לאסוף את השברים 1: לאסוף את השברים

1

 

 

תפסיק לצלצל... פשוט... תפסיק לצלצל.

הקור החודר מחלון חדר השינה מאלץ אותי למשוך את השמיכה ולהתכסות. אני שולחת את ידי ומגששת באפלה אחר הטלפון הנייד שנח על השידה. הלוואי שיכולתי לחזור לישון.

אני מכבה את השעון המעורר, מודעת לחלוטין לעובדה שאין לי בררה אלא להזדחל מהמיטה ולהיכנס למקלחת. אני לא מצפה לזה. בכלל. אני עייפה וחסרת אנרגיה. לא שזה יעניין את מר גרין, הבוס שלי. הוא הרי יחטוף התקף זעם אם אאחר. אחרי השבוע האחרון, שבו נעדרתי מהמשרד, איחור לא בא בחשבון.

מריאנה מחכה לי, וככל הנראה גם טים, הצלע השלישית בצוות הפרסום של חברת "רינובו", בית האופנה שבו אני מבזבזת את זמני בחצי השנה האחרונה. מר גרין הוא הבוס שלנו, ואנחנו שועים לכל הגחמות שלו, מה שאומר שבין המטלות שלנו ניתן למצוא שליחת חליפות לניקוי היבש והזמנת ארוחות צהריים ממיטב המסעדות. נפלא. לא בשביל זה עזבתי את משרד יחסי הציבור של אבא שלי ואשתו. חטפתי את המשרה הראשונה שמצאתי ועברתי מניהול תיקי לקוחות ועצמאות מלאה... לזה, אבל אני מסוגלת ליותר. יש לי תואר בתקשורת וניסיון של שנים, ובכל זאת מר גרין חושב שכל מה שאני טובה בו הוא מענה לטלפון ושליחת אימיילים בשמו. אידיוט. אילו היה מקשיב לי, הוא היה יכול ללמוד דבר או שניים, אבל לא. הוא יודע הכי טוב.

אני מורידה את רגליי מהמיטה וניגשת לסגור את החלון. הרצפה קרה, וכפות הרגליים שלי מוחות על הקיפאון. הן, לפחות, יפשירו מתחת למים החמים במקלחת. אילו רק הייתי יכולה לחולל איזה קסם ולהפשיר את מצב הרוח שלי באותה הקלות.

 

ארבעים דקות אחר כך אני מסיימת להתארגן, מיישרת את ז'קט חליפת הארמאני השחורה שלי, מתחתיו חולצת כפתורים אדומה שמגלה מחשוף בדיוק במידה הנכונה. עיניים ירוקות מאופרות בקפידה ניבטות אליי מהמראה. אם למדתי משהו בחיים האלו, זה שהמראֶה שלך פותח לך דלתות, אז כדאי שתשקיעי בו, וכדאי שתעשי עבודה טובה. אני חוטפת את תיק הקלאץ' משידת האיפור, תוחבת את הנייד לתוכו ויוצאת מחדר השינה, אין לי זמן לקפה ולסיגריה.

ריח הגשם שירד בלילה מקבל את פניי כשאני נועלת מאחוריי את דלת הבית. שכונת נוטינג היל המנומנמת מתעוררת מרעשם של האוטובוסים החוצים אותה ומביאים אליה ערמות תיירים. אני מתעלמת מהרעש, נכנסת לאלפא רומיאו האדומה שלי, מדליקה את הרדיו וממהרת להשתלב בתנועה.

החורף מתחיל, והשנה מגיעה לסיומה. 2014 לא היתה טובה אליי, וכמו שזה נראה, המצב לא הולך להשתפר.

 

החניה התת-קרקעית של בניין המשרדים המרשים בסיטי חשוכה מהרגיל. אני ממהרת לצאת מהמכונית ועולה במעלית לקומה השלישית, פותחת את דלתות הזכוכית המבריקות ונכנסת אל הלובי הבהיר ורחב הידיים. ליב, פקידת הקבלה האנטיפתית, מחווה בראשה לעברי ממקומה מאחורי הדלפק.

"תראו מי חזרה!" קול צפצפני גורם לשתינו להפנות את מבטינו לעברה של הבחורה כהת העור העומדת בכניסה למטבחון ובידיה שתי כוסות קפה. היא לבושה בחצאית עיפרון שחורה ובחולצת כפתורים לבנה שמסתירה את גזרתה המושלמת. אסון אופנתי מהלך על שתיים. כמה בנאלית את יכולה להיות? יום אחד אני אקח אותה לקניות, אחליף את המלתחה שלה מהיסוד ואכניס קצת צבע לחיים המשעממים של הגברת.

"מארי," אני פושטת את הז'קט ותולה אותו על זרועי. "איך שרדת בלעדיי?"

