לב נקמני

היא כלל לא הייתה צריכה לבוא.

לאורך כל הנסיעה העירה, היא אמרה לעצמה להסתובב אחורה, לחזור כלעומת שבאה. עדיין לא היה מאוחר מדי.

אלא שכמובן, כבר היה.

ברגע בו מארני שמעה ממנו, הפור נפל. נפל אל תוך מימי חייה, הפך תוך שניות את השלווה לסערה פרועה.

ניקוס.

ניקוס חזר.

והוא רוצה לראות אותה.

המעלית התרוממה אל מרומי מגדל הזכוכית, אך היא הרגישה כאילו היא צונחת אל מעמקי השאול. אגל זיעה קטן בצבץ על שפתה העליונה. מארני לא מחתה אותו. היא כמעט לא הבחינה בקיומו.

כל תא בגופה היה ממוקד בחצי השעה הקרובה של חייה, באיך יעלה בידה לצלוח אותה.

"אני צריך לראות אותך. זה חשוב."

קולו לא השתנה כלל; ביטחון עצמי מוחלט הדהד עדיין בנימת הדיבור שלו. כבר בגיל עשרים ואחת, בלי שום גב מאחוריו, היה לניקוס קיריאזיס הביטחון העצמי הזה, הגובל ביהירות, שהפך להיות כרטיס הביקור שלו כעת. נכון, כיום כבר יש לו את המיליארדים שמצדיקים את זה, אבל אפילו בלי כל הדולרים הללו בחשבון הבנק שלו, עדיין הייתה לו הנוכחות המצווה הזאת.

למשך רגע קצר ביותר, היא שקלה לסרב להזמנה שלו. זמן רב כל כך חלף; מה הטעם, להעלות דברים מנבכי העבר? בעיקר כשהיא יודעת, במעמקי ליבה, עד כמה היא עדיין נתונה להשפעה שלו. עד כמה היא חשופה לכוח המשיכה שלו.

"זה בנוגע לאביך."

והחלק הזעיר הזה בתוך מארני, שהשתוקק להימלט רחוק עד כמה שניתן, רק מעצם המחשבה על פגישה מחודשת עם האיש הזה, נדם מיד ולא הוסיף להישמע.

אביה?

היא קימטה את מצחה כעת, בחשבה על ארתור קנינגטון. הוא השתנה לאחרונה. דעתו נעשתה פזורה. הוא גם איבד ממשקלו, ולא בזכות מעבר ראוי להערכה, לאיזה סגנון חיים בריא יותר. היא הייתה מודאגת למדי, והשיחה מניקוס, שהגיעה בהפתעה גמורה, העצימה את דאגותיה.

המעלית נעצרה, הדלתות החליקו ונפתחו כדי לאפשר לשני אנשים להיכנס, שניהם בחליפות עסקים. אחד מהם הביט בה לרגע קצת ארוך מדי, כמו שאנשים עושים, כשאינם בטוחים מאיפה הם מכירים אותה. מארני כחכחה בגרונה והישירה את מבטה לפנים, בהקפידה שעיניה, המרוחקות מעט אחת מהשנייה, מסתירות כל רגש. היא השתדלה להסתיר את המבוכה שמשתלטת עליה תמיד, כשמתחוור לה שמזהים אותה.

כשדלתות המעלית נפתחו באוושה חרישית, בקומה העליונה של מגדל הזכוכית והפלדה הענקי, בלב מתחם קנרי וורף, היא ראתה שלט גדול ממדים על הקיר שממול, אשר הכריז: קיריאזיס.

ליבה הלם בזעם בחזהּ.

קיריאזיס.

ניקוס.

"הו, אלוהים," היא לחשה בקול כבוש, ונעצרה לרגע, לתת לעצביה הזדמנות להירגע.

היכולת שהיא טיפחה לעצמה, במאמצים ממושכים, להסתיר את המחשבות והרגשות שבתוכה מפני כל הסובב אותה, כשלה כישלון מרהיב ברגע זה. עורה, הזהוב כדבש במשך רוב ימות השנה, היה חיוור כעת. אצבעותיה רעדו באופן בלתי ניתן לשליטה.

"גברתי? האם אני יכולה לסייע לך?"

