לא מפה ולא משם

1. ישראל, נובמבר 1993

"שלום, זו מירי?"

"כן, מי זה?"

"שמי אלכס, קיבלתי את מספר הטלפון שלך ממאיה, אימא של אירית" ...       

"אירית? איזו אירית?"

"אירית, אשתו של חיים," אני מוסיף, קצת נבוך.

"חיים? אני לא מכירה שום חיים ... אתה בטוח שלא טעית במספר?"

"אני חושב שלא ... שמך מירי מילשטיין?"

כן, אבל תסלח לי, אני לא אוהבת שמוסרים את מספר הטלפון שלי ללא ידיעתי, אז..."

"רק רגע, מירי!" אני אומר בניסיון נואש להציל את המצב, "היות שאנחנו ממילא על הקו, אז אולי נוכל להחליף כמה מילים..."

"תסלח לי, אבל אין לי זמן לבזבז, אז לילה טוב ולהתראות." טריקה.

אני נשאר עם השפופרת ביד, קצת נבוך וגם כועס, מהרהר פעם ועוד פעם על שיחת הטלפון המוזרה. מדוע אימה של אירית לא אמרה לילדה שאני אמור להרים אליה טלפון, כפי שהבטיחה למאיה שתעשה? ומדוע מירי, בחורה רווקה בתחילת שנות השלושים שלה, שלפי כל הסימנים צריכה להיות "לחוצה" להכיר בחור נחמד, טורקת לי את הטלפון בפנים מבלי לתת אפילו צ'אנס קטן למה שיכול אולי להפוך לסיפור חיים עבור שנינו?

אין לי תשובה. בכלל, קטונתי מלהבין את המנטאליות של בחורות ישראליות מסוימות, אני מהרהר, ונזכר בניסיון נוסף שלי:

"שלום, זו ליבנת?"

"כן, מי זה?"

"שמי אלכס, קיבלתי את המספר שלך מידיד משותף, איגי."

"אה, איגי! כן, בחור טוב, איגי... הוא התחתן כבר?"

"עדיין לא, כנראה בעוד חודש-חודשיים. נראה שמישהי הצליחה סוף-סוף למשוך אותו לחופה!"

"כן (היא נשמעת לי נחמדה), אתה יודע, היום זה קשה מאוד למצוא בן זוג מתאים."

"נכון," אני משיב (איגי עדכן אותי שליבנת מתה להתחתן, שהייתה רשומה אצל שלוש שדכניות ולא מצאה מישהו מתאים), "אני כבר כמה שנים מחפש את 'הפנינה המיוחדת' ומתקשה למצוא אותה... אולי זו את, ליבנת?"

"מי יודע, אולי כן? (צחוקים) ספר לי קצת על עצמך."

"תראי," אני אומר מבלי להשתחצן, "סיימתי תואר שני במשפטים, וכעת אני לומד בצרפת, שם קיבלתי מלגת מחקר. עכשיו אני בחופשה בארץ."

"ואתה מנצל זאת כדי לחפש אישה לחיים – יפה!"

"ליבנת, נראה לי שאת בחורה מעניינת ושיהיה לנו הרבה על מה לדבר ... ניפגש לכוס קפה?"

"בהחלט. קוראים לך אלכס, אמרת, נכון? אני עסוקה עד יום חמישי, ואם אתה רוצה, נוכל להיפגש ביום שישי בערב."

"ליבנת, אני מאוד רוצה לפגוש אותך, אבל תשמעי, אני לא נוסע ביום שישי."

"מה, אתה דוס?"

"לא, אני בכלל לא דוס, לפחות איך שמבינים את זה כיום בארץ (למה, לכל הרוחות, אני תמיד מוצא את עצמי מצטדק על מה שאני?). את יודעת, בחוץ לארץ..."

"תגיד, אלכס (לאן נעלם הקול הידידותי?), אתה אוכל רק כשר?"

"בואי נאמר כך: אני לא אוכל טרף, אך אני לא יכול לומר שכל מה שאני אוכל זה מאה אחוז כשר..."

"ואתה לא נוסע בשבת..."

"תראי, ליבנת, עקרונית אני לא נוסע בשבת, אבל אני גם לא מי-יודע-מה קיצו...."

"אז אני צודקת, אלכס... אתה דוס!" פסקה, מבלי לתת לי כל זכות ערעור.

כל ניסיונותיי להסביר לה שאני לא נחשב "דוס" לפי הקריטריונים המקובלים בישראל התנפצו מול חומתה המשוריינת והבלתי חדירה, ואז בא גזר הדין:

"תראה, אלכס, אתה נשמע לי נחמד ומעניין ואין לי ספק שאתה גם חכם, אבל לא נראה לי שזה יעבוד בינינו וחבל שנבזבז זמן ואנרגיה, אז אני מאחלת לך בהצלחה."

