פרק 1
רייצ'ל
Taylor Swift — You Belong with Me
אני מביטה בו ונאנחת.
לוגאן סוייר עומד במרכז המגרש, וכרגיל מוקף באנשים שנושאים אליו מבטים מעריצים.
וכמו תמיד, הוא לא רואה אותי.
לא משנה עד כמה אני מנסה להוכיח לו שאנחנו יכולים להיות מושלמים יחד, הוא פשוט לא מצליח לראות אותי כמישהי שהיא מעבר לחברה טובה. לפעמים אני תוהה אם הוא בכלל מצליח לראות אותי באמת.
האירוניה היא שכקפטן נבחרת המעודדות כולם תמיד רואים אותי, מדברים עליי ומבחינים בי, אבל לוגאן פשוט... לא.
אנחנו מכירים מאז גיל חמש־עשרה, פחות או יותר, ומהיום הראשון שבו ראיתי אותו, ידעתי שהוא האחד בשבילי.
אבל גם אז הוא סירב להודות בכך. מבחינתו אנחנו חברים — רייצ'ל מהנבחרת, רייצ'ל החברה הטובה שאליה הוא פונה כדי לשתף מישהו בדברים שמעיקים עליו, רייצ'ל שהתיידדה עם האחיות שלו וקשקשה עם אימא שלו במשך שעות בניסיון נואש לגרום לו להבין שאני האחת בשבילו. להוכיח לו שאני מצליחה להשתלב בחיים שלו.
תראו, זה לא סוד שלוגאן לוהט. כל בחורה או בחור עם עיניים יכולים להגיד את זה, וזה לא סוד שגם אני נראית טוב הודות לאימונים, לשיער השחור ולעיניים הגדולות והכחולות שלי...
כולם רואים אותי. כולם חוץ ממנו.
ברוב הפעמים זה מכאיב לי, חוץ מהפעמים הספורות שבהן זה לא, כי כולם חוץ ממנו לא רק רואים אלא גם שופטים אותי. הם קוראים לי 'כלבה' מאחורי הגב כאילו אני לא שומעת אותם. לפעמים המילים גם חודרות לתוכי ומתערבבות בתהיות על למה לוגאן לא מאוהב בי בחזרה. מה יש בי שגורם לאנשים להבחין רק בחיצוניות שלי ולא במה שיש בפנים? טוב, למען האמת, ברגעים אלה ממש אני תוהה למה לוגאן חושב שהגיוני לספר לי על הבחורה החדשה בחיים שלו, ג'נה ברייקר, לכל הרוחות?
אני שונאת אותה כל כך. היא בוגרת ומצליחה ונינוחה בגוף הרגיל והפשוט שלה שלא הושקעו בו שעות על גבי שעות של אימונים סיזיפיים מתמשכים וספירת קלוריות שתוציא כל אדם מדעתו. היא עונה בלי לחשוב ואומרת כל מה שמתחשק לה כאילו אין למילים שלה השלכות בזמן שהוא מביט בה כמו כלבלב מאוהב, וזה גורם לשערות שעוד נותרו על גופי לסמור.
גברים הם טיפשים כל כך, או שאולי אני היא הטיפשה...
"רייצ'!" קמילה קוראת ואני ממצמצת, "את מגיעה לאימון היום?"
אני מתנערת ממחשבותיי ומביטה בה, "כן, אני בדיוק בדרך לשם. רק מחכה ללוגאן."
היא מגחכת ואני משלבת את זרועותיי.
"אולי הגיע הזמן שנדבר על זה שהוא לא שם לב לכך שאת מאוהבת בו?" היא שואלת, ומתחשק לי לחנוק אותה למוות כי היא פטפטנית ואני שונאת את זה. אני ממש לא רוצה שמישהי תשמע אותה ותטעה לחשוב שהוא פנוי. הוא שלי ואני לא חולקת. אמשיך לחכות לו עד שיתפכח ויבין שאנחנו שייכים זה לזה, גם אם זה אומר שאיאלץ לשמור על הבתולין שלי למרות שבקרוב אחגוג יום הולדת עשרים.
