לא מחכים לקריאה

שעת בוקר. אני פוקח את עיני למשמע דפיקות חזקות על דלת החדר.

"אני יכולה להיכנס?" נשמע קולה של מיכל, אמא של נגה.

אני מתיישב במיטה, ממצמץ מפאת האור המסתנן מבעד לתריסים של חדר נעוריה של נגה בבית הוריה, במושב הנמצא בכניסה לירושלים. ממתי אמא של נגה מעירה אותנו?

"אמא, אנחנו במיטה," נגה עונה בקול צרוד משינה.

"אני יודעת שאתם ישנים. אני יכולה להיכנס?" היא שואלת שוב, טון דיבורה משונה.

"אני מניחה שכן," נגה עונה בקוצר רוח.

הדלת נפתחת באחת, מיכל מכחכחת בגרונה, ידיה על מותניה. "אני מצטערת על ההפרעה לזוג הישן, אבל יורים טילים על כל המדינה. מחבלים מסתננים ליישובים בדרום, חשבתי שאולי כדאי שתקומו," היא אומרת בקול גבוה, ספק מבוהל ספק אירוני.

נגה מזנקת מהמיטה. "שיט, שיט," היא ממלמלת, מגלה את רצף השיחות שלא נענו בטלפון מקצינים בגדוד. תוך שתי דקות היא כבר במדים, דוחפת חולצות טריקו ותחתונים לתיק גב.

"גיא, נסעתי. ארי התקשר, הוא רוצה לתפוס איתי טרמפ לבסיס. נדבר," היא צועקת בדרכה החוצה. "הבסיס" הוא בית ליד, שם יושבת סיירת הצנחנים, ונגה משרתת במילואים.

אני נותר שוכב במיטה, מציץ בטלפון: "חשש לאירוע ביטחוני בדרום. ירי רקטות מרצועת עזה". נכנס לוואטסאפ, רואה הודעה בקבוצה של המילואים: "אין שינוי בהיערכות של היחידה. במידת הצורך ניצור קשר".

אני חש הקלה. כנראה באמת אין צורך. אני ממש לא רוצה ללכת למילואים.

אני נחלץ מהמיטה בעצלתיים.

"לא קראו לך?" שואל בהשתוממות רוני, אביה של נגה. מבטו מוסב למסך הטלוויזיה. ברקע נשמע קולו של שדרן החדשות.

"וואלה לא." אני מגרד בראשי, כרבולת של בוקר מתנוססת לה. "האמת שאני גם מעדיף שלא ללכת עכשיו. עזוב אותי."

"הדור שלכם לא מכיר את הקונספט, אבל לא תמיד שואלים אותך לגבי שירות מילואים," אומר רוני ומפנה אלי את מבטו, "יש זמנים שאין ברירה."

אני מהרהר בדבריו ומחליט לשלוח הודעה למפקד שלי במילואים. "אם צריך, אני בארץ ויכול לבוא".

אני לא מספיק לשלוח את ההודעה, וכמו נבואה שמתגשמת הטלפון מצלצל.

"גיא, תוך כמה זמן אתה יכול להגיע ליחידה?"

"אני חצי שעה מהבסיס."

"אז יאללה, תגיע."