לא אזוז מכאן

פרק ראשון

שום דבר את לא יודעת עליי, ובכל זאת יודעת הרבה, כי את בִּתי. אני נתתי לך את ריח העור, את חום הנשימה, את העצבים המתוחים. לכן אדבר אלייך כאילו דיברתי אל מי שהביט אל תוך־תוכי.

יכולתי לתאר אותך בפרטי פרטים. ואכן בימים שבהם השלג עמוק והבית אפוף דממה נוטלת נשימה, עולים בזיכרוני פרטים נוספים. לפני שבועות אחדים נזכרתי בשומה קטנה שנשאת על כתף, כשרחצתי אותך בגיגית הייתי מצביעה עליה. היא הטרידה אותך. או התלתל מאחורי אוזנך, תלתל יחיד בשיער הדבש שלך.

אני שולפת בזהירות את מעט התמונות ששמרתי, עם הזמן זולגות הדמעות בקלות. ואני שונאת דמעות. שונאת, כי זה דבר אידיוטי ומפני שאני לא מוצאת בהן נחמה. הן רק גורמות לי להרגיש מותשת, בלי חשק לאכול או ללבוש כותונת לילה לפני השינה. לא, אני חייבת לטפל בעצמי, לקפוץ אגרופים, גם אם העור מתכסה בכתמים. להיאבק ולהתעלם. את זה לימד אותי אביך.

כל השנים האלה ראיתי את עצמי כאימא טובה. בוטחת, מבריקה, ידידותית... תארים שכלל לא מתאימים לי. בכפר קוראים לי עדיין גברת מורה, אבל אומרים לי שלום ממרחק. הם יודעים שאני אדם נוח. לפעמים אני נזכרת במשחק ששיחקתי עם ילדי כיתה אל"ף. "ציירו בעל חיים שדומה לכם ביותר." היום הייתי מציירת צב שמחביא את ראשו בשריון.

אני רוצה לחשוב שלא הייתי אם פולשנית. לא נהגתי כפי שנהגה אימא שלי, שואלת מיהו זה ומיהו זה, ואם התיידדת אִתו או אם רצית להתארס אִתו. אבל אולי זה עוד אחד הסיפורים שאני מספרת לעצמי, ואילו היית כאן, הייתי מציפה אותך בשאלות וצופה בך בחשד עם כל תשובה מתחמקת. בחלוף השנים את כבר לא מחשיבה עצמך טובה מן ההורים שלך. אילו ערכתי השוואה היום, הייתי בהחלט בצד המפסיד. סבתך הייתה מחוספסת וקשה, היו לה דעות ברורות על כל נושא, היא היטיבה להבחין בין לבן לשחור, ולא עסקה בשאלות שחייבים לנתח באִזמל. ואילו אני אבדתי בגוונים של אפור. היא טענה שזה בגלל הלימודים, חשבה שכל אדם משכיל הוא אדם מסובך ללא צורך: עובר בטל, דעתן, המבקש לברר פרטי פרטים. אני, לעומתה, חשבתי שהאוצר הגדול ביותר, בעיקר בשביל אישה, הן המילים.

עובדות, סיפורים, פנטזיות, העיקר היה לרדוף אחריהם ולחפון אותם לעת שהחיים יסתבכו או יתרוקנו. חשבתי שמילים יוכלו להושיע אותי.