לב רעב – אפס סובלנות

הפעם הראשונה היתה בנסיעה. בכביש החוף. יצאנו מההורים שלה בחיפה — היא תמיד על הקצה אחרי שהיא מבקרת אצלם — ובסביבות עתלית התחלנו להתווכח. בחיי שאני כבר לא זוכר על מה. אולי על הדירה. אני מתאר לעצמי שזה היה על הדירה. באותה תקופה היא רצתה שניקח משכנתה ונקנה. ואני רציתי שנמשיך לשכור עד שיהיו לנו ילדים. בכל מקרה, קצת אחרי מחלף זיכרון הטונים התחילו לעלות. זאת אומרת, הטונים שלה עלו. אני ניסיתי לענות בשקט. אבל כנראה שזה רק הטריף אותה עוד יותר. כי בירידה שאחרי מחלף קיסריה היא התחילה לחבוט בי עם הנרתיק הקשיח של המשקפי שמש שלה. בזרועות. בכתפיים. ופעם אחת גם בראש. לא החזרתי לה. מה פתאום. אל"ף, אני חושב שהייתי בשוק. בי"ת, ניסיתי להתרכז בנהיגה. הירידה הזאת אחרי קיסריה די חדה. גימ"ל, גם בפעמים שבאו אחר כך, לאורך השנים, לא החזרתי לה. זה לא בסיסטם שלי להרביץ לבנות. אבא שלי נשא את אימא שלי על כפיים. באמת. אימא שלי היתה המלכה של הבית. וזה המודל שהיה לי ולאחים שלי. כשאשתו לשעבר של אחי הגדול מירון חלתה, הוא ישב ליד המיטה שלה בבית חולים בניו יורק חודש רצוף והחזיק לה את היד. ככה אנחנו.