לאהוב את סטלה

סטלה. כן, קוראים לי סטלה על שם הבירה שאבא שלי אהב. הוא עדיין אוהב. בסוף שנות השמונים ההורים היקרים שלי שתו יותר מדי סטלות ובדרך גם אכלו כמה בראוניז ממסטלים, וכך נוצרתי לפני שנדרו את הנדר הקדוש של הנישואים. קדוש בתחת שלי – כבר אמרתי?

מי שהמציא את הרעיון של חתונה וכל הבולשיט הזה בטח היה איזה אמרגן חתונות שרצה להרוויח על חשבון זוגות טיפשים. ברור שזה העניין, הרי איזו סיבה אחרת יש לקיים את כל ההילולה האידיוטית הזאת. ואני לא חושבת שהיא מיותרת ומעיקה רק משום שהנישואים שלי היו עלובים, אני בכנות מאמינה שאין צורך בחתונה. נו טוב, אולי עברי העגום אחראי לדעותיי, אבל זכותי להתכחש לכך. לו היינו יצורים שמסוגלים להיות מונוגמיים, לא היו בעיות אחרי החתונה. אבל לא נוצרנו כאלה, אז למה לפתח אשליות ולגרום לאנשים להוציא כסף על חגיגות מיותרות?

שאלתם את עצמכם פעם מאיפה הגיע הרעיון הטיפשי הזה של נדרי החתונה? למה להישבע אמונים אם ישנו פתח יציאה כדי להפר את השבועה? ולא! לא תמיד הייתי אנטי הטקס המקודש. הסלידה שלי הגיעה כאשר מצאתי את אהבת חיי, או לפחות כך חשבתי, במיטה עם החברה הכי טובה שלי. כאן אני כבר מתכחשת פחות, מודה שנשברתי ואני חייבת להתוודות על הסיבה.

מיקה, הידועה גם בתור גוזלת הבעל העשיר של סטלה, וכן, היא זיינה אותו בשביל הכסף, ואין לה בעיה להודות בזה, הייתה עד לפני כמה חודשים חברת הנפש שלי.

זה התחיל בכך שאבא שלי הכיר לי את דונלד או דון, אם זה נשמע לכם טוב יותר. דון נולד בארצות הברית והגיע ארצה בעקבות העסקים של הוריו. מכירים את הילדים האלה שנולדו עם כפית זהב בפה? אז דון נולד עם יהלומים בתחת. היה לו ויש לו הכול, וזאת הסיבה שאבא שלי היקר התאהב ברעיון שאנשא לו. אבא שלו עוסק בנדל"ן בכל העולם, ולדעתי, כרגע חצי מהדירות בישראל שייכות לו. טוב, מובן שהגזמתי, אבל יש להם כאן לא מעט נדל"ן מגורים וגם נדל"ן עסקי. הם קנו כמה מגדלים נחשבים במרכז הארץ ויש להם כוונה לרכוש עוד ועוד.

אל תתבלבלו לרגע, אומנם לא נולדתי עם כפית זהב בפה אבל עם השנים הוריי התעשרו מעל המצופה. מי היה מאמין שגבר סטלן ואחת שלא אכפת לה מכלום יצליחו כך. אבא פתח משרד נדל"ן במרכז הארץ ועם השנים הצליח לעסוק רק בנדל"ן יוקרתי. אימא כתבה שני ספרים בהשפעת אלכוהול, והם הפכו לרבי מכר בארצות הברית. למזלה היא כותבת באנגלית, כי מה שנחשב בארץ לרב מכר, בחו"ל נחשב לנפילה.

כסף – יש.

הורים הזויים – יש.

אהבה – הייתי בדרך למצוא אותה לפני שאבא תקע לי את דון בפרצוף.

אבא של דון נעזר באבי כדי לרכוש את אחד המגדלים בארץ. אין לי מושג קלוש בעסקים שלהם וגם לא היה לי הרצון ללמוד. דון לעומתי היה חלק נכבד מעסקי משפחתו. הוא היורש הדגול של אביו, כך תמיד נהגו לומר.

הכרתי את דון כאילו בדרך אגב, אבל התברר לי בדיעבד שאבי יזם את הרעיון. הוא הביא אותי לפגישה חשובה בטענה שהגיע הזמן שאקח חלק פעיל בעסקיו, אבל האמת הייתה שהוא רצה שאפגוש את דון. במקום פגישת עסקים הגעתי לארוחת צהריים שבמהלכה ננטשתי עם דון לבד. שנינו הופתענו מהסיטואציה, אבל שקענו לתוכה בנוחות די מהר, אפילו מהר מהמצופה. לאחר שיחה של כמה דקות ידענו שיכול להיות משהו בינינו. בכל אופן אני ידעתי, הייתי די בטוחה, והוא נראה בעניין.

אביו של דון סיפק לאבי היקר עוד ועוד עבודה, והמשפחות החלו להתקרב למרות הפער הברור ביניהן. המשפחה שלי היא לא יותר ממשפחה ששואפת להיות יותר ממה שהיא, ולעומתנו משפחתו של דון היא הדבר האמיתי. יש להם שפע מהכול, או לפחות כך חשבתי בתמימותי.