היא מצמצה, עיניה בעלות הגוון החום-זהוב שיקפו את סערת הנפש שלה, לפני שעלה בידה לכבוש את מפגן הרגש הבלתי רצוי. עם חיוך שהכביד על שפתיה, מארני חצתה את רצפת השיש של חדר הקבלה, בנקישת עקבים.

שוב זיהו אותה.

"ליידי קנינגטון," אמרה פקידת הקבלה, בהטייה קלה של ראשה, כשהיא בוחנת את האורחת בעניין בלתי מוסתר, משיערה החום עם הפסים הבלונדינים הטבעיים שלו, אל התווים הסימטריים של פניה המעודנים ואל הגוף הקטנטן של היורשת המתבודדת הזאת.

חסרת הלב, אהבו עיתוני הרכילות לכנותה, ולדעת פקידת הקבלה היה אכן איזה ריחוק מתנשא, בעיניה של האישה היפה שלפניה.

"כן, שלום. יש לי פגישה עם..." היה היסוס קטנטן, לפני שהיא חישלה את עצמה להשמיע בקול את שמו באוזני מישהו. "ניקוס קיריאזיס."

"כמובן." פקידת הקבלה ניערה את שיערה האדמוני הארוך מעבר לכתפה והחוותה בראשה אל פינת ישיבה, שניצבה בצידו השני של החדר. "הוא יתפנה במהרה. אנא, שבי בינתיים."

תחושת נפילת המתח הייתה יכולה לגרום למארני לפרוץ בצחוק, בנסיבות אחרות. לאורך כל הבוקר, היא מנתה לאחור את השניות עד לרגע הזה, שהיה בעיניה מין רגע גורלי מבחינה רגשית, וכעת הוא מתכוון לתת לה לחכות?

היא נעה אל פינת הישיבה, כששפתיה קפוצות בכעס, על חוסר הדיוק שהוא מפגין. מאחורי גבה השתרע נוף מרהיב, שמילא את קיר הזכוכית הרחב.

היא עקבה אחר עלייתו המטאורית לפסגה, קראה בעיתונים, ביחד עם כל שאר העולם, על כל הצלחה והישג שלו. אי אפשר היה, שלא להיות מודעת להתקדמות המדהימה שהוא עשה בעולם הפיננסי. ניקוס הפך את עצמו למיליארדר, באותה קלות בה אנשים אחרים נועלים את נעליהם כל בוקר. כל דבר בו הוא נגע הפך לזהב.

מארני הסתפקה בכך שתברך אותו בחלומותיה על הצלחותיו. או בכך שתקרא אודותיהן באינטרנט – מלבד המקרים בהם ליבה לא היה מסוגל לעמוד בשטף הלא פוסק של התמונות, שהראו את ניקוס ביחד איתה. "האישה האחרת" הטיפוסית, שאיתה הוא בחר לצאת תמיד. הן היו תמיד גבוהות, בעלות חזה גדול, שיער בלונדיני וביטחון עצמי מוחצן מהסוג שבחורות כמו מארני יכולות רק להביט בו בהשתאות מוחלטת.

בחיים היא לא תוכל להיות אחת מהן. הנשים הללו, עם המיניות המשוחררת שלהן והאושר הנינוח.

כאילו כדי לחזק את הנקודה, נשלחו אצבעותיה אל הפקעת האלגנטית בה סידרה הבוקר את שיערה שמגיע, בהיותו פזור, עד לכתפיה. כמה קווצות השתחררו והיא תחבה אותן בקפידה חזרה למקומן, ואז השיבה את ידיה המטופחות אל חיקה.

כמעט עשרים דקות אחר כך, פקידת הקבלה חצתה את החדר וניגשה אליה. "ליידי קנינגטון?"

מארני כמעט נבהלה. פניה הורמו בציפייה.

"מר קיריאזיס מוכן לפגוש אותך כעת."

הו, הוא מוכן? הגיע הזמן באמת, היא חשבה לעצמה בכעס, כשקמה ופנתה לצעוד בעקבות האישה.

מעבר לדלתות כפולות של זכוכית עמומה נראתה דמות כהה, מטושטשת, שיכלה להיות רק שלו. פרטי מראהו לא נראו עדיין לעין.

"ליידי קנינגטון, אדוני," הכריזה פקידת הקבלה.

על הסף, לא רק של החדר אלא של הרגע הגורלי הזה, עליו פינטזה במשך שנים, מארני לקחה נשימה עמוקה ומחזקת, ואז, על רגליים שרעדו קמעה, היא נכנסה אל משרדו הענקי והמפואר.

