השחומה בעלת השיער היפה שאוחזת באקדח הקעקועים והאישה המבוגרת שאת גופה היא מקעקעת. הצטבר כאן קהל לא קטן. הרעש היחיד שנשמע ברקע הוא קולו של הגבר שצועק ממערכת השמע את מילות השיר.

"את צריכה ללכת," הוא אומר, הפעם בקול שקט יותר, אך לא פחות נוקשה.

"אני צריכה לשאול אותך כמה שאלות קודם."

"לא."

"אתה עשית את זה?" אני שואלת ומושכת מטה את השרוול של חולצת הטריקו שלי כדי להראות לו את כתפי. זאת יצירה יפה. זר סיגליות עם גבעולים ועלים שצבעם ירוק־זית. הקעקוע נראה כמעט כמו שרטוט מדעי, רק ללא השורשים.

הוא מכווץ את עיניו. "ברור."

"אז הייתי לקוחה שלך. אוקיי." זאת עובדה. יופי. עובדות מסדרות את העולם שלי בתבניות הגיוניות. פרטים לא ידועים פשוט מעצבנים אותי. "לא שילמתי לך או משהו כזה?"

"על מה את מדברת?"

"אתה כועס."

הכעס נעלם ברגע שהוא רואה את מצחי. העוינות והבלבול בעיניו מתחלפים בתדהמה.

אני מייד מסדרת את הפוני כדי להסתיר את המצח. אני לא צריכה להרגיש נבוכה, אבל אני לא שולטת בכך.

הוא מזיז בעדינות את ידי ומפריד בין קווצות שערי כדי להתבונן. זו מחווה אינטימית שמעוררת בי תחושת לחץ. אומנם קעקוע דורש מגע, אבל הדרך שבה הוא פולש למרחב הפרטי שלי היא... שונה. אני מנסה לפסוע לאחור, אבל אין לי לאן ללכת. חוץ מזה, הוא לא מכאיב לי, הוא פשוט מלחיץ אותי. ואף שאני לא חובבת מצבי קרבה הדוקים, חלק ממני לא מתנגד למגע שלו.

מוזר. אולי אני זקוקה לסקס או משהו כזה. אולי הוא הטיפוס שלי.

לא יודעת.

מצחו נחרש קמטים עמוקים בזמן שהוא בוחן אותי. בדיוק בגלל זה הסתפרתי מלכתחילה. הצלקת משתרעת מתחילתו של קו השיער ואל מתחת לגבה הימנית. היא רחבה, מחוספסת וצבעה ורוד כהה.

זה מספיק. אני מניחה יד על חזהו כדי לדחוף אותו לאחור. לשמחתי, הוא זז. לפחות צעד קטן.

"אז אתה מכיר אותי?" אני שואלת בניסיון להבין. "כאילו, לא רק בתור לקוחה."

האיש פשוט בוהה בי. אני לא מצליחה לפרש את מבטו. חוסר שביעות רצון מהול בתדהמה, אולי? הוא באמת יפה למדי. שיר חדש מתחיל להתנגן ברקע והפעם נשמע קול של אישה.

"אז?"

לבסוף, הוא מדבר. "מה קרה לך, לעזאזל?"

שבוע קודם לכן...

"את מוכנה?"

אני מפסיקה לנדנד את רגליי באוויר וקופצת ממיטת בית החולים. "כן."

"יופי. המכונית מחכה באזור הורדת הנוסעים וניסע ישר הביתה. הכול מוכן," חיוכה של אחותי מלא ביטחון. "אין לך מה לדאוג."

"אני לא דואגת," אני משקרת.

"רוצה לראות שוב את התמונות של הבית שלי?"

"לא. זה בסדר."

לאחותי קוראים פרנסיס, לא פראן או פראני, והיא שוטרת שמתגוררת בצפון דרינג. היא מאשימה את עצמה במה שקרה. כנראה בגלל העבודה שלה.