"בקושי," היא משחררת אנחה מופגנת. שערה החום אסוף בפקעת מתוחה, ופניה מאופרות בעדינות, רק עיני הדבש שלה מודגשות.

היא מושיטה לעברי את הקפה שהכינה לי. שתבורך.

"מה שלום הבוס שלנו?" אני לוחשת כששתינו עושות את דרכנו אל חלל העבודה הקטן שאנחנו יושבות בו.

"כרגיל." היא מושכת בכתפיה. אני לא חושבת שהיא שונאת אותו כמוני.

"ישיבת עבודה?" אני זורקת את הז'קט על משענת הכיסא שלי וצונחת אל המושב.

"בעוד עשר דקות," היא מעדכנת אותי.

"איפה טים?"

"מאחר," היא מסננת.

"שיט."

"אם הוא ימשיך ככה, יפטרו אותו," היא לוחשת שוב.

"אני יודעת." לא שזה יהיה הפסד גדול. לבחור אין רעיון אחד מקורי בראש.

"נו, ספרי איך היתה החופשה שלך." מריאנה מתיישבת על הכיסא שלה ומדליקה את מסך המחשב.

"אין מה לספר. מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס."

"נסעת לווגאס?" היא פוערת עיניים.

"מארי, זה רק ביטוי. לא נסעתי לווגאס." לא נסעתי לשום מקום.

"ולא פגשת איזה גברבר והעברת איתו את הזמן?"

"ברור, ברור שפגשתי מישהו," אני עונה בציניות.

"איך קוראים לו?" היא לא קולטת את הטון.

"ג'וני." ג'וני ווקר, אם להיות מדויקת. הרבה מאוד ג'וני ווקר.

"לא השתזפת בכלל." היא לוגמת מהקפה.

"אני לא משתזפת אף פעם." אני לבנה שנשרפת בקלות, ובכלל לא יצאתי כמעט מהבית.

"יום אחד את תספרי לי על כל החוויות שלך," היא נשמעת בטוחה.

"אולי," אני מנפנפת אותה בתשובה קצרה.

"מה הפסדתי?" קולו המתנשף של טים קוטע את השיחה שלנו. הוא מצטרף אלינו, מעיף את תיק הגב שלו על הרצפה ומתיישב בגופו הרזה על הכיסא הקרוב, מנסה להעביר את ידו ברעמת השיער הבלונדינית שלו שהבוקר יצאה משליטה.

"שום דבר." אני מחייכת לעברו. הוא אולי לא חכם במיוחד, אבל לא מזיק.

"טוב שחזרת. הבוס עדיין לא הגיע?"

"הבוס הגיע." מר גרין וקול הבס שלו מרעימים מהדלת, ושלושתנו נדרכים במקום. בצעדים מלאי ביטחון הוא נכנס לחלל העבודה, לבוש בחליפת מעצבים שיושבת על גופו באופן מושלם. הוא בן ארבעים, שערו כהה וכך גם עיניו, ואלה עוברות ממריאנה לטים ואז נחות עליי.

"בוקר טוב, גברת קלארק. אני מקווה שנחת מספיק ב... חופשה שלך."

נחתי המון, אבל אני בספק אם אפשר לקרוא לשבוע האחרון "חופשה". אילו היה הדבר תלוי במר גרין, לאיש מאיתנו לא היו חיים אישיים, ובטח לא בעיות שצריכות שיתייחסו אליהן.

"חזרתי בכוחות מחודשים." אני לא מפרטת.

"מצוין." הוא לא טורח להתיישב. בעוד עשר דקות יפרוש למשרד שלו וישאיר אותנו לעשות את כל העבודה.

"גברת גונזלס," הוא פונה למארי, "האם עידכנת את גברת קלארק בכל הנושאים שעל הפרק?"

"עדיין לא הספקתי," היא מתחילה לומר, אבל הוא קוטע אותה מיד.

"אם כך, כדאי שתתחילי. אין לנו את כל היום."

"בהחלט, מר גרין," היא מהנהנת.

"כפי שאתם יודעים," הוא מתעלם ממנה שוב, "הקולקציה החדשה עומדת לצאת, וההנהלה מצפה מאיתנו לרעיונות למסע הפרסום וההשקה. אני רוצה לשמוע מה יש לכם להגיד עד סוף השבוע."

הקולקציה החדשה, שעליה הוא מדבר, פונה לקהלים צעירים בהרבה מאלו שעבדנו איתם עד היום, מה שאומר, פרסום צעיר ומגניב, לא עוד אחד מהרעיונות האיומים שמר גרין מעלה בדרך כלל.

"בהחלט, מר גרין," מארי שוב מתחנחנת. אם אין לך משהו חכם להגיד, יקירה, פשוט תשתקי.