ולמה תמימותי? כי קצת לאחר שנכנסתי למשפחה האצילית הבנתי שאביו של דון מזיין כל מיני אליטות נכבדות, בעוד אימו עסוקה בבילוי על שפת אגם כזה או אחר, הרחק מהקן המשפחתי שהועתק לאחרונה לישראל. נראה שגברת מריאנה אטיאס לא אוהבת את הרעיון שבעלה היקר העתיק את מגוריהם לארץ ישראל, הרחק מהמעגל החברתי שלה, ולכן היא מרבה לנסוע לארצות הברית. כאן, בישראל, היא אף אחת. שם, היא מלכת האגמים, האישה ושמן השיזוף, זאת שמלאה בכסף ומגישים לה מרטיני כל חצי שעה. ואיך אני יודעת את זה עליה? דון ואני ביקרנו אותה באחת החופשות שאני יזמתי. הוא לא התלהב מהרעיון, אבל לבסוף השתכנע. מצחיק לומר שביקרנו אותה כי היא אמורה להתגורר בישראל, אבל המציאות מוכיחה שמרבית השנה היא על שפת האגם.

שלושה חודשי היכרות ביני לבין דון, שבהם קיימנו יחסי מין מעל מאה פעמים, הספיקו לנו כדי להבין שאנחנו רוצים להתחתן. מיותר לציין שאבי לחץ עליי בעניין החתונה, ושלא נדבר על אימי שראתה את הפוטנציאל הכספי הטמון בנושא.

הנרי אטיאס הפך להיות חמי מהר יותר משחשבתי, ובכך הוריי ראו את עתידם מובטח וזוהר. עד היום איני מצליחה להבין מדוע זה היה להם חשוב כל כך. לא היה חסר לנו דבר, התקיימנו בכבוד, אפילו יותר משחשבנו שאפשר. אבי התעשר בזכות עבודה קשה, ושני ספריה של אימי מכניסים לה מדי חודש סכום די נכבד.

הייתה לנו חתונה מפוארת עם מאות מוזמנים שלא הכרתי. אימו של דון התעקשה שהחתונה תיערך בארצות הברית. היות שהם מימנו את כרטיסי הטיסה למשפחתי המורחבת, לא ראיתי סיבה לסרב. את ירח הדבש בילינו בכפר נופש על אחד האגמים שאימו אוהבת, ולו הייתה לי מילה בנושא, הייתי נכנעת לשטיפת המוח שמריאנה העבירה אותי ומשכנעת את דון שנתגורר בארצות הברית. אבל לא הייתה לי מילה בנושא, העסקים של הנרי היו בישראל כרגע, ודונלד עבד עם אביו בנאמנות רבה.

חזרנו לארץ והתגוררנו בקיסריה. אני יכולה לומר בכנות שיותר משנה חייתי בחלום ואז נכנסתי להיריון. בתקופת ההיריון הרגשתי שדון מתרחק ממני, המשיכה הפיזית נעלמה לחלוטין, ומסקס בתדירות של כל כמה שעות, עברנו לסקס של אנשים מתים. הוא לא נגע בי כלל וכלל. התקשיתי לקבל את המצב, אבל לא היה לי מה לעשות בנדון. דיברתי על כך עם מיקה, היא הייתה זו שיעצה לי להניח לדברים ולהאמין שאחרי הלידה עם הדיאטה הנכונה אחזור לגוף שהיה לי, ודון יחזור לזיין אותי על בסיס יום־יומי.

ילדתי תינוקת מושלמת. היא הייתה ועודנה יפהפייה מדהימה, נסיכה כיאה לתינוקת של אליטות. קראנו לה דיאנה, ולא רק בגלל שחשבנו שהיא נסיכה אלא בגלל שדון התעקש על השם.

כעבור שלושה חודשים של רעב מתמשך חזרתי כמעט לממדים שהיו לי לפני ההיריון. נראיתי טוב, אפילו מעולה, אבל דון עדיין לא התלהב מהרעיון של לגעת בי. כך עברו השבועות וכלום לא קרה, הרגשתי שאני חיה עם שותף שאפילו לא עוזר לגדל את הילדה, הנסיכה שהוא טען שהיא שלו. החוצפן נהג לבלות לילות שלמים מחוץ לבית בטענה שנרדם במשרד, ואני רק מהחשש לגלות את האמת לא חקרתי את הנושא לעומק.

שנתיים שלמות אכלתי את החרא שהוא דאג להגיש לי בלי לצייץ, וככל הנראה הייתי ממשיכה לאכול אותו לולא הגעתי לבית של מיקה באחד הערבים שבהם חשתי מתוסכלת. השארתי את דיאנה עם הבייביסיטר הקבועה ונסעתי למיקה במטרה לשכנע אותה שנצא לבלות, בדיוק כמו פעם.