פרנסיס בת שלושים ומבוגרת ממני בחמש שנים. לשתינו יש שיער בלונדיני־אדמוני ועיניים כחולות, שדיים קטנים וירכיים ש'מתאימות ללידה׳. תיאור שלה, לא שלי. אמרתי לה שזה נשמע נורא, אבל בהתחשב במצבי הנוכחי, אני מוכרחה לסמוך על תיאורים של אחרים.

בכל מקרה, אחותי ואני דומות. ראיתי את הדמיון בתמונות שונות ובמראה, לכן זאת עובדה.

"היי, קלאם." ראשו של האח מייק מופיע בפתח הדלת. "הכול מוכן, את יכולה ללכת. יש לך שאלות אחרונות?"

אני מנענעת בראשי.

"תתקשרי למשרד של דוקטור פָּאטֶל אם יהיו בעיות, אוקיי?"

"כן."

"נהיה בקשר, ילדונת. תעדכני אותי לגבי ההתקדמות."

"אוקיי."

מייק נעלם.

"רוצה לקחת את הפרחים?" אחותי שואלת.

אני מנענעת בראשי לשלילה. זהו זה. הגיע הזמן ללכת. פרנסיס עומדת ליד הדלת ומחכה.

הדבר הראשון שאני זוכרת הוא שהתעוררתי בבית החולים הזה, אבל למעשה, נולדתי מחדש בשעת לילה מאוחרת במרכז העיר. זוג שטייל ברחוב מצא אותי מחוסרת הכרה ומדממת על המדרכה ללא תעודה מזהה. התיק והארנק שלי נעלמו. כלי הנשק, בקבוק וויסקי ריק עם כתמי דם עליו, ננטש במרחק קצר ממני. וולטר, אחד מבני הזוג, מתחיל לדמוע בכל פעם שהוא מתאר את ליל התקיפה, אבל ג'ק, בן זוגו, השתתף בשני סבבים בווייטנאם וראה מחזות גרועים בהרבה. הם היו הראשונים שהביאו לי פרחים. לא שקיבלתי הרבה פרחים. יש לי מעט חברים.

מתברר שהגרסה הקודמת שלי הלכה לאכול ארוחת ערב לבדה. הארוחה האחרונה שלה הייתה מורכבת מרביולי גבינה ותרד ברוטב דלעת, ומבקבוק פרוני. הבלש צ'אן אמר שזאת בירת שמרים איטלקית שמשתלבת טוב עם פסטה. נשמע נחמד. יכול להיות שיום אחד אטעם אותה. אחר כך, היא נצפתה במצלמות האבטחה כשהיא מושכת מאה חמישים דולר במזומן מהכספומט לפני שהמשיכה בדרכה אל תוך הלילה. במקום שבו היא החנתה את המכונית, בצד השקט של הרחוב, לא הותקנו מצלמות ואיש לא נכח באזור חוץ מהתוקף.

כך קלמנטיין ג'ונס מתה.

כמו בכל יום בשעות הבוקר המאוחרות, מסדרון בית החולים מאוכלס במטופלים, במבקרים ובחברי הצוות הרפואי. אני מנגבת את כפות ידיי המיוזעות על מכנסיי. נחמד ללבוש בגדים אמיתיים. סנדלים שחורים, מכנסי ג'ינס כחולים וחולצת טריקו לבנה. לא תלבושת מפוארת מדי. לא כזו שתגרום לי להתבלט. אני רוצה להשתלב, להתבונן וללמוד. אם אנחנו מורכבים מסך החוויות שלנו, אז אני כלום ושום דבר.

פרנסיס מביטה בי מזווית עיניה, אבל לא אומרת מילה. יש לה נטייה לעשות זאת. הייתי אומרת שהשתיקה שלה מעוררת בי חרדה, אבל התחלתי להרגיש את החרדה עוד קודם.

"בטוחה שאת בסדר?" היא שואלת בזמן שאנחנו מחכות למעלית.

"כן."

