לא ביקשנו כנפיים

1

קצה המזרן שקע כשאלכס התיישב. לונה היתה מכורבלת לכדור, כדרכה כשרצתה שיחשבו שהיא עדיין ישנה: עיניים עצומות חזק מדי, שפתיים משוכות מטה בזוויות כי אלכס אמר לה פעם שהיא מחייכת כשהיא מעמידה פני ישנה, אז עכשיו פיצתה על כך יתר על המידה. קווצות שיער שחור ארוך חמקו מצמותיה ונכרכו בעגילי הזהב שלה; רוק יבש היה מרוח על לחייה בפתותים לבנים. כדי לבדוק מי שם, היא פזלה לעבר אלכס מבעד לריסים אפופי קורים, ומיד שבה ועצמה את עיניה בחוזקה. החניכיים שלה היו אדומות ונפוחות היכן שלאחרונה איבדה את שתי שיניה הקדמיות.

איך הוא יכול לספר לה בכלל?

היא רק בת שש. רק בת שש וקטנטונת כזאת — אפילו שסבתא שלהם בישלה כל הזמן, היו שבועות שהיא איבדה ממשקלה במקום לעלות, ולא היה לה מה לאבד. מה הוא ייתן לה לאכול? הוא שוב נתקף ייאוש, כפי שקרה כשרק התעורר וקרא את המכתב; בלחיים נפוחות הוא עצר את נשימתו עד שזה עבר. הכול יהיה בסדר, הוא אמר לעצמו. הכול יהיה בסדר גמור. הוא בן ארבע־עשרה, חמש־עשרה בעוד חודש. הוא בילה עם סבתו די זמן לדעת מה עושים. אבל זה לא יהיה קל. לונה לא היתה מסוג הילדים שפשוט עושים את מה שאומרים להם. כדי לשכנע אותה לעשות כל דבר שהוא, נדרשו משא ומתן ממושך, הסחת דעת ומפעם לפעם — אפילו עם סבתו — שוחד.

אלכס החליט לדלג היישר לשוחד.

"כמה חבל שלונה לא ערה, כי אני מתכוון לאכול דונאטס לארוחת בוקר."

היא לחצה את פניה לכרית כדי לכבוש צווחה ואטמה את אוזניה בידיה כאילו כך סבתא שלהם לא תשמע. פירוש הדבר לשבור שלושה איסורים לפחות: (1) לעצור בדרך לבית הספר, לא משנה איפה, (2) לאכול מתוק לפני הצהריים, ו־(3) לאכול דונאטס, לא משנה מתי.

"אל תדאגי, היא לא כאן."

לונה קמה מהכרית. עיניה החומות בחנו את אלכס בחיפוש אחר רמזים, איך עליה להרגיש לגבי מצב הדברים הלא מוכר הזה. "איפה היא?"

הוא אילץ את עצמו לחייך. "היא ואימא נסעו להביא את סבא."

"הם מצאו אותו?"

אלכס שתק, אחר כך הניע את ראשו במעין מעגל, תנועה שלונה תפרש כתשובה חיובית, אבל היתה מעורפלת דיה להוציא את אלכס פטור מעונש אם אי־פעם ישאלו אותו בשערי גן עדן אם שיקר בחייו. הוא החביא את המכתב של סבתא שלהם מאחורי צנצנת הטיפים שאימא שלהם שמרה בארון המטבח, ושהוא קיווה שתהיה מלאה (אבל היא לקחה את רוב הכסף והשאירה רק שבעה סנטימטרים של מטבעות בתחתית הצנצנת), והעריך את הזמן שיידרש להם לחזור לפי מספר הקילומטרים לאוֹרוֹ דה הידלגו ובחזרה, בחישוב של מאה ועשרה קמ"ש. במקרה הטוב: "הם יחזרו ביום שישי."

לונה היתה שקטה, ולרגע חשב אלכס שכמוהו גם היא תוהה בדאגה איך אימא שלהם תצליח להעביר את סבא וסבתא שלהם, מריה אלנה ואנריקה, את הגבול חזרה — או אם הם יחזרו בכלל. אבל אז היא שאלה איזה יום היום.

