לאהוב בלי סודות

1

יש לי אוסף מרשים של גביעים שבהם לא זכיתי.

את רובם קניתי בחנויות צדקה או במכירות חצר. שניים מהם קיבלתי במתנה מאבא שלי ליום הולדתי ה־17. רק גביע אחד גנבתי.

הגביע הגנוב שלי הוא קרוב לוודאי הכי פחות אהוב עליי. לקחתי אותו מהחדר של דְרוּ ווֹלדרוּפּ מיד אחרי שהוא גמר איתי. יצאנו חודשיים, וזאת היתה הפעם הראשונה שהרשיתי לו להכניס את היד מתחת לחולצה שלי, עד למעלה. חשבתי לי כמה זה נעים, אבל אז הוא השפיל מבט אליי ואמר, "אני לא חושב שאני רוצה להמשיך לצאת איתך, מֶריט."

הנה אני, מתענגת על מגע ידו על השד שלי, בזמן שהוא חושב לעצמו שבחיים לא ירצה להניח שוב את היד שם. החלקתי מתחתיו בשוויון נפש ונעמדתי על הרגליים. יישרתי את החולצה שלי, ניגשתי למדף הספרים שלו וחטפתי את הגביע הכי גדול שהיה לו. הוא לא אמר מילה. אם הוא גומר איתי ככה עם היד שלו מתחת לחולצה שלי, בעיניי מגיע לי לפחות גביע.

הגביע הזה של אליפות פוטבול מחוזית בכדורגל התחיל למעשה את האוסף שלי. מאז שלחתי יד לגביעים מזדמנים במכירות חצר או בחנויות צדקה בכל פעם שקרה משהו מחורבן.

נכשלתי בטסט? פרס ראשון בהדיפת כדור ברזל.

לא הזמינו אותי לנשף הסיום? גביע לצוות הכוכבים במחזה של מערכה אחת.

אבא שלי מציע נישואים למאהבת שלו? אליפות ליגת הילדים בבייסבול.

כבר עברו שנתיים מאז שגנבתי את הגביע הראשון ההוא. יש לי שנים־עשר גביעים באוסף, אם כי הרבה יותר משנים־עשר דברים מחורבנים קרו לי מאז שדרו וולדרופ זרק אותי. אבל למרבה ההפתעה ממש קשה למצוא גביעים שבעליהם לא רוצה אותם. וזאת הסיבה שאני כאן, בחנות עתיקות מקומית, לוטשת עיניים בגביע של מקום שביעי בתחרות יופי, שחשקתי בו מהרגע שנתקלתי בו לפני חצי שנה. גובהו כארבעים סנטימטר, והוא מתחרות "מגפיים ויפהפיות" שהתקיימה בדאלאס ב־1972.

אני מחבבת את הגביע הזה בגלל השם המגוחך של התחרות, ואוהבת אותו ממש בגלל האישה המצופה זהב שבראשו. היא בשמלת נשף, לראשה נזר מרשים, ולרגליה מגפיים עם דורבנות. הכול מגוחך בגביע הזה, ובייחוד תג המחיר של 85 דולר. אבל חסכתי כסף מהפעם הראשונה ששמתי עין עליו, וסוף־סוף אני יכולה לקנות אותו.

אני לוקחת את הגביע וצועדת אל הקופה, כשלפתע אני מבחינה באיזה בחור בקומה השנייה של חנות העתיקות. הוא נשען על המעקה ונועץ בי מבטים. הסנטר שלו נח בעצלתיים על כף יד אחת, כאילו הוא נמצא בתנוחה הזאת זמן־מה. הוא מחייך ברגע שאני יוצרת קשר עין.

אני מחייכת בחזרה, שזה לא כל כך אופייני לי. אני לא טיפוס שמפלרטט, ובטח לא הטיפוס שיודע איך להגיב כשמישהו מפלרטט איתי. אבל החיוך שלו נעים והוא אפילו לא באותה קומה, אז אני לא מאוימת ממצב של מבוכה אפשרית.

