לאקאן קבלה ומקובלות

1 הקדמה תיאורטית הלא-מודע

אם גילוייו של זיגמונד פרויד היו צריכים לבוא לידי מיצוי במילה אחת, מילה זו חייבת להיות ללא ספק ״הלא-מודע״. הפסיכואנליזה היא למעשה יציר כפיו של אדם אחד. פרויד אמנם אימץ את השיטה מג’וזף ברוייר, אבל הוא החדיר בה רגישויות שונות שרכש במסגרת לימודיו בתחומים כגון: נוירולוגיה, פיזיולוגיה, פילוסופיה, תיאוריית האבולוציה, ספרות ועוד. פרויד פיתח את הפסיכואנליזה לבדו במשך כעשר שנים בטרם הצטרפו אליו אחרים, כך שבזמן שעבודתו של פרויד ״התגלתה״ בקהילה המקצועית ורכשה תומכים, כבר הצליח פרויד לפתח גרסה מנוסחת היטב, גם אם לא סופית, של שיטתו.

עד שנת 1900 הצליח פרויד לפתח לא רק שדה מחקר, אלא גם שיטת מחקר, שיטת טיפול ותיאוריה, שחלקיה הידועים ביותר עוסקים בלא-מודע, במנגנוני הגנה כגון הדחקה, וכן בדחפים ככוחות מניעים מרכזיים, בהתפתחות המיניות בילדות ובתסביך האדיפלי. התיאוריה הפסיכואנליטית ייחודית בכך שהיא מנסה להסביר את מקור הכוחות המניעים את ההתנהגות האנושית בתהליכים נפשיים לא מודעים.

בבסיסה של התיאוריה שתי היפותזות מרכזיות: קיומו של הלא-מודע ודטרמיניזם נפשי (6). בהוכחות שמביא פרויד לקיומם של תהליכים לא מודעים נכללים: כשלי הלשון, שיכחה, חלומות, תופעות ותהליכים המתגלים בעת הטיפול הפסיכואנליטי. חקירתם של אירועים אלה יכולה ללמדנו על מנגנוני החשיבה בלא-מודע ועל ההבדל שבין תהליכי החשיבה במודע לאלה שבלא-מודע.

נפתח בַדוגמה שמביא פרויד במאמרו ״לעניין המכניזם הנפשי של השכחנות״ (7), מאמר שבו פרויד מתאר ומנתח אפיזודת שיכחה שחווה בעצמו בעת ביקורו בחוף האדריאטי בספטמבר 1898. פרויד מתאר נסיעה במהלך הביקור, שבה שוחח עם ידיד על מנהגיהם של התורכים המתגוררים בבוסניה ובהרצגובינה. כאשר התגלגלה השיחה לנושאי אמנות באיטליה השכנה, המליץ פרויד לבן שיחו לבקר בעיירה אורבייטו (Orvieto) ולראות את ציורי הקיר המייצגים את האפוקליפסה, שצוירו בקתדרלה של העיירה. ואולם בעודו מתאר את הציורים, שכח פרויד את שם האומן שצייר אותם. פרויד זכר בבהירות את פרטי הביקור באורביאטו ואת פרטי הציורים על האפוקליפסה שראה שם (תמונה 1), ואפילו את פרטי הדיוקן העצמי של האומן (תמונה 2), אך שם האומן חמק מזיכרונו. ניסיונות מאומצים להיזכר העלו שמות של אמנים אחרים: בוטיצ’לי (Botticelli) ובולטרפיו (Boltraffio), אך פרויד ידע שלא אליהם הוא מתכוון. היות שלא היו לפרויד במסעו ספרים שהיה אפשר להיעזר בהם לצורך גילוי השם שנשכח, היה עליו להמתין בייסורי שכחתו עד שפגש איטלקי משכיל שגילה לו את שם האומן: סיניורלי (Signorelli).

בעקבות השיכחה ביצע פרויד בעבודה מאומצת שחזור של מהלך השיכחה. דרך השחזור הזה אפשר ללמוד על מנגנוניו של הלא-מודע על פי חשיבתו של פרויד. פרויד שיער כי השם סיניורלי נבלע במהלך הדחקתן של מחשבות, שצצו בשיחה שקדמה לשיכחה, שעסקה במנהגי התורכים בבוסניה-הרצגובינה.