המעלית מגיעה ואנחנו נכנסות פנימה. כשהמעלית מתחילה לזוז, גם פקעת העצבים בבטני זזה ושוקעת. אנחנו חוצות את הלובי ההומה ויוצאות אל אור השמש. שמי קיץ כחולים, כמה עצים ירוקים ושפע של בטון אפור. תנועה סואנת, אנשים ותזוזה רבה. רוח קלילה מפזרת את שערי.

האורות של המכונית הלבנה שלידנו מהבהבים פעם אחת ופרנסיס פותחת את תא המטען כדי שאוכל להניח בפנים את המזוודה הקטנה שלי. תחושת החרדה הופכת להתרגשות ואני לא מצליחה להפסיק לחייך. ראיתי אותן בטלוויזיה, אבל מעולם לא נסעתי במכונית מאז אותו הלילה.

עכשיו...

"אובדן זיכרון," הוא ממלמל בערך בפעם המאה. עד כה ההצהרה לוותה במילים כמו 'פאק', 'שיט' או קללות אחרות. אבל הפעם הוא לא אומר דבר. אולי הוא מתחיל להתרגל לרעיון.

אני יושבת מצידו השני של התא ובוחנת את תפריט הקוקטיילים. הוא מגעיל ודביק בדיוק כמו השולחן.

"אני יכולה להביא לכם משהו?" שואלת המלצרית בחיוך מתורגל.

"אני אשתה פינה קולדה."

"את שונאת קוקוס," אד לרסן מעדכן אותי כשהוא שעון לאחור במושבו.

"אה."

"נסי מרגריטה."

"מה שהוא אמר," אני אומרת למלצרית שכנראה חושבת שאנחנו מנהלים מעין מערכת יחסים מוזרה של שולט ונשלטת.

אד מזמין עוד בירה עם כמות אלכוהול מופחתת ולא מפסיק לבחון אותי. אני לא יודעת אם מבטו הבוטה גרוע יותר ממבטיה החשאיים של אחותי. הוא הציע ללכת לדירה שלו כדי לדבר, אבל סירבתי. אני לא מכירה את הבחור ולא הרגשתי שאהיה מוגנת. במקום זאת, הגענו לכאן. הבר חשוך וריק ברובו, בהתחשב בעובדה שמדובר בשעת צהריים, אבל לפחות אנחנו במקום פומבי.

"בן כמה אתה?" אני שואלת.

בתגובה, הוא מוציא את הארנק מכיסו האחורי ומושיט לי את רישיון הנהיגה שלו.

"תודה." כל פרט הוא טוב. עוד עובדות. "אתה מבוגר ממני בשבע שנים."

"כן."

"עד כמה הקשר בינינו היה רציני? היינו יחד תקופה ארוכה?"

הוא מלקק את השפתיים ומסיט את מבטו. "את לא יכולה לשאול מישהו אחר את כל השאלות האלה? את אחותך?"

אני פשוט מתבוננת בו.

הוא מזעיף פנים, אבל אחר כך נאנח. "יצאנו במשך חצי שנה לפני שעברנו לגור יחד. זה נמשך עוד שמונה חודשים."

"די רציני."

"אם את אומרת." פניו לא נראות שמחות. אבל אני חייבת לדעת.

"בגדתי בך?"

כעת הבעתו הזעופה מלווה במבט כעוס.

למרות חזותו הקשוחה, קשה שלא לחייך. האיש התברך בגנים מצוינים. הוא יפה כל־כך. גברי ויפה. אני לא רגילה להימשך לאנשים, אבל הוא גורם לליבי לפעום חזק יותר ומעורר מעין עקצוצים בתחתוניי – תחושות חדשות לחלוטין ודי מסעירות מבחינתי. מתחשק לי לגחך ולהעיף את שערי הצידה כמו איזו בחורה טיפשה ושטחית.

אבל אני מתאפקת. "פשוט, יש לי תחושה שמשום מה אני הרעה בכל הסיפור הזה."

"לא, את לא בגדת בי," הוא נוהם. "וגם אני לא בגדתי בך, למרות מה שחשבת."

גבותיי מתקמרות כלפי מעלה. "אה. אז בגלל זה נפרדנו?"