"מה את עושה?" הוא קורא.

באופן טבעי אני מסתכלת מעבר לכתף כדי לוודא שהקריאה מכוונת אליי. אולי הוא בכלל לא מסתכל עליי ומדבר עם מישהי שנמצאת מאחוריי. אבל אין אף אחד בקרבתי חוץ מאמא שחורשת את החנות עם הילד הקטן שלה. אך שניהם מתבוננים לכיוון ההפוך, אז הוא בטח מתייחס אליי.

אני נושאת מבט אליו, והוא עדיין מביט בי מלמעלה עם החיוך הזה. "אני קונָה גביע!"

נדמה לי שאני מחבבת את החיוך שלו, אבל הוא טיפה רחוק ממני מכדי לדעת אם אני נמשכת אליו. הביטחון העצמי שלו מושך בפני עצמו. יש לו שיער שחור גלי וסתור איכשהו, אבל אני לא שופטת אותו כי לא בטוח שהסתרקתי בעצמי מאז אתמול בבוקר. הוא לובש סווטשרט עם קפוצ'ון, והשרוולים מקופלים מעל המרפקים. קעקועים מכסים את היד שעליה נשען הסנטר שלו, אבל אני לא רואה אותם בבירור מלמטה.

מכאן הוא נראה לי קצת צעיר מדי ומקועקע מדי בשביל להסתובב בחנויות עתיקות בבוקר סתמי אחד. אבל מי אני שאשפוט? אני אמורה להיות בבית ספר עכשיו.

אני מפנה לו את הגב ומעמידה פנים שאני ממשיכה בקניות, אבל ברור לי שהוא מסתכל עליי. אני מנסה להתעלם מזה, אבל מדי פעם מציצה למעלה לוודא שהוא עוד שם. הוא עוד שם.

אולי הוא עובד כאן ולכן הוא לא ממהר לשום מקום, אבל זה לא מסביר למה הוא לא מפסיק לבהות בי. אם ככה הוא מתחיל עם בנות, זאת דרך מוזרה בעיניי. אבל למרבה הצער אני נמשכת למוזרוּת, לחריגוּת. במהלך השיטוט שלי בחנות אני מתאמצת להיראות אדישה, כשבפועל אני לא אדישה בעליל. אני מרגישה את המבט שלו בכל צעד שלי. למבטים לא אמור להיות משקל, אבל הידיעה שעיניו נעוצות בי מכבידה איכשהו את צעדיי. היא אפילו מכבידה על הבטן שלי.

כבר סקרתי כל פריט ופריט בחנות, אבל אני עדיין לא רוצה לצאת כי אני יותר מדי נהנית מהמשחק הזה.

אני לומדת בבית ספר ציבורי קטן מאוד בעיירה קטנה מאוד. נדיב מצדי לומר קטן. עשרים תלמידים בממוצע בכל שכבה. לא כיתה, שכבה.

המחזור שלי מונה עשרים ושניים תלמידים. שתים־עשרה בנות ועשרה בנים. שמונה מתוך עשרת הבנים האלה לומדים איתי מגיל חמש. זה די מצמצם את שדה ההיכרויות. קשה לראות מישהו כמושך אם בילית איתו כמעט כל יום מחייך מאז שהיית בת חמש.

אבל אין לי מושג מי הבחור הזה ששם אותי במרכז תשומת הלב שלו. וזה אומר שאני כבר נמשכת אליו יותר מאשר לכל אחד אחר בבית הספר שלי, פשוט מפני שאני לא מכירה אותו.

אני משתהה באחד המעברים שממנו הוא יכול לראות אותי בבירור, ומעמידה פני מתעניינת באחד השלטים שעל המדף. זה שלט לבן ישן שכתוב בו פּיר ולידו חץ שמצביע ימינה. זה מצחיק אותי.1 לידו יש שלט ישן שנראה כאילו נלקח מתחנת דלק, ובו כתוב חומר סיכה. לשני השלטים יש איזה הקשר מיני, ואני תוהה אם מישהו הציב אותם זה לצד זה בכוונה. אם היה לי מספיק כסף, הייתי קונה אותם ומתחילה אוסף חדש של שלטים עם רמזים מיניים בחדר שלי. אבל הקטע של הגביעים יקר כשלעצמו.

