לא ניפרד לעולם

פרק 1

“אז מה נראה לך שקרה?” מלמלה ג’וזי קלרק, כמעט בינה לבין עצמה, כשהניחה את הטלפון.

“קרה איפה?” תהה בעלה מאחורי הגיליון החדש של לוח מודעות הרכב. יהיה נס אם יוכלו להרשות לעצמם מכונית חדשה, יד שנייה, כמובן, אבל לא יזיק לבדוק.

ג’וזי עפעפה לעבר ג’ף בעיניה הסגולות, עזות המבע. אף שלא יכלה לראות את פניו, פניה שלה השתקפו במראה שהיתה תלויה מעל האח המלאכותית, ומה שראתה היו תווי פנים קטנים ועדינים, עם סנטר מחודד ועם אף שהתאים יותר לילדה קטנה מאשר לאישה בת ארבעים ושתיים. היהלום שבכתר, כפי שנהג לומר אביה, היה ערימת תלתלים מבריקים בצבע דבש, שהתנחשלו על ראשה כאילו היו להם חיים משל עצמם.

“חצי מהנשים שאני מכירה היו מתות לשיער כזה,” מתלוננת כל הזמן השכנה שלה, קרלי. לא שהשיער של קרלי גרוע, אבל הוא פשוט לא בלונדיני טבעי, ולמען האמת, הוא גם לא כל-כך מלא חיים. אבל בערבי שבת שבהם יצאה עם הבנות, היא סידרה את השיער שלה במיומנות כזאת, שאיש לא היה מנחש כמה תוספות, הארכות, סיכות ותרסיסים החזיקו אותו יחד.

ג’וזי, שבקושי הגיעה ל-158 סנטימטרים, מעולם לא נחשבה גבוהה. מצד שני, גם ג’ף, עם ה-165 סנטימטרים שלו, לא היה ממש עוג מלך הבשן. אבל הוא היה, לפחות לדעתה, הבחור הכי הורס בכל קֶסְטֶרְלי-און-סי. או בכל אופן, ברחוב שלהם. אולי בכל השכונה. כי אף אחד מהבחורים שהכירה, צעירים או זקנים, לא הזכיר קצת את טום קרוז כשחייך או גרם ללבה להחסיר פעימה, כפי שעשה לפעמים ג’ף. וזה בהחלט אומר משהו, אחרי עשרים-ושתיים שנות נישואים. זה לא אומר שלא היו להם עליות ומורדות בדרך; היו גם היו. למעשה, הייתה תקופה שהיא חששה ברצינות שהם לא יחזיקו מעמד, אך כעת לא הרשתה לעצמה לחשוב על זה יותר מדי. אין טעם. הרי האישה האחרת, דוֹני הופקינס, עברה לגור בצפון לאחר שנחשף כל העניין איתה ועם ג’ף. זה קרה בחג המולד לפני חמש שנים והרס לגמרי את החג, זה בטוח. למעשה, חג המולד מאז כבר לא מה שהיה, בהתחשב בכל הזכרונות המכאיבים שהביא איתו סנטה קלאוס במקום שמחת חג.

חג המולד שעבר היה הגרוע ביותר, אם כי בפעם ההיא זה לא היה בגלל דוני. הנסיבות היו כאלה, שג’וזי אולי הייתה כבר מעדיפה שחברתה הטובה ביותר לשעבר הייתה חוזרת במפתיע. לא, מקור עוגמת הנפש בשנה שעברה היה ראיין, בנם בן השמונה-עשרה, שהתעלה על עצמו כל-כך כשהצליח להיקלע לצרה אחרי צרה, עד שג’ף כבר לא היה מסוגל לשמוע את שמו של הנער.

למרבה הפלא, נראה שהמשבר סביב המשפט של ראיין וכניסתו לכלא קירב בין ג’וזי לג’ף במשך פרק זמן, בעיקר מאחר שהיה להם נושא אחר לעסוק בו, במקום בנזק שעולל לנישואיהם הרומן שלו עם דוני.

היא עדיין לא הצליחה להימנע מלתהות, אם ג’ף לא התחרט על כך שנשאר.

היא לא שאלה, זה ממילא לא יעזור, ולא רק מאחר שחששה מתשובתו, אלא מאחר שהיא עצמה אסרה על השמעת שמה של דוני ברחוב גרינאייקר קלוז מספר 31. זה ביתם, בית דו-משפחתי קטן ומסודר, בקצר הרחוק של רחוב ללא מוצא, ליד שביל שהתפתל לעבר הגנים הציבוריים, ולא צריך לטנף את ניחוחו הרענן, הלימוני, בתזכורות מצחינות לבגידה מצד מי שהתיימרה להיות חברתה (ג’וזי לא תודה בכך לעולם, אך בעצם היא התגעגעה לדוני יותר מכפי שתיארה לעצמה, אם כי זה כנראה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שהיו החברות הכי-טובות מיום היוולדן).

מה שרק אומר, שאסור אף פעם לסמוך על אנשים, גם לא על אלה הקרובים אלייך ביותר. זה היה לקח מכאיב מאוד עבור ג’וזי, כשהיא עצמה נאמנה כל-כך, עד שאפילו לא נעים לה לבטל תור לרופא השיניים.

משוש חייהם האמיתי היה לילי המלאכית, בתם בת העשרים-ואחת, שלומדת היסטוריה ומדעי המדינה לתואר ראשון באוניברסיטה, ועוד בהצטיינות. איש מבני המשפחה שלהם, הצד שלה או מהצד שלו, לא הצליח כל-כך יפה בלימודים. ולמעשה, אף אחד בכל הרחוב שלהם. אבל בעצם, לילי היא בחורה מיוחדת במינה; כולם אומרים זאת לאורך כמעט כל חייה המבורכים. היא קורנת, חיוך תמיד מתנוסס על שפתיה, והיא יודעת לגרום לכולם סביבה להרגיש בנוח. לא פלא שהאהבה פשוט מורעפת עליה מכל עבר.

“היא בול כמו אמא שלה,” דוני תמיד הייתה אומרת, אבל ג’וזי לא חשבה שהיא עצמה הייתה אי-פעם חמודה כמו לילי. נכון, גם היא נהנית לצחוק, ותמיד יש בפיה מילה טובה וכתף למי שצריך, אך היא לא ניחנה באותו זוהר פנימי, באותה אמונה מושרשת בטוב לבו של האדם, כמו זו שהקרינה תמיד בתה.

אולי פעם היא הייתה כזאת, אך בהחלט לא עכשיו.