"זה דפוק לגמרי, וזה היה דפוק גם בפעם הקודמת." הוא מסיט את המבט שוב ומסיים לשתות את הבירה. "אלוהים אדירים."

אני פשוט יושבת בשקט ומחכה.

"את לא זוכרת אותי, אין לך שום רגשות כלפיי?"

"לא, כלום."

שריר לסתו מקפץ וידיו נקמצות לאגרופים על השולחן.

"זה נקרא ׳אובדן זיכרון טראומטי׳," אני אומרת בניסיון להסביר. "מה שמכונה 'זיכרון אירועי׳ נעלם אצלי – כל הפרטים האישיים והזיכרונות שנוגעים לאירועים, לאנשים ולחיי בעבר. אבל אני עדיין יכולה להכין כוס קפה, לקרוא ספר או לנהוג במכונית. דברים כאלה. דברים שעשיתי בצורה חזרתית, אתה מבין? לא שמותר לי לנהוג כרגע. המכונית שלי חונה מחוץ לבית של אחותי וצוברת אבק. הם אמרו לי לחכות לפני שאתחיל לנהוג שוב כדי לוודא שאני בסדר. אה, ומתברר שהחלק במוח שלי שאחראי על מעצורים וגבולות חברתיים גם נדפק קצת. אני לא תמיד מגיבה בצורה הנכונה, או לפחות לא בצורה שמצופה ממני, בהתבסס על הגרסה הקודמת שלי."

"הגרסה הקודמת שלך?"

אני מושכת בכתפיי. "זה כינוי מתאים עבורה."

"היא זאת את. את זאת היא."

"יכול להיות. אבל עבורי היא אדם זר לחלוטין."

"אלוהים אדירים," הוא ממלמל.

המצב מביך. "אני מרגיזה אותך. אני מצטערת. אבל יש פרטים שאני צריכה לדעת ואני מקווה שתוכל לעזור לי עם חלק מהם."

המשקאות שלנו מגיעים, שולי כוס המרגריטה שלי מעוטרים במלח ונודף ממנה ריח של לימון. אני שותה לגימה ומחייכת. "טעים."

מבטו מתקדר כשהוא מושיט יד לעבר כוס הבירה, הקעקוע על אמת ידו זז עם השרירים שמתחת. הקעקועים שלו מתארים נושאים שונים. בקבוק שמסומן כ'רעל' עם גולגולת ועצמות מוצלבות מקועקע בין ורדים, לב בעל מבנה אנטומי. אקדח קעקועים. אפשר לומר שהבחור מודע מאוד לעצמו. מגדלור שמתחתיו נשברים גלים. אני תוהה אם מדובר במגדלור פורטלנד המפורסם בקייפ אליזבת. דיברו עליו בטלוויזיה לפני כמה ימים. הקעקועים שלו מהפנטים למדי. כאילו הם מספרים יחד סיפור – אם רק יכולתי להבין אותו.

אד מזיז את כוס הבירה הצידה. "אז רק בגלל שאת לא זוכרת, אני אמור לשכוח מכל החרא שהעברת אותי ולעזור לך? כי 'הגרסה הקודמת שלך' עשתה את זה ולא הבחורה שיושבת מולי?"

"זאת ההחלטה שלך, כמובן."

"תודה, קלאם." קולו ממורמר, מלא במעין זעם מרוסן. "ממש פאקינג מתחשב מצידך."

אני נרתעת כי אני לא רגילה שאנשים מדברים אליי ככה. לא שהוא לא קילל לידי מהרגע שפגשתי אותו, אבל משום מה, הפעם הקללה משפיעה עליי. אני לא יכולה שלא לתהות לגבי גבולות הכעס שלו. האיש גבוה ממני, כתפיו רחבות יותר מכתפיי. וכבר קיבלתי טעימה מידיו החזקות.

"שיט." הוא נאנח לנוכח התגובה שלי. "קלאם, אל... אל תעשי את זה. אני לעולם לא אפגע בך."

אני לא יודעת מה לומר, אז אני רק לוגמת שוב מהמשקה שלי.