הילד הקטן ששוטט בחנות עם אמא שלו נעמד די קרוב אליי עכשיו. הוא נראה בן ארבע או חמש. בגיל של אחי הקטן, מוֹבּי. אמא שלו אמרה לו לפחות עשר פעמים לא לגעת בשום דבר, אבל הוא מרים את חזיר הזכוכית שיושב על המדף שלפנינו. למה ילדים נמשכים כל כך לדברים שבירים? הוא בוחן את החפץ בעיניים בורקות. אני מעריכה את זה שהסקרנות שלו גוברת על הציות לאמו. "אמא, את יכולה לקנות לי את זה?"

אמו מעלעלת בערימת מגזינים ישנים במעבר הסמוך. היא אפילו לא מעיפה מבט כדי לראות מה הוא מחזיק ומיד פוסקת "לא".

עיני הילד מתעממות, והוא פונה להחזיר את החזיר למדף. אבל ידיו הקטנות מסתבכות, והחזיר נשמט מהן ומתנפץ לרגליו.

"אל תזוז," אני אומרת לו ומגיעה אליו לפני אמו. אני מתכופפת לאסוף את השברים.

אמו מושכת אותו אליה, מרחיקה אותו מהרסיסים. "אמרתי לך לא לגעת בשום דבר, נֵייט!"

אני מציצה בילד הקטן. הוא מביט בשברי הזכוכית כאילו איבד את החבר הכי טוב שלו. אמו לוחצת את מצחה בידה לאות שהיא תשושה ומתוסכלת, ואז כורעת על ברכיה ומתחילה לעזור לי באיסוף השברים.

"הוא לא עשה את זה," אני אומרת לה. "אני שברתי את זה."

האישה מביטה בבנה הקטן, ובנה הקטן מסתכל עליי בשאלה, האם זה מבחן. אני קורצת לו לפני שהיא נפנית אליי שוב ואומרת, "לא ראיתי שהוא עמד שם. נתקלתי בו וזה נפל ונשבר."

היא נראית מופתעת ואולי אף קצת אשמה על כך שהניחה שבנה עשה זאת. "או־קיי," היא אומרת וממשיכה לעזור לי לאסוף את שברי הזכוכית הגדולים יותר. האיש שעמד בקופה לפני כן מופיע משום מקום עם מטאטא ויעה.

"אני אטפל בזה," הוא אומר, אבל אז מצביע על שלט על הקיר: שברת, שילמת.

האישה לוקחת את ידו של בנה הקטן ועוזבת. הילד מציץ מעבר לכתפו ומחייך אליי, ואני מרגישה שהיה ממש שווה לקחת על עצמי את האשמה. אני פונה שוב אל האיש עם המטאטא. "כמה זה עולה?"

"ארבעים ותשעה דולר. אבל אחייב אותך רק בשלושים."

אני נאנחת. כבר לא ממש בטוח שהחיוך של הילד הקטן שווה שלושים דולר. אני מחזירה את גביע "המגפיים והיפהפיות" למקומו ולוקחת מהמדף גביע הרבה יותר זול והרבה פחות מדליק. אני הולכת איתו לקופה ומשלמת על החזיר המנופץ ועל גביע של מקום ראשון בתחרות באולינג. האיש מושיט לי שקית ועודף, ואני פונה לכיוון דלת היציאה. כשאני עומדת לפתוח אותה, אני נזכרת בבחור ממעקה הקומה השנייה. אני מציצה למעלה אבל הוא כבר לא שם, ואני יוצאת מהחנות בתחושה כבדה עוד יותר.