כעת תקוותיה מצולקות וחלומותיה קודרים, אם כי כשמסתכלים עליה, או מדברים איתה, קשה מאוד לנחש זאת. היא פשוט המשיכה לנהל את חייה כרגיל, בדרכה העליזה, עם מטלית אבק וחומר הברקה בידיה בכל שני ורביעי, עם קנקן תה ומחבת בכל חמישי ושישי, ועד לאחרונה — גם עם אוזניות טלפון על ראשה, עסוקה בשיווק טלפוני בסופי השבוע. באזור שבו הם גרים, בשטחי מועצת טמפל פילדס הידועים לשמצה, אין שום קללה, ניבול פה או איום במוות שטרם שמעה, אבל רק כשהתחילה בעבודה הזאת חוותה על בשרה את הביטויים האלה. בחיי, הדברים שאנשים מסוימים אומרים כשאת מתקשרת אליהם ככה פתאום... היא מעולם לא חזרה על הקללות ששמעה, אפילו לא באוזני ג’ף, שלזכותו (או לחובתו) ייאמר שהוא מפגין אוצר קללות לא קטן בעצמו כשהמונית שלו מתקלקלת. ועדיף אפילו לא להזכיר לו את הנערים ש״פינקו״ את המושב האחורי שלו בהקאה רצינית, אחרי שהשתכרו כהוגן בשישי בערב. זה באמת לא היה מראה נעים, לאף אחד.

בסוף התברר כי עסקי הטלמרקטינג היו בזבוז מוחלט של זמנה; היא לא הרוויחה מהם אפילו אגורה שחוקה. לכן, בשני סופי השבוע האחרונים היא נהנתה מקצת זמן לעצמה. לא רע, בהתחשב בהתחייבות שהייתה לה בכל שבת שנייה, התחייבות שבשום פנים ואופן אי אפשר להפר.

היא נאלצה לתהות אם זו הסיבה לכך שהשתקפותה במראה מציגה אישה מודאגת, לחוצה, אפילו נפולת פנים. מוזר, מאחר שהיא לא הייתה מודעת לכך שהיא מרגישה עכשיו משהו מיוחד, למעט סקרנות קלה לגבי מה שעומד מאחורי שיחת הטלפון שסיימה זה עתה.

אז מה, עכשיו היא אמורה לרוץ למעלה ולארגן לעצמה מראה ייצוגי יותר לקראת הביקור? מריחה זריזה של קרם בסיס, כמה טפיחות קלות של סומק, משיחה או שתיים במטה הקסם של המסקרה? היא בדרך כלל אינה נוהגת להתאפר בימים של הניקיון, והואיל והיום יום רביעי, היא לא טרחה להתאפר הבוקר. ג’ף תמיד אמר, בדרכו הבוטה, שהיא לא צריכה להתאפר; היא יפה טבעית, "או נאטורל".

בדרך כלל הוא לא נוהג לתבל את מחמאותיו בביטויים בצרפתית, מן הסתם מאחר שזה הביטוי היחידי שהוא מכיר, אבל בהזדמנויות הנדירות שנזכר בכך גרם לה הדבר עונג בל-ישוער, בעיקר בעקבות מה שעבר עליהם.

“יש לך הזמנות לנסיעות היום?” שאלה בעודה חוצה את המטבח כדי להפעיל את מכונת הכביסה לסיבוב נוסף. בימים אלה פעם אחת כבר לא מספיקה, סימן אזהרה לכך שהעגלה העתיקה כנראה הולכת להתפרק. תענוג גדול! עוד הוצאה שהם לא יכולים להרשות לעצמם.

“מממ?” המהם ג’ף.

“זו הייתה לילי בטלפון,” קראה לעברו ג’וזי. “היא וג’ספר בדרך לכאן.”

ג’ף נשמע מופתע. “באמצע השבוע?” אמר. “למה אנחנו חייבים את העונג הזה?”

“היא לא הסכימה להגיד, אבל היא רוצה לדבר עם שנינו. אז אם יש לך נסיעות מוזמנות...”

“שום דבר בינתיים,” הודה בדכדוך. “אני אגש מאוחר יותר לתחנה ואבדוק מה קורה. את מעמידה קומקום?”

“אם אתה רוצה.”

לאחר שעשתה זאת, ניגשה לעמוד בפתח בין המטבח לסלון, מתענגת לרגע על הטפט החדש שלהם, עם הפסים האפורים המהודרים והבורדרים הפרחוניים. הם השיגו אותו בהנחה של שלושים אחוזים במכירת סוף העונה של חנות קנה-ובנה "בי אנד קיו", ולא ממש חשוב שלא הייתה כמות מספקת, כי אף אחד ממילא לא מסתכל מאחורי הספה, אז למי אכפת אם יש שם קיר חשוף?! מה שהיה חשוב לג’וזי זה שהטפט שקנו דומה מאוד לטפט בחדר ההסבה האלגנטי להפליא של ג’ון קרובר-קין. זה היה אחד הבתים הגדולים בצד השני של הגבעה המשקיפה על מפרץ טמפל. היא ניקתה שם בימי שני וכיבסה עבורו בימי רביעי. היא עבדה גם אצל כמה מהשכנים שלו, עד שביקשו ממנה להפסיק לבוא לאחר המקרה האומלל עם ראיין בשנה שעברה. מר קרובר-קין לא היה כמותם. הוא היה מתוק ומתחשב, ולגמרי הבין שאי אפשר להאשים אותה (אם כי היא כנראה כן אשמה, מבחינה מסוימת, אבל יפה מצדו שהוא התייחס אליה בנחמדות). למרבה הצער, הוא כמעט אף פעם לא בבית, מאחר שה”קלוז”, כפי שנקרא הבית שלו, משמש אותו למעשה רק לסוף השבוע, כך שהבית בדרך כלל ריק כשהיא מפזזת בתוכו עם מטאטא נוצות ועם שואב אבק.

תארו לעצמכם שיש לכם כל-כך הרבה חדרים — שישה חדרי שינה בסך הכול, כשלכל חדר צמודה יחידת שירותים — חדר כביסה נפרד, מטבח גדול כמו כל הקומה הראשונה של ביתה, דונמים של שטח מוריק ומעוצב, עם מגרש טניס, בריכה ונוף מרהיב של המפרץ, אבל אתם לא גרים שם כל הזמן. תארו לעצמכם איך זה להיות כל-כך עשיר, ורווק. אבל היא לא ממש קינאה בו, כי הוא תמיד נראה לה בודד, למרות כל החברים שהגיעו לבלות שם בסופי השבוע. לעתים קרובות חשבה על כך כשהיא וג’ף סבלו מחסרון כיס, מה שקרה רוב הזמן בימים אלה; לפחות הם בריאים, ויש להם הילדים שלהם, וזה את זה.

טוב, בכל אופן יש להם את לילי, שצלצלה לפני כמה דקות כדי להגיד שהיא בדרכה אליהם, היא צריכה לדבר איתם. וגם ג’ספר מגיע. ג’וזי אהבה את השם הזה, שנשמע כאילו הוא בא ממשפחה טובה, מה שנכון, בעצם.