"גברת קלארק, שלחתי לך במייל רשימה של דברים שצריך לטפל בהם. תתחילי מלמעלה, אלו הדחופים ביותר."

"עוד משהו?" אני שואלת.

"גשו לעבודה." הוא מנופף בידו לעברנו, ואז מפנה לנו את גבו ומשאיר אותנו להתמודד עם אין-ספור המטלות הרגילות שלו.

"רעיונות חדשים..." טים ממלמל בתסכול ומניח את רגליו על השולחן המשרדי שלי. אני מתעלמת ממנו, מדליקה את המחשב ונכנסת לתיבת המיילים, פותחת את הרשימה.

שאלוהים יעזור לי! ייקח לי שבוע לעבור על כולה!

"אתה צוחק עליי! שמישהו ישכור לו כבר מזכירה! מארי," אני מרימה אליה את מבטי בתחינה.

"ניקוי יבש?" היא מבינה מיד.

"בבקשה."

"אני אדאג לזה," היא מתנדבת לעזור.

"אין עלייך." אני נושמת לרווחה. אם יש משהו שאני שונאת, אלו שליחויות מטופשות, ולמריאנה לא אכפת לעשות אותן. אני מסלקת מעליי את תסכולי הגואה ומתפנה לשאר הרשימה. אם אצא מכאן לפני חצות, זה יהיה נס.

 

 

בשש וחצי בערב אני פותחת את דלת הבית שלי, מדליקה את האור וחולצת את נעלי העקב. מבטי נופל על ערמות ארגזי הקרטון הצמודים לקיר הסלון. בתוכם ארוזים חיי. לא ככה דמיינתי את העתיד שלי. לא במקום הזה חשבתי שאהיה בגיל עשרים ותשע.

ביום שעברתי לכאן, לפני שבוע בדיוק, פרקתי את הבגדים שלי ואת כלי המיטה. לא יותר. מאותו הרגע הכול נשאר כשהיה. חדר השינה החדש שקניתי מבעוד מועד הגיע עם הספה, פינת האוכל ומכונת הקפה. הנחתי לקירות להישאר חשופים. לא מילאתי את הבית בחפצים שיהפכו אותו לשלי. את השבוע שפיניתי למעבר ביליתי ברביצה חסרת מעש. התוכניות הגדולות שעשיתי נדחקו הצִדה, והבית נשאר ריק ומיותם כשהיה.

על אי השיש במטבח מונחת המעטפה החומה שאני מסרבת לפתוח. מסמכי הגירושים. אני יודעת מה כתוב בהם, והבן-זונה ששלח אותם חולם אם הוא חושב שאצא מהנישואים האלה בלי כלום. לא אכפת לי איזה לחץ מופעל עליי מכל כיוון אפשרי. אני לא חותמת. לא לפני שייתן לי את מה שמגיע לי, לא לפני שישלם מחיר כבד על התנהגותו. אני חוצה את הסלון בדרכי לחדר השינה להחליף למשהו נוח יותר. הארגזים יחכו, כפי שהם מחכים כבר שבוע, באותו המקום בדיוק.

 

חצי שעה אחר כך אני שרועה על ספת העור הלבנה החדשה, מוציאה את הנייד ונכנסת לפייסבוק. שם נדמה שהחיים של כולם ממשיכים כסדרם. המסך שלי מתמלא תמונות של חתלתולים ואמרות מוטיבציה מהסוג השנוא עליי במיוחד. "התחל כל יום בחיוך, והשמש תאיר אליך". שתזדיין השמש, ושיזדיינו החתלתולים החמודים. אם זה מה שגורם לכם לחייך, אשריכם. מה שגורם לי לחייך הוא כוס בירה, ושוטים של גְרֵיי גוּס, והוויברטור שלי. בחורה בלי דרישות, זה מה שנהיה ממני. קליפה יפה, וכלום בפנים. לא שאכפת לי, לא שאכפת למישהו. הטלפון מצלצל בידי. אני מעיפה מבט בשם המופיע על הצג ועונה באדישות.

"כן?"

"את בחיים!" קולו של פטריק קורא בטלפון.

"שתוק."

"מה שלום הביץ' האהובה עליי?"

"מותשת." אני לא ישנה מספיק, ואני שותה הרבה יותר מדי, לא שיש לי כוונה להפסיק.

"יש לך יין?"

"נגמר," אני עונה בלקוניות.

"אני אביא. יש לי שעתיים לשרוף." הוא מנתק לפני שאני מספיקה להתנגד.

עשרים דקות אחר כך הדלת נפתחת, ופנימה צועד פטריק בחולצת פולו כחולה צמודה ובמכנסי ג'ינס דהויים. השיער השחור שלו משוך לאחור. הוא מרים את הבקבוק לעברי ונועץ בי עיניים כחולות. אין מה להגיד, פטריק הוא ברמן שרירי ומשגע, כזה שגורם לבנות לרייר עליו בתדירות של אחת לשעה. הוא בן שלושים ושלוש, ואנחנו חברים כבר שנים, עובדה שמעמידה את היחסים בינינו על אפס משיכה מינית, תודה לאל. מי יודע מה זה היה עושה לחברות בינינו.

