לאור הירח

 אשכרה

אפילו לא חשבתי. אפילו לא חשבתי שזה עוד אחד מאותם ימים שצריך לאכול חומוס על הבוקר ממש, כמו בימי השקשוקה.

יש אנשים שהולכים ללמוד באוניברסיטה כי מעניין אותם ללמוד.

יש כאלו שהולכים לשם כדי להשיג תואר שיקנה להם קידום מקצועי ומעמד.

אני פשוט הייתי שם, בעיקר אכלתי שקשוקה.

אוחזת את הפיתה המלאה במגע עוטף, מחבק בזהירות, לא למעוך.

חום התבשיל מגיע לכפות ידיי כמו הבקבוק החם שאמא הייתה מכינה לי.

החיוך ההפוך של הפיתה, זה שחורץ המוכר בסכין יפנית כדי לדחוס לתוכה את כל הטוּב, הוא פיסת הבצק, שכל הרזות תמיד מורידות. פיסה זו הייתה שם רחבה ולבנה כמו משטח בטוח של רציף בנמל ברגע שֶקט לפני המסע. את פיסת הבצק הלבנה אפשר לאכול מהר אבל אחר כך מגיע השלב הזהיר. בפיתה עם שקשוקה מחכות הפתעות המתפרצות לתוך הפה: חם, חריף או נוזל ואת הפרץ מזהים רק אחרי שהוא נוחת על הלשון או החולצה. הם מגיבים במדויק להבזקי החרדה בהם הבטן מלאה, ממש כמו בפליפר כשכדור המתכת מוריד בחטף את הראש של המקש. ממש כמו בריקוד. קצב הריקוד הופך מדויק להפליא ושלווה מכבידה נדחסת לגוף ולא צפויות כל הפתעות ולכן השקשוקה הופכת משעממת בערך באמצע הפיתה ורק אם רעבים, או רק אם הכול בחיים תפל באמת, אוכלים אותה עד הסוף.

אף פעם לא אוכלים רק שקשוקה אחת. את השקשוקה הראשונה הייתי אוכלת בדרך כלל בתשע בבוקר ואת הבאות בכל שעתיים. כשהייתי בתיכון הייתי רזה עם תסביך של שמנה ולכן לא העזתי לצאת להפסקה הגדולה עם סנדוויץ‘ אלא העדפתי לדחוס אותו לפה בשלושה ביסים גדולים כמו בהמה, רק כדי שלא יראו אותי אוכלת. שנים אחרי, כשלתסביך השמנה נוספו קילוגרמים רבים בוודאי לא יכולתי להרשות לעצמי את המעמד המשפיל בקפטריה המוּכרת.

לכן, אחרי המנה הראשונה של הבוקר, יצאתי כל שעתיים לעבר קפטריה אחרת וכך, עד סוף היום אכלתי שקשוקות כמספר הקפטריות באוניברסיטה.

את נפלאות השקשוקה גיליתי בגיל שלוש–עשרה.

אני זוכרת את החורף ההוא, כשפעם בשבוע הייתי יושבת לבדי בסלון רואה טלוויזיה והייתה תכנית כזו על אנשים שחיים ביער, ובחוץ כבר היה חושך והאור בסלון לא דלק ופחד לא ברור היה זוחל לי בתוך הבטן ומצמית אותי לכורסה. ככה פעם בשבוע.

ואמא הייתה נכנסת ושואלת: “מה את רוצה לאכול?” ואני הייתי עונה:

“שקשוקה.”

והיא הייתה באה לסלון עם צלחת ועל הצלחת שתי פרוסות לחם שעליהן ערימה של שקשוקה ריחנית עם עגבניות חמוצות מדי וריח מגעיל של ביצה שלא בושלה עד הסוף והייתי בולעת הכול מהר, כדי לא להרגיש, ולא ידעתי מה אני בעצם בולעת: את המאכל המוזר או את הפחד.

מה שאפיין את כל השנים, בלי קשר לכמויות, קטנות או גדולות, היה הדחף.

מאז ומעולם היה זה הדחף ששלט.

לא פעם חשבתי, בעודי מחכה להזמנה של ארוחת משפחה מרובת ילדים ממסעדה קרובה או בעת שנהגתי בטירוף, חוצה חצי עיר כדי להגיע לטעם המסוים, שחבל שתופעות כאלו של נשים בהיריון לא מולידות שום דבר חי, רק תחושת שלווה זמנית.

