לא בדיוק שושבין למופת

פרק 1

ברייקר

ההווה

"אתה ממהר למקום חשוב?" שואל ג'יי־פי מצידו השני של המטוס, מביט ברגל שאני מקפיץ בחוסר סבלנות על הרצפה.

"אני פשוט מת להתרחק ממך כמה שיותר," אני עונה, תשובה טיפוסית של אח.

"חמוד." הוא משמיע אנחה כבדה. "אני שונא להיות רחוק מקלסי, אבל הנסיעה לניו יורק הייתה טובה, נכון? היה נחמד להקים עוד בניין עם שכר דירה בפיקוח."

לפני כמה חודשים, ג'יי־פי פנה אליי ולהאקסלי, אחינו השלישי, והציע שננצל את ההון שלנו למטרות טובות, ונקים בניינים עם שכר דירה מפוקח בערים גדולות. הבניינים שלנו יציעו מגורים בטוחים, נקיים וחדשים, ויספקו סיוע למי שזקוק לו — כמו מעונות יום להורים יחידניים, שיעורים בהתנהלות כלכלית, וגישה לחנויות מזון סיטונאיות. מטרת הפרויקט היא לעזור למי שבאמת צריך סיוע. הפרויקט היה מצליח ומתגמל.

"באמת היה נחמד," אני אומר ומושך את הטלפון מהכיס שלי, בזמן שהמטוס נוסע על מסלול הנחיתה. אני פותח את שרשור ההודעות שיש לי עם ליה, וכותב לה הודעה בזריזות.

ברייקר: נחתּי. אני אאסוף את הסחורה. הכול מוכן?

הטלפון שלי מייד רוטט כשאני מקבל את התשובה שלה.

ליה: אני כבר מוכנה, רק חיכיתי לך.

ברייקר: מצטער, מזג האוויר עיכב אותנו. אגיע בקרוב.

"עם מי אתה מתכתב שם?" שואל ג'יי־פי, ומנסה להציץ במסך הטלפון שלי.

"ליה," אני עונה.

"אההה," הוא אומר. "לכן אתה כל כך ממהר לרדת מהמטוס. אתה רוצה לבלות עם הבחורה שלך."

"קודם כול, היא לא הבחורה שלי, היא החברה הכי טובה שלי. ואם אני אצטרך להמשיך להגיד לך את זה, אני אתפוצץ. שנית, היא בדיוק קנתה סט חדש של יאצי מזכוכית, ואנחנו מתים לשחק בו."

"יאצי מזכוכית?" שואל ג'יי־פי. "נשמע כמו רעיון מזעזע. מטרת המשחק היא לנער את הקוביות, לא?"

"כן, אבל פה יש אתגר גדול יותר: לנער את הקוביות בלי לשבור את הכוס."

ג'יי־פי מביט בי, פניו נטולות הבעה. "אתה תחתוך את הידיים שלך. המשחק הזה מגיע עם אזהרה?"

"כן, ברור. השימוש במשחק הוא על אחריותך בלבד. ואנחנו מוכנים להסתכן. אבל אל תדאג. ליה הכינה משטח קשיח עם שמיכה. אנחנו נהיה זהירים."

"הדבר הזהיר יהיה לא לשחק יאצי מזכוכית," הוא ממלמל ומניד בראשו. "אל תתקשר אליי כשתצטרך תפרים."

"כאילו שהיית עונה לטלפון גם אם הייתי מתקשר."

ג'יי־פי מגלגל עיניים בהפגנתיות. "אני נשוי טרי, בן אדם. סליחה שאני רוצה לבלות כל רגע אפשרי עם אשתי."

"אני לא חושב שאתה באמת מצטער," אני אומר בדיוק כשהמטוס עוצר והדיילת פותחת את הדלתות ומשחררת את המדרגות.

אני אוסף את התיק שלי וחולף על פני ג'יי־פי לכיוון היציאה, ואז אני עוצר פתאום. האקסלי, אחינו הבכור, יוצא מהמכונית שלו, סוגר את הדלת, ונשען עליה בזרועות משולבות. משקפי שמש מכסים את עיניו, אבל הם לא מסווים את הקמט במצח שלו או את המתח בגוף שלו, מתחת לחליפה המהודרת שלו.