ג’ף חשב שזה שם קצת הומואי, אם כי הוא מחבב מאוד את הבחור. ג’ספר ולילי חברים מאז השנה הראשונה שלהם באוניברסיטת מערב-אנגליה, וככל הידוע לג’וזי, בני משפחתו של ג’ספר, שמתגוררים בקנט, מאוהבים בלילי ממש כמו בנם. היא רק קיוותה שלילי לא תשתקע בסוף בדרום-מזרח אנגליה לאחר שתסיים את לימודיה, אם כי, כמובן, היא בחיים לא תגיד לה את זה. אחרי הכול, היא לא יכולה לרתק אותה לנצח לווסט קאנטרי, דרום-מערב המדינה, אף שזה יהיה ממש נחמד אם הם יצליחו למצוא עבודה בערים הגדולות הסמוכות, בריסטול או אקזטר. אף אחת מהערים האלה לא רחוקה מדי, רק כשעה ברכבת, קצת יותר במכונית, ובערים האלה יש ממש אקשן, כפי שאומרת לה לילי שוב ושוב.

בעצם, ג’וזי בילתה קצת יותר בבריסטול בחודשים האחרונים. אחרי שביקרו את ראיין בכלא, היא ולילי היו הולכות לקניות ומפטפטות להן, שותות יין בבתי קפה על המזח ובולעות את כל כמות התרבות שהצליחה לילי לדחוס לתוכן, עד שהגיע הזמן שג’וזי הייתה צריכה לתפוס את הרכבת בחזרה הביתה. בדיוק כך דמיינה לעצמה ג’וזי את חייה, אילו התאפשר לה ללמוד באוניברסיטה, אם כי באותה תקופה זאת אפילו לא הייתה אופציה. זה בהחלט לא היה משהו שהוריה עודדו. למעשה, אביה יכול היה לחיות מספיק זמן כדי לראות אותה קוטפת חמישה “טוב מאודים” וארבעה “טוב פלוסים” במבחני סיום התיכון, אלמלא לקה בהתקף לב באותה שבת אחר הצהריים בזמן משחק כדורגל, כשהייתה בת ארבע-עשרה, ואפילו לא הספיק להגיע לחדר המיון. באותה תקופה כבר היו הוריה גרושים כמעט עשר שנים, כך שאמה, איילין, לא הרגישה את עומק האובדן כמו ג’וזי. למעשה, איילין מלמלה משהו מחריד כמו “ברוך שפטרנו” כששמעה את הבשורה, ואפילו לא טרחה להגיע להלוויה. ג’ף היה שם, כמובן, והמון חברים של אביה מהשכונה. כולם הביעו צער על כך שביל “החזיר ציוד” בגיל כל-כך צעיר.

זה היה מאוד אופייני לאמא שלה, להיעלם בזמן קשה כל-כך; היא תמיד התעסקה בעיקר בעצמה. אביה לא היה כזה. כשהוא לא היה שיכור, וחייבים לומר שזה היה די נדיר, הוא תמיד התעניין בלימודים שלה, ובכל פעם שקיבלה ציון טוב הוא היה לוקח אותה לפיצה כדי לחגוג.

“אני מוכן להתערב שתהיי עורכת דין תותחית, או אפילו ראשת ממשלה, באחד הימים,” היה מקניט אותה.

“יופי. בדיוק בשביל זה יש בית ספר, כדי להרחיק אותך מצרות,” זה היה המקסימום שיכלה להפיק מפיה איילין, רגע לפני שיצאה לבילוי סוער בעיר, או לעבוד משמרת כפולה ברשת טסקו.

מאחר שלעתים קרובות היו צרות בחלק הצפוני של טמפל פילדס, תושבי החלק הדרומי חששו כל הזמן שהמסוממים, הפרחחים והפושעים, שהעסיקו כהוגן את משטרת קסטרלי, יחצו את הגבול שנוצר על ידי הרחוב הראשי ההומה וינסו לגייס לשורותיהם בני נוער. זה קרה לעתים נדירות בלבד, בעיקר מאחר שהצעירים מהדרום נהגו לעלות בעצמם צפונה, בחיפוש אחר הרפתקאות.

ג’וזי עצמה מעולם לא התרחקה צפונה מהרחוב הראשי, ואם ג’ף היה נקרא לנסיעה בכתובת ב”אזור”, כפי שקראו לזה לפעמים, הוא וידא שדלתות המונית וחלונותיה נעולים היטב, עד שיצא משם בבטחה. ג’ף האמין שצריך לאפשר לנהגי מוניות לשאת אקדח כשהם נכנסים לרחובות האלה, וג’וזי הסכימה איתו בשלווה, בידיעה שזה לעולם לא יוכל לקרות. אמא שלה נדנדה לג’ף כל הזמן להצטייד באלת בייסבול, לפחות, כי אין לדעת איזה חולירע הוא עלול לאסוף לנסיעה, אם זה ב”אזור” ואם זה בכל מקום אחר, בעצם.

איילין לראשות העיר!

היא החליטה שהביקור הבלתי צפוי של לילי וג’ספר מצריך לפחות החלפת בגדים מבגדי הניקיון שלה, ולכן פנתה לכיוון המדרגות, כשהנייד של ג’ף התחיל פתאום לצלצל.

“אם זאת הזמנת נסיעה,” אמרה, “אתה יכול לנסות לחזור תוך שעה? לילי כבר תגיע עד אז.”

הוא סימן לה ששמע, הרים את הטלפון וזמרר בעליזות: “הלו, המונית של ג’ף, בכל זמן, לכל מקום.”

ג’וזי, שהתפלאה על כך שזה עדיין מעלה חיוך על שפתיה, גם אחרי ששמעה את המילים האלה אלף פעם, המשיכה לעלות לחדר השינה שלהם. היא ניסתה לא לשים לב לכך שהמדרגות, וגם המישורת, זקוקים לשכבת צבע רעננה, והמכפלת של אחד הווילונות פרומה. כבר שבועות שהיא מבקשת מג’ף להוריד את הווילון כדי שתוכל לתקן אותו, אבל הוא עדיין לא הגיע לזה, וגם אם תאזור אומץ להתמודד עם הסולם — והיא חששה מכך, בגלל הזווית המוזרה של החלון — היא עדיין לא תצליח להגיע לקרניז.

כזה הוא ג’ף קלרק: לב של זהב, מוכן לעשות הכול בשביל כולם, בכל זמן, בכל מקום, אבל נראה שהוא אף פעם לא מגיע לסדר מה שטעון תיקון בבית. אלא אם כן זה למען לילי, כמובן. הוא היה מוכן לטפס על הרים, לשחות בנהרות ולגלם את הליצן למען ילדתו היקרה. למעשה, הוא אכן עשה את כל הדברים האלה במשך השנים, בניסיון לעזור לה לגייס כסף למטרות שונות, וג’וזי הייתה משוכנעת שלילי טרם סיימה איתו. יכול להיות שבגלל זה היא וג’ספר באים, כדי לנסות לשכנע את ג’ף להצטרף לרכיבת אופניים למטרות צדקה ללנד’ס אנד, או להתלבש כמו אישה ולרוץ לאורך כביש החוף בין סומרסט לדבון. אין סוף למזימות שבהן מעורבים לילי וג’ספר, או לארגוני הצדקה שהם קשורים אליהם, וג’וזי רק הצטערה על כך שהיא וג’ף לא יכולים להרשות לעצמם לעזור להם קצת יותר, לא רק איזו חמישייה או עשירייה בכל פעם.