האם הוא יהיה כשהיה?

האם הניצוץ ביניהם קיים עדיין?

או שמא שש השנים מחו אותו כליל?

"ניקוס."

אפילו לאוזניה, קולה נשמע קריר ומרוחק, למרות האופן בו ליבה רטט בכאב מול צלעותיה. במקומו ליד החלון, הוא הסתובב והתייצב מולה, לשמע הכרזתה של פקודת הקבלה, ואור השמש של אחר הצוהריים שטף אותו בנוגה רך, אשר מיקד את מבטה עליו ממש כמו זרקור בתיאטרון.

שש השנים שחלפו מאז שראתה אותו לאחרונה היטיבו עם ניקוס. הפנים שהיא אהבה לא השתנו כמעט, אולי רק הודגשו על ידי תבונה נרכשת וסממני ההצלחה. עיניים כהות, רחוקות זו מזו ומוקפות ריסים עבים ושחורים. אף, שבליטה באמצע הגשר שלו הייתה תזכורת לתאונה בילדותו, ופה רחב מעל סנטר בעל שקע בגודל של טביעת אגודל. עצמות לחייו היו מודגשות כתמיד, כאילו נחצבו תווי פניו בסלע, לפני עידן ועידנים. אלו היו פנים שביטאו כוח ועוצמה – פנים שלכדו את אהבתה.

שיערו הכהה היה קצת יותר קצר כעת, אבל ליטף את צווארונו מאחור, והיה כה סמיך ועשיר עד כי ממש התחנן שתעביר בו את אצבעותיה. עיניו הכהות, כה מרתקות, ברקו בהבעה שנראתה למארני כמעט מלגלגת.

ביהירות עצלה לחלוטין, הוא הניח למבטו לחלוף על פניה, ואז להמשיך יותר למטה, לבחון את התפיחה הלא מרשימה של החזה שלה, את מותניה הצרים. היא חשה דקירה חמה חולפת בבטנה, כשרגשות שנכבשו לאורך זמן ארוך כל כך הכו בה שוב.

בכל מקום אליו הגיעו עיניו, עורה הגיב. היא חשה חום, כאילו הוא נגע בה, כאילו החליק את אצבעותיו על גופה, בהבטחה של עונג וסיפוק.

"מארני."

בטנה התהפכה. תמיד אהבה את האופן בו ביטא את שמה, עם ההדגשה על ההברה השנייה, כמו צליל מאיזה שיר אהבה.

הדלת נסגרה אחריה בנקישה, ומארני הייתה חייבת להילחם באינסטינקט לקפוץ בבהלה כמו חתלתול. רק במאמץ גדול מאוד, עלה בידה להותיר את ההבעה האדישה על פניה, שהיו מאופרים באיפוק.

בנסיבות רגילות, מארני הייתה נוהגת כפי שמצופה ממנה. אפילו במצבים המביכים ביותר, הייתה מסוגלת, בדרך כלל, לנהל איזו שיחת חולין בסיסית. רק שניקוס היה שונה לחלוטין. זה היה שונה לחלוטין.

"ובכן, ניקוס?" היא אמרה, וחיוך קפוץ היה הרמז היחיד להליכות ונימוסים שלה. "אתה זימנת אותי הנה. אני מניחה שזה לא היה רק כדי לבהות בי?"

הוא הרים גבה כהה אחת, ובטנה התהפכה בקרבה. היא שכחה כמה קטלני המראה שלו יכול להיות כשעומדים מולו, פנים אל פנים. וזה לא היה רק בגלל היופי שלו. הוא היה מלא חיוניות תוססת. כשהוא הזעיף פנים, זה היה כאילו כל גופו מבטא את תחושתו. את אותו הדבר ניתן היה לומר, גם על המקרים בהם חייך או צחק. ניקוס היה איש מלא להט, שאינו מסתיר דבר. היא חשה בקוצר הרוח שלו כעת, וזה הצית את החלק הקטן בליבה, זה ששרד את הסוף הנפיץ של מערכת היחסים שלהם.

"תרצי איזה משקה?" המבטא שלו היה מתובל בפלפל וקינמון: מתוק וחריף. הדופק שלה פרפר בחוסר ישע.

