לאכול, להתפלל, לאהוב

הקדמה במלאות עשר שנים לצאת הספר לאור2

2 תירגמה מאנגלית: אביגיל בורשטיין

לפני זמן מה הבנתי שעשר שנים לא חזרתי לקרוא בלאכול להתפלל לאהוב.

זאת היתה תובנה משונה, שכן ללא ספק ביליתי את עשר השנים האחרונות בלדבר על לאכול להתפלל לאהוב — הצגתי אותו, הסברתי אותו, הגנתי עליו, הרציתי עליו, ולעתים קרובות סתם התבדחתי עליו. אבל למעשה לא קראתי אותו — לא מאז סיימתי לערוך את הטיוטה האחרונה, חודשים אחדים לפני שהוא ראה אור בינואר 2006.

זה לא יוצא דופן. אני לא מכירה סופרים רבים שחוזרים לקרוא את ספריהם, אחרי שעבודתם הושלמה. לעתים מתוך מבוכה (כולנו נוטים להתכווץ מול המילים שלנו, במבט לאחור); לעתים משעמום (אנחנו כבר יודעים את הסוף!); ולעתים פשוט מפני שהמשכנו לפרויקטים אחרים.

אבל באשר ללאכול להתפלל לאהוב, תחושתי היא כזאת: לא היה לי שום עניין לקרוא אותו שוב, מפני שלאמיתו של דבר הוא כבר לא היה שלי. אתם מבינים, זמן קצר מאוד אחרי פרסומו טרף אותו העולם והפך אותו לשלו — שלו לאהוב, שלו לשנוא, שלו לחקות, שלו להפוך לפרודיה.

אחרי שהספר שלי הפך, למרבה ההפתעה, לרב־מכר עצום, מפרסמים התחילו להשתמש בתבנית 'לאכול להתפלל' כדי למכור כל דבר שעולה על דעתכם. (לאכול להתפלל לקנות! לאכול להתפלל לגלוש! לאכול להתפלל לשתות! לאכול להתפלל לנבוח!) סוכנויות נסיעות הפכו אותו לפרה חולבת (היום אפשר לנסוע ל"טיולי לאכול להתפלל לאהוב" ברחבי העולם — אף לא אחד מהם תחת חסותי, דרך אגב, אף שאני תמיד שמחה לראות אנשים מטיילים). הוליווד הפכה את הסיפור שלי לסרט, שבו בעלי ואני קיבלנו שדרוג רציני בגילומם של ג'וליה רוברטס וחוויאר ברדאם. (האמת העגומה: בעלי ואני לא באמת נראים כמו ג'וליה רוברטס וחוויאר ברדאם. גם לא בתאורה חלשה. אבל בכל זאת אהבתי את הסרט. לא, חכו, בגלל זה אהבתי את הסרט...). מארג' נצפתה לרגע קוראת את לאכול להתפלל לאהוב בעונה 21 של 'משפחת סימפסון'; טינה פיי התבדחה עליו ב'רוק 30'; ראג' ופני, שניהם, קראו אותו ב'המפץ הגדול'. והמתוק מכול: יום אחד לפני כמה שנים ילדונת שלמדה עם אחייניתי בכיתה ג' הגישה עבודה על הרגלי האכילה של צַבַּת המחמד שלה, שנקראה בשם הנפלא 'לאכול לחתוך לחרבן'.

כן, הדבר הזה ללא ספק קיבל חיים משלו.

חלק מהתגובות ללאכול להתפלל לאהוב היו יפהפיות, חלק נתעבות, רבות מהן בלתי מובנות — אבל כולן הדהימו אותי. דומה שמיליוני נשים השתמשו בספר כמדריך להחלמה משיברון לב ולגילוי רוחני, והיה נפלא להיווכח בזה. ניסיתי להגיב לכמה שיותר נשים מתוך רוח של ידידות ואחוות נשים עולמית, אבל לעתים לא עמדתי בשיטפון. בעשור האחרון נאלצתי ללמוד להציב גבולות לאנשים, ותאמינו לי — מעולם לא הצטיינתי בהצבת גבולות. נאלצתי גם ללמוד לאזן בין הפרטיות שלי (שעד לאותו רגע מעולם לא הטרידה אותי), לבין הנגישות שלי לציבור (שעד לאותו רגע מעולם לא הטרידה איש). נאלצתי להבין כיצד להמשיך לכתוב ולהוציא לאור חרף ההשלכות המלחיצות של התופעה. ונאלצתי ללמוד לסרב לאינספור הזדמנויות חדשות ופרועות — כולל, למשל, הזדמנות להגיש תוכנית ריאליטי משלי.