"אני..." פי נפתח להגיב, ואז אני רואה אותה. אלוהים, אני שונאת את הבחורה הזאת כל כך! למה היא פה, לעזאזל?
"תראי איך הם מכרכרים סביבה, כאילו היא תתעניין בהם." קמילה מגלגלת עיניים בזמן שאנחנו מתקדמות לעבר המגרש, ואני נושכת את הלשון. יש לי תחושה שהיא מכוונת את העניין שלה אל לוגאן, גם אם הוא טוען שלא. אף בחורה לא מביטה ככה בבחור אלא אם כן היא רוצה אותו.
"אני לא מבינה למה בכלל צריך להזמין אוכל לנבחרת. הם לא יכולים לדאוג לעצמם?" אני שואלת בזעם כשאנחנו עוצרות לצפות בבחורים. ג'נה מחייכת אליהם חיוך מקסים ומנופפת להם לשלום בזמן שלוגאן מלווה אותה לרכב. נראה שהיא בכלל לא מתייחסת אליו.
"את צריכה להעמיד פנים שאת קשה להשגה," היא אומרת לי, ואני נושפת בזלזול. "כל הבחורים אוהבים בנות כאלה. כמו הבחורה הזאת," קמילה מצביעה על ג'נה, ואני מתאפקת לא לצעוד לעברה ולהראות לה מה קורה כשמתעסקים עם בחורים של אחרות.
אני נושמת עמוק ומנסה להסדיר את הנשימה כי הזעם מעוור אותי משום שהיא כאן, בשטח שלי. ג'נה ברייקר לא אמורה להיות כאן. היא לא אמורה להיות במגרש שלנו ובטח שלא להיכנס לחיים שלי בלי הזמנה ולהרוס את כל מה שניסיתי לבנות עם לוגאן בשקט ובסבלנות במשך שנים. שנאתי אותה מאז שלוגאן גרר אותי לבית הקפה העלוב שלה והעמיד פנים שהוא מופתע לראות אותה שם. אני לא מבינה איך מישהי כמוה יכולה למשוך אותו בכלל. היא רגילה כל כך, לעזאזל, אבל אולי זה מה שהוא צריך.
מחשבותיי חוזרות אל הרגע ההוא בזמן שהם עומדים ליד הרכב שלה. לוגאן מחייך אליה את החיוך הזה ששמור רק לה ומתנהג כאילו אני לא קיימת ושוב ליבי נסדק בתוך החזה שלי. למה אני מענה את עצמי ומביטה בהם? למה אני תמיד זאת שנשארת מאחור בזמן שהוא פשוט מתקדם בחייו?
קמילה מבחינה במבט שלי, נאנחת בקול רם ומפנה אליי מבט מלא רחמים.
"תקשיבי, רייצ', אם הוא באמת לא שם לב אלייך אחרי כל השנים האלה, אולי פשוט הגיע הזמן להמשיך הלאה?"
אני מתעלמת ממנה, ממוקדת בלוגאן. הוא לא רואה את מה שאני רואה. הוא לא מבין עד כמה רחוק אני מוכנה ללכת בשבילו. אילו רק היה קולט את זה, אילו רק היה מביט בי כמו שהוא מביט בה, אולי הכול היה נראה אחרת.
"הוא יבין," אני לוחשת יותר לעצמי מאשר לקמילה.
היא נאנחת שוב, מסתובבת וצועדת לכיוון אולם האימונים שלנו בזמן שאני בוהה עוד רגע בלוגאן שממשיך לעמוד לצידה של ג'נה ומשתדלת לחזור לנשום. זה לא יימשך לנצח. כל מה שאני צריכה לעשות זה לחכות בסבלנות ליום שבו הוא יקלוט שאני תמיד עמדתי לצידו. אני ולא אף אחת אחרת.
"רייצ'ל," אני שומעת את קולה של קמילה מאחוריי, "בואי. תעזבי אותם. הם לא שווים את זה."
אני רוצה לצרוח עליה, להוציא את התסכול שלי על מישהו כי היא לא מבינה. אף אחד לא מבין מה אני מרגישה. כל דבר קטן שהוא עושה משפיע עליי. במקום זאת אני נושמת עמוק בניסיון לשמור על איפוק. זה לא הזמן להתפרק, יש לנו אימון.