"אה, ג'יי־פי? למה האקסלי כאן, נראה כאילו הוא מוכן להרוג?"

"מה?" שואל ג'יי־פי וגם הוא מתקדם ליציאה. הוא מוציא את ראשו ואומר, "אני לא יודע. הוא כתב לנו?"

במקום לצאת מהמטוס כדי לגלות מה הבעיה, שנינו בודקים את הטלפונים שלנו, אם קיבלנו הודעה או מייל. אנחנו לא מוצאים כלום.

"שום דבר," אני אומר.

"פאק," אומר ג'יי־פי. "יש רק אפשרות אחת. הוא לא רוצה שיהיה תיעוד למה שהוא עומד להגיד לנו."

"מה?" אני שואל. "אחי, ראית יותר מדי סדרות פשע לאחרונה. זו לא הסיבה שבגללה הוא כאן. אולי... אולי יש לו חדשות טובות. אולי יש לו משהו מיוחד לספר לנו, והוא רוצה לראות את התגובות שלנו במציאות."

"בטח נעים לחיות בממלכה שבה לחרא של חדי קרן יש טעם של גלידת תות." ג'יי־פי מחווה בראשו לעבר האקסלי. "תסתכל עליו. הוא זועף. הוא לא כאן כדי לטפוח על הראשים שלנו ולהגיד לנו שהיינו ילדים טובים. אין ספק שעשינו טעות, איכשהו. אנחנו רק צריכים להבין מה."

"תוכלו לרדת למטה ולהפסיק לקשקש, לעזאזל?" צועק האקסלי.

"אחי, הביצים שלי רועדות," אומר ג'יי־פי, אוחז בכתף שלי.

"הזין שלי הצטמק." אני צועד הצידה ודוחף את ג'יי־פי מולי. "אתה ראשון. אתה מבוגר יותר. אתה עברת יותר בחיים ממני."

"בקושי," הוא אומר, ומנסה להזיז אותי ליציאה קודם, אבל אני שותל את רגליי ברצפה ונשאר יציב. מאז שג'יי־פי התחתן, אני ביליתי יותר זמן בחדר הכושר, ואילו הוא בילה יותר זמן בתוך קלסי. עם כל הכבוד, כרגע, יש לי יותר מסת שריר ממנו.

"פשוט צא החוצה לפני שהוא יתרגז יותר." אני דוחף את ג'יי־פי. "אתה יודע שהוא שונא כשאנחנו — לטענתו — מתנהגים כמו ליצנים."

"תפסיקו להתנהג כמו ליצנים," צועק האקסלי.

"אתה רואה?" אני לוחש.

"אל תדחף אותי," אומר ג'יי־פי, מפעיל עליי את משקל הגוף שלו, כשגבו צמוד לחזה שלי. "אתה תפיל אותי במדרגות."

"אה, רעיון טוב. אם תיפול למטה, סביר להניח שתיפצע, והאקסלי ייאלץ לחכות עם מה שהוא רוצה להגיד לנו, בזמן שנראה מה קורה איתך. ככה יהיה לנו עוד זמן לחשוב. אולי אם תהיה מוכן לשבור עצם, נקבל עוד כמה ימים."

"אה, כן. תן לי פשוט להשליך את עצמי במורד המדרגות."

"בדיוק על זה אני מדבר," אני אומר וטופח לו על הגב. "תעצום עיניים. כל העניין ייגמר תוך רגע."

"אלוהים אדירים," ג'יי־פי רוטן ואז מתחיל לרדת במדרגות.

אני הולך אחריו. "אה, הבנתי. אתה תיפול קרוב יותר לקרקע. חכם."

"אני לא מתכוון ליפול, אידיוט."

כשאנחנו מגיעים לקרקע, האקסלי פותח את הדלת האחורית למכונית הטסלה שלו ואומר, "תיכנסו."

אני שומע את ג'יי־פי בולע. אני אומר, "אתה בטוח שאתה לא רוצה לזייף פציעה?"