"משקה?" שפתיה התעקלו בביקורתיות. "בשעה כזאת? לא. תודה רבה לך," היא הוסיפה, כאילו במחשבה שנייה.

הוא משך כתפיים, והחליפה היקרה נמתחה לרוחב חזהו השרירי. היא הסיטה את מבטה, חום זרם לקצוות גפיה. כשהוא החל לצעוד לכיוונה, היא לא יכלה לזוז ממקומה.

הוא נעצר בערך צעד אחד מולה, הבעת פניו הייתה בלתי ניתנת לפירוש. הריח שלו היה מתקפה על כל חושיה, והגבריות העזה שקרנה ממנו הבעירה את גופה. ברכיה כמו עמדו לקרוס תחת משקלה. אבל למרות שאצבעותיה מוללו ללא שליטה, זה היה הסימן היחיד שחשף את אי הנוחות בו הייתה שרויה. פניה נותרו חסרי הבעה, עיניה פקוחות לרווחה ומביעות קריאת תיגר אילמת.

"אמרת שאתה צריך לדבר איתי. שזה מאוד חשוב."

"כן," הוא מלמל ומבטו סקר שוב את פניה, כאילו הימים, החודשים והשנים שהם בילו בנפרד היו סיפור שהוא יוכל לקרוא, אם רק יביט בה די זמן.

מארני ניסתה לערוך רשימה, של כל השינויים הפיזיים שחלו בה בשש השנים מאז שהוא עזב את בית קנינגטון בפעם האחרונה. שיערה, שהיה בעבר ארוך ובהיר, היה קצר יותר כעת, הרבה יותר כהה, וצנח עד כתפיה, במין גוון של סוכר שרוף, במין גל אופנתי. בעבר היא לא נהגה להתאפר בכלל, אבל כיום היא לא יצאה מהבית ללא איזו מידה מינימלית של עזרה קוסמטית. זאת הזהירות שהיא למדה להפגין, כשעדר של צלמי פפראצי עשוי להמתין ולארוב לה, בתקווה נואשת לתפוס תמונה לא מחמיאה.

"נו?" היא שאלה, וקולה היה גרוני ועבה.

"מה, את ממהרת, אגאפֶּה מוּ?"

היא נעצרה לשמע כינוי החיבה, אצבעותיה דיגדגו, כאילו עמדו לסטור לו מעצמן. היא הרגישה כאילו סכין ננעצה בין צלעותיה.

היא כבשה את התשוקה להעמיד אותו על טעותו. היא הייתה חייבת להישאר ממוקדת, כדי לצלוח את המפגש הזה ללא שום פגע. "הנחת לי להמתין עשרים דקות. יש לי עוד דברים לעשות, אחרי הפגישה הזאת," היא שיקרה. "אני לא יכולה להישאר לאורך זמן. אז מה שרצית להגיד לי, כשהבאת אותי הנה, אני מציעה שתגיד ונסיים עם זה."

שוב, גבתו התרוממה בהתנשאות. מורת הרוח שלו שימחה אותה, ברגע זה. היא האפילה, ולו להרף עין, על מחשבות אחרות, מפתות הרבה יותר.

"אני לא יודע לאיפה את אמורה ללכת מכאן, אבל אני מציע שתבטלי את זה," הוא השיב לה על ההצעה שלה, בליווי משיכת כתף שאננה.

"עריץ, כמו שהיית תמיד," היא אמרה.

צחוקו, שהדהד ברחבי החדר, הלם בה בעוצמה. "אהבת את זה אצלי, עד כמה שזכור לי."

ליבה דהר. היא הרימה את ידיה, שילבה את זרועותיה על חזהּ, בתקווה שתצליח להסתיר את האופן בו גופה בוגד בה. "אני בהחלט לא פה, כדי להעלות זכרונות מימים עברו," השיבה בנוקשות.

"אין לך בכלל מושג, בשביל מה את פה."

היא פגשה את עיניו, הרגישה איך להבות מקפצות מהאחת אל השנייה. "לא. אתה צודק. אין לי מושג."

בהצטערה על כך שלא נענתה לאינסטינקט שלה – לסרב להיפגש איתו – היא החלה לצעוד לעבר הדלת. בהיותה איתו באותו החדר, כשהיא חשה את עוצמת החיוניות שלו, ידעה ששום דבר לא יכול להיות חשוב מספיק, כדי להצדיק את העינוי הזה.