"אני בסדר," אני עונה לה בשקט, עדיין ממוקדת בלוגאן.
הוא פותח את הדלת עבור ג'נה, ואני מרגישה דקירה קטנה בבטן. למה הוא מתחשב בה כל כך? אני מכירה אותו שנים, והוא לא פתח עבורי את הדלת בצורה כזאת אפילו לא פעם אחת. האם זה משום שהיא מין חידוש? משהו מרענן שהוא לא מכיר? אולי היא פשוט כל מה שאני לא יכולה להיות עבורו?
כשהיא נכנסת לרכב, נוסעת ומותירה אותו מאחור, אני מסתובבת ומתחילה ללכת לעבר האולם, אבל משהו בתוכי מעצים את תחושת האומללות שמתפשטת בי.
זה לא הוגן.
המילים האלה אוכלות אותי מבפנים למרות שאין לי זמן להתעמק בתחושה. בעוד רגע נתחיל את החזרה, ונבחרת המעודדות סומכת עליי. אני לא רוצה לאכזב אותן.
בכניסה לאולם אני מגלה שהבנות כבר התחילו באימון ומנסה להסוות את הרגשות שלי.
"רייצ', את איתנו?" אחת הבנות קוראת אליי, ושפתיי נמתחות בחיוך מזויף.
"כן, בטח. בואו נתחיל," אני אומרת בעליצות למרות שבפנים אני מלאת קנאה. אני שונאת את התחושה הזאת, את המצב הזה שהוא שם אותי בו ואת מה שזה אומר או לא אומר עליי. אבל לא אתן לה לנצח אותי. אני יודעת שכל אחת מהבנות בקבוצה עוקבת אחרי כל תנועה שלי. יש להן ציפיות ממני — להיות חזקה, להיות מנהיגה, להיות הבחורה שמובילה אותן — ואני אוהבת להיות האדם הזה בשבילן. אוהבת את זה שהן מעריכות אותי בגלל הכישרון שלי ולא בגלל השמועות שסובבות אותי, ולכן אני לא מתכוונת לאכזב אותן, למרות שעמוק בפנים אני רק רוצה שיניחו לי לנפשי כרגע.
האימון נמשך, אבל אני לא באמת נוכחת. התנועות שלי הן אוטומטיות והראש שלי עסוק בלוגאן, בג'נה ובעובדה שאני לא יכולה לעשות כלום בנוגע למה שקורה ביניהם. גופי חוזר על התנועות המוכרות, אבל משקל המחשבות שלי מושך אותי מטה. כל קפיצה וכל סלטה היא מאבק.
יכולת הריכוז שלי לא ממוקדת במה שאני עושה עד כדי כך, שבאחת הפעמים אני קופצת ונוחתת ישירות על הישבן שלי. הכאב ותחושת ההשפלה גורמים לי להיעמד מהר כשכולן מביטות בי בעיניים פעורות לרווחה. קללה עסיסית כמעט חומקת מבין שפתיי, אבל אני מצמידה אותן יחד ונושפת אוויר.
"היי, את בסדר?" רן שואלת ומביטה בי בדאגה כשאני חוזרת לעמוד לצידה. "את נראית קצת לא מרוכזת היום."
"אני בסדר," אני עונה בחיוך מתוח וממשיכה באימון כאילו הכול רגיל. השקר מתגלגל ממני בקלילות וכל רגע שעובר רק מחזק את התחושה שאין לי שום שליטה על הדבר שמתחיל להיווצר בין לוגאן לבין... אני חייבת למצוא דרך לשלוט שוב במצב.
כשהחזרה מסתיימת, אני תופסת את התיק שלי וצועדת לכיוון היציאה.
אני לא יכולה להישאר פה יותר.
אני כמעט מגיעה לחנייה כשמישהו קורא בשמי.