“רכב למכירה,” בישר לה ג’ף כשנכנס לחדר השינה שלהם, עיתון הקסטרלי גאזט בידו האחת, עט באחרת. ג’וזי ידעה שהוא מחפש מכונית חדשה, במקום האופל אסטייט שלהם, שבזמן האחרון מבלה יותר זמן במוסך מאשר על הכביש. היא לא תשאל איך הם יכולים להרשות לעצמם, כי היא כבר יודעת - זה יצטרך להיות בתשלומים אינסופיים, והוא לא שש יותר ממנה לקחת על עצמו עוד חובות.

ובכל זאת, בשעת חירום עושים מה שצריך לעשות. ותודה לאל שהוא מצא דרך להתפרנס, אחרי שנסגרה חברת חומרי הבניין שבה עבד במשך חמש-עשרה שנה כנהג מלגזה.

אין הרבה עבודה באזורים האלה, והוא שנא לקבל דמי אבטלה; הוא היה הרוס מכך שהוא נזקק לחסדי המדינה. ג’ף תמיד היה גבר גאה, והעובדה שתמיד שילם את מסיו והיה זכאי לקצת עזרה בזמנים קשים לא גרמה לו להרגיש טוב יותר בקשר לזה. דמי הפיטורים שלו היו יכולים לעזור מאוד, אלמלא נאלצו לאכול את הכול, יחד עם חסכונותיהם, ולהוציא כסף על הבן שלהם.

“את הולכת אחר כך לקרובר-קין?” שאל ג’ף, צונח על המיטה ומותח את רגליו. הואיל והחדר לא היה מספיק גדול, המיטה הזוגית הייתה קטנה, אבל אף אחד מהם הרי לא ממש ענק, כך שהם הסתדרו עם זה. אם כי ג’וזי לא הייתה מתנגדת לעוד שטח ארונות, או לעוד שידה, כדי שלג’ף תהיה אחת משלו. אבל גם ככה בקושי היה מקום בחדר ללכת סביב המיטה, אז אין סיכוי להכניס לשם עוד משהו.

“לא, סיימתי להיום,” ענתה, מסירה את מכנסי הטרנינג הישנים הרחבים ושולפת זוג מכנסי ג’ינס של ג’ורג’. מחירם היה שמונה פאונד תשעים-ותשעה ברשת אסדה, מציאה אמיתית, והם לא עשו לה תחת גדול. לא שהתחת שלה גדול במיוחד, אבל היא בהחלט יותר רחבה באזור הזה מכפי שהייתה רוצה, ונראה שאף התעמלות או דיאטה לא עוזרת.

שאיבת שומן.

כן, בחלום בלילה...

“הבוס שלך יודע שאת חותכת פינות?” התגרה בה ג’ף, מניח את ידיו מאחורי ראשו בזמן שצפה בה מתלבשת.

“לידיעתך, הוא ביקש ממני לעבוד פחות,” ענתה בעודה סוגרת את רוכסן הג’ינס ומסירה את חולצת הסריג שקיבלה ליום הולדתה, או אולי לחג המולד, לפני כעשר שנים. היא עדיין בסדר גמור בשביל נקיונות, או כשהיא ממלצרת בקפה סיפרונט, בעיקר בתקופה הזאת. “הוא אמר לי שהזמין אנשים לקוקטיילים במוצאי שבת, אז הוא מעדיף שאבוא לפני כן, כדי לוודא שהכול מוכן לקראת האורחים שלו. וגם,” המשיכה בהטעמה, “הוא ביקש ממני לעזור להגיש באירוע ולנקות אחרי שהאורחים יעזבו, אז זה אמור להכניס לי עוד כמה שעות נוספות.”

“יופי, ואת יודעת למי להתקשר אם מישהו צריך מונית... אם כי אני לא מתאר לעצמי שהאינטליגנטים האלה יסכימו להיכנס למשהו פחות ממרצדס...”

“האופל שלך היא גאוות המודל שלה,” הרגיעה אותו. “אף אחד לא מחזיק מכונית כל-כך נקייה, או מתגאה יותר ממך בשטח המטען שלה.”

“או רוצה לבעוט בה חזק יותר ממני, כשהמכונית המחורבנת הזאת מתקלקלת... בכל אופן, מה הסיפור של לילי, לדעתך?”

“היא רק אמרה שהם בדרך ושהם יספרו לנו הכול כשיגיעו לכאן.”

הוא הזעיף פנים. “הכול?”

“זה מה שהיא אמרה.”

“אני מקווה שהם לא הולכים לבשר לנו שהוא הכניס אותה להיריון,” אמר, בעוד ג’וזי ניגשת לחדר האמבטיה כדי להסתדר קצת. “אם כן, יהיה לו עסק איתי.”

“הוא ממש ישקשק מפחד,” אמרה בלעג.

“ובצדק, כי הם הרבה יותר מדי צעירים בשביל להיתקע עכשיו עם ילדים. אם תשאלי אותי, הם אפילו לא צריכים לגור ביחד. אבל אף אחד לא טורח לשאול אותי.”

ג’וזי צחקה. “לא זכור לי שהתנגדת כשנסענו לשם לעזור להם לעבור דירה,” הזכירה לו.

“אני בטוח שאמרתי משהו, אבל כרגיל, אף אחד לא מקשיב. הם עוד לא גמרו ללמוד!” המשיך לנאום כשנכנסה שוב לחדר השינה, “ואיך הם יצליחו להשיג לעצמם עבודה טובה, אם יש להם תינוק בבית?”

“אם תהיה להם עבודה טובה, הם כנראה יוכלו להרשות לעצמם מטפלת,” ציינה ג’וזי. “בכל אופן, אני לא חושבת שזה העניין. לילי והוא מאוד רוצים לטייל בעולם לפני שהם מתמסדים, והיא לוקחת גלולות.”

הוא הזעיף פנים. “ועכשיו אני צריך לחשוב על הסיבה לכך?” אמר.

היא ידעה שהוא מתלוצץ, לכן השליכה לעברו מגבת ולבשה חולצת גולף בצבע תכלת, אבל החליטה במהירות שהחולצה צמודה מדי, והעדיפה במקומה חלק עליון של טרנינג שחור קטיפתי. “הניחוש שלי הוא,” אמרה בעודה מכניסה את הבגדים לסל הכביסה המלוכלכת, “שהם רוצים לערב אותנו באיזו פעילות צדקה, או שיש להם איזו תוכנית לחג המולד. אולי המשפחה של ג’ספר תזמין אותנו לשם לחג, כדי שנוכל להיות כולנו יחד.”