נתיבים מסויימים, מוטב שלא לצעוד בהם עד לסופם – ומערכת היחסים שלהם הייתה בפירוש אחת מהם.

"אין לי מושג, למה שמעתי בקולך." היא נדה בראשה ושיערה השתחרר קמעה, כך שקווצה אחת נשמטה מעל לרקתה, לרוחב הלחי שלה. "מוטב היה לי לא לבוא לפה."

הוא צחק שוב, בא אחריה אל הדלת והשעין את כף ידו עליה. "עצרי."

היא נבהלה, ופתאום עלה בדעתו שמארני לחוצה. המסכה שהיא הציגה הייתה יוצאת מהכלל. קרה, אדישה, בשליטה עצמית מוחלטת. אבל מארני הייתה גם מהוססת. עיני השקד הענקיות שלה, החמימות כמו קפה, טסו לפגוש את פניו, לפני שהצליחה להשתלט על עצמה ולשלב בהבעת פניה איזו מידה של קוצר רוח.

אבל היא לא הייתה קצרת רוח. איך היא יכולה להיות? העבר משתלט עליה שוב. הוא מי שהוא, והיא מי שהיא, והם שבו להיות צעירים. נערים מאוהבים בטירוף, יודעים בוודאות הכול וכלום, לא מסוגלים למשוך את ידיהם אחד מהשני, בלהט הרומן האסור שלהם.

בהבחינו בהיסוסיה, הוא דיבר בפסקנות. "אבא שלך עומד על סף התרוששות מוחלטת, ואם לא תקשיבי לי, הוא יפשוט את הרגל, בתוך פחות מחודש."

היא קפאה. כל הצבע אזל מפניה. היא נדה בראשה לאט, מצד לצד, מלמלה משהו על כך שהיא פשוט לא יכולה להאמין, אבל מוחה כבר החל לקרוע לגזרים את הכחשתה המטופשת. הרי בכל זאת, היא בעצמה הבחינה בשינוי שחל בו לאחרונה. במתח. בכעס. בשתיה המוגזמת. בירידה במשקל. בשינה הטרופה. מדוע לא לחצה עליו יותר? למה לא חקרה את אימהּ, כדי לדעת מה קורה?

"אין לי שום אינטרס לשקר לך," הוא אמר בפשטות. "שבי."

היא הנהנה, גרונה היה חנוק. היא חצתה את החדר והתיישבה על כיסא ליד שולחן הישיבות. הוא בא אחריה, עיניו לא הרפו מפניה, בעת שמזג שתי כוסות של מים והחליק אחת מהן לרוחב השולחן, בטרם הושיב את גופו המגודל בכיסא שניצב מולה.

רגליו התחככו בטעות ברגליה, מתחת לשולחן. ההלם שנגרם לה, בגלל מצבו של אביה, נטל ממנה את שליטתה העצמית הרגילה, והמגע הקפיץ אותה, כל גופה פעם לפני שתפסה את עצמה והתרגזה על התגובה הילדותית.

והוא הבחין בכך; החיוך הציני המשועשע שהופיע על שפתיו היה יכול לבייש אותה, אלמלא כבר הייתה כה מלאת דאגה וחשש.

"אבא... אני לא..." היא נדה בראשה, הניחה את ידיה על השולחן, בנסותה לקלוט את מה שנודע לה.

"אבא שלך, כמו משקיעים אחרים רבים שלא נזהרים מספיק, סובל את התוצאות של משק הפכפך במיוחד. טעות שלו."

הוא דיבר בחוסר כבוד, ובמיאוס ניכר, אבל מארני לא נזעקה להגנתו של ארתור קנינגטון. בעבר, היא הייתה התומכת הנלהבת ביותר של אביה, אבל גם זה השתנה עם הזמן. ההלם בו הייתה נתונה מיד לאחר מותה של ליבי, היתרגם לנאמנות מהסוג שלא מותיר שום מקום לספקות. בגלל הצורך שלה לשמר את הלכידות של משפחתה, היא לא יכלה להסתכן בהכעסת האנשים היחידים, שיכלו להבין את היגון שלה. היא הייתה עושה הכול, כדי למנוע מהם כאב נוסף, אפילו אם היה מדובר בעזיבת הגבר שאהבה, בגלל מורת הרוח הרבה שהם ביטאו כלפיו.