"את לא מכירה אותי, אני מבין," הוא אומר, קולו רך יותר, עדין יותר. "תסתכלי עליי, קלמנטיין."

אני מביטה בו ועיניו מלאות חרטה. הוא נראה עצוב, לא כועס.

"לעולם לא אפגע בך, אני נשבע. את מוגנת לידי."

"טוב." אני מהנהנת באיטיות. "זה שם מטופש, אתה לא חושב?"

"השם שלך? לא יודע. תמיד אהבתי אותו."

אני כמעט מחייכת.

"את גרה אצל אחותך?"

"כן."

"ואיך הולך?"

"בסדר."

זווית פיו מתרוממת קלות. "את ופרנסיס תמיד רבתן על משהו."

"זה הגיוני." אני צוחקת. "היא אישרה אותך?"

"תצטרכי לשאול אותה."

"הו, יש לי הרבה שאלות אליה."

הפעם כשהוא מתבונן בי, מבטו נראה מהורהר יותר. כאילו הוא מעבד את המידע. סיפרתי לו לא מעט פרטים, ואני יודעת שדרוש זמן כדי לעכל ולהסדיר את המחשבות. אני מאפשרת לו את הזמן הזה, שותה את המרגריטה שלי ומתבוננת באישה שמאחורי הבר ובשני הגברים שיושבים על הכיסאות הגבוהים ומפטפטים. אומנם המקום לא נראה נקי במיוחד, אבל הוא מוצא חן בעיניי. הוא רגוע.

אולי זהו סוג המקומות שאני אוהבת.

"נראה שאין לי הרבה חברים," אני אומרת כשלפתע מתעוררת במוחי שאלה. "תמיד הייתי כזאת מתבודדת?"

הוא מנענע בראשו. "היו לך חברים. אבל ניתקת איתם קשר אחרי שעזבת אותי."

"למה?"

"לא יודע," הוא אומר וכתפיו נשמטות במקצת. "אולי רצית התחלה חדשה. אולי לא רצית לדבר על הפרידה ועל כל החרא הזה. אולי רק רצית להיות לבד."

מעניין.

"תני לי את הטלפון שלך, אכניס את הפרטים שלי." הוא מושיט יד. "כנראה מחקת אותי מאנשי הקשר."

"אה, אין לי טלפון. התיק שלי וכל שאר החפצים נגנבו במהלך התקיפה."

הוא זוקר את גבותיו. "את מסתובבת בלי טלפון? קלאם, זה לא בטיחותי."

"אני די בטוחה שבפעם הקודמת הטלפון לא ממש עזר לי."

"תסיימי לשתות," הוא מטה את סנטרו לעבר הכוס. "אקפיץ אותך לבית של פרנסיס. בדרך נעצור בחנות ונקנה לך כמה דברים."

רעיון מעניין. נראה שהוא בחור נחמד, בחור שדאג לי בעבר. אבל מהפרטים המעטים שהוא סיפר על הפרידה, נשמע שהיא הייתה קשה וקורעת לב. למרות טענותיו, ייתכן מאוד שהוא בגד בי, ריסק את ליבי, הרס את חיי ועוד שטויות בסגנון.

בסופו של דבר, מה אפשר לצפות מבוגד לומר?

"כדאי שתקני תרסיס פלפל, בהתחשב בעובדה שלא תפסו את החלאה שתקף אותך. תרסיס כזה שתולים על מחזיק המפתחות." הוא מוציא כסף מהארנק שלו, מניח אותו על השולחן ואז קופא. "מה?"

"פשוט חושבת."

"כן?" הוא מטה את ראשו וקווצת שיער חומה נופלת על אחת מעיניו. "על מה?"

"הרבה דברים," אני אומרת. "אתה נחמד אליי פתאום, זה מחשיד. זאת אומרת, למה שתרצה שנהיה ידידים, בהתחשב בעבר שלנו?"

"אני לא מעוניין להיות ידיד שלך."

"לא?"