"כוסות?" הוא שואל כשהוא עובר למטבח הריק שלי.

"בארון הפינתי."

פטריק מוצא את הכוסות בקלות, מוזג את היין ומצטרף אליי לסלון.

"התחלות חדשות," הוא אומר כשאנחנו משיקים כוסות.

"בהחלט."

"את חושבת לפרוק מתישהו?" הוא לא מפספס את הארגזים.

"כשיתחשק לי."

"לפחות את לא גרה בבית ההוא יותר." נשארתי לגור בבית שלי, ושל מי שמקווה להיות בעלי לשעבר, חצי שנה אחרי עזב. או, אם להיות מדויקת, חצי שנה אחרי שזרקתי אותו מהדלת.

"תודה לאל על אדוארד ומרתה." אני מגלגלת עיניים. אבא שלי ואשתו המכשפה הסוּפֶּר-עשירים וכמויות הכסף הסוּפֶּר-רציניות שלהם קנו לי את הבית הזה. רצפות פרקט כהות, מטבח חדש, סלון ענקי. אמנם יש בו רק חדר שינה אחד, אבל בשכונת נוטינג היל מדובר בנכס יקר. יקר מאוד. 

"יש לך סיגריה?" פטריק שואל. "אתה יכול לעשן בחוץ," ולהמשיך לספר לי שהפסקת, אני רואה כמה סיגריות אתה גונב פה ושם. "אל תהיי כזאת. נוח לי." הוא מרים את הרגליים על שולחן הקפה כדי לחדד את הנקודה. "שלא תחשוב להסריח לי את הבית." ברור לי שהוא לא יוותר. "תפתחי את החלון." "אחת!" אני מבהירה, מרימה את התיק שלי מהרצפה ומוציאה חבילת סיגריות ומצית. "אחת. ברור. אין עלייך." "אני יודעת." חיוך מקסים עולה על פניו. הוא מדליק לשנינו סיגריות, אני קמה בזריזות, מביאה מאפרה מהארון, פותחת את החלון ומתרסקת חזרה על הספה, כשקולה של פונטֵלה בּס מציף את הבית עם "Rescue me".

"את צריכה שאציל אותך?" הוא צוחק. "שתוק." "את ממילא מקרה אבוד." "עוד שנייה אני אעשה ממך מקרה אבוד." אני מנידה בראשי. "מותק, האיומים שלך מגוחכים. שנינו יודעים שלא תיקחי את הסיכון שתישבר לך ציפורן." "הייתי משתמשת בכלי נשק." "במה היית בוחרת? בכרית?" "כדי לחנוק אותך אולי. זה היה סותם לך את הפה." "אני יכול לחשוב על כמה בנות, שהיו מחפשות נקמה אם משהו היה קורה לפה שלי." "אתה דוחה." הוא משרבב החוצה את הלשון שלו ומפתל אותה. "איכס! פּט!" "אמנות, מותק. גבר חכם יודע מה גורם לנשים להישאר בסביבה." הוא נשען לאחור ושואף מהסיגריה. "גבר חכם לא דוחף את הלשון שלו בין הרגליים של כל אחת," אני מקניטה אותו. "הלשון היא רק הכנה. מחיר קטן לשלם לפני שאני דוחף בין הרגליים שלהן משהו אחר." "שאלוהים יעזור לי." הבחור מכונת מין משומנת, אני יודעת את זה. הוא כזה מהיום שהכרנו.

"אז," אני לוגמת מהיין שלי, "מי בת-המזל הערב?"

"מייגן," פט עונה בחוסר עניין, שלא מפתיע אותי. מעטות הבנות שפטריק מתלהב מהן.

"בלונדינית?"

"חס וחלילה. ברונטית." "יש לך משהו נגד בלונדיניות?" אני רוטנת. שנים שאני נתקלת בסטיגמה המטומטמת ובמבטים המזלזלים. כן, אני בלונדינית עם עיניים ירוקות. וכן, אני רזה, והחזה שלי שופע, והרגליים שלי ארוכות. אז מה? זה לא אומר כלום. "את נהיית רגישה בגילך המופלג?" פטריק צוחק עליי, חצוף. "אני מכיר אותך מספיק שנים. אפשר להגיד עלייך הרבה דברים, אבל טיפשה הוא לא אחד מהם." "מחמאות בשמונה בערב. מי היה מאמין? אז, הברונטית שלך?" "קטנטנה ורזה. עם צחוק שיכול לגרום חירשות."