"אני חושב שמאוחר מדי, אחי," הוא עונה ומטפס למכונית, ואני נכנס אחריו.

ברגע שאנחנו במושב האחורי, האקסלי טורק את הדלת ומבהיל את ג'יי־פי. כשהאקסלי מטפס למושב הקדמי, הוא אפילו לא טורח להביט בנו. במקום זה, הוא אוחז בהגה ונאנח בכבדות.

זאת אנחת אכזבה. נפלא.

אחרי שחולפות כמה שניות, הוא מסתובב כדי להביט בנו ואומר, "טיילור יצרה איתכם קשר?"

"טיילור, עורכת הדין שלנו?" שואל ג'יי־פי.

"כן, טיילור עורכת הדין שלנו."

אנחנו מנידים בראשינו. "לא, לא שמעתי שום דבר," אני עונה.

"מה קורה?" שואל ג'יי־פי, קולו נהיה רציני.

"תובעים אותנו על התנהגות בלתי הולמת במקום העבודה."

"מה?" אני צועק. "מי תובע אותנו?"

האקסלי מרים את משקפי השמש שלו, ומכווץ את עיניו כשהוא מביט בי. "עובדת לשעבר שלך."

"אה, סליחה?" אני ממצמץ כמה פעמים. "על מה, לעזאזל?"

"בוא נראה: סביבת עבודה עוינת ופיטורים שלא כדין."

"רגע." אני מניד בראשי, מנסה לעכל את מה שהוא אומר. "מי התובעת, לעזאזל?"

"ג'מה שומכּר."

"שומכּר?" אני שואל, עיניי נפערות בחוסר אמון. "האישה שהייתה מתגנבת למשרד שלי, מארגנת מחדש את החפצים שלי, תולה תמונות של קרובי המשפחה שלה, מקשטת לכבוד החגים, ואז הולכת? המופרעת הזאת שהייתה כולאת אותי בפינה של חדר המנוחה כדי לשאול אותי מתי התור הבא שלי לשיננית, כדי שהיא תוכל לצפות בי כשמנקים לי את השיניים? האישה שהכינה לי קופסת הפתעות לחג המולד שהכילה ציורים שבהם היא ציירה אותי? האישה הזאת?"

"הציורים היו טובים?" שואל ג'יי־פי.

"איך זה רלוונטי, לעזאזל?" אני שואל אותו, יוצא מדעתי.

ג'יי־פי מושך בכתפיו. "אני באמת סקרן."

"תראה, קשה להשתמש בצבעי מים על משטח קטן, אז אולי —"

"מספיק עם הציורים," מתפרץ האקסלי. "זאת בעיה רצינית. לא רק שהיא תבעה אותנו, היא גם משמיצה אותנו ברשתות החברתיות. היא מפיצה שקרים על ההתנהלות העסקית שלנו, ועל כך שברייקר היה עוין כלפיה והשפיל אותה מול עמיתים אחרים."

"זה לא נכון, לעזאזל," אני אומר. "מעולם לא הייתי עוין, גם לא כשהיא 'בטעות' התנגשה בי כשהחזקתי את הקפה שלי. הייתי אדיב כלפי האישה הזאת, והסיבה שפיטרנו אותה הייתה כי גילינו שהיא הלכה למשרדים של כולם וגנבה את רשימת המשימות שלהם. הייתה לה תיקייה עם אוסף שלם בשולחן העבודה שלה."

"טוב, היא מספרת סיפור אחר ותוקפת את העסק שלנו, ולמרבה הצער, היא מקבלת תשומת לב."

"למה אתה מתכוון?" אני שואל.

"אני מתכוון שהיא משתמשת בפלטפורמות הנכונות, אז היא מקבלת המון צפיות, ועכשיו גם סיקור בתקשורת. כל זה קרה בעשרים וארבע השעות האחרונות."

"איך לעזאזל זה קרה?" שואל ג'יי־פי.

האקסלי מניד בראשו. "אין לי שום מושג, אבל אנחנו מקבלים שיחות בקשר לזה. לוטי סיפרה שכמה עובדות דיברו על זה בחדר המנוחה, ואז השתתקו כשהיא נכנסה. בכל רגע שעובר, אנחנו מאבדים את האמינות שלנו."