ג’ף פער עיניים. “נראה לך?” אמר, נשמע מפקפק ומתפעל בו-זמנית. “אני הייתי מסכים, אם הם יסכימו. את לא?”

לא, למעשה היא לא חשבה שתסכים. היא אהבה לחגוג את חג המולד כאן, בביתם. אבל היא רק אמרה: “נחכה ונראה לפני שאנחנו בונים מגדלים באוויר, טוב?”

* * *

“אמא! אבא!” קראה לילי, מנתרת בשביל דרך הגינה, זורחת כולה במעיל הפרווה הלבן שלה ובכובע הצמר האדום. “שניכם כאן, מעולה! בעיקר אתה, אבא.”

ג’וזי חייכה למראה לילי, שחיבקה את אביה חזק כל-כך, עד שאפשר היה לחשוב שחלפה שנה ולא שבוע אחד בלבד מאז התראו. היא פנתה לעבר ג’ספר ומשכה אותו אליה לחיבוק. “מה שלומך?” שאלה בחמימות. היא בהחלט הבינה מה מצאה לילי בבחור הזה, שהיה, כפי שהייתה מגדירה זאת השכנה קרלי, “החבילה המושלמת”: גבוה, בעל שיער כהה, עם מראה של כוכב רוק, וממשפחה ממש טובה. היו לו גם אמביציה ותכונות אישיות שג’וזי הייתה רק חולמת שיהיו לבן שלה.

“בואו, תיכנסו,” אמר ג’ף, “לא כדאי שכל החום יברח. ומה זה?” שאל, כשלילי תחבה בידו שקית קניות של רשת סיינסבורי.

“אתה כבר תראה,” ענתה, ניגשת לחבק את אמה. “את בסדר?” שאלה, מקמטת את מצחה. “את נראית לי קצת עייפה.”

“ידעתי שאני צריכה להתאפר,” נאנחה ג’וזי. “תיכנסו, האח בוערת, תתחממו לכם. תן לי את המעיל, ג’ספר.”

הוא ניער מעליו את מעיל ברבור שלו, הושיט לה אותו וניגש לעמוד ליד שלוש להבות גז בוערות בעליזות, מחכך את ידיו כדי לחממן. “אתם יודעים, אני ממש מת על החדר הזה,” הכריז, כאילו לא אמר זאת בכל פעם שבא לכאן. “יש כאן תחושה של בית.”

ג’וזי, שחשבה לעצמה עד כמה זה בוודאי שונה מבית הוריו, התרגשה מדבריו, כמו תמיד. “טוב, אתה תמיד מוזמן להרגיש כמו בבית,” הבטיחה לו.

“כל עוד אתה מתייחס יפה לילדה שלי,” הוסיף ג’ף, כאזהרה.

לילי דחפה בצחוק את אביה בתגובה, ואילו ג’וזי גלגלה עיניים ואספה את המעילים, תולה אותם במסדרון ליד המעילים שלה ושל ג’ף. לא היו תיקים, כך שהם כנראה לא התכוונו להישאר לישון, אלא אם כן עוד לא סיימו לפרוק את החפצים מהאאודי רואדסטר של ג’ספר. זה לא מסוג המכוניות שמגיעות לעתים קרובות לרחוב ללא-מוצא הזה, וג’וזי ידעה שחלק מג’ף מתגאה מאוד בכך שרכב כזה חונה ליד שער הגינה שלהם. החלק האחר לא הפסיק לחשוש שעד שג’ספר יחזור לרכב, הגלגלים ייעלמו...

“שאכין תה?” הציעה ג’וזי כשנכנסה שוב לחדר, שם מצאה את ג’ף בכורסה הקבועה שלו ואת לילי יושבת על זרוע הכורסה.

“אני אעזור,” קראה לילי, מזנקת ממקומה. “אתה תישאר כאן, ג’ס, תפטפט לך עם אבא.”

“שתלטנית זאתי, לא?” העיר ג’ף, ואילו לילי שילבה את זרועה בזרועה של ג’וזי ונכנסה איתה למטבח.

ג’וזי בחנה את בתה כשסגרה את הדלת והצמידה אליה אוזן ושאלה: “מה אתם זוממים?”

“ששש...” אמרה לילי בלחש, מניחה אצבע על שפתיה, “אני רוצה לשמוע את זה.”

“לשמוע מה?”

לילי פתחה את הדלת לכדי חריץ וסימנה לאמה להצטרף ולצותת.

“מה הם אומרים?” שאלה ג’וזי, מסלקת מעל פניה את תלתליה הבלונדיים של לילי.

“כלום בינתיים,” השיבה לילי בלחישה. היא הסתובבה אל אמה, עיניה נוצצות כל-כך, שנראה כאילו היא מתפקעת מרוב אושר. “הוא הולך לבקש מאבא...”

“מה לעזאזל...” קרא לפתע ג’ף.

לילי המבוהלת הסתובבה בחזרה לכיוון הדלת והציצה דרכה. “שאני אמות,” מלמלה ומיהרה לחזור לסלון, קוראת: “אתה לא אמור לכרוע ברך לפניו, ג’ספר!”

ג’ספר האדים כסלק. הוא הביט לעבר ג’וזי, שהתאפקה לא לצחוק, ואז בחזרה אל ג’ף, שגם הוא התאמץ מאוד לשמור על איפוק. לבסוף אמר בחיוך מבויש: “נראה לי שפישלתי, ועכשיו אני מרגיש כמו אידיוט גמור.”

ג’וזי, שניסתה לעזור, הציעה: “אולי נצא ונחזור שוב?”

ג’ספר, שנעמד על רגליו, הציץ לעבר לילי וענה: “אני ממילא יודע שהקשבתן מאחורי הדלת, אז באותה מידה אתן יכולות כבר להישאר כאן.”

לילי, שהייתה נרגשת בעליל, ניגשה לשבת על הכורסה מול אביה ולקחה את ידו של ג’ספר כשנעמד לידה. גובהו היה מטר שמונים-וחמישה, האדם הגבוה ביותר שביקר בחדר הזה כבר הרבה מאוד זמן. בתקווה שלא יצליח לראות את הקיר הקירח שמאחורי הכורסה, ג’וזי נעמדה באופן אסטרטגי, וצפתה בו כשתלה בג’ף את עיניו הכהות, שמבע חגיגי נשקף מהן.

“מר קלרק,” פתח ואמר בכובד ראש, “אני בטוח שכבר ניחשת מה העניין, אבל רק כדי להבהיר, הגעתי לכאן היום כדי לבקש את ידה של לילי.”