"נשמע מדהים. מה אתה עושה איתה?" אני מנידה בראשי. היא לא נשמעת כמו בילוי מהנה.

"מה את חושבת שאני עושה איתה? אני מזיין אותה, גורם לה לצרוח. תודה לאל שהצחוק שלה לא מעורב בעניין."

"תודה לאל באמת." אני מגלגלת עיניים. "אני מבינה שכבר בדקת את הנושא."

"לעומק."

"תעשה לי טובה ותחסוך ממני את התיאורים הגרפיים."

"אז מה איתך? אין איזה גברבר שטיפל לאחרונה במצב האורגזמי שלך?" הוא לוגם מהיין ונועץ בי מבט משועשע. אני שמחה לראות שהמצב שלי משעשע אותו!

"לא בזמן האחרון. אני נשבעת לך, פט, הקארמה שלי נדפקה. ברצינות, אני לא חושבת שהיה לי זיון ראוי כבר שנים." מתברר שחתונה היא לא ערובה לחיי מין מספקים, והבחורים שפגשתי בחודשים האחרונים? לוזרים אחד אחד.

"אם את צריכה שאטפל בך, את יודעת שאת רק צריכה לבקש," הוא צוחק.

"גילוי עריות אינו תחום עניין שלי, מותק. זה יהיה דוחה. לא פחות."

"אני מניח. זה באמת יהיה דוחה, הא?" הוא מעקם את הפרצוף.

"לגמרי. תישאר עם המייגן שלך. נשמע שהיא משעשעת."

"היא זיון סביר, ואני ממש לא הולך להסתפק בסביר לאורך זמן."

"אתה כזה זונה."

"תראו מי שמדברת."

"הֵי! אני הייתי מסתפקת בסביר!"

"על מי את עובדת? את יותר גרועה ממני. את צריכה להשתחרר מהצורך."

"הצורך באורגזמה ראויה?" אם הוא מתחיל עכשיו עם ההתפלספויות שלו, אני מעיפה אותו מהדלת. "הצורך להרגיש מחוזרת. את זקוקה לגברים בסביבתך כדי להרגיש טוב. הם נותנים לך אישור."

כמה שטויות הוא מדבר. ההבחנות שלו מעצבנות, ואם יש משהו שאני שונאת, זה שמנתחים אותי.

"אני לא צריכה שום אישור, ואתה יודע מה דעתי על גברים." גברים הם מטומטמים. או-קיי, אני מודה, אני מכירה גם לא מעט נשים מטומטמות, אבל גברים... גברים שוברים את השיאים של עצמם.

"אני שמח לראות שאת לוקחת פסק זמן מהחגיגות. בעיקר לנוכח דעתך הלא מתרשמת מהמין הגברי."

"מי אמר שאני לוקחת פסק זמן?" אני מעקמת את הפרצוף.

"שמונה בערב. את בבית."

"הערב עוד לא נגמר." זו לא התשובה שהוא רצה לשמוע.

"את לא רצינית," הוא ממלמל ומגלגל אליי עיניים.

"אם באת להרוס לי את מצב הרוח, אתה יכול להתחפף," אני זורקת לעברו.

"מאיה, אולי מספיק?"

"אל תתחיל עם התובנות המזוינות שלך, אין לי כוח או זמן אליהן." הגיע הזמן לחתוך את השיחה. אני נעמדת באִטיות, וראשי מסתחרר לרגע.

"התובנות המזוינות שלי? מה את עושה לעצמך?"

הנה זה מתחיל, הנדנוד הבלתי פוסק שלו. מתי הוא יבין שאני לא מעוניינת לשמוע?

"אני יוצאת. לבלות, אם אתה מכיר את המונח. אתה מצטרף אליי או מסתלק?"

"כמה מאיתנו צריכים לקום בבוקר לעבודה. את יודעת, לא לכולנו יש את הפריווילגיה לחיות על חשבון אבא." הוא מכניס לי אחת מתחת לחגורה.

"לך לעזאזל," אני רוטנת, חוצה את הסלון הרחב ונכנסת לחדר השינה, פושטת במשיכה את החולצה וניגשת לפשפש בארון שלי אחרי משהו נורמלי ללבוש.

"אני לא אתנצל אם אני חושב שאת במסע הרס עצמי מאיזשהו סוג, ואני בטח לא אעמוד בחיבוק ידיים ואראה אותך מעוללת את זה לעצמך," אני שומעת את קולו מפתח הדלת. אני מורידה מהקולב שמלת מיני שחורה, כזו שמשאירה מעט מקום לדמיון והרבה מקום למשחק.

"תדברי איתי," הוא נאנח. "אלוהים אדירים, מאיה..."

"אין על מה לדבר." אני מורידה את מכנסי הטרנינג שלי ונשארת מולו בתחתונים ובחזייה. לפטריק לא אכפת שאני בקושי לבושה.