זה בהחלט היה עשור סוער, והשקעתי מאמץ נחוש להישאר שפויה ויציבה ככל האפשר, גם בלב הסערה. חלק מהיציבות אני חבה לכך שלמרבה המזל הייתי בגיל הנכון (שלושים ומשהו) ובמערכת היחסים הנכונה (נישואים שניים מאושרים), כשההצלחה פגעה בי. חלק מהשפיות אני חבה לכך שכבר חוויתי גרסה משלי לאי־שפיות, ובשום פנים ואופן לא רציתי לצלול שוב לאותם מים שוצפים ואפלים.

אנשים אומרים לי לעתים קרובות, "החיים שלך בטח נהיו די מטורפים אחרי שלאכול להתפלל לאהוב יצא לאור!" ואני תמיד עונה להם בכנות: "לא ידידַי, כל הטירוף בחיים שלי התרחש לפני שהוא יצא לאור, בשנות העשרים שלי." (ואני מודה לאלוהים שאף אחד מכם לא היה שם כדי לחזות בזה, דרך אגב.) למעשה כתיבת הספר היתה אחת הדרכים שלי לחלץ את עצמי מהטירוף.

מעוגנת בכל היציבות והשפיות שהצלחתי לגייס, לא הפסקתי להכיר תודה ללאכול להתפלל לאהוב על מה שהביא לי. אבל לצד הכרת התודה למדתי גם להשאיר חלל של כמה סנטימטרים ביני לבין... זה. ככה אני פשוט מרגישה בטוחה יותר ושלווה יותר. וזה ככל הנראה ההסבר הכי טוב שלי לעובדה שלא קראתי את הספר יותר מעשור.

אבל בסופו של דבר — בהכנות ליום ההולדת העשירי של לאכול להתפלל לאהוב — התיישבתי וקראתי אותו שוב.

וזאת היתה התנסות אדירה.

קודם כול, שכחתי כל כך הרבה!

הממואר הזה מתאר שנה של מסע חיפוש רחב־ידיים, אבל פרטים רבים שלו כבר פרחו מזיכרוני. (זה טיעון מנצח, אגב, לטובת העלאת דברים על הכתב.) נדמה שבעשור האחרון צימצמתי את כל החוויה של לאכול להתפלל לאהוב ל: פיצה, פיצה, פיצה. שכחתי אנשים ואירועים וסצנות (ואפילו ארוחות!). שכחתי את השבוע שביליתי בסיציליה, שבו כל מה שעשיתי הוא לשאול אנשים ברחוב איפה כדאי לאכול עכשיו. שכחתי כמה דקויות מהשיחות הקורעות מצחוק, והמעצימות תמיד, שניהלתי בהודו עם חברי ריצ'רד מטקסס — שלמרבה הצער כבר לא איתנו. שכחתי שחציתי את באלי בנסיעה עם חברי האינדונזי יוּד.

נדהמתי מהיקף העולם שראיתי באותה שנה, ומהמזל שנפל בחלקי לזכות בכך. חלק ניכר מהביקורת על לאכול להתפלל לאהוב התמקד בפריבילגיה המפליגה הזאת שלי, ואני חייבת להשיב על כך: אני מבינה. האישה שיצאה לטיול היתה בת מזל מאין כמוה — היה לה מזל משמים. הקריאה החוזרת הבהירה זאת יותר מתמיד, משום ש: למי מתאפשר לעשות דבר כזה? מי יכול להרשות לעצמו לבזבז שנים־עשר חודשים בשיטוט סתמי מסביב לעולם? למי יש חופש או כסף לשנה כזאת? למי יש שבועות על גבי שבועות לשוטט ברחבי איטליה וללמוד שפה חדשה? למי יש חודשים על גבי חודשים ללמוד מדיטציה בהודו ובאינדונזיה עם כמה מהמורים הדגולים בעולם?