"שלישי."

היא זימזמה את ימי השבוע למנגינת "קלמנטיין" וספרה באצבעות. "שלושה ימים."

"בדיוק. שלושה ימים שמותר לנו לאכול כל מה שמתחשק לנו ולבלות עם חברים אחרי הלימודים."

לא היו להם חברים; לונה לא נראתה מרוצה.

הוא לחץ את כפות רגליה דרך השמיכות בניסיון לחשוב על משהו שינחם אותה. "כבר היינו לבד פעם, זוכרת?"

היא הינהנה, ולראשונה ניכר בעיניה פחד, והוא הבין באיחור שאמר את הדבר הלא נכון. שניהם חטפו כאב בטן מתפוחי האדמה שהוא לא אפה כמו שצריך, והיא בכתה בלי הפסקה במשך כל הלילה. בפעם ההיא מריה אלנה לא התכוונה להשאיר אותם לבד. היא ואנריקה נסעו אל מחוץ לעיר ולקחו בייביסיטר, אבל הנערה הרגישה לא טוב והלכה הביתה, ואף על פי שהם התקשרו ללטי בבהלה, היא לא חזרה הביתה עד שש בבוקר.

"אני בוגר יותר עכשיו," הוא אמר, ואז, כי לא עלה בדעתו שום דבר אחר לומר: "עם סוכריות צבעוניות מעל?"

לונה בחנה אותו. "אנחנו באמת הולכים לקנות דונאטס?"

"אם תואילי בטובך לצאת מהמיטה, אז כן." היא הושיטה ידיים, והוא משך והעמיד אותה על הרצפה. "את צריכה עזרה?"

"סבתא אמרה שאני יכולה ללבוש את שמלת הלבבות שלי. היא אמרה שהיא כיבסה אותה."

"אני לא יודע איפה היא."

"אבל היא אמרה."

בדיוק מסוג השיחות שעלולות להסתחרר להיסטריה; יידרש להם חצי בוקר להתאושש ממנה. "חכי רגע."

הוא בדק בארון, שבו היתה סבתא תולה את הבגדים שגיהצה, ואחר כך בכיור המטבח, שבו השרתה בגדים למשך הלילה; לבסוף הוא מצא אותה על מתקן הייבוש במישורת המדרגות, פרושה על מגבת.

"היא רטובה," אמרה לונה כשהושיט לה אותה.

"אז תלבשי אותה רטובה, או שתלבשי משהו יבש."

"אבל אני רוצה ללבוש אותה, ואני לא רוצה שתהיה רטובה."

היא החזיקה את השמלה מהשרוולים והסתחררה איתה במעגל. הבד ריחף סנטימטרים ספורים מפניו. הוא הושיט יד ותפס אותה.

"מספיק עם זה. בואי." הוא הוציא מהשידה שלה גרבונים וחולצה עם שרוולים ארוכים והלביש אותה בשניהם לפני שהעביר מעל ראשה את השמלה הלחה. "את לא תרגישי בכלל שהיא רטובה."

לונה קימטה את אפה. "אבל למה אנחנו הולכים בכלל לבית הספר?" היא שאלה. "אנחנו יכולים להישאר בבית ולראות טלוויזיה, בבקשה, בבקשה, בבקשה?"

"בשום פנים ואופן," אמר אלכס. הוא ואחותו היו שונים כל כך זה מזה, עד שלפעמים התקשה להאמין שהם אחים. עם זאת, אלכס היה שונה כמעט מכל מי שהכיר. בזמן שהילדים האחרים בכיתה שלו קראו חוברות למבוגרים מאחורי ספרי הלימוד, והבנות מרחו לק תחת השולחנות והשתדלו שלא לענות על שאלות, אלכס הגיע לבית הספר מדי יום חמוש באיזו עובדה משונה שתדהים או תרשים את המורה שלו. את רוב העובדות האלה למד מסבו, האדם היחיד שהכיר שדמה לו. אנריקה היה מסוגל לנקוב בשמה של כל ציפור שחצתה את נתיב הנדידה הפסיפי לפי סדר האלפבית, כישרון שירש מאביו שלו ומסבו לפניו. אלכס היה מסוגל לזה מאז שהוא זוכר את עצמו.

