לא תקין רומנטית

אליענה ארז צעדה בשעת בוקר מוקדמת לתוך חצר בית-הספר התיכון שהיה מרכז חייה, הופכת בינה לבין עצמה במחשבה שהחיים עשו לה בית-ספר. המחשבה הייתה מוּכּרת לה, אם כי בדרך-כלל היא השתדלה לחמוק מפניה, שכן ראתה בה אויבת מסוכנת העלולה לגרום לה לראות בשנות החיים שעוד נותרו לה שארית חסרת טעם. אלא שכעת, בעודה חולפת במסדרונות הארוכים הרוחשים תלמידים, צוללת אל תוך דכדוך פתאומי, מוּכּר גם הוא, לא נותר במחשבה שום איום. שארית חייה נראתה לה ממילא כמעמסה בלתי נסבלת שאין ברצונה לשאת. וכך חלפו להן לאיטן שעות הבוקר עד שהבחינה בדמותו של המנהל מגיחה בצהרי היום מאחת הכיתות. הדמיון בין מראה המנהל לבין מראה בעלה שנהרג במלחמת יום הכיפורים גרם לה לטעות לרגע ולחשוב שהיא רואה לפניה את עמי ארז ולא את אורי שלח. חזיון התעתועים הציב מולה את האמת - רוחו של עמי תובעת ממנה להמשיך לחיות בכל כוחה. דמותו מבקשת לשרוד בזיכרונה עוד שנים ארוכות.

הכל היו מודעים לכך שלאליענה יש חולשה לאורי שלח, מנהל בית-הספר, ואליענה עצמה ידעה שהכל מודעים לחולשתה. בכל פעם שהביטה בו מילא את ליבה חשש שמא אנשים אחרים מבחינים בשינוי המתחולל בפניה. היא תיעבה את החשש הזה. הוא הזכיר לה שכל חייה הבוגרים מתייחס הדימוי העצמי שלה לתדמיתה הפומבית כמעריץ מושבע, ומחקה בדייקנות מעוררת תימהון את תנועותיה. לעיתים, כאשר החשש הזה מילא את ליבה, הייתה מניעה את ראשה במהירות מצד לצד וממלמלת לעצמה, "איזה אפסית אני... איזה אפסית... למה תמיד איכפת לי מה חושבים עלי? למה לכל הרוחות אני לא יכולה להשתחרר מהחולשה הזאת... איך אני לא קולטת שהיא דופקת לי את החיים?" אבל בשל הדכדוך הפתאומי שתקף אותה באותו בוקר התרחבה כנראה המחלוקת בינה לבין עצמה, והיא הפנתה עורף לשאלה שהטרידה אותה לדעתה הרבה יותר מהנחוץ: מה יחשבו עליה.