במהלך השנים אנשים רבים להפליא אמרו לי: "הלוואי שיכולתי לעשות את מה שעשית!" אבל כשקראתי שוב את לאכול להתפלל לאהוב, חשבתי לעצמי, "הלוואי שאני יכולתי לעשות את מה שעשיתי! איזו הרפתקה מדהימה!"

במילים אחרות, אמנם בעבר הייתי אסירת תודה על החוויה, אבל אולי לא מספיק. הייתי צריכה לנשק את האדמה בכל יום ויום על מה שחוויתי באותה שנה מופלאה של חופש, מסע וגילוי עצמי.

אבל בקריאה החוזרת הבנתי גם שאחת הסיבות לחופש שהיה לי באותה שנה היא הבלגן הלא נורמלי שחיי נקלעו אליו. היה לי קל לעזוב הכול, כיוון שלא השארתי יותר מדי מאחור. לא היה לי רכוש מפני שאיבדתי הכול בגירושים. לא היו לי מערכות יחסים רומנטיות, מפני שפוצצתי אותן. לא היתה לי עבודה, מפני שהתפטרתי. החיים שלי היו אנדרלמוסיה, הכול התערער, והייתי עצובה להחריד.

כמעט שכחתי כמה עצובה הייתי.

בפשטות: לפני שטסתי לאיטליה לא הייתי במקום טוב. הייתי כל כך מדוכאת, שלא הצלחתי לאכול, לא הצלחתי לישון ובקושי תיפקדתי. לקחתי המון תרופות: נוגדי דיכאון, נוגדי חרדה וגלולות שינה. הייתי כחושה כמו כלב רחוב. המפרקים, השרירים ומערכת העיכול לא תיפקדו כראוי, כך שכל הזמן כאב לי. כל מה שהיה קשור לחיי הכניס אותי לחרדה, וזו גרמה לידַי לרעוד כמו ידיו של הומלס שיכור.

שכחתי את כל זה. כלומר, זכרתי את זה באופן כללי מאוד, אבל שכחתי את הפרטים האינטימיים להחריד של האומללות ההיא — שחלקים נכבדים ממנה מופיעים בדפים הללו. שכחתי את הכלימה המייסרת שמרגישים כשנכשלים בנישואים, כשנכשלים בחיים. שכחתי — בהקשר של זוגיות הריבאונד עם דיוויד — איך מרגישים כשאוהבים מישהו שלא משיב לך אהבה. שכחתי איך אנחנו מרגישים כשאיננו סומכים על עצמנו מכול וכול.

עבר זמן רב מאז הרגשתי עצובה כל כך, ומן הסתם סילקתי את הגרסה האומללה ההיא של עצמי מזיכרוני. אולי זה דבר טוב. אולי לא מומלץ לבלות את החיים בהתרפקות על רגעינו הגרועים ביותר. (במילים אחרות, זה אולי טיעון נגד העלאת דברים על הכתב).

אבל מה שהכי הדהים אותי ביחס לאישה שכתבה את לאכול להתפלל לאהוב הוא שהיא כנראה הרגישה זקנה נורא. מספר הפעמים שהשתמשתי במילת התואר זקנה בדפים הללו היה המפתיע מכול.

כדי לשים דברים בפרספקטיבה, רבותי, הייתי רק בת שלושים וארבע בזמן ההרפתקה ההיא. שלושים וארבע נראה לי היום כמו הילדוּת, אבל נראה שאז הרגשתי עתיקה. זו דוגמה ממשית לדיסוננס קוגניטיבי, כי היום אני כמעט בת ארבעים ושש, ולא מרגישה זקנה בכלל. רצתי הבוקר 8 קילומטרים ושום דבר לא כואב לי, ישנתי כמו תינוקת כל הלילה ואני לא נוטלת תרופות, אלא אם כן מחשיבים גבינה מותכת (אני מחשיבה). אני קצרת רוח לקראת היום שלפנַי, השבוע שלפנַי, השנה שלפנַי. התלהבות וחיוניות כאלה הן, לדעתי, ההגדרה המעשית ל'נעורים' — הכרה באינספור אפשרויות רעננוֹת.