אני חוצה את הכביש לכיוון אחד השולחנות שליד המזרקה. אני חיה בהוֹפּקינס טקסס כל חיי, אבל מגיעה לכיכר הזאת רק לעתים נדירות. לא יודעת למה, כי אַהֲבתי למקום רק התגברה כשהם שמו את השלטים המשונים במעברי החצייה. בשלטים רואים איש חוצה את הכביש, אבל אחת מרגליו מונפת גבוה באוויר בצורה כל כך מוגזמת, שזה נראה כמו ממערכון של מונטי פייתון.

העיר גם התקינה לפני כמה שנים שני שירותים ציבוריים. אלה שני מבני זכוכית שמבחוץ נראים כמו קובייה של מראות, אבל מבפנים אפשר לראות את מה שקורה בחוץ. קצת מטריד לחשוב שמישהו יכול לשבת בשירותים ולעשות את מה שהוא עושה בעודו צופה במכוניות חולפות בכביש, אבל כזכור אני נמשכת לדברים חריגים, אז אני בטח מהבודדים שמתגאים בשירותים המוזרים האלה.

"למי הגביע?"

אם כבר מדברים על משיכה לדברים חריגים.

הבחור מחנות העתיקות עומד עכשיו לידי, ואני יכולה לומר בוודאות מוחלטת שהוא ממש לגמרי מושך. העיניים שלו בגוון תכול מיוחד, אז הן הדבר הראשון שבולט. הן נראות לא מסונכרנות עם עור הזית שלו והשיער השחור אנוּשוֹת. אני בוהה רגע בשערו. אני תוהה אם אי־פעם ראיתי שיער שחור כל כך על מישהו עם עיניים תכולות כל כך. זה קצת צורם, מבחינתי לפחות.

הוא עדיין מחייך אליי בדיוק כמו שחייך מהמעקה בחנות העתיקות. זה גורם לי לתהות אם הוא מחייך כל הזמן. אני מקווה שלא. אני אוהבת את המחשבה שאולי הוא מחייך אליי כי הוא לא יכול לשלוט בעצמו. הוא מטה את ראשו לכיוון השקית שבידי, ואני נזכרת פתאום שהוא שאל אותי על הגביע שלי.

"אה. זה בשבילי."

הוא שוב מטה את ראשו, בשעשוע או בפליאה. אני לא יודעת מה הוא מרגיש בדיוק, אבל מבחינתי שתי האפשרויות טובות. "את אוספת גביעים שלא זכית בהם?"

אני מהנהנת והוא צוחק קצת, אבל זה צחוק אילם. כמעט כאילו הוא רוצה לשמור אותו לעצמו. הוא תוחב את ידיו בכיסים האחוריים. "למה את לא בבית ספר עכשיו?"

לא קלטתי שכל כך ברור שאני עדיין בתיכון. אני שומטת את השקית על השולחן שלידנו וחולצת סנדלים. "זה יום יפה. לא רציתי להיות כלואה בכיתה." אני צועדת לעבר מזרקת הבטון שהיא בעצם בכלל לא מזרקה. זה גוש בטון על הקרקע בצורת כוכב. המים יוצאים מכל מיני חורים סביב הכוכב ויורקים לעבר המרכז. אני דורכת בכפות רגליים יחפות על אחד החורים ומחכה שהמים יגיעו אליי.

זה השבוע האחרון של אוקטובר, אז קר מדי לילדים לשחק במים כדרכם בקיץ. אבל לא קר מכדי להרטיב קצת את הרגליים שלי. אני אוהבת שהמים מכים בכפות הרגליים. וכיוון שאני לא יכולה להרשות לעצמי פדיקור מקצועי, זאת האפשרות השנייה הטובה ביותר.

הבחור מתבונן בי לרגע אבל האמת שכבר התרגלתי. אני מתחילה להרגיש שהוא הצל הפרטי שלי, הקצת־יותר־מושך ממני. אני לא מסתכלת עליו ישירות כשהוא חולץ בקלילות את נעליו. ואז הוא נעמד לידי ודורך על אחד החורים.