"כי מישהי משקרת," אני אומר. הקול שלי כבד מרוב כעס.

"כן, אבל נראה שהציבור מקבל את הסיפור שלה. בגלל זה, בזמן שטיילור והצוות שלה אוספים ראיות לתביעת הנגד, אנחנו צריכים לנקוט פעולה. אין שום בסיס לטענות שלה. שום ראיות. רק המילה שלה ושל החברה שלה, שכבר לא עובדת איתנו. אבל לנו יש צילומי אבטחה, ויש לנו את הראיות שאתה אספת, ברייקר, לאורך זמן. כל הפרסומים שלה ברשתות החברתיות מתועדים. אנחנו נחסל אותה בתביעת דיבה."

"בסדר, אז... מה כדאי לנו לעשות?"

"בתור התחלה, אתה צריך לקחת צעד אחורה."

"מה?" אני שואג. "אין שום סיכוי. אני לא אתפטר רק כי מישהי מפיצה עליי שקרים. אם אני אעשה את זה, אני איראה אשם. התייחסתי לאישה הזאת בשיא המקצועיות והכבוד."

"אני לא התכוונתי שתתפטר," אומר האקסלי, והלסת שלו מתהדקת. "אנחנו רק צריכים שתצא לחופשה ללא תשלום. כדי שייראה כאילו אנחנו עושים את הדבר הנכון בזמן שאנחנו חוקרים את הטענות שלה, מה שאומר שאסור לך להיות במשרד."

"איזה שטויות —"

"הוא צודק," אומר ג'יי־פי. "מכל עובד אחר היינו מבקשים לצאת לחל"ת בזמן שאנחנו חוקרים את ההאשמות. אין סיבה שנתייחס אליך אחרת."

"אבל לא עשיתי שום דבר, לעזאזל," אני אומר.

"אנחנו יודעים," אומר האקסלי. "גם אם אנחנו יודעים שאתה חף מפשע, אי אפשר להבטיח שכולם יאמינו בזה. אנחנו מתמודדים עם עניין רגיש, ואנחנו צריכים לוודא שננהל את החקירה בדיוק ובקפדנות. אם נפעל כמו שצריך, נערוך את החקירה כראוי — בתקווה שזה יהיה תקדים לכל עובד שירצה לנסות לעשות דבר כזה בעתיד."

"אני מפחד להודות," מוסיף ג'יי־פי, "אבל הוא צודק, אחי."

מבטי עובר בין האחים שלי, ואני מעכל את הדברים שלהם. "פאק," אני ממלמל ומתרווח במושב, מעביר את ידיי בשערי.

"זה דבר טוב, ברייקר," אומר האקסלי. "ובזמן שלא תהיה כאן, נוודא שתחומי האחריות שלך יתפצלו ביני לבין ג'יי־פי."

"הֵי, אני לא הסכמתי לזה," אומר ג'יי־פי, ואז משתתק במהירות כשהאקסלי נועץ בו מבט רושף.

"לא תיעדר לזמן רב. אולי לשבוע או שניים," אומר האקסלי. "בינתיים, אם יהיו לנו שאלות, נתַקשר בעל־פה. אני לא רוצה שיהיה איזשהו תיעוד של התקשורת שלנו על נייר."

"אז מה לעזאזל אני אמור לעשות במשך השבוע או השבועיים הקרובים?" אני שואל.

"אולי תעזור לליה עם הסריגה שלה," אומר ג'יי־פי. "אני יודע שאתה יודע לסרוג."

אני מעיף מבט בהאקסלי, והוא אומר, "אולי באמת תוכל להעסיק את עצמך בסריגה."

"לכו תזדיינו... שניכם," אני אומר, רגע לפני שאני יוצא מהמכונית והולך למכונית שלי.

"האוכל שלך מסריח את כל המעלית," אומרת גברת גונדרסון כשהיא נעמדת רחוק ממני ככל האפשר. המטרייה שלה תחובה מתחת לזרוע שלה. בקושי יורד גשם בלוס אנג'לס, ובכל זאת, היא מסתובבת עם מטרייה שחורה גדולה מדי יום... רק ליתר ביטחון.