אבל מה שבטוח זה שאז הרגשתי זקנה. בין דפי הספר אני מתארת את עצמי כזקנה מכדי לחוש משיכה סבירה למורה הצעיר והנאה שלי לאיטלקית, ג'ובאני. אני גם טוענת שאני זקנה מכדי להיות חברה של השוודית הקטנה והחמודה סופי — באמירה שבגלל הפרש של כמה שנים היא יותר כמו הבת שלי מאשר בת גילי. אני דואגת שבגילי המתקדם אני זקנה מכדי לטייל בעולם עם תרמיל על הגב (כאילו זה היה אמור להביך אותי, במקום למלא אותי בגאווה!), אני אומרת שאני זקנה מכדי לדמיין אפילו סקס פרוע כמו זה שהתרחש לילה אחד מעל הדירה שלי ברומא...

וכשאני משתמשת במילה 'זקנה' בדפים האלו, אני לא מתכוונת לזה בחיוב. אני לא מתכוונת לחכמה ומנוּסה.

אני מתכוונת ל: מיובשת, עייפה, סחוטה.

כשקראתי את זה חשבתי שוב על הנזק העצום שגורמים לנו הדיכאון והמתח הנפשי. המילה stress מקורה במילה הלטינית שמשמעה דחיסה (compression), והדחיסה הזאת היא שמזקינה אותנו בטרם עת — היא מעוררת בנו, פיזית ורגשית, תחושה של פגיעוּת ושבריריות ("אין זִקנה גדולה יותר מאשר חרדה," אמר אחד הנזירים שפגשתי בהודו. "ואין שחרור גדול יותר מזִקנה מאשר שחרור מחרדה"). כדי להיאבק בכך יש לפתוח לרווחה את החיים, ליצור הזדמנות היכן שקודם היה רק לחץ. אל החלל, המרחב, הפתוח החדש הזה עשויים הנעורים לחזור.

פרישֹת מרחב לעצמנו נותנת תוקף לחיים, היא מעשה של קדושה. אני מאמינה שכולנו ראויות לַזכוּת לתת תוקף לחיינו ולפתוח אותם, בחגיגה של נס הקיום. אני לא מאמינה שהגענו לעולם כדי להיות חולות, עייפות ועצובות כל הזמן. אני לא מאמינה שהגענו לעולם כדי להזדקן בעודנו צעירות.

זה המסר, אני חושבת, שגרם ללאכול להתפלל לאהוב להדהד עמוק כל כך אצל מיליוני נשים — המסר שאם החיים הפכו להיות דחסן אשפה, מותר לך לנסות להימלט ממנו, יהא המחיר אשר יהא. בבריחה מחיי־דחסנית־אשפה תוכלי להחיות, להתרענן ולהמציא את עצמך מחדש כמעט ברמת התא. לא זה המסר שנשים קיבלו במשך מאות שנים, אם להתנסח בעדינות. אדרבא, המסר החברתי לנשים תמיד היה הפוך: חבקי את דחסן האשפה שהוא חייך. תכרעי תחת הנטל ותסתמי את הפה. תהיי אחת מהחבר'ה. תוותרי יותר. תעבדי קשה יותר. תיכנעי יותר. תסבלי יותר. תקריבי יותר. תהפכי לקדושה־מעונה לתפארת. תזכרי שחייךְ אינם שלך; חייך שייכים לכל האחרים. חייך שייכים לאביך, לבעלך, לילדייך, לקהילה...

אבל לאכול להתפלל לאהוב שאל את השאלה: "ומה אם חייך שייכים לך?"

זו השאלה ששאלתי את עצמי אז, כשתעיתי בערפילים של חולי, בושה ועצב, וכשהספר ראה אור הפניתי את השאלה אל העולם. על סמך מה ששמעתי מנשים בעלות רקע מגוון ממדינות רבות, לאכול להתפלל לאהוב עורר קוראות רבות להרהר לראשונה באמת ובתמים בשאלה הזו. לא מזמן קיבלתי מכתב מאישה יפנית בגיל העמידה שכתבה בפשטות: "לפני לאכול להתפלל לאהוב מעולם לא עלה על דעתי שאוכל לשנות את חיי! אלוהים אדירים! מה לעשות עכשיו, כשאני יודעת?"

שאלה כה יפה ומסוכנת — שתוצאותיה כה יפות ומסוכנות!