אני מציצה בידו כדי לבחון מקרוב את הקעקועים שלו. צדקתי — הם רק על יד שמאל. יד ימין נראית חפה מכל קעקוע. אבל הקעקועים בשמאל אינם מה שציפיתי. הם אקראיים ולא קשורים ולא מתחברים זה לזה. קעקוע אחד הוא של טוסטר זעיר שפרוסה משתרבבת ממנו החוצה. הוא נמצא בחלק העליון של מפרק כף היד. אני מזהה גם סיכת ביטחון ליד המרפק. המילים "עכשיו תורך, דוקטור" מרוחות על אמת היד. אני גוררת את עיניי במעלה היד, והוא משפיל מבט אל כפות רגליו. אני עומדת לשאול אותו מה שמו כשלפתע מים פוגעים בכף רגלי. אני צוחקת וצועדת לאחור, ושנינו צופים בקילוח המים שנורה לעבר המרכז.

המים מכים גם בכף רגלו אבל הוא לא מגיב. הוא פשוט מסתכל למטה על כף הרגל עד שהמים נעצרים עוברים אל החור הסמוך. הוא נושא את עיניו, אבל הפעם הוא מביט בי ולא מחייך. משהו בהבעה הרצינית שלו גורם לי להתכווצות בחזה. כשהוא פותח את פיו כדי לדבר, אני נתלית בכל מילה.

"מכל המקומות שיכולנו להיות בהם, אנחנו כאן עכשיו. באותו הזמן," בקולו נימה משועשעת, אבל הבעת פניו על סף בלבול. הוא מנענע בראשו ומתקרב אליי. הוא שולח את זרועו המקועקעת ומחליק את אצבעותיו בקווצת שיער שמוטה שלי. המחווה הזאת אינטימית ולא צפויה, קצת כמו הרגע הזה כולו, אבל אני ממש בסדר עם זה. אני רוצה שהוא יעשה את זה שוב, אבל זרועו יורדת לצד גופו.

אני לא יכולה לזכור פעם אחת שמישהו הסתכל עליי כמו שהוא מסתכל עכשיו. כאילו אני מרתקת אותו. אני יודעת שאנחנו בכלל לא מכירים, והחיבור הזה בינינו — יהיה אשר יהיה — בטח ייהרס עם השיחה האמיתית הראשונה שלנו. הוא בטח יתגלה כמניאק או יחשוב שאני מוזרה ואז יהיה מביך ושנינו ממש נשמח ללכת כל אחד לדרכו. ככה היחסים שלי עם בנים מתנהלים בדרך כלל. אבל עכשיו אני בתוך הרגע הזה. אני לא יודעת עליו דבר חוץ מעוצמת ההבעה שלו, ואני יכולה לדמיין שהוא מושלם. אני מעמידה פנים שהוא חכם ומכובד ומצחיק ואמנותי. כי הוא יהיה כל אלה אם הוא הבחור המושלם. טוב לי לדמיין שיש לו את כל התכונות האלה כל עוד הוא עומד כאן מולי.

הוא צועד עוד צעד לקראתי, ופתאום אני מרגישה כאילו בלעתי את הלב שלו, כי יש לי כל מיני אקסטרה־פעימות בחזה. עיניו פוזלות לעבר פי, ואני בטוחה שהוא הולך לנשק אותי. אני מקווה שהוא הולך לנשק אותי. וזה מוזר כי החלפתי איתו בקושי שני משפטים, אבל אני רוצה שהוא ינשק אותי בזמן שאני מדמיינת שהוא מושלם, כי זה אומר שגם הנשיקה שלו תהיה מושלמת.

האצבעות שלו מרפרפות במעלה זרועי, אבל אני מרגישה יותר כאילו שני האגרופים שלו לופתים את הריאות שלי. צמרמורת דולקת אחר אצבעותיו המטפסות עליי, עד שידו מונחת על צווארי.

מוזר שאני עדיין עומדת על הרגליים הרעועות שלי עכשיו. ראשי מוטה לאחור, ופיו נמצא במרחק סנטימטרים בודדים מהפה שלי, כאילו מהסס. הוא מחייך ואז לוחש, "את קוברת אותי."