"תודה שציינת את זה," אני אומר לה כשהמעלית מאיטה ואז משמיעה ביפ כשאנחנו מגיעים לקומה שלנו.

"סרקזם הוא שפתו של השטן," היא נוזפת בי לפני שהיא מתקדמת לדלת שלה. אני הולך בכיוון ההפוך, חולף על פני הדלת שלי לדירה שצמודה אליי. "גם מין לפני הנישואים הוא דרכו של השטן," היא צועקת, ואז נכנסת לדירה שלה.

"אני שונא את האישה הזאת," אני ממלמל ודופק על דלתה של ליה שלוש פעמים, בועט בחלק התחתון שלה ואז אומר, "וואלה־וואלה־בינג־באנג."

ליה פותחת את הדלת במהירות. כל המתח המשתק שהרגשתי, מתפוגג כשאני רואה את הפנים המנומשות והמוכרות שלה.

אני זוכר את הפעם הראשונה שנתקלתי בה במסדרון של המעונות שלי. היא לא הייתה בטוחה בעצמה, אבל היא גם הייתה כל כך בטוחה בדעות שלה, שהיא לא הצליחה לשלוט במילים שיצאו לה מהפה. מייד הבחנתי בשיער האדום הבוהק שלה, ובעיניים הירוקות מתחת למשקפי הראייה הסגולים שלה. אבל זאת הכנות הבוטה שמשכה אותי אליה. היא הייתה שונה מכל מי שאי־פעם הכרתי. עכשיו אני לא מסוגל להעביר יום מבלי לדבר איתה.

"שכחת את הצ'ינג־צ'אנג," היא אומרת בחיוך משועשע.

"צ'ינג־צ'אנג זה לא חלק מהשיר."

היא מצביעה עליי בהאשמה. "ידעתי."

אני מגחך, מושיט לה את היד הפנויה שלי ומושך אותה לחיבוק. "התגעגעתי אלייך."

"התגעגעתי אליך, מלפפון חמוץ," היא אומרת, משתמשת בכינוי החיבה שהיא נתנה לי אחרי ערב אחד שבו טעיתי באיות של "מלפפון חמוץ" במשחק שבץ־נא. "למה התעכבת? כבר התחלתי לפתוח את האריזה של הקינוח שקניתי לנו."

"את לא רוצה לדעת." אני נאנח, ושנינו נכנסים לדירה שלה.

אני זוכר את הרגע שבו היא מצאה את הדירה הזאת. היא חיפשה דירות במשך יומיים, ואז נתקלה בבניין הזה בווסטווד. לא היה לה מושג אם היו להם דירות להשכרה, אבל הפרחים בחזית מצאו חן בעיניה, וגם העובדה שיש סניף של ג'מבה ג'וס מעבר לרחוב. ונחשו מה, כשהיא בדקה, היא גילתה שתי דירות זו ליד זו. היא מייד התקשרה אליי ואמרה לי שאני עובר דירה. אנחנו גרים כאן בחמש השנים האחרונות.

בעוד שבדירה שלי יש יותר חלונות ומרחבים פתוחים, לדירה של ליה יש יותר אופי, עם לבנים חשופות כמעט בכל קיר. הודות לסידור של הדירות בבניין, קירות חדר השינה שלנו צמודים, והמרפסות שלנו נמצאות זו מול זו, מעל האטריום של הלובי.

"אני דווקא רוצה לדעת למה התעכבת כל כך, כי אי אפשר לדחות את המשחק לנצח, ואם אתה עצבני, המשחק שלנו ייגמר מהרמדי."

"מי אמר שאני עצבני?" אני שואל ומניח את האוכל על השיש הלבן והמצוחצח במטבח שלה. יש לי את אותו שיש, ואנחנו מתחרים מי יצליח לשמור על השיש הלבן ביותר. זה מטופש להפליא, אבל, פאק, אני חושב שהיא מנצחת.

"אני מכירה אותך כבר מעל לעשור, ברייקר. אני די בטוחה שאני יכולה לשים לב כשאתה עצבני. מה קורה?"