כשקראתי שוב את הספר, הבנתי גם עד כמה הפנמתי אז את המסר החברתי באשר למי ומה אמורה להיות אישה בת שלושים וארבע. אני לא יודעת למה הופתעתי, אבל שכחתי איזו אובססיבית הייתי אז כלפי הסוגיה שעוד אין לי ילדים, ושאינני יודעת אם ארצה ילדים אי־פעם. בדפים האלה דיברתי בלי הפסקה על ההוויה חשֹוּכת הילדים, תהיתי עליה, דאגתי בגללה, ניתחתי אותה מכל זווית אפשרית. היום אני רואה שגם האובססיה ההיא גרמה לי להרגיש זקנה. חונכתי להאמין שלאישה באמצע שנות השלושים לחייה אמורים להיות ילדים — או שהיא לפחות אמורה לרצות ילדים. ואם היא לא הולכת בתלם הזה, איזה מין אישה היא?

מיובשת, עייפה, סחוטה.

נטולת מיניוּת.

רווקה. מכשפה.

זקנה בלה. בתולה זקנה.

זקנה.

זקנה, זקנה, זקנה.

שוב, התזכורת הזאת למי שהייתי הפתיעה אותי, כי היום ההרגשה שלי שונה בתכלית. נוח לי עם זה שאין לי ילדים. אין בי שום אמביוולנטיות כלפי הילדים שאין לי; אני רק אסירת תודה על כך שאני חיה את חיי בכיוון הנכון (בשבילי).

ובכל זאת קשה לי לצפות בסבלה של אותה צעירה דאז מול שאלת ה־כן ילדים / לא ילדים. אני רוצה לחזור לעבר ולומר לה: "זה בסדר! את לא חייבת להיות אמא אם את לא רוצה להיות! החיים שלך יהיו נפלאים! תירגעי!" אבל אז לא יכולתי להירגע, כי עדיין לא הייתי בטוחה שמותר לי ללכת בשביל שונה כל כך מהשביל של אמי, אחותי, סבותי, דודותי — במילים אחרות, של כל אישה בעץ המשפחתי שלי, מאז בריאת העולם.

מה שמזכיר לי סיפור שלא סיפרתי בדפים המקוריים של לאכול להתפלל לאהוב, אבל אספר אותו עכשיו.

זה קרה כשהייתי באיטליה. נסעתי ברכבת מפירנצה לבולוניה. נסיעה קצרה, פחות משעה. חלקתי את הקרון עם אמא צעירה ומותשת ועם הפעוט הפרוע שלה. ניכר באישה שהיא אוהבת את בנה בכל לבה, אבל סחוטה לגמרי מהנסיעה איתו לבד.

אני לא הייתי סחוטה באותו יום, והילד היה מקסים בעיני, אז התנדבתי לעזור כדי שהיא תוכל לקרוא ספר בשלווה. במהלך הנסיעה אני והבמבינו שיחקנו בקוּקוּ, במשחקי מחיאות כפיים ובגנבתי־לך־את־האף. בדקנו כל פריט שהיה לי בתיק, כמו משלחת מחקר באתר ארכיאולוגי. נתתי לו לקשקש לי ביומן ונתתי לו להרכיב את משקפי השמש שלי. הצבענו על דברים מחוץ לחלון, והתאמנתי איתו על שמות עצם שלמדתי באיטלקית (כבן שנתיים ודובר איטלקית מתחיל בעצמו, הוא היה הפרטנר המושלם עבורי לשיחה). זה היה מפגש מקסים.

כשהרכבת הגיעה לבולוניה, עזרתי לאישה לרדת מהרכבת. היו לה מזוודה, עגלת תינוק והציוד של בנה. נשאתי את הילד לרציף בזמן שהיא התארגנה. אחר כך התנשקנו לשלום, והם הלכו לתפוס את הרכבת הבאה.

הבטתי בהם מתרחקים — האם הצעירה והמסורה, בת גילי בערך, ובנה המשגע והבלתי אפשרי. אחר כך הסתובבתי וצעדתי בכיוון ההפוך — אישה צעירה לבדה, עם תרמיל גב ותו לא, מוכנה לבלות בבולוניה כמה ימים שבהם רק תאכל ותתרגל את האיטלקית שלה. שמש חיממה את פני. זה היה יום יפהפה. קדחתי משמחה.

ואז ידעתי.

לעולם לא יהיה לי ילד משלי. אוכל לאהוב ילדים; אוכל להתמוגג מילדים; אוכל לעזור לנשים אחרות לטפל בילדיהן... אבל לעולם לא יהיה לי ילד משלי. הכיוון שלי אחר — רגשית ומילולית. הייתי בדרך להפוך למשהו אחר בעולם הזה — עדיין לא ידעתי מה — אבל לא לאמא.