הוא לקח את הבגדים שלו מהארון והלך להתלבש בחדר האמבטיה. מאחורי הדלת הסגורה הוא לבש את החולצה הלבנה שסבתא גיהצה. הילדים בסֵזאר צָ'אבס קראו לו "איש החדשות" בגלל החולצות שלו, אבל אלכס ידע שהוא לא נראה כמו כתב טלוויזיה. ראשית, הוא היה רזה מדי, והאף שלו גדל לפני שאר הפנים שלו. אבל הבעיה האמיתית עם המראה של אלכס היתה השיער שלו: רעמה גלית בלונדינית כמעט שהוא הניח שירש מאביו. אלכס מעולם לא ראה אותו, אבל בקופסת נעליים תחת המיטה של לטי היתה מעטפה חתומה הממוענת ל־וֶס ריילי, רחוב אֶלְם 536, מישן הילס, קליפורניה. כשהוא חיפש את השם במחשב בבית הספר, הוא מצא תמונות של איש שנראה כמעט בדיוק כמוהו — עיניים כחולות, עור צח, לסת רבועה. בכל התמונות הוא לבש מדי בית חולים והחזיק תינוק שחום עור אחר. תחת התמונות היה כתוב "מומבאי", "מלאווי", "גוואטמלה סיטי". הוא קיבל פרס כלשהו בשנת 2005, אבל הכתבה בנושא היתה כתובה בשפה אפריקנית שאלכס לא זיהה ולא הבין.

מכל פריטי המידע שאסף על אביו, הכתובת היא שריתקה אותו יותר מכול. זה היה ממש מעבר לכביש המהיר. במשך שנים דמיין אלכס את עצמו עובר על פני הבית, את אביו מזהה אותו מהחלון ויוצא בריצה. אבל הוא אף פעם לא הצליח לחמוק מעינה המשגיחה של מריה אלנה ולהגיע לשם לבדו, והוא אף פעם לא אזר עוז לשאול את אמו על האיש או על נסיבות לידתו — בעיקר משום שאף פעם לא אזר עוז לשאול את אמו כל דבר שהוא.

הוא ציחצח שיניים במהירות כשלונה הלמה בדלת.

"אלכס! תפתח לי."

מריה אלנה ארזה להם ארוחות צהריים למשך השבוע וערמה אותן על המדף העליון במקרר, מתויגות כולן. אלכס: יום שלישי, לונה: יום שלישי, ומאחוריהן ארוחות לרביעי, לחמישי ולשישי. תחתיהן היו השאריות של כל ארוחה שסבתא הכינה להם בשבועיים האחרונים, מאוחסנות ומתוארכות, ורבות מהן — אלכס היה יכול לדמיין לעצמו את הריח בלי לפתוח את המכסים — על סף קלקול. הוא שלף את ארוחות הצהריים של יום שלישי והכניס לילקוטים שלהם, ובדק שנעלי הספורט שלהם עדיין נמצאות בתחתית התיקים, היכן שהן אמורות להימצא.

הוא שמע את האסלה מודחת בחדר האמבטיה ואת הברז נפתח ונסגר, ואז לונה עמדה בפתח. מים נטפו במורד מצחה, מפני שהחליקה את קווצות השיער הסוררות בחזרה לצמות. אילו המורה שלה היתה אי־פעם מבחינה במשהו, היא היתה מבחינה שהצמות של לונה לא נקלעו מחדש הבוקר לראשונה השנה. אבל לונה היתה אחרונת הבעיות של המורה — היא קרוב לוודאי אפילו לא תסתכל עליה כל היום.