אף שהיה ברור מה עומד לקרות, ג’וזי לא הצליחה לבלום אנקת הפתעה, ובעוד ג’ף מכחכח בגרונו, מנסה להישמע רציני, היא ידעה שהוא מבעבע מרוב גאווה.

“טוב, קודם כל חשבתי שגמרנו כבר עם העניין הזה של אדון וגברת, עוד בקיץ שעבר. אנחנו ג’וזי וג’ף בשבילך, בן...”

“אולי אבא ואמא?” צייצה לילי בשובבות.

ג’ף צמצם את עיניו לעברה. “ג’וזי וג’ף זה יספיק לעת עתה,” הבהיר לה. “עדיין לא נתתי את רשותי...”

“אבל אנחנו יודעים שתיתן.”

“אה, באמת?” הקניט אותה. “את לא צריכה לקחת את הסכמתי כמובן מאליו, גברתי הצעירה. אני צריך לברר מהם סיכויו של הבחור לעתיד, האם הוא מסוגל לפרנס אותך ברמת החיים שאליה הורגלת...”

“אבא!!! אתה מדבר על ג’ספר, אתה יודע את זה, נכון?”

“אני מודע לכך, אבל הוא צריך לדעת שיש לך סטנדרטים מסוימים...”

“אמא!!!” מחתה לילי, “את חייבת לעצור אותו.”

“הלוואי שידעתי איך,” ענתה ג’וזי, מחניקה צחוק — וכל רגש אחר שלא הייתה מעלה בדעתה לחשוף בפניהם ברגע משמח זה.

“נראה לי שאני יודע למה אתה מתכוון, ג’ף,” מיהר ג’ספר לומר. “לילי תמיד הייתה אהובה, וטיפלו בה בצורה נפלאה, אז אני רוצה להבטיח לך שאני מוכן ללכת בשבילה באש ובמים.”

ג’ף הביט בהפגנתיות לעבר האש הבוערת באח. “זה באמת נחוץ?” שאל.

ג’וזי גנחה למשמע ההתחכמות ואמרה: “אל תשים לב אליו, ג’ספר. ברור שאנחנו נותנים את הסכמתנו לך...”

“מה?” מחה ג’ף. “הוא שאל אותי, לא אותך, ומה שאני רוצה לדעת, בחורי הצעיר, זה אם הכנסת אותה להיריון. כי אם לא, אני לא מבין מה בוער. ואם כן, אז אם לא אכפת לך, אני אעיף אותך מכל המדרגות.”

“מה נסגר איתו?” התלוננה לילי, מליטה את ראשה בידיה. “לא, אבא, אני לא בהיריון, ושום דבר לא בוער. אנחנו פשוט יודעים שאנחנו רוצים לבלות יחד את שארית ימינו...”

“את בת עשרים-ואחת!” התפרץ ג’ף. “מה את כבר יודעת? אפילו עוד לא יצאת לעולם הגדול...”

“תסלח לי, אבל מי כאן לומד באוניברסיטה?” התריסה לילי. “ובני כמה בדיוק הייתם, אמא ואתה, כשהתחתנתם?”

“זה לא העניין...”

“זה בדיוק העניין. אתם ידעתם מה אתם רוצים כשהייתם בגילנו, אז למה שאצלנו זה יהיה אחרת?”

“מה שאני מנסה להגיד לך זה שאנחנו חשבנו בזמננו שאנחנו יודעים הרבה דברים, אבל הזמן הוכיח לנו שלא. נכון?” שאל את ג’וזי.

התחשק לה לשאול אם דוני הופקינס הייתה חלק מהעניין הזה, אבל היא התאפקה ורק אמרה: “אני חושבת שתמיד היינו בטוחים ברגשות שלנו זה אל זה, לא?”

הסומק שהזדחל במעלה צווארונו של ג’ף העיד על כך שהבין את הרמז. “טוב, באמת אף פעם לא היה לנו ספק בקשר לכך,” הסכים, “אבל אולי לא היינו עושים ילדים בגיל כל-כך צעיר, אילו ידענו באיזו עבודה קשה זה כרוך.”

חיוך מסנוור במיוחד נמרח על פניה של לילי. “אתה יודע יפה מאוד שהחיים שלך לא היו שלמים עד שהופעתי אני,” הכריזה בממזריות.

“וגם הכיסים שלי לא היו ריקים, וגם לא היו לי שערות לבנות ושקיות מתחת לעיניים שאפשר להביא בהן מצרכים מהמכולת!”

“ועדיין לא היית רוצה להיות בלעדיי.”

ג’ף הביט בג’ספר בחוסר אונים. “אתה בטוח בקשר לזה?” שאל, אם כי לא באמת חשב שהבחור יכול להיות עד כדי כך מטורף.

ג’ספר הנהן, חיוך מאוזן לאוזן שפוך על פניו. “אני בטוח,” השיב והידק את אחיזתו בידה של לילי. “אני יותר מבטוח, אם זה בכלל אפשרי.”

ג’ף נאנח. “אם כך, אני מאחל לך בהצלחה, בני, כי אתה מקבל על עצמך עול גדול, תאמין לי.” נימת קולו התרככה כשהוסיף: “אתה מקבל גם פרס גדול, ומי כמוני יודע. אני קיבלתי פרס כזה בעצמי כשהייתי בגילך, ולילי היא שתי טיפות מים ג’וזי.”

“הו, אבא,” השתפכה לילי, ממהרת לחבק אותו חיבוק גדול. “איזה דבר נחמד אמרת עליי ועל אמא.”

ג’וזי, שחשה הקלה על כך שאיש לא מקדיש לה יותר מדי תשומת לב, הצטרפה לחיבוקים וניסתה לחשוב רק על מה שהיא אמורה לומר עכשיו.

תודה לאל על התה.

“לא, לא,” התנגדה לילי, “הבאנו שמפניה! זה מה שיש בשקית הקניות.”

עיניו של ג’ף נפערו.

“טוב, זאת הזדמנות מיוחדת,” הסבירה לילי, “אז חשבתי שנרים כוסית, כמו שצריך.”

ג’ף טלטל את ראשו, כאילו המחווה הפזרנית הזאת נשגבת מבינתו, והביט לעבר ג’וזי, מחפש אישור.

“אני אביא כוסות,” הכריזה. דווקא התחשק לה מאוד לשתות משהו שהיא לא זוכה לטעום לעתים קרובות. היא מיהרה לארון, בו שמרה את כוסות השמפניה שבהן זכו בבינגו בחופשה בדוליש, כשלילי הייתה בת עשר וראיין היה בן שבע.

“אז לחייכם, הרבה אושר בדרככם המשותפת,” הכריז ג’ף כשהכוסות היו מלאות. “אני בכל זאת לא מבין למה אתם צריכים לעשות את זה...”

“אבא!”

“ג’ף!”

“בסדר, בסדר, אני רק אומר, זה הכול.”