אני מתיישב על אחד השרפרפים שלה, מניח את זרועותיי על השיש. "אני לא רוצה להרוס את הערב. לא ראיתי אותך כבר יותר משבוע, ואני ממש לא רוצה לדבר על עבודה." או על המחסור שלי בעבודה, הודות לג'מה שומכּר.

"כן, ובגלל שלא ראיתי אותך יותר משבוע, אני ממש לא רוצה לאכול ארוחת ערב ולשחק במשחק יאצי שביר עם בן אדם עצבני. ספר לי מה קרה, כדי שנוכל להמשיך הלאה וליהנות." היא מניחה שתי צלחות על השיש ומוסיפה, "תכננתי את הערב הזה כבר כמה ימים. אל תהרוס אותו." היא מצביעה עליי כדי להיראות מאיימת, ואני הודף את האצבע שלה.

"בסדר, אבל אנחנו לא נחפור בזה, בסדר?" אני מעביר את ידי על העורף שלי. "חשבתי על זה מספיק בנסיעה בדרך לכאן. אני רק רוצה לשכוח."

"בסדר, עכשיו תשפוך." היא מרוקנת את קרטון הנודלז ומחלקת אותו שווה בשווה בין הצלחות שלנו.

"את זוכרת את האישה שפעם עבדה בשבילי, זאת שציירה ציורים שלי?"

"אם אני זוכרת אותה? אני עדיין שומרת את אחד הציורים שלה בקופסה בחדר שלי. הציור של שבעה־עשר בדצמבר תמיד יהיה האהוב עליי. היא הדגישה את הנחיריים שלך באופן מושלם."

הנחיריים שלי נראו כמו זוג רפסודות על הפנים שלי, אבל כמובן, ליה חשבה שזה הדבר הכי מרהיב שהיא ראתה בחייה.

"אני מעריצה את ג'מה. חבל שהיא השתגעה כל כך שהיית צריך לפטר אותה," היא מוסיפה.

"כן, טוב, עכשיו היא תובעת אותנו."

ליה משתהה, מחייכת, ואז מנידה בראשה. "אוי, ג'מה. מהלך רע מאוד. אל תתעסקי עם האחים קיין ועם העסקים שלהם." היא מתבוננת בי. "מה התירוץ שלה?"

"היא טוענת שהייתה סביבת עבודה עוינת, שהשפלתי אותה —"

ליה צוחקת בקול רם. "שאתה... השפלת אותה?" היא מצביעה עליי עם המזלג בידה. "זה קורע. אני לא חושבת שהיית מסוגל לפגוע בזבוב, גם אם היית מנסה. בטח שלא היית משפיל מישהי במקום העבודה."

"אני יודע... אבל היא החליטה לפתוח במלחמה, והיא מתלוננת על פיטורים שלא כדין וכל מיני שטויות אחרות. היא פרסמה את זה ברשתות החברתיות, ומקבלת סיקור תקשורתי כי אנחנו האחים קיין. יעשו הכול כדי להפיל אותנו."

"כן, אבל היא מתנהגת כמו אידיוטית גמורה, כי אי אפשר להפיץ כל מיני שקרים ברשתות החברתיות. אם את נתפסת, את נדפקת." היא מניחה מהעוף המוקפץ על הצלחות שלנו. "אז האקסלי יגיש תביעת נגד?"

"איך את יודעת?"

"בחייך," היא מלקקת את הרוטב החמוץ־מתוק מהמזלג שלה. "אני מכירה אותך ואת המשפחה שלך מספיק שנים כדי לדעת כמה עבודה קשה, מסירות וזמן, השקעתם בבניית תעשיות קיין. אין שום סיכוי שהאקסלי ייתן לאיזו מטרידנית — גם אם מדובר במטרידנית משעשעת — ללכלך על המותג ועל העסק שלכם ולא לשאת בהשלכות. שלושתכם עבדתם קשה כדי לבנות אותו."

"כן, הם מגבשים את כל הראיות שהם צריכים כדי להציג את הטיעון שלהם. אני לא חושב שאנחנו נילחם בה בשביל הכסף. הרי אנחנו לא זקוקים לו. אנחנו גם לא מעוניינים להכניס אנשים לחובות, אבל האקסלי רוצה לבנות תקדים. לוודא שאנשים יודעים שלא כדאי להתעסק איתנו."