תמונה 1: לוקה סניורלי: ״קריאתו של הנבחר לגן עדן״, הקפלה החדשה של הקדוש בריצ’י, אורבייטו, מחוז אומברייה איטליה

תמונה 2: לוקה סיניורלי - דיוקן עצמי עם ויטלוצ’ו ויטלי, 1500. מוזיאון הקפלה החדשה של הקדוש בריצ’י, אורבייטו, מחוז אומבריה, איטליה

שיחה זו נסבה על ענייני מוות ומיניות, ובין היתר על הגישה הפטליסטית של התורכים ביחס למוות. כאשר הרופא אומר לאבי המשפחה שאחד הקרובים עומד למות, הכרזה זו מתקבלת בהכנעה: ״אדוני, מה יש לומר כאן? יודע אני שאילו היה אפשר להציל אותו, היית עוזר לו.״

באותו הזמן חשב פרויד על גישתם השונה בתכלית של התורכים ביחס לאובדן כוח הגברא. כאשר מופיעה בעיית אין-אונות, אומר התורכי לרופא ״הרי אתה יודע, אדוני, כשזה לא הולך עוד, שוב אין ערך לחיים״.

פרויד לא אמר דבר ביחס לעניין הזה לבן שיחו, מתוך תחושה שאין הדבר מתאים. מיניות? מוות? מכל מקום, פרויד העדיף שלא להוסיף לחשוב על כך, כי היה מזועזע באותו הזמן מהחדשות שהגיעו אליו מהעיר טרפוי על התאבדותו של אחד ממטופליו, שידוע היה כי סבל ממחלת מין שאינה ניתנת לריפוי. גם הוא, האדון דוקטור פרויד, נכשל מול פני המוות. ככלות הכול, מה נותר לו לומר? מיד אמר פרויד את אשר היה צריך להיאמר אך מבלי לומר זאת. כלומר, בדרך של שיכחה (הדחקה).

שמו של סיניור-לי, הפותח בקידומת ״סיניור״, שהוא בעל קשר אסוציאטיבי ל״אדון״ (הר בגרמנית), הקשור למנהגי התורכים ולנושאי מוות ומיניות, עבר הדחקה. כל שנותר עתה היו חצאי מילים (בדומה לאלה שנבחרו בתמונת הקיר על ״המשפט״, ואשר מחצית מגופם מופיעה מתוך האדמה, מקום משכבם). במקומו של השם סיניורלי, בהתמרת ״הר״ (אדון), המופיע בקדמת השם הר-צגובינה, ב״בו״, המופיע בקדמת השם בו-סניה, הופיע שם תחליפי של האומן בו-טיצ’לי. שם זה מאחד את הקידומת ״בו״ עם הסיומת הדומה ״אלי״. כמו כן מופיע שם של אמן נוסף, הפותח בקידומת ״בו״: בו-לטרפיו. הסיומת בשם בו-לטרפיו קשורה אסוציאטיבית לידיעה שהגיעה כאמור אל פרויד באותם ימים מהעיר טרפוי על התאבדותו של אותו מטופל שסבל ממחלת מין. אם כך, משהו שפרויד הותיר בלא להיאמר הוביל למשחק המורכב הזה של התקה ועיבוי. את מנגנון השיכחה הלא-מודע הזה מתאר פרויד ב״ציור קיר״ משלו, המופיע להלן (תמונה 3). אך מהו הדבר שסירב להיאמר? פרויד אמנם מציין ״בציור הקיר״ שלו ״מחשבות מודחקות״, אבל אינו מפרט את תוכנן. האם בין המחשבות המודחקות שאין הוא מפרט ישנן מחשבות אובדניות פרטיות שלו? האם תחושות אשם? או שמא חשש מיום הדין או מ״המשפט״ כמו שהוא מופיע בציור הקיר באורבייטו? פרויד מגלה אך מעט בפרגמנט האוטוביוגרפי הקצר שלו. שלא כמו סיניורלי, זיגמונד אינו מותיר לנו את הדיוקן העצמי שלו.