זה היה רגע מפואר.

אני לא יודעת למה לא סיפרתי את זה בגרסה המקורית של לאכול להתפלל לאהוב. היום זה נראה לי חשוב נורא. שכחתי כל כך הרבה פרטים שנוגעים לשנת הטיול ההיא, אבל מעולם לא שכחתי את רגע ההבנה והשחרור על הרציף, בתחנת הרכבת של בולוניה.

אולי לא כתבתי על כך, מפני שחששתי שמסוכן וחתרני מדי לדון בפומבי בשמחה ההיא ובהקלה העצומה.

אולי לא בטחתי בגילוי שלי.

אולי לא בטחתי באור השמש שלי.

אני באמת לא יודעת.

כל מה שאני יכולה לומר זה: היום אני בוטחת בהם.

בעשור האחרון קיבלתי מכתבים רבים בעקבות לאכול להתפלל לאהוב. לפעמים שולחים לי מתנות, לפעמים שולחים לי בקשות. אנשים מבקשים ממני לקרוא כתבי יד, או להיות סופרת הצללים של סיפוריהם. לפעמים שולחים לי שאלות אישיות כואבות שאני לא מוסמכת לענות עליהן — אף שאני עושה כמיטב יכולתי לעזור.

המכתב המשונה ביותר שקיבלתי היה מאישה שפתחה את מכתבה כך: "תקשיבי, כלבה!" ברכת השלום החריגה היתה אמורה ככל הנראה להזהיר אותי מפני ההמשך, אבל המשכתי לקרוא. והיא המשיכה לכתוב: "את לא חושבת שגם אני שונאת את הנישואים שלי, כלבה? את לא חושבת שגם אני אומללה, כלבה? את לא חושבת שאני מצטערת על בחירות שעשיתי בחיים שלי? את לא חושבת שהייתי שמחה להתגרש וללכת לחפש את עצמי בעולם? אבל אני לא, כלבה! אני נשארת, כלבה! כי זה העניין בנישואים, כלבה! העניין הוא לעמוד בהתחייבות, כלבה!"

איך מתחילים בכלל לענות על דבר כזה?

אולי: "ובכן... אממ... ברכותי, אני מניחה?"

אבל המכתב בהחלט עורר בי מחשבה.

קודם כול, אני לא מסכימה שזה העניין בנישואים, כלבה! אני לא חושבת שהעניין בנישואים הוא לסבול בלי סוף, כדי להוכיח שאת מסוגלת לעמוד בהתחייבות. אני לא חושבת שנישואים אמורים להיות תחרות בסיבולת. נישואים הם אמנם התחייבות, אבל ברוב העולם המודרני זוהי התחייבות מרצון. לעתים קרובות אנחנו שוכחים את זה. בימינו אלה אנחנו מתחתנים מאהבה ושותפוּת — אחרת אין בכך טעם. ואם האהבה החמיצה, או שהשותפות נעשתה רעילה, מותר לעזוב. אנחנו יכולות לשנות את חיינו. אנחנו יכולות לעזוב ולהיות לבד, או שאנחנו יכולות לעזוב ולחפש אהבה בריאה יותר. אנחנו יכולות להגדיר חוזה חדש, התחייבות חדשה.

נישואים יכולים להיות משהו חוץ מאומללות, כפי שחוויתי באופן אישי בעשור האחרון. לאכול להתפלל לאהוב הוא — בין שאר הדברים — סיפור אהבה, ואני יכולה להגיד כאן ועכשיו שסיפור האהבה הזה לא רק נמשך, אלא גדל. פליפה ואני נשואים היום שמונה שנים, ולמדתי שנישואים יכולים להיות יותר מאשר התחייבות עיקשת, היאחזות בכל מחיר. הם יכולים להיות עונג, נחמה, מצפן, מִפלט. אז לא ידעתי שייתכן אושר כזה בנישואים, אבל היום אני יודעת. כפי שחברי היקר ג'ובאני לימד אותי: L'ho provato nella mia pelle — חשתי זאת על עורי.