"נפרדת מבעלך, את שיכורה חמישים אחוז מהזמן, יוצאת ומזדיינת עם כל מה שזז, וכלום לא קורה?!"

זה היה אכזרי.

"למה אתה לא מסוגל לקבל את העובדה שנשים יכולות לעשות סקס רק בשביל הכיף?" אני מעבירה את השמלה מעל ראשי.

"אני לא מדבר על נשים. אני מדבר עלייך."

הוא באמת רוצה להיכנס לזה?

"בוא נדבר עליי." אני משלבת ידיים על החזה. "קדימה."

"בואי. נפרדת מאדם לפני חצי שנה, ובשלושת החודשים האחרונים את מתפרפרת בכל העיר. אני יודע שעבר עלייך משהו נורא, אבל בזמן האחרון לא אכפת לך עם מי את מזדיינת ומתי."

נו, באמת!

"אדם, שאותו אתה מתעקש להזכיר בכל הזדמנות, היה בן-זונה." זה בטוח.

"את יודעת מה אני חושב על האקס שלך." פטריק ואדם מעולם לא אהבו זה את זה. "זו עדיין לא סיבה להתנהג... ככה."

"ככה איך?" אני מרגישה את הזעם ההוא, המוכר, מטפס מעלה מהבטן שלי.

"את יודעת טוב מאוד איך."

"כמו מישהי שתפסה את בעלה במיטה עם החברה הכי טובה שלה?" המילים שלי גורמות לפטריק להנמיך את קולו.

"מה שהם עשו היה מגעיל, ומאותו הרגע את חושבת שסקס זה כל מה שגברים רוצים."

"זה באמת כל מה שגברים רוצים," אני נוחרת בבוז.

"בולשיט. את נותנת לחיים שלך לחמוק לך מהידיים."

"אתה נהנה מהדרמה הבדיונית שמתחוללת בראשך?" אני צוחקת לו בפרצוף. "החיים שלי לא חומקים לי מהידיים."

"זה בהחלט נראה ככה."

"יש לי חדשות בשבילך!" אני מרימה את קולי. "אנשים משקרים! הם משקרים, או עוזבים, או מתים, אז תסלח לי אם אני לא מנסה לפתח מערכת יחסים עם כל בן אנוש שעובר בסביבה רק כי יש לו זין!"

"לכל הרוחות..." הוא מסנן קללה. "זה לא רק בגלל אדם-"

"אני לא מנהלת איתך את השיחה הזאת עכשיו," אני קוטעת אותו, מרימה מולו את ידי.

"אני מבקש ממך, תעצרי רגע. תישארי בבית, נזמין משהו לאכול, נראה איזה סרט." הוא מתחנן, מה שלגמרי מפתיע אותי, כי פט אף פעם לא מתחנן בפני אף אחד.

"אם זה לא הרעיון הכי מטומטם ששמעתי ממך." אני מברישה את שערי במהירות ובוחנת את האיפור שלי. לא רע, לא רע בכלל. זה יעשה את העבודה.

"הדבר המטומטם היחיד כאן הוא את." הוא מרים ידיים. "תעשי מה שאת רוצה. את יודעת איפה למצוא אותי."

"בתוך הכּוּס המזדמן שתתקע את עצמך בתוכו..." אני מסננת. "ויש לך החוצפה לבקר את חיי המין שלי."

"את כזאת כלבה לפעמים."

"תמיד הייתי, ואני בטח לא הולכת להשתנות."

"את לא תבריחי אותי עם המשפטים המחורבנים שלך. אני מכיר אותך מספיק שנים בשביל לדעת שזה..." הוא מחווה בידו לעברי, "זה מוגזם אפילו בשבילך."

"אתה לא יודע כלום," אני נועצת בו מבט שיכול להרוג. "אתה לא יודע פאקינג כלום, אז קח את החיים המושלמים שלך ותעיף אותם מהבית שלי, ואל תעמוד פה ותגיד לי איך לחיות את החיים שלי."

הוא נאנח שוב. אני מתעלמת ממנו, חוטפת את הקלאץ' שלי ותוחבת לתוכו את הנייד ואת הארנק.

"לקחת קונדומים?" הוא שואל בטון תקיף.

"מה אתה חושב?" אני מנופפת מולו בשלישיית קונדומים ארוזה, ואז תוחבת גם אותה לתיק.

"לפחות את שומרת על עצמך."

"אני רוצה לבלות, פט, לא למות."

"אני לא חושב שאת יודעת מה את רוצה, אבל באופן ברור, אני לא אעצור אותך. לא הערב, בכל מקרה."

"ולא בכל ערב אחר."

"תתקשרי אליי בבוקר!"