"נשמע חכם. האישה הזאת פתחה את הדלת לעוד תביעות אפשריות, ואם תנהלו את המקרה הזה נכון, אף אחד לא ירצה להתמודדנגדכם."

"כן, זאת התוכנית."

"אז מה הבעיה? נכון, כנראה האגו שלך קצת פגוע, אבל ממתי דברים כאלה משפיעים עליך? זוכר את הפעם ההיא במכללה שהתבלבלו וחשבו שאתה שחקן השבץ־נא השלישי הכי טוב ולא השני? התמודדת עם העלבון הזה בגבורה."

"את פשוט קורעת מצחוק היום."

"אני רק מנסה לעודד אותך." היא מוציאה שני בקבוקי ספרייט מהמקרר ומניחה אחד מולי, ואז מתיישבת בכיסא לידי. הכתפיים שלנו נוגעות זו בזו כשהיא מתרווחת בכיסא. כשהיא מרימה את המזלג בידה השמאלית ונתקעת בידי הימנית, היא אומרת, "ישבת במקום שלי."

"לא הייתי מרוכז. תתמודדי."

"אתה באמת תהיה עצבני כל הערב? ציפיתי לערב נחמד שבו השאלה המרכזית תהיה אם נשסף לעצמנו את הידיים, או לא."

"אני מצטער," אני נאנח ומזיז את העוף בצלחת. "היה דבר אחד שלא הזכרתי. האחים שלי אמרו שאני לא אוכל לחזור לעבודה. אני חייב לצאת לחופשה עד שכל העניין יתבהר."

"אז אתה מספר לי שקיבלת חופשה, ואתה מתלונן עליה. למה?"

"כי אנשים יחשבו שאני בצרות או שעשיתי משהו פסול, אבל לא עשיתי שום דבר לא בסדר. עבדתי קשה כדי לבנות מערכת יחסים עם העובדים שלי, ואם אני לא אהיה שם, מה הם יחשבו עליי?"

"אני מבינה למה זה מטריד אותך," היא אומרת. "אתה באמת גאה ביחס שלך לזולת, וזה עלבון לאופי שלך."

"בדיוק. זה ממש מחורבן," אני אומר בקול מבואס.

"הֵי," אומרת ליה, מסובבת את הגוף שלה אליי. "האנשים שמכירים אותך יבינו את הנסיבות. הם יודעים שאתה לא רודן שמהלך במסדרונות כמו משוגע, שמוכן לצעוק על הבן אדם הראשון שהוא רואה. שאר האנשים, אלה שאולי יאמינו לג'מה, הם לא אנשים שאתה רוצה בחיים שלך בכל מקרה."

"אני יודע שאת צודקת," אני אומר בשקט, "אני פשוט לא מצליח לעכל את כל זה."

היא מושכת אותי לחיבוק, ואני מניח את הראש שלי על הראש שלה. "יהיה בסדר. תזכור שהאקסלי הוא חסר רחמים, והוא לא ינוח עד שהשם שלך יטוהר מכל ההאשמות."

"אני מניח." היא משחררת אותי, ואני נאנח. "סליחה על כל זה. אני לגמרי מוריד."

"הכול בסדר. מה דעתך שנשים את היאצי זכוכית בצד, למקרה שיהיו לך התקפי זעם? אנחנו לא רוצים להסתכן ברסיסי זכוכית. רוצה לשחק קלפים במרפסת?"

"אולי נוכל לראות משהו בטלוויזיה. יש סרט תיעודי על משחקי מחשב שאני רוצה לראות."

"אה, נתקלתי בזה יום אחד, כשחיפשתי מה אפשר לראות עם בריאן," אומרת ליה, מתייחסת לחבר שלה. "הצעתי שנִראה אותו, והוא הסתכל עליי מוזר. בסוף ראינו איזה משחק ספורט."

"'איזה משחק ספורט'?" אני צוחק. "את אפילו לא יודעת איזה ספורט?"