ג’וזי לקחה את העניינים לידיים ואמרה: “מזל טוב לשניכם. אני חושבת שיש לכם מזל גדול שמצאתם זה את זה, וגם לנו יש מזל, כי עכשיו ג’ספר יהיה החתן שלנו.”

ג’ספר ולילי, שנראו מרוצים מאוד מהברכה, הקישו את כוסותיהם בכוסה ולאחר מכן בכוסו של ג’ף, ולגמו מהשמפניה.

“אז מתי יהיה היום הגדול?” שאל ג’ף. “אני מקווה שלא מוקדם מדי.”

“למעשה,” ענתה לילי, מביטה באהובה, “חשבנו על הקיץ הבא.”

ג’ף מיהר להביט בג’וזי. “טוב שאתם לא ממהרים,” אמר באירוניה.

ג’וזי המודאגת אמרה: “זאת השנה האחרונה שלך. את לא מעדיפה לחכות עד שתסיימי את הלימודים ותחליטי מה את רוצה לעשות אחר כך?”

“מה שלא נעשה,” קטעה אותה לילי, “אנחנו יודעים שנרצה לעשות את זה ביחד, אז מה זה כבר משנה מתי נמסד רשמית את הקשר?”

זה משנה מאוד, אם אבא שלך ואני נצטרך לשלם בעד זה, הצליחה ג’וזי לא לומר, אך ידעה שזה בדיוק מה שג’ף חושב.

“חשבנו שנוכל לערוך את הטקס בכנסיית סנט מארק, איפה שאת ואבא התחתנתם,” המשיכה לילי בהתלהבות, “וקבלת פנים במועדון הגולף של קסטרלי, יש שם אולם ענקי שמשקיף על הים. ג’ס יבקש מאחיו להיות השושבין, ואבא, אתה תמסור אותי, אבל אסור לך לבכות או לגרום לי לבכות, כי אני לא רוצה להסתובב בכנסייה עם פנים שחורות ממסקרה נוזלת. ואמא, תחשבי כמה נהדר זה יהיה ללכת לקנות שמלות, לבחור פרחים ולהחליט על תפריט. הגענו עד כה לשמונים איש בערך, אבל אני יודעת שאת ואבא תרצו להזמין גם הרבה חברים שלכם, אז אתם תחליטו כמה אורחים יהיו.”

ג’וזי, שעדיין התאפקה לא לפלוט את דאגתה הגדולה ביותר, אמרה: “טוב, נשמע ששניכם באמת כבר חשבתם על זה ברצינות. ומה בנוגע להוריך, ג’ספר? כבר בישרת להם את הבשורה המשמחת?”

“לא, אנחנו מתכוונים לנסוע לשם בסוף השבוע,” ענה. “רצינו לספר לכם קודם, כדי שאוכל לבקש את ידה של לילי — ותוך כדי כך לעשות מעצמי אידיוט מושלם — ולוודא שזה בסדר מבחינתכם.”

ג’וזי הביטה בג’ף. “נראה לי שזה בסדר מבחינתנו, נכון?” דרבנה אותו לענות.

“בסדר גמור,” הסכים איתה, באופן שהבהיר לה כי הוא כנראה צריך לנוח קצת עכשיו, כשהעלות המשוערת של הסיפור הזה התחילה לשקוע. “וההורים שלך,” המשיך ג’ף, “אתה חושב שהם...”

בבקשה, שלא ישאל אם הם יהיו מוכנים לשלם.

“...ישמחו לשמוע שאתה מתחתן?”

אף שמץ של היסוס לא נראה בעיניו המאוהבות של ג’ספר, כשהפנה את מבטו אל אהובתו המאוהבת לא פחות. “הם יהיו מאושרים,” הבטיח.

ג’ף, שנראה קצת פחות ממאושר, שאל: “ומה אם הם ירצו שתתחתנו שם, לידם?”

ג’וזי, שידעה שהוא שואל זאת מתוך תקווה נואשת שבני הזוג קנינגהם יחלקו איתם לפחות חלק מהחשבון אם החתונה תיערך ממש ליד סף ביתם, אמרה: “אנחנו לא צריכה לקבל עכשיו החלטות נחרצות. אנחנו יכולים...”

“אה, אבל אנחנו צריכים ללכת להיפגש עם הכומר ולראות אילו תאריכים פנויים,” קטעה אותה לילי. “את יודעת כמה הם עסוקים שם, בסנט מארק, כי זה מקום כל-כך יפה, וגם במועדון הגולף. אולי נגלה בכלל שהם לא יכולים לקבל אותנו ממילא עד לשנה הבאה, אבל לפחות נוכל לעשות תוכניות ולקבוע תאריכים.”

ג’וזי, שהרגישה שהיא וג’ף ממש נאחזים בקש, אמרה: “זה נכון, אולי באמת תצטרכו לחכות עד לשנה הבאה, ובעצם זה לא יהיה רעיון כל-כך רע. יהיה לנו המון זמן למצוא עד אז את השמלה הנכונה, אולי אפילו לתפור לך שמלה במיוחד.”

“אני ממילא מתכוונת לתפור שמלה,” אמרה לילי בעליצות. “יש מעצבת מדהימה שהתפרסמה במגזין בריסטול. את צריכה לראות את העיצובים שלה, אמא. היא שמה בכיס הקטן את ג’ני1 פקהאם.”

“בואי נקווה שהיא לא גובה מחירים כמו של ג’ני פקהאם,” התלוצצה ג’וזי.

“אה, לא נראה לי,” הגיבה לילי בביטול. “בכל אופן, תרצו לבוא איתנו להיפגש עם הכומר?”

ג’וזי מצמצה בהפתעה. “עכשיו?”

“למה לא עכשיו? אנחנו כאן, הוא שם, או לפחות אפשר להניח שהוא שם...”

“את לא חושבת שכדאי קודם שתדברו עם ההורים של ג’ספר?” התערב ג’ף. “הם אולי לא יראו בעין יפה את זה שאתם לא כוללים אותם בקבלת ההחלטות.”

“אה, לא יהיה להם אכפת,” הבטיח ג’ספר, ומשהו בנימת קולו הזכיר לג’וזי את ראיין. מה קורה עם הצעירים האלה, שהם מניחים שכל דבר שהם עושים יתקבל יפה על ידי הוריהם?

“נראה לך שכדאי לנו להתקשר קודם, או פשוט להופיע שם?” שאלה לילי, מביטה באמה. “מה עשיתם אתם כשקבעתם את החתונה שלכם?”

“אוי, אני לא זוכרת כבר, זה היה כל-כך מזמן,” מחתה ג’וזי.

“אולי כדאי לשלוח אימייל,” הציע ג’ספר.

“כן, אם אנחנו רוצים לחכות שבוע לתשובה שלו,” אמרה לילי.

“אנחנו לא ניכנס כולנו למכונית הזאת,” ציינה ג’וזי.