אין לי מושג למה הוא מתכוון במילים האלה, אבל הן מוצאות חן בעיניי. ומוצא חן בעיניי גם שהשפתיים שלו מתחברות ברכות אל שפתיי מיד אחרי שאמר את מה שאמר. ואני צדקתי. זה מושלם. כל כך מושלם, שאני מרגישה כמו אי־אז בסרטים, כשהשחקן הראשי היה לוחץ בידו את גב האישה אליו, והיא היתה מקמרת את גופה לאחור בצורת האות C תחת עומס הנשיקה בזמן שהוא היה מושך אותה קרוב. זה פשוט ככה.

הוא מושך אותי לקראתו, והלשון שלו משוטטת ברחבי שפתיי. ובדיוק כמו בסרטים, זרועותיי מתנודדות לצדי הגוף עד שמתחוור לי עד כמה אני רוצה להיות בתוך זה איתו, ואני מתחילה סוף־סוף לנשק אותו בחזרה. יש לו טעם של גלידת מנתה וזה מושלם, כי הרגע הזה מדורג גבוה במצעד הרגעים האהובים עליי, לצד כמה קינוחים. זה כמעט קומי — הבחור הזר הזה, מנשק אותי כאילו אני המשאלה האחרונה ברשימה שלו לפני שימות. אני תוהה מה הניע אותו לעשות את זה.

שתי ידיו נעות עכשיו כדי לאחוז בפניי, כאילו אין לנו שום מקום אחר להיות בו היום. הוא לא ממהר עם הנשיקה, וממש לא אכפת לו מי מסתכל עלינו, כי אנחנו בלב כיכר העיר ושני אנשים כבר צפרו לנו.

אני כורכת זרוע אחת סביב צווארו ומחליטה פשוט לתת לו להמשיך כמה זמן שירצה כי אני לא צריכה להיות בשום מקום אחר עכשיו. וגם לו הייתי צריכה, הייתי מבטלת את התוכניות בתמורה לזה.

בדיוק כשידו מחליקה על שערי, מים מתפרצים מתחת לכפות רגליי היחפות. אני פולטת צווחת הפתעה קלה. הוא צוחק אבל לא מפסיק לנשק אותי. אנחנו ספוגי מים עכשיו כי כף רגלי לא יכולה לכסות את כל הקילוח, אבל לא אכפת לנו. זה רק מוסיף לגיחוך המתוק שבנשיקה הזאת.

צלצול הטלפון שלו מוסיף עוד ממד של גיחוך לרגע הזה. ברור שמישהו היה צריך להפריע בדיוק עכשיו. ברור לגמרי. זה היה מושלם מדי.

הוא נסוג לאחור, והמבט בעיניו שֹבֵע ומורעב גם יחד. הוא מוציא את הטלפון מהכיס ומביט בו. "איבדת את הטלפון שלך או שזאת בדיחה?"

אני מושכת בכתפיי כי אין לי מושג למה הוא מתכוון ב"בדיחה". לזה שהרשיתי לו לנשק אותי? לזה שמישהו התקשר באמצע הנשיקה? הוא מצחקק ומצמיד את המכשיר לאוזנו. "הלו?"

החיוך נעלם מפניו, ועכשיו הוא רק נראה מבולבל. "מי זה?" הוא מחכה כמה שניות ואז מרחיק את הטלפון מהאוזן ובוחן אותו. ואז הוא שוב מסתכל עליי. "ברצינות, זאת מתיחה?"

אני לא יודעת אם הוא מדבר אליי או אל מי שמעבר לקו, אז אני שוב מושכת בכתפיי. הוא מקרב את הטלפון אל אוזנו וצועד צעד אחד לאחור. "מי זה?" הוא שואל שוב. הוא צוחק בעצבנות ולופת את עורפו. "אבל... את עומדת כאן מולי."

הצבע אוזל מפניי עם המשפט הזה. כל הצבע בגופי — ברגע המגוחך הזה עם הבחור האקראי הזה — ניגר אל הקרקע למרגלותיי, ואני מרגישה כמו העתק דהוי ועלוב של אונור ווֹס. אחותי התאומה. הנערה שנמצאת בלי ספק מעברו השני של הקו.