אבל דומה שגברת 'תקשיבי, כלבה!' חשבה שפקדתי עליה לעזוב את נישואיה האומללים. הפראות שבה היא הצדיקה את חייה בפני, מעידה כנראה שלתחושתה קראתי עליה תיגר — אולי אפילו שידלתי אותה. לעולם לא הייתי עושה דבר כזה לאיש. הבחירה בכך בעצמי היתה קשה דיה.

מעולם לא הצגתי את המסע שלי בלאכול להתפלל לאהוב כמתכון לחיים של אחרים. אף אחת לא צריכה להתגרש ולעבור להודו מפני שכך אני עשיתי. זה היה השביל שלי; הוא לא צריך להיות השביל שלך; כפי ששריל סטרייד הדגולה ניסחה זאת: "האמת שלי אינה הטלת דופי באמת שלך."

מה שאני כן אומרת הוא: "אל תעשו את מה שאני עשיתי; תשאפו למה שאני שאפתי."

במילים אחרות, את לא צריכה לנסוע לאכול פיצה באיטליה כדי למצוא את עצמך — אלא אם כן זה מה שאת רוצה, כמובן! אבל אולי את כן צריכה לשאול את עצמך מה את מוכנה לסכן או לשנות בתמורה לתחושת חירות, שמחה ורעננות בחייך.

המסע שלי התחיל בסדרת שאלות, כדרכו של כל מסע. תוכן המסע שלי היה שיקוף של התשובות האישיות שלי לאותן שאלות. תוכן המסע שלך יהיה שונה משלי, אבל השאלות שלנו, בבסיסן, הן אותן שאלות. אין תשובות קלות, דרך אגב. אחרי הכול אלה השאלות הגדולות ביותר והעתיקות ביותר בחייו של כל אדם:

מי אני?

למי החיים שלי שייכים?

מה היחס שלי לאלוהות?

לשם מה באתי לכאן?

האם זכותי לשנות את השביל שלי?

עם מי — אם בכלל — אני רוצה לחלוק את השביל שלי?

האם זכותי לחוות עונג ושלווה?

ואם כן, מה יביא לי עונג ושלווה?

נכון שבמהלך רוב ההיסטוריה האנושית נשים לא הורשו לשאול אף לא אחת מהשאלות העוצמתיות הללו, אבל היום, סוף־סוף, אנחנו יכולות לשאול אותן. אולי משום כך היתה ללאכול להתפלל לאהוב השפעה כה רבה. אולי משום כך אחר צהריים אחד, באולפן טלוויזיה, היה לי מפגש מדאיג עם צעיר שאמר לי, "את הורסת את כל הנשים! את גורמת לכולן לעזוב! אחותי, חברה שלי — כולן עוזבות!"

אני רק נסוגותי במחוות כניעה ידידותית, אבל אני מודה שהכעס שלו העביר בי רטט של עונג — הבהלה שלו לנוכח האפשרות שנשים רבות כל כך עלולות לעזוב.

לאן בדיוק הלכו כל אותן נשים?

אני לא יודעת, אבל אני מניחה שהן הלכו לאן שהן רצו. וזה קיצוני. קיצוני וחדש.

אנשים מלגלגים לפעמים על הספר. לפעמים אני מלגלגת על הספר. מי שכתבה אותו היתה כנה אמנם, אך גם רצינית נורא ולפעמים יומרנית.

אבל בואו נשכח לרגע את מי שכתבה את הספר הזה, ונזכור מי קראה אותו — מיליונים רבים של נשים ברחבי העולם השתמשו בו כצוהר אל הרחבת הערך העצמי שלהן, אל אפשרויות משלהן וגורל משלהן. הן השתמשו בספר כדי לשאול את עצמן את השאלות שלהן — לעתים לראשונה בחייהן.

ועל זה אי־אפשר ללגלג, מפני שזה חשוב.

מכתב המעריצים היפה ביותר שקיבלתי על לאכול להתפלל לאהוב לא היה מכתב כלל, אלא הודעת טוויטר קצרה. האישה שכתבה אותו אפילו לא השתמשה בכל 140 התווים. היא לא נזקקה ל־140 תווים.

היא פשוט כתבה:

"תדעי בבקשה שאת 85.5% מהסיבה לכך שעזבתי קשר פוגעני אחרי 27 שנים ויצאתי למסע אל עצמי."

זה כל הסיפור, אנשים.

ולא נותר לי אלא לומר: קדימה.

קדימה, ותודה.