הגעתי לבניין המגורים שבו היא גרה, ומייד ראיתי שהאורות דולקים ברחבי הבית. שמחתי שהיא שם כי הייתי זקוקה לחברה הכי טובה שלי. הייתי זקוקה למיקה כדי שתנחם אותי על כך שכבר אין לי בעל. עד לרגע שנכנסתי בדלת, הייתי אופטימית. באמת ובתמים חשבתי שיש סיכוי שחיי הנישואים שלי יקבלו תפנית, ודון יחזור להיות אותו בחור מלפני שלוש שנים, זה שאהב לגעת בי, זה שאהב את נוכחותי בקרבתו, זה שלא ידע שובע מגופי.

היה לי מפתח לדירה של מיקה עוד מימים עברו, והחלטתי להשתמש בו כדי להיכנס בעצמי ולא להטריח את הגברת לקום מהספה. בבית התנגנה מוזיקה שנשמעה גם בחדר המדרגות. לחצתי על הידית ונכנסתי פנימה, קראתי בשמה של מיקה ומייד שמעתי אותה עונה לי מחדר השינה.

"סטלה, זאת את?" היא צרחה כדי שאשמע את קולה בתוך המוזיקה הרועשת. התקרבתי לכיוון חדר השינה ובלי לחשוב פעמיים פתחתי את הדלת.

"אהה, סליחה," אמרתי כשהבחנתי ברגליים גבריות מציצות מתחת לסדין. הוא כיסה את ראשו כאילו התחבא ממני. קרצתי למיקה וסגרתי את הדלת אחריי. עשיתי את הפדיחה ועכשיו עליי לעוף מפה. הגעתי כמעט עד לדלת הכניסה לדירה כשהבחנתי לפתע בנעליים מוכרות מאוד. ללא ספק אלה היו נעליו של דון. טוב, יכול להיות שיש כאלה לגברים אחרים, ולכן היססתי לפני שחזרתי לכיוון חדר השינה. לא נאלצתי לפתוח את הדלת כי עוד לפני שהגעתי אליה, הבחנתי בחולצה האפורה שהכלב לבש הבוקר לפני שיצא לעבודה.

"ביי," צעקתי למיקה. רציתי שיחשבו שהלכתי כדי שהפחדן יוציא את ראשו מתחת לסדין. התיישבתי על הספה והמתנתי. שמעתי אותם מצחקקים, מזדיינים, עושים את מה שהוא אמור לעשות איתי. אני חושבת שזה לקח שעתיים בערך עד שדלת חדר השינה נפתחה, ודון יצא ממנה עירום כביום היוולדו. הוא לא הבחין בי כשניגש לכיוון המטבח ומזג לעצמו כוס מים.

"זה מצמיא," קולי הבהיל אותו, "לעשות כל כך הרבה סקס." נעמדתי במקומי. "לא שאני זוכרת את זה." הייתי פגועה אבל נחושה לא לתת לו להבחין בכך.

"דוני, עם מי אתה מדבר?" מיקה יצאה מהחדר, עירומה גם היא, ונבהלה כשהבחינה בי.

"חשבתי שהלכת." זה מה שהיה לחצופה לומר לי. "חשבתי ש..." היא מלמלה, אך לא ידעה מה בדיוק לומר.

"חשבת שתזייני את בעלי ואני לא אשים לב. כמה שנים את מזיינת אותו?"

"זה לא מה שאת חושבת. אנחנו מאוהבים," היא העזה לומר.

"מאוהבים?" לעגתי לדבריה. "זה בעלי ואת חברה שלי. אתם לא יכולים להיות מאוהבים."

"דברים קורים," היא השיבה בנונשלנטיות וניגשה לכיוון המקרר. לחצופה הייתה התעוזה למזוג לעצמה מיץ תפוזים ולהתיישב בסלון כאילו אני לא כאן. "נדמה לי, ותקני אותי אם אני טועה, שאת מיותרת כאן. למה שלא תלכי הביתה לדיאנה?" הפעם באמת נפגעתי והחלטתי שעדיף שאברח, לפני שהדמעות יפרצו את הסכר.

הגעתי הביתה נסערת, שחררתי את הבייביסיטר ומייד ארזתי שתי מזוודות. לקחתי את דיאנה איתי ויצאתי מהבית. ידעתי שאם דון יֵדע לאן הלכתי, הוא ייאבק בי על דיאנה, וסביר מאוד להניח שבזכות כספו הוא גם ינצח. לא הייתי מוכנה נפשית למלחמה הזאת, לא יכולתי להילחם מולו. לא בחרתי במה שקרה.

כן בחרתי להשאיר את חיי מאחור, ולכן כל מה שלקחתי היה מעט בגדים וציוד של דיאנה. עליתי למונית שהורידה אותי בתחנת הרכבת הקרובה, ונסעתי רחוק ככל שיכולתי.

את הלילה הראשון בילינו במלון נחמד, את הלילה השני במלון אחר, ואז הבנתי שאני חייבת עוד כסף מזומן. פחדתי שדון ימצא אותי לפי המשיכות בכרטיסי האשראי, פחדתי ממה שיכול לקרות.

משכתי את כל הכסף שהיה בחשבון הבנק שלי ונסעתי לקצה השני של המדינה. קיוויתי שיהיו לי כמה חודשים של שקט ממנו. קיוויתי שהוא ישכח ממני, ישכח מדיאנה וייעלם מחיי.