“אבא יכול לקחת אותנו במונית.”

ג’וזי, שידעה יפה מאוד איך לילי מתנהגת ברגע שהחליטה משהו, הרימה את כפות ידיה בהשלמה ואמרה: “אוקיי, אבל קודם אני ארוץ רגע למעלה להתאפר. אני לא רוצה שהכומר יחשוב שאנחנו באים אליו כדי לקבוע מועד להלוויה שלי.”

“לא מצחיק,” קראה לעברה לילי, בעוד היא ממהרת לעלות במדרגות.

נכון, זה באמת לא מצחיק, אבל ג’ף תמיד הצטיין בבדיחות יותר ממנה.

היא הספיקה רק למרוח קרם בסיס כשלילי הגיחה בפתח הדלת. מאחר שלילי לא דיברה, ג’וזי הביטה בה דרך המראה. “הכול בסדר?” שאלה.

לילי הקדירה פנים, באופן לגמרי בלתי צפוי. “מה קורה, אמא?” שאלה. “ולפני שאת אומרת משהו, תביאי בחשבון שאני מכירה אותך ממש טוב.”

לבה של ג’וזי נחמץ, אך היא לא הצליחה להתאפק מלהעלות חיוך על פניה. “את מכירה אותי טוב כמו שאני מכירה אותך?”

לילי הנהנה. “משהו לא בסדר,” אמרה בבוטות, “ואני רוצה לדעת מה זה. זה קשור לראיין, נכון? את שואלת את עצמך איך נוכל להזמין אותו.”

“ראיין הוא בהחלט סיבה לדאגה,” הודתה ג’וזי. “את בטח תרצי שהוא יבוא, כן?”

“ברור, והוא יוכל לבוא אם יקבל שחרור מוקדם.”

ג’וזי הביטה בבתה בייאוש עמוק. “את יודעת שזה לא מאוד סביר,” אמרה.

“את חייבת להסתכל על הצד החיובי,” התעקשה לילי. “אני בהחלט לא מתכוונת לוותר על התקווה שהוא ישתחרר מוקדם מכפי שאנחנו חושבים. הרי הכול יכול לקרות עד אז.”

ג’וזי בהתה באוויר. כן, באמת הכול יכול לקרות עד אז.

“יש עוד משהו, נכון?” אמרה לילי, מתיישבת על קצת המיטה, כדי שתוכל לראות טוב יותר את השתקפותה של ג’וזי במראה. “את כנראה מודאגת בגלל העלויות.”

ג’וזי הרימה גבה. היא לא יכולה לשקר בקשר לזה, ממש כשם שאינה יכולה לנופף במטה קסם ולהמציא את הכסף הנדרש. למעשה, חלק ממנה כנראה די כעס על לילי, שלא חשבה כמה קשה יהיה להוריה לערוך חתונת פאר בכל תקופה שהיא בשנתיים הבאות, אף שהיא יודעת היטב שכל חסכונותיהם, וגם פיצויי הפיטורים של ג’ף, שימשו בניסיון לחלץ את ראיין מצרה.

וזו דווקא סיבה טובה מאוד לתת ללילי לקבל את מבוקשה. אחרי הכול, הם תמיד הקפידו לחלק באופן שווה בין שני הילדים. אז אולי הכעס שלה מופנה דווקא כלפי ראיין.

לילי הנהנה בידענות. “אמרתי לג’ס שאתם תתייחסו לזה כאל אחריות שלכם,” הכריזה, “אבל זה לא, אמא, זו אחריותנו. אנחנו אלה שרוצים לעשות את זה, ואנחנו נשלם בעד זה.”

ג’וזי הביטה בה בתדהמה. “ומאיפה בדיוק יהיה לכם כסף?” שאלה, ביודעה היטב שלילי בקושי מצליחה להתקיים מהקצבה הצנועה שלה, ממש כמו שהיא וג’ף מתקשים להתקיים ממשכורותיהם הצנועות. “חתונה מהסוג שאת מציעה יכולה לעלות לך חמישה-עשר אלף, או יותר.”

“אני יודעת, אבל ג’ס קיבל קצת כסף ליום ההולדת העשרים-ואחת שלו, וזה יהיה די והותר. אז הכול מסודר, תביני. את לא צריכה לדאוג בכלל, רק לחשוב מה את הולכת ללבוש ולעזור לי לארגן הכול.”

ג’וזי נמנעה מלהישיר אליה מבט וחייכה, למרות הגוש בגרונה.

לילי הסתובבה, כדי שתוכל להסתכל בעיני אמה, ושאלה: “למה אני בכל זאת מרגישה שיש עוד משהו שאת מסתירה?”

כי זה נכון, חשבה ג’וזי ולא הייתה מסוגלת לומר זאת. ואני חייבת להסתיר, כי אין מצב שאני הולכת לקלקל את היום המיוחד הזה שלך. או כל יום אחר, בעצם. “את סתם מדמיינת,” ענתה לה בחיוך.

ואולי גם היא סתם מדמיינת. יכול להיות שהנפיחות הכואבת בשדה השמאלי, שהופיעה שם די מזמן, היא לא התחלה של משהו איום ונורא. בהחלט יש סיכוי שזו רק מורסה המסרבת להתפוצץ או ציסטה מודלקת. כבר היו לה ציסטות בעבר, אז אין סיבה לחשוב שזאת שונה, מלבד העובדה שהפעם הנפיחות הזאת מאוד אדומה וזועמת. היא לא הצליחה למצוא באינטרנט משהו שיבהיר לה מה זה יכול להיות, אבל עכשיו היא לפני המחזור, כפי שהם נוהגים לקרוא לזה, וההורמונים שלה בטח משתוללים ועושים דברים שהיא לא יכולה אפילו להתחיל להבין. אז היא לא הייתה ממש מודאגת. היא כנראה אפילו לא הייתה מקדישה לכך מחשבה, אלמלא קראה הבוקר כתבה בעיתון, על כך שחייהן של נשים רבות יכולים היו להינצל, אילו רק היו ניגשות להיבדק ברגע שהבחינו במשהו חשוד.

היא לא תתעלם מזה יותר. היא תצלצל מחר למרפאה ותקבע תור, שכנראה יהיה רק לעוד שבוע או יותר, והנפיחות כבר בטח תיעלם מאליה עד אז. אם כך אכן יהיה, היא תבטל את התור שלה, והרופא יתפנה למישהי שבאמת זקוקה לו.

“אני לא מסתירה כלום,” אמרה ללילי בתוקף. “עכשיו תני לי להתארגן, בסדר? אנחנו צריכים להיפגש עם הכומר ולהתחיל לארגן חתונה.”

1. ג'ני פקהאם: מעצבת אופנה בריטית, התפרסמה בעיצוב שמלת הנקודות התכולה שלבשה הנסיכה קייט כשיצאה מבית החולים לאחר הלידה.