עיניה היו מצועפות, כשהן נחו על דמותו. הזכרונות היו חדים. היא הדפה אותם מעליה בכעס, העבירה אותם לכספת הנעולה של מוחה.

הזכרונות הללו היו שייכים לעבר. לעבר הרחוק. היא וניקוס כבר אנשים אחרים לגמרי, כיום.

"הוא יאבד הכול, אם לא יקבל סיוע מידי. ללא הזרמה של כסף."

מארני סובבה את הטבעת, שענדה תמיד על אצבעה – מחווה עצבנית, אליה חזרה מבלי שתהיה מודעת לכך בכלל. פניה – כה יפים, כה אלגנטיים – היו מכווצים, וניקוס חש שמץ של רחמים עליה. היו ימים, בהם הוא היה אומר שלהכאיב לה, זה ההפך הגמור ממה שמאפיין אותו. ימים, בהם היה מוכן לקפוץ מול אוטובוס דוהר כדי להציל אותה – ימים בהם הבטיח לאהוב אותה לעד, להעריץ אותה, לנצור אותה בליבו.

והיא השיבה על התחייבותו, בכך שאמרה לו שלעולם לא יהיה מספיק טוב בשבילה, או מילים שזאת הייתה משמעותן.

הוא הזדקף בכיסאו, חישל את נחישותו.

אבל מארני הייתה זאת שדיברה ראשונה, וקולה היה נחוש. "לאבא שלי יש הרבה קשרים. אנשים עם כסף."

"הוא זקוק לסכום גדול מאוד."

"הוא ישיג אותו," היא אמרה באומץ מזוייף, ושלא מדעת, הטתה מבט במורד אפה המורם.

חיוכו היה כמעט פראי, בביטחון הרב שהסתתר בו. "מאה מיליון לירות שטרלינג, עד לסוף החודש?"

"מ... מאה..." ריסיה העדינים צנחו, הסתירו כל עדות ויזואלית של הלם. היא הסתירה את עצמה מפניו, ביקשה להותיר את הסערה המתחוללת בתוכה, בגדר סוד.

הוא לא לחץ עליה. לא היה שום צורך.

"וזו רק נקודת ההתחלה," הוא אישר, במנוד ראש קטן. "אבל אם את רוצה ללכת..." הוא נופף בידו לכיוון הדלת, כאילו ממש לא אכפת לו מה תבחר לעשות.

מארני שיחקה שוב בטבעת, עיניה בחנו את החריטה העדינה בזהב, לפני שמיקודן עבר בחזרה אל פניו. "ובכן? מה העניין שלך בעסק של אבא שלי?"

"בעסק שלו?" צחוקו של ניקוס היה קצר וחד. "אין לי בו שום עניין."

גבותיה של מארני התכווצו, בלבול מוחלט ניכר בתווי פניה. אפילו שיערה נראה ישר יותר, בתסרוקת הזאת בו היה נתון. ידיה, ציפורניה, פניה המאופרים בקפידה: היא נראתה כמו התגלמות החן המעודן, בדיוק מה שהוריה רצו תמיד שתהיה.

"אני מניחה שהזמנת אותי הנה, מפני שיש לך תכנית." היא נעצה בו מבט של עיניה החמות-הזהובות, עד שלא יכלה לשאת זאת יותר. "הייתי שמחה, אם היית מפסיק להתמהמה ופשוט אומר לי."

חיוכו לא ביטא שום שמחה. "את ממש לא בעמדה, שמאפשרת לך לתת לי הוראות."

פניה של מארני התרוממו, להפתעתו. "זה לא מה שעשיתי." היא נדה בראשה בכניעה. "לא התכוונתי לתת לך הוראות, בכל מקרה. רק ש... בבקשה. ספר לי הכול."

הוא משך בכתפיו. "החלטות גרועות. השקעות גרועות. התנהלות עסקית גרועה." הוא שקע אחורה בכיסאו; עוצמת מבטו הפראי הפיצה חיצים חדים של מודעות ורגש בדמה. "לא משנה איך זה קרה."

"לי זה משנה."

הוא המשיך, כאילו שהיא לא דיברה. עיניו ננעצו עמוק לתוך עיניה. "לדעתי, אין עשרה אנשים בעולם שמצבם הפיננסי מאפשר להם לסייע לאביך. מעטים עוד יותר, הם אלו שיש להם מוטיבציה לעשות את זה."