"תאמיני לי, זה לא יקרה." הוא נשען לאחור ומתבונן בי כשעל פניו חיוך עדין. לעזאזל, החיוך שלו... הוא מרושע במקצת, אבל עוצמתי להפליא.

אני מתפתלת במושבי. "אני מבינה."

"לא, את לא מבינה," הוא אומר. "קלאם, את דפקת אותי. את דפקת אותנו. ואני לא אסלח לך על זה, בין אם את זוכרת את זה או לא. אבל לאף אחד לא מגיע שיתקפו אותו ויתעסקו עם הראש שלו. אז אני אענה על השאלות שלך, אוודא שתקני טלפון ואמצעי הגנה כלשהו. אחרי זה, את לבד."

"אתה עוזר לי רק היום?"

"לא, בגלל זה רציתי לתת לך את המספר שלי. כמו שאמרתי, אם יהיו לך שאלות ותרצי לקבל תשובות, תוכלי לשלוח לי הודעה ואענה אם אוכל."

"אני יכולה לשלוח לך כל שאלה." אם הוא רוצה להגדיר כללים לתקשורת העתידית בינינו, אני מוכנה לקבל אותם. "אבל זה הכול."

"נכון."

"טוב. זה נשמע הגיוני." אני מהנהנת. "אה, תודה. תודה לך."

"פעם אחת מספיקה. את לא צריכה להודות פעמיים."

אני מהנהנת ומשום מה שוב מרגישה עצבנית. "כן, פשוט... לא משנה."

"כשתהיי מוכנה," הוא אומר וקם מהתא. מה שאומר שהוא רוצה ללכת. אני לא מבינה למה אנשים לא אומרים פשוט את מה שהם חושבים.

אני מסיימת לשתות את המרגריטה ומנגבת את המלח משפתיי. אני קולטת שאד מתבונן בי ואז הוא ממהר להסיט את מבטו במעין תנועה חדה. מוזר. יחסית להיותו איש גדול, תנועותיו קלילות בעיקר, חינניות כמעט. הוא כנראה ממש רוצה להיפטר ממני.

קשה לי להאשים אותו.

***

"היי, איך עבר עלייך היום?" פרנסיס צונחת על הקצה השני של הספה כשבידה בקבוק מים. "קנית טלפון?"

"כן. הייתי זהירה בחוץ," אני אומרת כדי לענות מראש על השאלה הבאה והבלתי נמנעת.

"יופי."

ככל הנראה אחותי תהיה מאושרת אם אסתתר בבית למשך שארית חיי, במקום בטוח ומוגן. היא גם לא תתנגד לעטוף אותי בשכבות של צמר גפן. אבל זה לא יקרה לעולם. אני זקוקה לחופש, למרחב שבו אוכל לגלות את עצמי ולהבין מחדש את חיי.

היא מרימה את השלט ומתחילה להעביר ערוצים בטלוויזיה. סרט דרמה על אנשים בתוך חללית, חדשות הערב, אישה ששרה על בחור בשם הית׳קליף, תחרות טניס. לבסוף היא בוחרת בסרט תיעודי על חיות בר.

"צבי מסכן," היא ממלמלת ולוגמת מהמים. "מה את רוצה לאכול לארוחת ערב?"

"פיצה."

"שוב?" היא שואלת בחיוך.

אני טועמת את כל הפיצות בפיצריות המקומיות בניסיון למצוא את הפיצה האהובה עליי. חלף שבוע, אבל צמצמתי את הרשימה לפיצה עם דלעת, תרד ופטה או פיצה עם עגבניות, בזיליקום ומוצרלה. משום מה, אני נמשכת יותר לגרסאות הצמחוניות. לפעמים אני מפתחת קיבעון לדברים מסוימים. למרבה המזל, פיצה היא אחת מהם.

"פגשתי היום את אד," אני אומרת.

שרירי גופה נמתחים. "באמת?"

"למה לא סיפרת לי עליו?"