אלכס הכניס את ידו לצנצנת הטיפים, הוציא חופן מטבעות של רבע דולר והשחיל את רגליו למגפי גשם. הוא הושיט ללונה את שלה: גבוהים עד הברך ומנוקדים ורוד. המגפיים היו פריט הלבוש היחיד שחיוני להישרדות בַּמִנחת, והפריט הממותג היחיד שסבתם קנתה. לונה נעלה אותם.

"זה עדיין שם, ראית?"

"מה עדיין שם?"

היא סימנה לו לבוא בעקבותיה. בחדרם של סבא וסבתא היתה המיטה מוצעת כמו תמיד, כיסוי המיטה מתוח היטב, אבל הוא מיד שם לב שמשהו שונה. רק מסמר נותר במקום שבו היה תלוי צלב קטן מעל המיטה; מהשידה של סבתא נעלמו התצלומים, והיא הבהיקה מחומר הברקה כלשהו. אלכס דמיין אותה מסירה אבק בזמן שארזה. לונה משכה אותו אל שולחן העבודה של סבא שלהם תחת החלון, היכן שהפרויקט האחרון שלו היה פרוש בדיוק כפי שהשאיר אותו.

במשך שישה חודשים היה סבא שלהם שקוע בעבודה על קולאז' נוצות, נוף של כפר במקסיקו, עם בתי טיח קטנים נטויים בשורות לא ישרות, ואישה עטופה צעיף מביטה בירח המלא מעל. רק צדודיתה של האישה אמנם, והיא היתה צעירה, אבל אלכס ידע שזאת סבתו. זאת תמיד היתה סבתו. מלאכת הנוצות היתה עדינה כל כך, שממרחק כמה צעדים היה נדמה שמדובר בציור שמן, כל נוצה היא משיכת מכחול אחת, אבל היצירה היתה עשויה נוצות טבעיות, שהודבקו על שכבה דקה של שעוות קמפֵּצֶ'ה. ריח השעווה עמד כבד באוויר ועורר בו געגועים עזים לסבו: איך טפח על ירכיו בכל פעם שאלכס נכנס לחדר, אפילו כשאלכס היה גדול מדי לשבת על ברכיו; איך חדל מכל מלאכה כדי לעמוד ולהביט מהחלון ולספר על עולם הטבע לנכדו שזכר כל מילה שאמר.

אנריקה נעדר זה שישה שבועות, שכן נסע למקסיקו כדי לסעוד את אמו הגוססת, וכעת מריה אלנה ולטי גם הן אינן. אלכס קרב לחלון והביט בעדו בנוף הריק.

הם היו לגמרי לבדם.

לבד יותר משנדמה הגיוני, בהתחשב בכך שהתגוררו פחות משלושים קילומטרים דרומית לסן פרנסיסקו. רוב הזמן הוא לא הבחין בבידודם או ניסה לחשוב רק על הדברים הטובים: הציפורים, הנוף, המים. אך מפעם לפעם זה הכה בו. היכן הציוויליזציה? בחוץ השתרעה דרך מַייל על פני אזור הביצות השומם, מכביש 101 עד שפת המפרץ, ונגמרה בשלושת הבניינים הנמוכים של מִנחת אֵדֶנס: בניין אֵי, צבוע בחום־אפרסק תעשייתי; בניין בּי, כהה מעט יותר מהצבע העמום הזה; ובניין סי, הקרוב ביותר לקו המים וצבוע תכול דהוי. גדר תיל חצצה בין המנחת לנמל התעופה הבינלאומי של סן פרנסיסקו מצפון; ורק חלקה של אדמת ביצות טובענית חצצה בינו לשממה מוכת העוני של בֵּיישוֹר מדרום. היו עיירות נוספות בקרבת מקום, עיירות נחמדות כמו הילסבּוֹרוּ ובֶּרלינגֵיים וסן מָטֵאוֹ, אבל כביש 101 ניתק את המנחת ואת בֵּיישוֹר מיתר חצי האי. מהמקום שבו עמד היה אלכס יכול לראות את מישן הילס, הפרוור היוקרתי ביותר, היישר מצדו השני של הכביש המהיר — אבל נדמה שעולם שלם מפריד ביניהם.