תמונה 3: ״ציור הקיר״ של פרויד: דיאגרמה סכמתית של מנגנון השיכחה

מפיענוח השיכחה על ידי פרויד אנו למדים על המאפיינים הבולטים במנגנוניו של הלא-מודע, מאפיינים שמבטאים הן את דרך פעולתו של הלא-מודע בתהליך השיכחה והן את דרך עבודתו בכשלי לשון ובחלומות:

1. עיבוי (condensation): דרך פעולה של הלא-מודע שבה רעיון בודד מייצג שרשרות אסוציאטיביות וניצב בנקודות ההצטלבות של שרשרות אלה.

2. התקה (displacement): דרך פעולה של הלא מודע שבה דגשים, עוצמה או עניין המצויים ברעיון מסוים ניתקים ממנו ועוברים לרעיונות אחרים הקשורים אליו בשרשרות אסוציאטיביות.

3. חזרה (repetition).

4. הסמלה (Symbolization).

פרויד מתייחס לאופן הפעולה של הלא-מודע בחלומות בדבריו אלה:

״הדבר הראשון המתחוור לכל המשווה את תוכן החלום למחשבות החלום הוא שנעשתה כאן מלאכת עיבוי כבירה. בהשוואה לשפע של מחשבות החלום והיקפן, החלום מצומצם, דל ולאקוני״ (8).

״מתקבל אפוא על הדעת שבמלאכת החלום מתבטא כוח נפשי הפושט מן היסודות בעלי הערך הרב את עוצמתם, מחד גיסא; ויוצר, על דרך ריבוי הגורמים הקובעים, ערכים חדשים מן היסודות פחותי הערך, המגיעים אחר כך אל תוכן החלום, מאידך גיסא. אם כך הדבר, כי אז התרחשו בעת יצירת החלום העברה והיסט של העוצמות הנפשיות של היסודות הבודדים, וכתוצאה מכך מתגלה ההבדל בין הטקסט של תוכן החלום ובין זה של מחשבות החלום. מהלך זה שאנו מניחים כאן, מהווה בעצם את החלק העיקרי של מלאכת החלום: הוא ראוי לשם ‘היסט החלום’. היסט החלום ועיבוי החלום הם שני האומנים, שלפעילותם - בעיקר - אנו רשאים לייחס את עיצוב החלום״ (9).

כדי להמחיש כיצד הלא מודע הינו בעל השפעות מכריעות בקבלת החלטות ובאי-רציונליות, נתייחס בקצרה לעבודה מחקרית בת זמננו של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי. פרופ’ דניאל כהנמן הוא חתן פרס נובל בכלכלה לשנת 2002 על עבודתו המדעית המשותפת עם פרופ’ עמוס טברסקי בשנים 1969-1996 בעיקר באוניברסיטה העברית בירושלים. יחדיו חקרו הם תוך שיתוף פעולה קרוב וארוך-טווח את הפסיכולוגיה של אמונות ובחירות אינטואיטיביות ובחנו את הרציונליות הכרוכה בבחירות אלה. עבודתם עסקה בשלושה נושאים עיקריים: היוריסטיקה של השיפוט, בחירה של נטילת סיכון, והשפעות מסגור (Framing). בכל הנושאים נחקרו אינטואיציות, משמע מחשבות והעדפות העולות למודע במהירות וללא חשיבה רפלקסיבית.

אנו חושבים במונחים של רווחים והפסדים ביחס לתפיסה ולציפייה שלנו לסטאטוס קוו. אנו חוששים מהפסדים יותר מאשר אנו מחבבים רווחים. אנו מעוותים סיכויים על פי הדרך שבה האפשרויות ממוסגרות עבורנו במונחים של רווחים והפסדים. בחירותינו תלויות מאוד בצורה שהתרחישים עוברים מסגור עבורנו. אנו מעריכים ביתר הסתברות (סיכון) בחושבנו במונחים של אובדן (חיפוש סיכון) ומעריכים בחסר הסתברות במונחים של רווח (הימנעות מסיכון). יוריסטיקה זו עלולה להוביל לבחירה לא רציונלית בין השאר מצד חולים ורופאים כאחד (10).