חומוס למשל, גם הוא, אחד מאבות המזון בעלי יכולת ריפוד גבוהה. הוא, בשונה מן השקשוקה, מהווה את המענה לתחושת החרדה הקבועה. לא להבזקים. לאכול חומוס זה כמו לשחק במשחק מחשב של פעם: מדליקים את המחשב, מתוך אי–השקט הגדול ומסך חצוי לשניים מופיע וכדור בודד אחד שאנו מנסים להדוף, מתדפק מדופן אל דופן בקצב משתנה. משמיע דפיקה עם כל נגיעה בדופן והדפיקות מרגיעות ורמת החיוּת של הצלילים היא כמו של מטרונום. אשליה של התקדמות. אחר כך מכבים את המחשב כי המבט מטושטש ושום דבר לא ברור, וזה טוב, כי גם החרדה כבר לא ברורה יותר. כל מה שנשאר זה

הטשטוש

והחולשה

וקולות סגירת המחשב שנשמעים כמו התפוררות.

כלום לא נשאר.

פעם, כשיהיו כוחות, אפשר יהיה לבנות.

כל מה שיודעים כשבאים לאכול חומוס זה שחייבים. עם הניגוב הראשון הכדור הזה שהתרוצץ לו בבטן ולא מצא מנוחה מתייצב, וכך, אט אט הקצב יורד והוא נהדף לו ברכות מדופן לדופן עד שהוא שט לו שם בנינוחות במרחב הקטן שנותר לו באמצע החומוס. הייתי באמצע הניגוב כשהוא התקרב.

אני לא זוכרת מה ראיתי קודם: את הכיפה או את משקפי השמש. כיפה לבנה ובוהקת הייתה מונחת כפירמידה במרכז השיער השחור והעבה. כיפה שמקבלים בכנסים של חוזרים בתשובה. כיפה סינתטית שלעולם לא תקבל את צורת הראש החובש, אלא רק אחרי. כנאמר במסכת פסחים, “לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא שמה בא לשמה,” מחליף האדם את הכיפה שלו בכיפה סרוגה או בכיפת בד וזו ־ הרכה יותר ־ הופכת לחלק ממנו, מקבלת אותו באהבה. את מרבית פניו כיסו משקפי שמש מרובעים כפניו הרבועות, משקפי שמש נשיים, בדוגמה שהייתה אופנתית פעם. משקפי שמש גדולים מלפני התקופה בה הכול מינימלי וחשוף כשלכולן רואים את הטבור. המצח רחב, האף גדול, השפתיים בשרניות וחושניות. פנים של גבר. אבל פניו של זה, רכות היו, משתפלות מתוך המשקפיים כחזה כבד ונפול של אישה מזדקנת.

הוא מתקרב אליי. כבן חמישים היה, לבוש בשחור, שרוֹך כחול ממשחק ילדים תלוי על צווארו ועל השרוך מדליות מתכת ושקית ניילון לבנה עם כמה פירות או ירקות מתנדנדת בידו כמו דובי שהוציאו לטיול. מתקרב אליי ופניו מאירות.

התיישב לידי. “יש לך פנים מעניינות,” אמר, “רואים שיש לך מחשבה מעניינת,” אמר, “אני רוצה קפה שחור,” אמר, “נראה אם הם יתנו לי,” הוסיף כשנימת חרדה קלה משתרבבת לקולו וקם באחת מן הכיסא ונכנס לחומוסייה.

כעבור כמה רגעים חזר והתיישב. שנינו הבטנו לְפַנִים.

ואני חושבת לעצמי, מה הוא רוצה ממני? האיש הזה עם הכתפיים הרחבות שיכולות היו להיות מצע חם לתינוקות של אישה אחרת, כמו פיסות הצמר גפן שהנבטנו עליהן שעועית בגן. מה רוצה ממני האיש הזה, שנראה כמו פליט שאוחז בשקית הלבנה, כאילו הייתה אחרון מיטלטליו. ואני מזדקפת, אוספת את עצמי ממה שהחומוס פירק. המלצר הביא לו קפה שחור וקנקן מים. השקית הלבנה עם הפירות או הירקות הייתה מונחת בינינו.

“אם את רוצה,” אמר, “אני יכול לבוא אלייך לעשות את החג.” שרירי פניי קפאו לשמע ההצעה והרכנתי ראשי כמענה על מתת של רצון טוב. להעליב, לא רציתי. החזרתי מבטי לְפַנים. “אני יכול לבוא אם את רוצה,” אמר. שרירי פניי שטרם הספיקו להפשיר קפאו בשנית. “אני אעשה מה שאת רוצה. אני יכול לברך, לתקן דברים. אני רק רוצה לנוח. מה שתגידי. אני יכול לבשל, לעשות אהבה, מה שתרצי.”