"בסדר!" אני יודעת שהוא דואג לי, ואני לא מתה על זה, אז המעט שאני יכולה לעשות הוא לשלוח לו הודעה ולעדכן אותו שחזרתי הביתה בחתיכה אחת.

"את יודעת שאני אוהב אותך, ביץ'." הוא זז הצִדה ומפנה לי מקום, אני יוצאת מחדר השינה ואוספת מהסלון את הסיגריות שלי.

"גם אני אוהבת אותך," אני ממלמלת כשאני זורקת על עצמי ז'קט. אני לא אוהבת הרבה אנשים, ואני בטח לא סומכת על רובם. על פטריק כן. ועכשיו להזמין מונית ולהתחפף מכאן ולשכוח לכמה שעות מכל החרא.

 

 

הפאב שלנו עמוס. אני תופסת כיסא על הבר ומזמינה שוט של גריי גוס וכוס בירה. זה באמת לא עניינו של אף אחד איך אני בוחרת להעביר את הזמן שלי או עם מי, ואלוהים עדי שאין לי שום כוונה להשתפך בפני פטריק או בפני כל אחד אחר. אני יודעת איך אנשים יכולים להיות, מכירה את המבטים המרחמים שלהם, ואני שונאת רחמים. רחמים זה לחלשים.

רולי, הברמן, מחליק את השתייה שלי על הבר, ואני מורידה את הוודקה בלגימה.

המשפחה שלי אהבה את אדם. אבא שלי, ומרתה, ואפילו קארן אחותי הגדולה והמושלמת. אולי זה היה אמור להיות הסימן הראשון שהתעלמתי ממנו. כל בחור שמרתה אוהבת הוא הבחור הלא הנכון. רק פטריק לא סבל אותו. הוא שנא את החנופה, את הכסף שפיזר עליי.

הייתי צריכה לדעת. גברים לא מסוגלים לסגור את המכנסיים שלהם. ברגע שתגיע ההזדמנות הנכונה, הם ימצאו מישהי אחרת, מישהי שתיתן להם לשנות אותה, מישהי שתבשל, ושלא תצא עם החברים שלה ושתישאר בבית שבעה ערבים בשבוע ותהפוך לעקרת בית מושלמת. ואדם הצליח. במשך יותר מדי זמן. הייתי בת עשרים כשהכרנו, בת עשרים וארבע כשהתחתנו, בת עשרים ותשע כשהכול התפוצץ. הוא קיבל כמעט את כל מה שרצה, וכשלא נשאר מה לקחת, עבר הלאה. כשלא הסכמתי להתפשר עוד, הוא מצא לי תחליף. למה פטריק המניאק היה חייב לבוא ולהרוס את הערב שלי ולהזכיר לי דברים שאני מעדיפה לא לחשוב עליהם? למה הוא לא יכול להיות חבר טוב ולשתוק? "משהו מעניין?" קול בס מחוספס גורם לעורי להצטמרר. אני מסיטה את מבטי ומרימה מעט את ראשי כדי לפגוש את עיניו הכחולות של הבחור המסוקס שהתיישב לצדי. אני לא נמוכה, מה שאומר שהוא... חתיך. אני רגילה לגברים שנראים טוב, באמת, אבל משהו בבחור הזה...

"מה?" אני מכווצת את הגבות.

"הבירה שלך. את בוחנת אותה כבר דקות."

"לא שמתי לב."

"ערב קשה?"

"משהו כזה." חצי שנה קשה, אם אתה באמת רוצה לדעת.

"אני ג'ו. ריד." הוא לא מוריד ממני את עיניו. הלסת שלו מסותתת, אפו ישר. והשפתיים שלו...

"מאיה. קלארק," אני מצליחה לענות.

"רוצה לדבר על זה?"

"לא ממש." אתה לא באמת חושב שאשב כאן ואספר לך את סיפור חיי, נכון?

"חבל." חיוך קטנטן עולה בזווית פיו, כזה שמסגיר את כוונותיו. "אומרים שאני יודע להקשיב."

יש לו ביטחון, את זה אפשר לזקוף לזכותו. בכל מה שנוגע לשטויות שהוא אומר, שנינו יודעים שהוא לא רוצה לשמוע מה יש לי להגיד. הוא רוצה להיכנס לי לתחתונים.

"זה עובד לך בדרך כלל?" אני מקניטה אותו.

"אני לא מתלונן." הוא מרים גבה בשובבות. שחצן, כמעט כמוני.