"הוא יחזור, נכון?" שאלה לונה וקטעה את מחשבותיו. היא בחנה את הקולאז' של סבה. בטבעת סביב הירח המלא היתה השעווה חשופה במקצת, בצבע שוקולד ודביקה; נוצות כחולות־שחורות ביצבצו מתוך מעטפה ממוענת לידו, כאילו מחכה לבואו.

"בטח שהוא יחזור," אמר אלכס.

אבל הוא לא היה בטוח.

זמן קצר לפני שסבו נסע, התלונן אלכס שאין להם אפילו יצירה אחת משל אנריקה. הוא ישב לידו מול שולחן העבודה, כהרגלו מדי יום אחרי הלימודים, מפריד בין הנוצות המפוספסות לאחידות בצבען של גִדרוֹן הביצות. אנריקה הינהן בכובד ראש, אבל לא אמר מילה, וכעת הוא איננו.

אולי השאיר להם את הקולאז' בכוונה, חשב אלכס: התנצלות אילמת על עזיבתו הפתאומית.

כשסוף־סוף יצאו מהדירה, היתה השעה מאוחרת. השמש עמדה גבוה יותר בשמים משהיתה אמורה, וגברת סטַרקס כבר ישבה בכיסא הנוח שלה מול בניין בּי, באמצע הסיגריה השנייה שלה. היה לה כל הבניין לעצמה. הדירה בקומה העליונה (הפנטהאוז, היא כינתה אותה) היתה שלה, כמו גם הדירה החתומה בלוחות עץ בקומת הכניסה שהיא כינתה ה"חנות" — מלאה רהיטים ישנים שהגיעו לידיה, בעוד הבניין הולך ומתרוקן מיושביו. היא משפצת אותם, היא סיפרה לאלכס פעם — את הרהיטים היפים, העתיקות, החפצים שאנשים לא היו צריכים להשאיר מאחור — ויום אחד תמכור את כולם ותעבור דירה. היא תהיה עשירה, היא אמרה לו. זה כרטיס היציאה שלה. אבל זה היה לפני שנים, והיא עדיין ישבה שם, יום אחרי יום, ועישנה את הסיגריות שלה.

"הנה הילדונת המלוכלכת שלי," קראה גברת סטרקס כשראתה את לונה חוצה בריצה את מגרש החניה הריק. הם לא היו אמורים לסטות מהשבילים, אבל לונה אף פעם לא צייתה. היא ירדה מהבטון היישר אל הביצה והתבוננה בבוץ מזדחל מעלה סביב שולי המגף שלה, עד שעטף את רגל הגומי כולה. היא רכנה, אחזה בשולי המגף בשתי ידיים וחילצה אותו מהבוץ בקול יניקה רם.

"עוד פעם!" נבחה גברת סטרקס ואיפרה על ידית הפלסטיק של כיסא הנוח שלה, בזמן שלונה איזנה את משקלה על המגף השני, ואחר כך על שניהם בו־זמנית, שוקעת עד אמצע השוקיים כמו במעלית איטית במיוחד. רגע לפני שהבוץ הגיע עד מעל לשפת המגפיים והרטיב את קרסוליה, היא קפצה בחזרה אל השביל.

"עוד סנטימטר והיית שוקעת!"

כך היה מדי בוקר, עד שמריה אלנה רכנה פעם מהחלון ושמה סוף לעניין. לפעמים גברת פואנטה מבניין אֵי הצטרפה, ומדי פעם גם האחים רמירז, אף שכשהם הופיעו, אלכס לא חיכה לנזיפה של סבתו, אלא משך את לונה מיד לאורך השביל, לא משנה כמה צרחה והשתוללה.

"בוקר טוב, גברת סטרקס," אמר אלכס. גברת סטרקס הביטה בו בסקרנות, מופתעת מהברכה, ואז נשפה עשן מזווית פיה.

"בוקר טוב גם לך," היא אמרה והביטה מעלה אל החלון ובחזרה לאלכס. "אתה לא מאחר?"

"נלך מהר."