במאמרם ״מסגור החלטות והפסיכולוגיה של בחירה (The Framing of Decisions and the Psychology of Choice)״ בעיתון Science משנת 1981 נותנים טברסקי וכהנמן דוגמאות להשפעות של מסגור על קבלת החלטות (10):

שאלה 1: תאר לך שארצות הברית מתכוננת להתפרצותה של מחלה אסיאתית יוצאת דופן, הצפויה לגרום למותם של 600 בני אדם. הוצעו שתי תוכניות אלטרנטיביות להילחם במחלה. הנח שההערכה של תוצאות התוכניות היא כדלקמן:

במידה שתוכנית א’ תאומץ, 200 בני אדם יינצלו.

במידה שתוכנית ב’ תאומץ קיימת הסתברות בת שליש להינצלותם של 600 בני אדם ובת שני שלישים שאף אחד לא יינצל.

איזו משתי התוכניות תעדיף?

מרבית ההחלטות במקרה זה (72% מתוך 152 עונים) בוחרים בהימנעות מסיכון. האפשרות להציל בוודאות 200 בני אדם מושכת יותר מן ההחלטה שיש בה סיכוי בן השליש להציל 600 בני אדם.

שאלה 2: לקבוצה שנייה של משיבים ניתן סיפור זהה כמו בשאלה 1, אך ניסוח התוכניות האלטרנטיביות היה שונה, כדלקמן:

במידה שתוכנית 3 תאומץ 400 בני אדם ימותו.

במידה שתוכנית 4 תאומץ יש סיכוי בן שליש שאף אחד לא ימות וסיכוי בן שני שלישים למותם של 600 בני אדם.

איזו משתי התוכניות תעדיף?

הבחירה המרכזית בשאלה 2 היא נטילת סיכון. המוות הוודאי של 400 בני אדם מתקבל פחות (22% בחירה בתוכנית 3 מתוך 155 עונים) מאשר הסיכוי בן שני השלישים למותם של 600 בני אדם (78% בחירה בתוכנית 4).

הבחירות שנתקבלו עבור שאלות 1 ו-2 מדגימות תבנית משותפת: בחירות הקשורות לרווחים הינן לרוב דוחות סיכון, בעוד שבחירות הקשורות בהפסד הינן נוטלות סיכון. אולם, קל לראות ששתי השאלות הן למעשה זהות. ההבדל היחיד ביניהן הוא שהתוצאות מתוארות בשאלה 1 על ידי מספר בני האדם הניצלים ובשאלה 32 על ידי מספר בני האדם ההולכים לאיבוד. שינוי זה מלווה בשינוי מודגש בהחלטות מדחיית סיכון לנטילת סיכון.

בספרו ״חושבים מהר ולאט״ (11) מתאר כהנמן שתי מערכות חשיבה:

מערכת 1: פועלת אוטומטית ובמהירות עם מעט מאמץ ואף ללא מאמץ וללא תחושה של שליטה רצונית. מערכת זו כרוכה בתפיסה (perception) ואינטואיציה. התהליך הוא מהיר, מקביל, אוטומטי, אסוציאטיבי. בתוכנו הוא כולל פרספציות, נתון לגירוי רגעי ומצומד גירוי. כמוהו כזהות תפיסתית המאפיינת את הלא מודע בחשיבה ראשונית על פי פרויד (ראה בהמשך פרק זה).

מערכת 2: מקצה תשומת לב לפעילויות מנטליות הדורשות מאמץ ובכללן חישובים מורכבים. הפעילויות במערכת זו כרוכות בתחושות סובייקטיביות של פעלנות, בחירה והתמקדות. מערכת זו קשורה להסקת מסקנות, ההליך הוא איטי, סריאלי, מבוקר, נשלט על ידי חוקיות. בתכניו נוגע לייצוגים קונספטואליים, לעבר, הווה ועתיד ומופעל שפתית. כמוהו כזהות הקונספטואלית, המאפיינת את המודע בחשיבה שניונית על פי פרויד (ראה להלן).