"תראה," אני חושבת שכדאי שאקטע מיד את מה שזה לא יהיה שהוא חושב עליו, "אני בטוחה שאתה מאוד נחמד, ואתה נראה ממש טוב, ובטח יש פה מישהי ש... תשמח להצעה שלך."  "לא הצעתי כלום." חיוכו הממזרי מתרחב. "עמדת להציע." "את קוראת מחשבות?" "אני יודעת איך זה עובד." ובכל ערב אחר כנראה גם הייתי בעניין. הוא באמת לוהט, והשפתיים שלו הן משהו שהייתי שמחה לפגוש מקרוב. אבל לא הערב. אני לוקחת את התיק שלי, יורדת בזהירות מכיסא הבר ומעיפה מבט אחרון בגברבר שחזר להתעסק עם כוס הבירה שלו. מפלסת את דרכי החוצה. מוצאת פינה שקטה לעמוד בה, מדליקה סיגריה ולוקחת שאיפה גדולה.

עיוורת. חודשים הייתי עיוורת למה שהתרחש מאחורי גבי. לשקרים, להתחמקויות, לריח הבושם הזר. לא חשדתי, לא העליתי על דעתי שיום אחד אפתח את דלת חדר השינה שלי ואמצא את הבעל שלי עם אחרת.  אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם קפואה. שניות שנמשכו נצח. והוא היה עליה ובתוכה, וציפורניה שרטו את גבו, והדבר היחיד שראיתי היה הטבעת שלה. הטבעת שענדה, שאף פעם לא הסירה. בַּסוף כל מה שנפלט מפי היה יללה אומללה. שניהם זינקו בבהלה, ואני בכיתי. רציתי לצרוח, ולהכות מישהו, ולהטיח דברים על הקיר, אבל הגוף שלי סירב לזוז, אז עמדתי שם ונתתי לדמעות לזלוג. ואחר כך הגיע הזעם, והתלקח במשך ימים ושבועות וחודשים ושרף את החיים הישנים שלי לאפר. נשארו רק המסמכים על אי השיש במטבח, מחכים שאחתום עליהם. מחכים שאשים לזה סוף.

"זאת שוב את." הקול המחוספס ההוא מבליח בחשכה. הוא מתקדם לעברי, מוציא מכיס מכנסי הג'ינס שלו חפיסת סיגריות ומדליק אחת. "בחורה אחרת היתה חושבת שאתה עוקב אחריה." אני פולטת סילון עשן לאוויר הקריר. "ואת לא?" הוא נעמד קרוב מספיק כדי שהמבטים שלנו יינעלו. אי אפשר להתעלם מהמתח באוויר שגורם לעורי לסמור. אני לא יודעת אם זה קולו הנמוך, או זרועותיו השריריות, או הגישה הכללית החצופה שלו, שמותחים איזה שריר נסתר בבטן שלי. "אני מעדיפה לחשוב שמדובר בצירוף מקרים מוזר." אני בולעת רוק כמו ילדה בת שש-עשרה. באמת, מאיה! מה יש לך מהבחור הזה? שוט של וודקה וכוס בירה במחזור הדם, זה מה שיש לי. "ואם אני לא מאמין בצירופי מקרים?" הוא מתחכם. "אתה מאלו שחושבים שהכול קורה מסיבה מסוימת?" "בהחלט." הוא שואף מהסיגריה. "ומה הסיבה שבגללה שנינו נמצאים כאן עכשיו לבד?" "היקום שולח לנו סימן, אולי?" הוא מרים גבה, אבל לא נותן למבטים שלנו להתנתק. "נראה לי שאתה עוזר ליקום." "ייתכן." "היקום יצטער לשמוע שאני עסוקה." עסוקה במחשבות שמעכירות את מצב הרוח שלי, עד שכל מה שבא לי לעשות זה להתכרבל במיטה. "את לא נראית עסוקה." הוא לא קונה את ההתחמקות שלי. אני מצליחה להתנתק מהמבט, זורקת את הסיגריה שלי על המדרכה ומכבה אותה במעיכה. הוא עושה כמוני, מועך את הסיגריה שלו בנעל. "אני כן..." אני מרימה שוב את עיניי. "בגלל זה את מתנשפת?" "מה? אני לא..." לכל הרוחות! אני ועוד איך מתנשפת! הדופק שלי משתולל, וחם לי. "תנשמי..." הוא אומר בקול שקט.

"אני לא מעוניינת." אני מנידה בראשי. הוא לוקח צעד לאחור ומרים ידיים בכניעה. מתנשפת, אני חומקת ממנו בדרכי לעצור מונית, עקביי נוקשים על המדרכה במהירות. פאק!

 

לאחר המקלחת אני שוכבת במיטה על צדי ובוהה בקיר החשוף. אלמלא פטריק והתובנות שלו הייתי יכולה להיות עכשיו במיטה עם ג'ו. הייתי יכולה לשכב איתו ולתת לו להשכיח ממני את מה שלא נותן לי מנוח. במקום זה אני כאן, לבדי, בבית הזה שבו אני אמורה להתחיל את החיים החדשים שלי. ועכשיו אני צריכה לישון, ולקום ליום חדש שבו הכול יהיה... אותו הדבר.