"אז כדאי שתצאו לדרך," היא אמרה. היא הביטה שוב לחלון בעצבנות. מריה אלנה לא אהבה שהם מדברים איתה והיא ידעה זאת, אבל לפעמים היא עמדה בביצה אחרי הלימודים, ממש מחוץ לטווח הראייה של סבתם, כובע שמש משוך מטה על שערה הארוך המדובלל, ורגליה החשופות יורדות מתוך מכנסיים קצרים מאוד, והושיטה להם סוכריית מנתה או סוכריית חמאה שהיא סחבה מאיזה חדר המתנה. קצת מצמרר, אבל אלכס ולונה תמיד לקחו את מה שהציעה להם ואכלו במהירות. הסוכרייה הקשה התפצחה בשיניהם בזמן שעשו את מאה המטרים הנותרים הביתה.

"אלכס!"

לונה חיכתה יותר מדי; המגף הימני שלה החל להתמלא. היא הושיטה ידיים בציפייה שיחלץ אותה מהמים. זאת הסיבה שהביא איתו זוג גרביים נוסף. הוא אחז בידה, מסתיר את התסכול שלו, ומשך אותה קדימה, אבל היא חמקה מאחיזתו. מים ניתזו מתוך מגפיה בזמן שרצה לעבר קו המים.

אלכס רץ בעקבותיה, מתחקה אחר רשת השבילים הרמוסים שקישרה את המנחת אל שאר בֵּיישור. הוא התקשה לדמיין את זה, אבל המנחת לא תמיד היה כל כך שומם. כשהבניינים היו חדשים, הדירות שקקו ילדים. מישהו תמיד הלך לאיבוד; קריאות רמות של שמות הידהדו במפרץ, התגובות עליהן בקעו מחלונות בלתי צפויים או ממקום כלשהו בקרבת הביצה. לנשים אפילו לא היה אכפת מהבוץ באותם ימים, אמרה סבתו, הן רק אספו כסף לתריסר זוגות מגפי דייגים, שמלותיהן קשורות מעלה בזמן שסטו מהשבילים אל מרכז הקניות הקרוב. חצי האי המלוח כולו היה אפוף ריח של טיגון. אלכס שמע את הסיפורים כל כך הרבה, שכמעט התגעגע אליו, לעולם הזה שאפילו לא זכה לראות.

לונה הגיעה אל המים וטיפסה על מזח האבן שהפריד בין אדמת הביצות למפרץ. ברגליים ספוגות מים היא קפצה מסלע לסלע, זרועותיה פרושות כמו כנפיים. אלכס הלך במרחק קצר אחריה וכמעט הפיל אותה כשלפתע נעצרה, השתופפה ומשכה משהו מתוך נקיק אפלולי בין שני סלעים. היא הרימה אותו.

נוצת זנב: עשרים עד עשרים וחמישה סנטימטר אורכה, פסים אופקיים עבים אפורים ואפורים־בהירים לסירוגין. קצה הנוצה עצמו לבן כשלג.

"של מה זה?" היא שאלה.

"של נץ מפוספס."

הוא לקח את הנוצה מידה של אחותו. פעם, כשעמד במרפסת, הוא שאל את סבתא למה הם נשארו כשהבניין החל להתפורר ושאר המשפחות עברו משם, כשאמו עדיין היתה צעירה והמנחת הפך למקום מסוכן בטרם התרוקן כליל. היא לא השיבה, רק הביטה אל השמים, שלהקה של חופיות מערביות הופיעה בהם כמו בתשובה לשאלתו. הם נשארו בגלל הציפורים. סבא שלו סירב לעזוב את מקום משכנו תחת נתיב הנדידה הפסיפי, שבו בדיוק מול חלונו עצרו מיליוני ציפורים לנוח ממסען הארוך מדי סתיו ואביב — אלא בחזרה למקסיקו.

אלכס תחב את הנוצה בשערה של לונה וקפץ מהסלעים.

"קדימה," הוא אמר והושיט אליה את ידיו כדי שתקפוץ. "אני מריח סוכר."