"כי הוא שבר לך את הלב." היא מניחה את בקבוק המים ומסתובבת כדי להתבונן בי. "קלאם, היית מרוסקת, אומללה לגמרי ולא הפסקת לבכות. מצבך היה גרוע כמעט כמו אחרי שאימא נפטרה. אחרי כל מה שקרה, הוא הדבר האחרון שאת צריכה בחיים שלך. היתרון היחיד באסון הזה הוא שהפסקת להאשים את עצמך."

"הוא אמר שהוא לא בגד בי."

היא נאנחת. "אין לי מושג. בחודש שלפני התקיפה, סירבת לדבר עליו או על מה שקרה ביניכם, אז פשוט זרמתי איתך."

"אה."

"היית מטורפת על הבחור. קשה לי להאמין שעזבת אותו בלי סיבה."

האם אד הוא הטיפוס הבוגדני? נראה לי שהוא לא שיקר, ובתקופה האחרונה אני נוטה לצְפות באנשים. בדברים שהם מנסים להסתיר ובמילים שהם לא אומרים. לעיתים, המילים שיוצאות להם מהפה סותרות לחלוטין את המעשים שלהם. אבל אד לא עשה עליי רושם כזה. למעשה, יכול להיות שדעתי לא חשובה לו מספיק בשביל לשקר. אם הבחור היה רוצה למצוא מישהי שתתפוס את מקומה של הגרסה הקודמת שלי, הוא היה עושה זאת בקלות.

"איך גילית עליו?" היא שואלת בקול שקט.

"מה? אה. הלכתי לקנות קפה בהמשך הרחוב, ומישהו בתור זיהה את העבודה שלו. מתברר שהסגנון שלו ייחודי למדי." אני מהנהנת לעבר הקעקוע שלי. "אז הלכתי למכון שלו. הוא לא שמח לראות אותי. אבל דיברנו והוא ענה על כמה שאלות. אני בספק אם אראה אותו שוב."

"למען האמת, חיבבתי את הבחור," היא אומרת. "הוא תמיד נראה אדם ישר, אבל כנראה לא הערכתי אותו נכון. בכל מקרה, הייתי לוקחת אותך למכון שלו אם הייתי יודעת שאת רוצה לראות אותו."

"אני ילדה גדולה, פרנסיס. אני יכולה לנסוע במונית."

היא שוב מניחה את ראשה על הספה ובוהה בתקרה. "הוא לא היה מעורב במה שקרה לך. בדקתי. הרשתות החברתיות היו מלאות בתמונות מכנס הקעקועים בשיקגו."

"למה חשבת שהוא מעורב?"

"בדקתי רק מתוך זהירות."

"אישה נוספת הותקפה ונשדדה באותו האזור שבוע קודם לכן. השוטר שגבה ממני עדות בבית החולים אמר שקיימת סבירות גבוהה שיש קשר בין המקרים." המילים זורמות במהירות עד שהן מתחילות להתבלבל. "זו הייתה תקיפה אקראית. היא לא כוונה ישירות אליי."

"אל תתרגזי. כמו שאמרתי, רק רציתי לוודא." היא מושכת בכתפיה. "זה חלק מהתפקיד שלי. בתור שוטרת. בתור אחותך. לא נגרם שום נזק."

"האם הוא..." אני בולעת רוק. "האם הוא היה אלים כלפיי? או כלפי אנשים אחרים?"

"מכוני קעקועים הם לא מקומות רגועים במיוחד, מניסיון." היא מזעיפה פנים. "אבל לא, אד אף פעם לא היה אלים."

"לפי מה שראיתי בתוכניות טלוויזיה, אנשים כל הזמן רבים. זה נפוץ מאוד ולעיתים מוביל אפילו לרצח."

פרנסיס עוצמת את עיניה לכמה רגעים. "אני מבינה שהידע שלך כרגע מוגבל, אבל תאמיני לי כשאני אומרת לך שתוכניות טלוויזיה לא משקפות את המציאות בצורה מדויקת. וראיתי מספיק קורבנות של אלימות במשפחה כדי לחשוד במקרים שקשורים לפרידה טרייה. אבל כפי שאמרתי, הוא אף פעם לא נראה אלים."