שוב חזר מבטי לְפַנים. הרגשתי את שרירי הפנים מתרככים אט אט לשמע פירוט האפשרויות ומתקשים עם הצעתו האחרונה לעשות אהבה. התכווצתי כמו קוביית קרח עייפה שנזנחה בתחתית הפריזר בין פירורי הלחם ושקיות הכנפיים שהאפירו מיושן, אוצרות בתוכן הבטחה. קוביית קרח בודדת בתוך ריבוע של פלסטיק שהמים הצטמצמו בה בשל חוקי הפיזיקה והיא קטנה ונאחזת בדופנות הפלסטיק הישן, למרות חוקי הפיזיקה.

“היה לי הכול,” אמר. “בית. משפחה. אבל עזבתי. את הכול השארתי להם, הכול. הם פגעו בי. בן אדם צריך,” הוסיף, “לבנות לעצמו עור כדי שלא יפגעו בו.”

“את זה,” אמרתי, “אני מבינה.” מופתעת הייתי על שלא התייחס להגנות שהקמתי במהלך השנים ומצאתי עצמי חשופה בלעדיהן. חשופה ומוגנת. מוגנת עם הופעת כללי המשחק החדשים, שכל משחק לא היה בהם. ובעודו מדבר התרככתי מעט בשמש, מציצה אל ידיו הגדולות, אל חזו הרחב, אל הכתפיים. “דאגתי להם,” הוסיף, “הבאתי כסף, טיפלתי בהם, עשיתי הכול והם פגעו בי. אז השארתי להם הכול והלכתי.”

הוא גדל והתרחב לנגד עיניי לממדים של ענק, ואני בעיניו הייתי הגן. החומות היו גבוהות וירק עבות השתרך אל מחוץ להן. טיפסתי עליהן, נאחזת בזיזי אבנים, תופסת בגבעולים המשתרגים ואני קטנה קטנה ורוצה לעבור לצד השני ולראות. להיות שם. ואני יושבת על החומה ומביטה על כל הגן הפרוש לפניי, על העצים הגבוהים והשיחים הרחבים וכל נקודות הצבע של הפרחים קוראות לי לבוא. וגלשתי לתוך הגן וטיילתי בתוכו עד ששמעתי את הרעש. כבד ועמום. רעש שהרעיד את האדמה והתקרב אליי. הוא ראה אותי והתחלתי לברוח, והוא אחריי, תופס ומניח אותי על כף ידו הגדולה, מדבר בקול רך ומביט בי בעיניים חמות. “תישארי,” הוא אומר, “תהיי אִתי,” הוא אומר, “אל תפחדי.” “בסדר,” אמרתי.

הולכים ברחובות העיר, מגששים קצב הליכה משותף והשקית הלבנה עם הפירות או הירקות נוכחת בינינו. אני, הליכתי מהירה והוא צועד לאִטו בכבדות של הנפש. אני מאטה, מנסה ללמוד אותו, הוא מצדו מדבר ומדבר וקצב הליכתו מתגבר עם ההתרגשות שעולה בגרונו. אני יודעת עם מי אני הולכת: איש זר שאספתי ברחוב.

“איך אני שמח שאין כאן פרחים,” אמר, כשהביט סביב על דירתי המעוצבת, “פרחים זה גוויות,” אמר, “אין להם שורשים,” והניח את השקית הלבנה עם הפירות או הירקות על השולחן. הכנתי קפה. שתִינו והוא אמר, “אני אנוח קצת,” ונשכב על הספה. “אני רק רוצה לנוח.” הוא הסיר את משקפי השמש, ועיניו נעצמו לפני שיכולתי לדעת מה צבען.

ניתקתי את הטלפון. שטפתי את ערימת הכלים בכיור, רוקנתי מאפרות ואת כל הרקב שהיה במקרר הכנסתי לשקית ניילון גדולה וסגרתי היטב כדי שריח הטינופת לא יצא וכל הזמן הבטתי עליו, על הגבר שישן בביתי. התרחצתי. הגיעה השעה. הדלקתי נרות ובירכתי על החג והוא התעורר.

“איפה אצלך הגיגית?” אמר. “גיגית?” שאלתי. “הגיגית באמבטיה?” המשיך, “צריך להתרחץ לפני החג.”

“בוא,” אמרתי, ממלאת לו אמבטיה במים חמים ומלחים וקצף. הרבה קצף. הגשתי לו מגבת יבשה, מכנסי טרנינג בצבע כתום זוהר וחולצה גברית תכולה וגדולה ששמרתי למזכרת מסבא שלי.