מארני נשכה את שפתה התחתונה, ניסתה נואשות לחשוב על מישהו עשיר מספיק, שיזרים כספים לאימפריה המתפוררת של אביה.

אדם אחד עלה בדעתה, והוא ישב מולה, מביט בה באופן הזה שהפך את מוחה לעיסה רכה.

מאחר ולא יכלה להישאר לשבת רגע אחד נוסף, מארני דחקה את כיסאה אחורה בחריקה וצעדה לכיוון החלון. לונדון תססה למטה; ערב רב של מכוניות ואנשים, עסוקים איש-איש בענייניו, משתלבים יחדיו כמו מרבד גדול של פעילות הומה. מארני הרגישה כאילו נתלשה מהמרקם הזה ונלקחה לכאן, למעלה, אל בית משוגעים.

"מעולם לא חיבבת במיוחד את אבא שלי," היא אמרה חרש. "מנין לי לדעת, שאתה לא ממציא את כל זה, מאיזו סיבה אכזרית שהיא?"

"נפילתו הצפויה של אביך היא סוד גלוי למדי, מָטאקִיה מוּ. אנדרסון אמר לי."

"אנדרסון?" השם היה כמו סכין בבטנה. היא חשבה בהלם וביגון על ארוסה של ליבי, מה שקרה לה תמיד, בהיזכרה בכל מה שהיה קשור באחותה. במה שהיה לפני.

"אנחנו עדיין בקשר," הוא אמר במשיכת כתף, כאילו לא הייתה לזה שום חשיבות.

"הוא יודע על זה?" היא חשבה על משפחתו של אנדרסון הולט, על ההון העצום שברשותם. אולי הם יכולים לסייע? היא ביטלה מיד את הרעיון. מאה מיליון לירות שטרלינג – במזומן – הם מעבר ליכולתו של כל אחד כמעט. חוץ מזה, ארתור קנינגטון לא יסכים לעולם לתת למישהו לחלץ אותו מצרותיו.

"זה בכלל לא סוד," אמר ניקוס, שלא הבין את שאלתה כמו שצריך. "אני מתאר לעצמי, שכל האנשים בסיטי יודעים על המצב שבו נמצא אביך."

גבה התקשה והעצב שמילא אותה, על האיש שגידל אותה, גירש מראשה את כל המחשבות על הארוס של אחותה המנוחה. היא מצמצה במהירות, מנעה את הופעתן של הדמעות, עליה רמזה הצריבה שחשה בעיניה. היא לא הייתה מוכנה להפגין חולשה כזאת מול אף אחד, ועל אחת כמה וכמה מול ניקוס.

"הוא באמת נראה לחוץ, לאחרונה," היא הודתה באי-נוחות, בהותירה את מבטה ממוקד ברחש הפעילות ההומה למטה, ברחובות העיר.

"אני מתאר לעצמי. המחשבה על אובדן כל מפעל חייו והמורשת של אבותיו, ודאי מעיקה בכבדות על מצפונו. שלא לדבר על האגו העצום שלו."

היא הניחה לעקיצה הזאת לחלוף ללא תגובה. מוחה היה שבוי לחלוטין בניסיון להבין את ההשלכות של כל המידע הזה. "אני לא מבינה, מדוע הוא לא אמר שום דבר."

"את לא?" כעס ואיבה הבזיקו בעיניו, בהיזכרו בשיחה האחרונה שלו עם לורד ארתור קנינגטון. "האיש מתגאה ביכולתו לגונן עלייך, מפני כל העולם. הוא יעשה הכול, כדי לחסוך ממך את הכאב של התעמתות ממשית עם המציאות, ביחד עם כולנו."

"לזה אתה קורא מציאות?" היא לעגה, בהעבירה מבט מבקר על העיצוב המפואר של משרדו הענקי, על הריהוט ושלל יצירות האמנות המודרנית היקרות, שלא היו מביישות אף גלריה יוקרתית.

שריר זע בלסתו, ומארני הצטערה על כך שלא היה ביכולתה לקחת את מילותיה בחזרה. מי היא, שתשפוט אותו על הצלחתו? היא לא ידעה את הפרטים, אבל ידעה מספיק על ילדותו כדי לדעת שאם יש בעולם מישהו שמבין מה זה עוני, ניקוס הוא בהחלט האיש.