היות שמערכות אלה ניתנות להקבלה בפן הפסיכואנליטי למערכות החשיבה הראשונית, המאפיינת את הלא מודע, והחשיבה השניונית המאפיינת את המודע, חשוב להקביל את התייחסותו של פרויד לשוני בין זהות תפיסתית, המאפיינת הליך ראשוני, לזהות מחשבתית, המאפיינת הליך שניוני:

בהתייחסו לעיקרון הזהות משווה פרויד ב״פשר החלומות״ בין זהות תפיסתית (Perceptual identity) לזהות מחשבתית (Conceptual identity) (12).

זהות תפיסתית מאפיינת את הליך החשיבה הראשוני. חיפוש אחר זהות תפיסתית מקורו בהתנסות עבר הכורכת רעיון של אובייקט להתפרקות על פי עיקרון העונג. הסובייקט מחפש חזרתיות של התפיסה שהייתה כרוכה בסיפוק של צורך. הזיה (חזיון שווא) ראשונית היא הדרך הקצרה ביותר להשגת זהות תפיסתית. ההליך הראשוני פועל כך שיחסי זהות בין שתי תבניות תמונה מאפיינים פעילות מוחית בשינה.

זהות מחשבתית מאפיינת את ההליך החשיבתי השניוני במודע. היא משנה את החשיבה לאור הזהות התפיסתית בשחררה את ההליך החשיבתי מן השליטה הבלעדית של עיקרון העונג. החשיבה חייבת לעסוק בדרכים המחברות בין רעיונות ולא להיות מובלת על ידי עוצמתם של הרעיונות. בדרך זו מופיע ונוצק עיקרון זהות, התואם את עיקרון הזהות המוכר של הפילוסוף קאנט. לעומת היכולת להשיג זהות תפיסתית בהליך הראשוני היוצרת עונג, זהות חשיבתית אינה ניתנת להשגה על פי הכללים הלוגיים של המודע בהליך השניוני.

קיומו של לא-מודע - משמע נוכחותו של אזור בתוכנו שהינו אחר למודעותנו ועם זאת בעל השפעה מכרעת על בחירותנו והחלטותינו, ואשר הליכי החשיבה בו אינם רציונליים ושונים לחלוטין מהליכי החשיבה הלוגיים במודע. עניין זה מעלה שאלות קריטיות לגבי תהליכי קבלת החלטות בכלל ולגבי תהליכים אלה בוועדות קבלה בפרט. לעניין זה ניתן להביא דוגמה לתהליכים לא מודעים המתאפיינים מעבר לעיקרון הלא מודע גם בעיקרון הדטרמיניזם של המערכת הנפשית. על פי פרויד, דטרמיניזם נפשי פועל כך שכל אירוע נפשי רגשי, היפעלותי, ואף חשיבתי אינו מתרחש באקראי, אלא נקבע באורח דטרמיניסטי על ידי אירועים והתרחשויות עבר. כך, גורס פרויד, הילד הוא ההורה של המבוגר, במובן שאירועי ילדות קובעים התרחשויות נפשיות אצל המבוגר. התייחסות אל דמויות בהווה יכולה להיקשר למערכת היחסים עם דמויות משמעותיות בעבר. העברה (Transference) היא תהליך נפשי שבו משאלה או איווי שאינו מודע עובר אקטואליזציה. התמדתן של תבניות ילדות בארגון המנטלי בחיים הבוגרים מרמזת על כך שהעבר חוזר על עצמו בהווה. אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לכך היא התופעה הפסיכודינמית של ההעברה, שבה המטופל חווה את המטפל כדמות משמעותית מעברו. במסגרת ההעברה, המטופל מייחס איכויות מן העבר למטפל ומרגיש כלפי המטפל רגשות הקשורים בדמות מן העבר. בתיאור המקרה הטיפול של ״דורה״ כותב פרויד (13):

״מהן העברות? אלה מהדורות חדשות, תדפיסים של ריגושים ופנטזיות שמן הראוי שהתקדמותה של האנליזה תעורר אותם ותביא אותם למודעות, כאשר סוג זה של תופעות מאופיין על ידי החלפת דמות מן העבר בדמותו של המטפל.״