“צריך להכין סעודת חג,” אמר, לבוש בבגדים החדשים והכיפה הסינתטית הלבנה על ראשו כפירמידה. הוא הוציא שלושה תפוחי אדמה מן השקית הלבנה שהייתה על השולחן, שטף והכניס לסיר. “צריך גם ביצים,” אמר, פוער את המקרר שלי, מוציא את שתי הביצים הנותרות וסוגר את הדלת. שטף אותן בזהירות עדינה, עִרסל אותן אחת אחת בתוך כפו הגדולה, ליטף עם הסבון, החליק עליהן, ושטף בזרם מים חזק. הוא הוסיף את הביצים לסיר ואני, מביטה. הוציא שתי עגבניות ושני מלפפונים מהשקית המתרוקנת, חזר על מעשה השטיפה, ואני, לא יכולה להפסיק להתבונן. שוקעת בתוך מעשה השטיפה ואיני שומעת דבר וחצי דבר מכל מה שהוא אומר.

“הִדלקת נרות,” אמר, “את אישה טובה. צריך יין לקידוש.” הורדתי בקבוק יין ממחסן היינות הפרטי מעל לארון, בוחרת במשובח שבהם כי יום חג היום. חלצתי את הפקק ומזגתי מן היין לכוס ברנדי גדולה ומפוארת.

עמדנו ליד השולחן וכוס היין בינינו. סלט הירקות במרכז ואני מביטה בסלט האדום והירוק, ולא מצליחה לדמיין שילוב מוצלח יותר של צבעים. ליד הסלט קוביות תפוחי אדמה מעלות אדים לבנים בתוך קערה ושתי ביצים קשות, חצויות על צלחת. “צריך לברך,” אמר, הוציא רימון משקית הניילון הלבנה והניח אותה מיותמת בצד.

ישבנו לאכול.

“את סוכות אני אוהב מכל החגים,” אמר, “בגלל הרימון.” ואני חושבת על זה שרימון עושה עצירות ועל זה שרימון בריא מאוד לחיזוק בגלל הוויטמינים ואני חושבת על הצבע האדום של הרימון, מקווה שזהו צבע פטמותיו. “ברימון יש ברכה,” אמר, “ברימון יש שפע והצלחה ופריון.” בחוץ כבר היה חושך והצלחות היו ריקות ושלווה חגיגית עטפה אותי. “ועכשיו,” אמר ושתק, מביט בי במבט חודר. חיכיתי להמשך, כי ידעתי, מיד יבוא ההמשך, כי הרי האיש הזה, ששעות ארוכות נמצא אִתי לרגע אינו מפסיק לדבר. גם כשישן, שנתו לא הייתה רגועה והוא מלמל מתוכה, גם באמבטיה הוא שר, אבל עכשיו, עכשיו הוא שתק. “כן,” אמרתי בקול קצת רועד, בקול שלא דיבר שעות ארוכות ושכח שהוא יכול, והוספתי מבט שואל לחיזוק. הוא שתק. הוא המשיך להביט בי במבטו החדש, החודר, הברור, והושיט את ידו והניח את כפו הגדולה על כף ידי ואמר לי, “בואי.”

נשמתי עמוק. שוקעת לתוך כף ידו הגדולה, מנסה למצוא את עצמי בתוכה ואמרתי, “טוב.” שוב נשמתי עמוק ואמרתי לי, ‘בואי.’ קמנו מן השולחן, ידו לא מרפה מידי והלכנו בתוך החושך לחדר השינה. שכבנו צמודים ולבושים בבגדים על המיטה, מגששים בזהירות ונאחזים בהתלהבות. חוקרים זה את זו. הדיבור המונוטוני המַלְאֶה והמהיר מתחלף עכשיו ברכוּת ובחום ובעדינות אִטית וכולו מכוון אליי, והוא מערסל אותי אל גופו, לרווח שבין הכתפיים. “אני לוקחת גלולות,” שמעתי אותי משקרת כשכבר היינו מאוד עירומים, “ואני רוצה להרגיש אותך.”

צלחת התנפצה על הרצפה ברעש גדול. המלצר התנצל והחל לאסוף את השברים.

“זה בטן,” בעטתי את תגובתי למבטו הבוחן, ו“אני צריכה ללכת לעבודה,” הוספתי וקמתי משולחן החומוסייה.

“את עובדת?” שאל מופתע.

“כן,” עניתי, מגייסת את כל שנות עבודתי לתשובה, כדי להישמע משכנעת. כבר חודשיים אני מובטלת.

“כן, אני עובדת,” ניסיתי שוב, חושבת שכלום כבר לא משנה בתוך השקיפות.

“אה,” אמר ועצר. “חשבתי שיש לך תינוקת,” ושוב הביט לכיוון הבטן שלי.

“לא,” עניתי. “חומוס.”