אני מכסה את פניי בידי ופונה לאחור, חוטפת את הנעליים שלי ואת שקית הקניות. הלוואי שאצליח להתרחק ממנו כמה שיותר לפני שהוא יבין שהנערה שהוא נישק אינה אונור.

אני לא מאמינה שזה קורה. הרגע התנשקתי עם החבר של אחותי.

לא עשיתי את זה בכוונה, ברור שלא. היה נדמה לי שהיא התחילה לצאת עם מישהו לא מזמן כי היא נעלמה לשעות ארוכות, אבל איך הייתי אמורה לדעת שמכל הבחורים בעולם היא יוצאת דווקא עם הבחור המסוים הזה? אני ממשיכה להתרחק משם במהירות, אבל די מהר שומעת אותו רץ אחריי. "הֵי!" הוא קורא.

זאת הסיבה שהוא הסתכל עליי בחנות. הוא חשב שאני היא. ולכן הוא שאל אותי למה אני לא בבית ספר, כי אם הוא הכיר את אונור מספיק טוב בשביל לנשק אותה, הוא בטח יודע שהיא בחיים לא תבריז מהלימודים.

הכול נראה הגיוני עכשיו. זה לא היה סתם קשר מקרי בין שני זרים. זה הוא שחשב בטעות שאני החברה שלו, ואני שהייתי מטומטמת לגמרי ולא הבנתי מה קורה פה.

היד שלו תופסת בכוח במרפק שלי. אין לי ברירה אלא לפנות אליו. אני חייבת להבהיר לו שאסור שאונור תשמע מה קרה. לעולם לא. העיניים שלנו נפגשות, והוא כבר לא מביט בי כאילו אני מקסימה ומרתקת אותו. הוא מביט בי ואז בטלפון שלו ואז בי ואז שוב בטלפון שלו ואומר, "אני ממש מצטער... חשבתי שאת..."

"חשבת לא נכון," אני מתיזה, אף על פי שזאת טעות שנעשתה בתום לב.

אונור ואני תאומות זהות, אבל אם הוא היה מכיר את אחותי כמו שצריך, הוא היה יודע שהיא היתה מעדיפה למות ולא להיראות בפומבי כמו שאני נראית עכשיו. כלומר בלי איפור, עם שיער מזעזע ובגדים שלבשתי אתמול.

הוא מחליק את הטלפון שלו בחזרה לכיס, אבל המכשיר מצלצל שוב. כשהוא שולף אותו, אני רואה את שמה של אונור מהבהב על המסך. אני חוטפת ממנו את הטלפון ועונה, "היי."

"מריט?" צוחקת אונור. "מה קורה? מה את עושה עם סגאן?"

סגאן? אפילו השם שלו מושלם.

"כלום. אני סתם... נתקלתי בו. הוא חשב שאני את אבל אז התקשרת ו... בואי נגיד שהוא קצת התבלבל."

בעודי מדברת אני מישירה מבט אל סגאן. הוא לא מסיט ממני את עיניו ולא מנסה לקחת ממני את הטלפון.

אונור צוחקת שוב. "זה מצחיק. חבל שאני לא יכולה לראות את הפרצוף שלו."

"זה קורע," אני זורמת איתה. "אבל היית צריכה להזהיר את החבר שלך שיש לך תאומה זהה." אני מושיטה את הטלפון בחזרה לסגאן ונסוגה כמה צעדים לאחור. הוא אוחז בטלפון ולא מוריד ממני את העיניים.

"אל תספר לה מה קרה," אני לוחשת. "אל תספר לאף אחד. אף פעם."

הוא מהנהן אם כי בהיסוס. ברגע שקיבלתי אישור ממנו לבקשה שלי, אני הולכת משם. שום דבר בעולם לא יכול להיות מביך יותר מזה. שום דבר.

Shaft — באנגלית משמעו "פיר" וגם "חץ".