"רייצ'ל!" אני עוצרת ומסתובבת לעבר לוגאן שמתקרב לעברי. הוא מתנשף קלות כאילו רץ כדי להשיג אותי. החיוך שלו, זה שתמיד ממס אותי, ממלא אותי ברגשות מעורבים. "מה קורה?" הוא בוחן לרגע את פניי ומכווץ את גבותיו.
"כלום," אני מזייפת חיוך בניסיון להסתיר את הכאב שמעיק עליי. "סתם, עוד אימון."
הוא מהנהן ושתיקה משתררת בינינו. נדמה כאילו הוא מתכוון לשתף אותי במשהו.
"את יודעת, התחלתי לדבר עם הבחורה שעובדת בקפה ההוא," הוא אומר בעדינות, וליבי קופא בחזה שלי.
"באמת?" אני מנסה להישמע קלילה אבל לא מצליחה להדחיק את התחושה שהקרקע נשמטת מתחתיי.
"כן, היא... היא ממש יפה וממש לא בליגה שלי. אני זקוק לעזרה שלך," הוא מוסיף ולא מנדב פרטים נוספים.
"אני בספק שיש מישהי שלא מעוניינת בך," אני מתאמצת לשמור על טון קליל, "איזו בחורה שפויה לא תרצה לצאת עם שחקן פוטבול?"
הוא צוחק, מניח יד על כתפי וגורם לפרפרים שבבטן שלי להתעופף. "בחורה שכל החרא הזה לא מעניין אותה..." הוא מגחך ומביט בעיניי, ואני מרפרפת בריסים ומסיטה את השיער שלי אל מאחורי האוזן. המחווה הזאת בדרך כלל גורמת לכל בחור שעומד מולי להישבר, אבל לוגאן חסין אליי לגמרי. "אני יכול לשאול את דעתך לגבי משהו?" אני מהנהנת, מחכה למוצא פיו. "מה היית מחשיבה כדייט המושלם?"
אני כמעט נחנקת. "דייט מושלם? זה תלוי בבחורה," אני משיבה ומנסה להתגבר על הסערה הפנימית שהוא מעורר בי. "כנראה הייתי בוחרת במשהו פשוט כמו פיקניק בפארק או בחוף הים. מקום כזה שאפשר לדבר בו, להכיר את האדם השני." מקום שיש בו נמלים וחול ודשא וכל מיני דברים שהורסים דייטים ראשונים.
אני מכחכחת בגרון וממשיכה לפלוט את המילים שממשיכות את השיחה הנוראה הזאת.
"מה היא תאהב, לדעתך?" אני שואלת ומתחרטת מייד. ממש לא רציתי לכוון את השיחה לשם, אבל לא הצלחתי לשלוט בעצמי.
"אני מניח שהיא תאהב כל אחת מהאפשרויות," הוא אומר, ואני לא מצליחה לעמוד בזה יותר. הייאוש מציף אותי והלב שלי כואב. ברור שהיא תאהב דייטים כאלה, הרי היא הבחורה המושלמת.
"או שאולי היא תאהב משהו פשוט אפילו יותר," אני מציינת ומשתדלת לבלוע את הכעס שלי. "כמו טיול רגלי או משהו כזה." אני משקרת כי אף אחת לא אוהבת דייטים כאלה. הם נוראיים.
לוגאן מחייך, אבל אני רואה בעיניו שהוא כבר לא באמת מקשיב. הוא חושב עליה. על ג'נה. החזה שלי ממש כואב, ואני יודעת שהגיע הזמן שלי להתרחק.
"טוב, אני צריכה ללכת," אני מרימה את זוויות פי לחיוך.
"את בסדר?" הוא מתקרב אליי כאילו רוצה לוודא שאני באמת מרגישה טוב.
"כן, אני בסדר," הפעם אני לגמרי מודעת לכך שההצהרה לא נשמעת אמינה. אני לא בסדר, ואני צריכה להפסיק לעמוד כאן, בצילה של בחורה אחרת. "אני פשוט מזיעה ודביקה מהאימון. נדבר מאוחר יותר, טוב?"
אני לא נשארת לשמוע מה יש לו להגיד אלא נכנסת לרכב שלי ובורחת משם.
אלוהים, האם היום הזה יכול להיות גרוע יותר?
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.