היא צודקת. לגבי שתי ההערות.

ההבעה הכאובה על פניה נראית מוכרת. כמו גם ההבעה האהובה עליה, כאשר עיניה מתרחבות ופיה נפתח קלות. ההבעה הזו משמשת כתגובה לזעזוע או תדהמה. אחותי היא שתלטנית למדי באופייה, ואני מנחשת שהגרסה הקודמת שלי הייתה שקטה יותר, ללא נטייה להשמיע את מחשבותיה בלי להתחשב בהשלכות. דוקטור פאטל הזהיר אותי בנוגע לבעיה הזו. על גבי המסך, תנין גורר זברה לתוך מים. יש חבטות והרבה דם. לפחות זו לא אלימות חסרת תכלית, הרי התנין צריך לאכול. אני מעדיפה לחשוב שהאיש שתקף אותי היה נואש, מורעב ובודד. אולי תחת השפעת סמים. זה עדיין לא תירוץ לעוצמת התקיפה, אבל המחשבה הזאת עוזרת מעט. אני לא יכולה להסתתר למשך שארית חיי, לפחד מכל דבר ולשנוא את האנושות.

"הוא קנה לי תרסיס פלפל."

"כמה רומנטי." אחותי לוקחת כרית ומניחה אותה מאחורי ראשה. "למען האמת, זה רעיון טוב בהתחשב בכך שהתחלת לצאת מהבית. גם הטלפון הוא רעיון טוב. פשוט הייתי עמוסה מאוד ולא הספקתי לטפל בזה."

"כבר עשית מספיק. אני צריכה להתחיל לדאוג לעצמי."

היא שותקת למשך רגע קצר. "הוא שילם גם על הטלפון?"

"לא, אני שילמתי."

"אה." היא נאנחת. "היית מגלה עליו בסופו של דבר. השם שלך עדיין מופיע על מסמכי המשכנתה של הדירה שגרתם בה. הוא חייב לך מחצית מהמקדמה ששילמתם."

"באמת? הוא לא העלה את הנושא."

"לפעמים אנשים מתקשים להבין שאת לא זוכרת שום דבר."

"נכון."

היא שותקת לכמה רגעים. "לפי מה שידוע לי, הוא התחיל להסדיר את מה שצריך כדי למחוק את השם שלך מהשטר, ואני חושבת שנתת לו זמן כדי להחזיר לך את הכסף. אבל תצטרכי לשאול אותו לגבי ההסכם שהיה ביניכם. השקעת בקנייה הזו מחצית מביטוח החיים של אימא."

"אז, אני בעלת דירה... בערך. לא שאני רצויה בה." אני בוהה בטלוויזיה בזמן שאני מעכלת את כל המידע החדש. "אף אחד מעולם לא הסתכל עליי במבט עוין כל־כך. הוא באמת לא מחבב אותי."

"ומה את מרגישה כלפיו?"

אני מחייכת בכל פעם שהיא מנסה לגלם את תפקיד הפסיכולוגית. כאילו לא העברתי חלק ניכר מזמני אצל פסיכולוגית אמיתית במהלך חיי החדשים. "אני לא מרגישה כלפיו שום דבר, פרנסיס. ולמה שארגיש? הבחור זר מבחינתי. ולפני שתשאלי, לא, שום דבר בו לא נראה מוכר."

היא פשוט מהנהנת.

"היית צריכה לספר לי עליו."

"הייתי מספרת לך בסופו של דבר."

היא לא מתנצלת על הפרט שהשמיטה, על כך שלא סיפרה לי על אד. אין ספק שאני זקוקה למקור מידע חדש. אחותי לא יכולה לבחור את הפרטים שאדע. אין לה לזכות לנסות להכתיב את זהותי הקודמת או את זהותי העתידית.

אני לא מודעת לסיבות שגורמות לה להסתיר ממני פרטים, אבל אסור שדבר כזה יקרה. אומנם אנחנו משפחה, אבל לפעמים אני לא בטוחה בכך שאנחנו חברות.