"היה שם כדור."

"אה, זה מצמצם את האפשרויות."

היא מגחכת. "בכל מקרה, אשמח לצפות בזה. תרצה להתחיל עכשיו? נביא את האוכל לספה."

"אם זה בסדר מבחינתך."

היא מטה את הסנטר שלי ואומרת בקול מתחנחן, "הכול בשביל המלפפון החמוץ שלי."

"בריאן היה מתעב את זה."

כי בריאן הוא אידיוט.

אבל אני שומר את התגובה הזאת לעצמי.

"כן, זה לא בדיוק נראה כמו משהו שבריאן היה אוהב."

ליה נעה ואז דוקרת אותי בבטן. "אתה תהיה בסדר? אתה לרוב יותר פטפטן כשאנחנו רואים סרטים תיעודיים."

"כן, סתם שקעתי במחשבות. אבל אני אהיה בסדר."

"אתה יודע, אם תרצה לדבר, אני תמיד כאן."

"אני יודע." אני נוטל את ידה בידי. "תודה, ליה."

היא לוחצת אותה. "אין בעד מה. עכשיו עוף מפה ולך לישון. אתה נראה נורא."

אני מחייך. "תמיד אפשר לסמוך עלייך שתגידי את האמת."

אני מושך אותה לחיבוק ומנשק את הקודקוד שלה. "לילה טוב, ליה."

"לילה טוב, מלפפון חמוץ."

אני מרפה ממנה והולך לדירה שלי ברגע שהיא סוגרת את הדלת שלה. אני מתפשט, שוטף פנים, ואז מצחצח שיניים. ברגע שאני מוכן להירדם, אני מחבר את הטלפון שלי למטען, נכנס מתחת לשמיכה — בעירום — ומניח את ידיי מאחורי הראש כדי לבהות בתקרה.

כל הערב לא הפסקתי לתהות למה המצב הזה כל כך משפיע עליי. אני יודע שהאקסלי יתקן הכול. קיבלתי הודעות ממנו במהלך הערב, שבהן פירט איך נוודא שג'מה לא תגיד עליי עוד אף מילה. אבל למרות ההבטחות שלו אני עדיין מרגיש... מוזר.

אני חושב שהעניין הוא הפגיעה באופי שלי. ג'מה תקפה את הדבר היחיד שאני באמת מתגאה בו, העובדה שאני בחור טוב. כשמשווים ביני ובין האחים שלי, לכל אחד יש אישיות שונה.

האקסלי זעפן, שתלטן, ויעשה הכול כדי להשיג מה שהוא רוצה.

ג'יי־פי מצחיק, מסתדר בקלות, ולפעמים סתם עושה בעיות.

ואני... ובכן, אני רגוע והגיוני, מישהו שבאים להתייעץ איתו. בחור טוב.

העובדה שמשמיצים אותי ומפיצים עליי כאלה שקרים איומים היא פשוט כואבת. עבדתי קשה כדי להגיע למצב שבו דברים כאלה לא ישפיעו עליי.

להיות אדם שרוחשים לו כבוד.

שבוטחים בו.

מישהו שאנשים יכולים לסמוך עליו.

בגדול, חשבתי שהשגתי את כל אלה, אבל זה... זה גורם לי לחשוב שאולי לא.

אני משפשף את הפנים שלי, ודפיקות קלות נשמעות בצידו השני של הקיר.

אני מייד מחייך מאוזן לאוזן.

אני שולח יד לקיר, ודופק עליו ארבע פעמים.

כמו שעון, היא דופקת ארבע פעמים.

ארבע דפיקות לארבע אותיות במילה "אוהב".

ארבע נוספות לארבע אותיות למילה "אותך".

זה משהו שעשינו מאז שהתחלנו לחלוק קיר. זו תזכורת שגם אם אני כועס, עצבני או אפילו עצוב, לפחות יש לי את ליה, החברה הכי טובה שלי, האדם היחיד שמסוגל לגרום לי לחייך מבלי להתאמץ. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה.

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה. גם כשהכול בחיי יוצא מאיזון, יש דבר אחד בטוח, משתנה אחד צפוי. ליה.