השיחה הסתיימה ונשארתי לבד עם הרהוריי: הבן אדם (כלומר אני) מחזיק במקצת מסורת ובא לארץ אבותיו כדי לנסות למצוא חברה יהודייה לחיים, ודווקא פה, במדינת היהודים, הוא נפסל מפאת יהדותו! מה עוד, שאני רחוק שנות אור, כפי שניסיתי להסביר לליבנת, מפנאטיות וקיצוניות.

למעשה, גדלתי במשפחה לא דתית. אצלנו בבית פשוט הייתה אדישות לדת, שלא תפסה מקום מרכזי בחיינו. הסיבות לכך נובעות בעיקר מכורח הנסיבות: הורי הוריי הגיעו לדרום אמריקה כפליטים לפני השואה. זמן-מה לאחר מכן נודע לסבי שהוריו נשרפו חיים יחד עם כל יהודי עיירתם בפולין. הזעזוע היה כה גדול, עד ששאל את עצמו לא אחת, "איפה היה אלוקים בזמן הטבח, ומדוע הוא לא מנע אותו?" מבלי להפוך לכופר, נטש סבי (ועמו המשפחה) את דרך החיים המקורבת לדת. זאת ועוד, סבתי סיפרה לי שבאותם זמנים קשים הייתה המשפחה טרודה מאוד במשימת הקיום היומיומי מכדי לשמור על ערכי דת וללמדה להוריי. כשאחי ואנוכי הגענו לגיל התיכון, הורינו סברו שרצוי שנספוג קצת מה"יידישקייט" שנמנע מהם, ונשלחנו לתיכון יהודי של המחלקה התורנית בבואנוס איירס. תוך כדי הלימודים, התקרבתי אני לתנועת הנוער "בני עקיבא" והפכתי למה שאני מכנה "מסורתי", בעוד אחי – שעבר באותם מסלולים כמוני – הפך כמעט לגוי גמור.

חשוב לי להסביר את יחסי לדת כדי שתתחילו להכיר אותי ותיווכחו שאני בהחלט אדם נורמאלי כמו כל אחד אחר, ושהסיפורים המוזרים שאני עומד לספר לא נפלו עלי מפני שאני, חלילה, תמהוני.

אז ככה, אני מתייחס אל הדת כאל מערכת משפטית. בכל מערכת משפטית ישנן נורמות – חוקים – שיש לציית להן. ברור שלא כל הישראלים אוהבים את כל חוקי המדינה (מי אוהב לשלם מסים? מי נהנה למצוא דו"ח חנייה על חלון רכבו?...) אבל בכל זאת אנחנו מצייתים, אחרת חיינו יהפכו לתוהו ובוהו.

כנ"ל ביהדות, שהיא שיטה משפטית (לא בכדי מדברים על "המשפט העברי"!): יש נורמות שצוו עלי על-ידי "מחוקק" עליון, כך אני מאמין. איני יודע בדיוק מיהו אותו מחוקק עליון, מאיפה הוא בא ומדוע הוא אינו מראה את עצמו בימינו באופן גלוי כפי שזה קרה בימי התנ"ך, אך יש לי די ראיות כדי לשכנע את עצמי שהוא קיים (אך זה כבר נושא לספר אחר...).

על כן, נקודת ההתחלה מבחינתי היא, שאם אני מאמין בקיומו של "מחוקק עליון" שקטונתי מלהבין את כל מניעיו, באופן טבעי עלי לכבד את הנורמות שלו, גם כאלה שלא כל-כך נוח לי איתן.

שאלה אחרת היא רמת הקיום. אפשר להיות קפדן ו"להדר" במצוות, ואפשר להיות כמוני, שמשתדל לקיים רמה בסיסית מבלי להשתדל להיות אחד מצדיקי הדור.

ולהשלמת התמונה, אספר גם איך אני נראה. ובכן, אני מתנשא לגובה של מטר ו-80 ס"מ, נועל נעליים מספר 46, שערי שחור ומלא, עיניי חומות, גופי אקסטרה-לארג' ופרופורציונלי במידותיו. ואם אתם קצת סקרנים, אוסיף שרבים שואלים אותי אם אני איטלקי, ושלא פעם אמרו לי שאני מזכיר את השחקן רוברט דה-נירו, ושבאמת יש כמה תמונות שלו ושלי שמרמזות על דמיון מסוים בינינו. אני ספורטיבי ונראה צעיר מגילי הכרונולוגי, שברגע כתיבת שורות אלה זהה למספר הנעליים שלי.

ההיסטוריה של הסיפור שלי מתחילה לפני כמעט ארבעים שנה, בעיר הולדתי...