"אני מתנצלת," היא אמרה בנוקשות, תוך הרמת אצבע אל רקתה כדי לשפשף אותה. "שום דבר מכל זה ממש אינו באשמתך."

דקירה של משהו דמוי אהדה, נלחצה בתוך בטנו של ניקוס. כשקלט שהיא עדיין מסוגלת לעורר בו כאלה רגשות, הוא מיהר להדוף הצידה כל התרככות ביחסו אליה.

"לא." הוא שפשף בכף ידו את הזיפים שעל לסתו. "מארני, הוא עומד לאבד הכול. את ההשקעות שלו. את המוניטין שלו. את בית קנינגטון. הוא יהפוך ללקח לאחרים, במקרה הטוב, או לבדיחה מהלכת, במקרה הסביר יותר."

"לא..." היא רעדה, חשבה על האובדן שהוריה כבר חוו בחייהם. המחשבה, על כך שיהיה עליהם לסבול טרגדיה נוספת, העיקה עליה בכבדות רבה כל כך, שהיא התקשתה לנשום.

"אשקר לך, אם אגיד שאני לא מתפתה טיפה להשאיר אותו לגורלו. גורל שבעצם, אינו שונה כל כך מהגורל שהוא צפה לי."

רעד חלף במורד גבה. "עדיין אתה כועס, בגלל זה?"

עיניו ברקו. "כועס? לא. מלא מיאוס? בהחלט כן." הוא העביר יד בשיערו, כאילו ביקש להתנער מהעבר. "עד סוף ימיו, הוא ישלם לכל הנושים שלו."

ניקוס היה מודע לכך, שהוא מסובב את הסכין בתוך הפצע הפעור. הוא לא עצר.

"חלק מההחלטות שלו יכולות להיחשב אפילו לרשלנות פושעת."

"הו, אלוהים, ניקוס, לא." היא חגה לאחור, להתייצב מולו; זה היה כמו לחטוף מהלומות קורנס.

הוא חרק שיניים, סירב לחוש אהדה כלשהי כלפיה, אפילו בעת שעולמה נחרב לנגד עיניה. "זאת האמת. היית מעדיפה שלא אומר דבר?"

כשהיא דיברה, קולה היה צרוד, מוחלש לרגע על ידי עוצמת הרגשות שלה. "זה מסב לך איזו הנאה? הבאת אותי הנה, כדי לשמוח לאיד?"

"לשמוח לאיד?" חיוכו היה ממש זאבי. "לא."

"טוב, אז מה אתה כן רוצה? למה אתה מספר לי את כל זה?"

שריר זע בלחיו. "אני יכול לפתור את כל הצרות של אביך, את יודעת."

תקווה, שברירית כמו גוזל שרק בקע, החלה לרפרף במעמקי בטנה. "כן?"

"לא יהיה לי שום קושי, לתקן את המצב הזה," הוא אמר, במשיכת כתף.

ראשה של מארני הסתובב, לנוכח הקלילות שבה דיבר. "אפילו שמדובר במאה מיליון לירות שטרלינג?"

"אני איש עשיר, מארני. את לא קוראת את העיתונים?"

"אלוהים, ניקוס." ההקלה שלה הייתה כה מוחשית, שהיא אפילו לא הבחינה בעלבון שניסה להטיח בה. התקווה הייתה כה עצומה. "אני לא יודעת איך להודות לך."

"חכי עם הכרת התודה, עד שתסיימי לשקול את התנאים."

"התנאים?" גבותיה התכווצו בחוסר הבנה.

"יש לי את האמצעים לסייע לאביך, אבל עדיין אין לי את התמריץ לעשות את זה."

מודעת לחלוטין, לכך שהיא חוזרת אחריו כמו תוכי, מארני מלמלה, "איזה תמריץ?"

האוויר בער בריאותיה. ליבה הלם בחזהּ חזק כל כך, שהיא חששה כי הוא עומד לפרוץ החוצה ולנסות להימלט. המתח היה כמו כבל שנכרך סביבם. היא חיכתה בנשימה עצורה, לשמוע את דבריו.

"את, מארני." קולו האפל ביטא את יהירותו, במלואה. "תהיי אשתי. תתחתני איתי, ואני אסייע לו."