לגנוב את השמש

Lignov_Et_Hashemesh-6 א

אני רוצה לבכות, ולא יודעת למה. חול דק, כמעט לא מורגש, נצמד לאישונים, הופך את כל מה שנמצא בטווח הראייה שלי ליריעת נוף צהובה, ואני רואה הכול ולא רואה שום דבר. ובתוך העיוורון הזמני הזה תקועה ג'ולה קשיחה במרכז גרוני, חונה שם כמו פסל החירות עם יד שלופה כלפי מעלה, ואני מנסה ללא הצלחה לבלוע רוק ולשטוף אותה פנימה.

אבל לא החול ולא המועקה הם שמערבלים את הבטן שלי והופכים את הרגע הזה לעוכר שלווה. אלה הם מסוקים צבאיים שעוזבים כעת את צומת תפוח ברעש מאיים, בלתי נסבל, שמעביר בי צמרמורת. הגוף כמעט מתפוצץ מאדרנלין שמביא האקשן הבלתי צפוי שרועם מעלינו.

כולנו, חיילות בקורס מדריכות חי"ר, מחזור ל"ז, בשר טרי, עומדות ומקשיבות בשתיקה. אני מבינה שיש במסוקים האלה חיילים שמזלם לא שפר עליהם, אוזניהם אינן שומעות את ההמולה, ויש מי ששומעים בפעם האחרונה, בטרם יהפכו מחיילים לאזרחים בשיקום.

זו לא הפעם הראשונה שהשקשוק הזה מרעיד את הבסיס שלי. אלה הם רעשי המציאות מאז פרצה האינתיפאדה והחיים התלקחו סביבנו, הפכו למדורה, בוערים כמו הצמיגים בכפרים ובמחנות הפליטים ביהודה ושומרון, מפזרים עשן שחור. בצה"ל אומרים שהאינתיפאדה משנה את צורתה, מרחיקה מעֵבר להפגנות סוערות ויידוי אבנים. הרמטכ"ל ברק אמר בחדשות כי רעולי הפנים שהתגודדו עד כה בכנופיות מקומיות ואיימו על חיינו במטעני חבלה מאולתרים - צינורות ברזל ממולאים בחומרים דליקים, שלעיתים התפוצצו עוד בשלב ההרכבה - ובכן, הם עלו שלב. חלקם הפכו לחוליות טרור והתגייסו לחזית העממית של ג'ורג' חבש או הג'יהאד האסלאמי. החוליות האלה מצוידות באמל"ח צה"לי ומצולמות על ידי סוכנות רויטרס עם רובי עוזי ישראליים בפוזות מאיימות. אבא שלי רואה בבית את התמונות ומתמלא גאווה. הבת שלו משרתת בדיוק בלב המאפליה.

אנשים סביבי רצים לכל עבר, יש איזו מתיחות גם אצלנו בבסיס, חמישה ג'יפים טסים אל עבר שער הבסיס, ולמרות שאין לי דבר וחצי דבר עם ההמולה המרוסנת שמתרחשת לנגד עיניי, הריגוש שוטף אותי, מסעיר, מבהיל. אלוהים, לאן הגעתי? כנראה אל המקום שבו קורים הדברים שעליהם שמעתי עד היום רק בחדשות. ולא סתם הגעתי, ביקשתי להיות כאן, במקום שבו אש נלחמת באש, והשקט הוא תמיד לפני הסערה. המצב לא נורמלי, את זה ידעתי עוד לפני שהתגייסתי, אירועי הר הבית עדיין מהדהדים בכל מקום. אבל מתי היה פה קל?

דמעות מציפות את העיניים שלי, ואני שואפת אוויר. לא, אני לא אבכה עכשיו. לא עכשיו ולא בכלל. אני לא מרשה לעצמי. ככל שרעש המסוקים הולך ומתרחק מאיתנו, קפיץ משתחרר בתוך הגוף, ויש איזו הקלה. מתי בכיתי בפעם האחרונה?

כבר שנים שאני לא בוכה. משתדלת לא להרטיב את הלחיים, ודאי לא ליד אנשים זרים, שעלולים לתמוה מי זו הנערה ששופכת את הפנים אל החוץ בלי פילטרים, האם הבכי הציבורי הוא הכרחי, מה להם ולמצוקתה; ולמרות שלא נעים לצחוק בפרצופו של אדם במצוקה, יחשבו בינם לבין עצמם שיש משהו מצחיק בעיניים הסיניות של זאת, כשהיא מאדימה והן מתכווצות עוד יותר ומצטמצמות, וקשה לזהות היכן העפעפיים והיכן האישונים. לא, אני לא בוכה ליד זרים, ועוד פחות מזה ליד קרובים. אין לי צורך לנמק את סיבת העצב, לדבר על זה. אני מעדיפה לטפל בעצמי לבד.

ובכל זאת, הרגע רציתי לבכות, ואני מוכרחה לברר למה. האם גם בחיים החדשים שלי כחיילת אצליח לסלק את הגוש הזה מגרוני? זה לא רעיון טוב, להתפרק מול המפקדות הקשוחות ביותר שצה"ל הצליח לגייס לשורותיו. הבכי הפנימי הזה לא ילך לשום מקום כנראה, ודאי שלא בשנתיים הקרובות. הוא יבחן אותי, בדיוק כפי שהן עומדות ומביטות בנו, שלוש מ"כיות במדי ב' מטשטשי גוף.

האחת קצוצת שיער ועבת גוף עם כפות הידיים הכי עדינות במזרח התיכון ולצידה שתיים נוספות, דומות זו לזו באופן מפתיע, שתיהן בזנב סוס ופרצוף סוס חשוק־שפתיים וזועף, כאילו היינו אסירות חדשות באגף הנידונים למוות. למה הן כועסות?

עודאי וקוסאי, מישהי לוחשת בשקט. אני מתאפקת, כמו כולן, לא לצחוק. אנחנו ארבע כיתות של חיילות שסיימו טירונות מקוצרת והגיעו לקורס הזה. אנחנו, השמנת של החיילות בצה"ל, חיילות בקורס מדריכות חי"ר, מי שעליהן להצדיק את קיומן בדרכים המקובלות בקוד הצה"לי: ריצה למרחקים ארוכים בימי שרב; ירידה למאה וחמישים שכיבות סמיכה רק כדי לקבל מכתב מקומט מהבית שהצנזורה הצבאית קראה לפנינו, ולמרות שהוא לא אומר שום דבר הוא מכיל עולם ומלואו; שיעורי ספורט ליליים בחסות קולות תנים; מסדרי בוקר שכוללים קיפול מצעים וסידור מיטות במהירות שוברת שיאי גינס.

זהו היום השלישי בקורס, וכעת, כשהמסוקים הסתלקו, תורי ללכת. עשרים וחמש דקות של עמידה בשמש, מדים בריח של אבק וזיעה ומשחת נעליים, בכל פעם אני זזה צעד אחד לאחור, נותנת לחיילת אחרת לעקוף אותי, להיות לפניי במרפאה הקטנה של הבסיס.

קוראים עכשיו בשמי. אני האחרונה, אין לאן לברוח. איש אינו פנוי להביט בי כשאני משתרכת בחוסר רצון אל המרפאה. מישהי בבגדים לבנים מכינה את החיסון, וקוראת בקול את המספר האישי שלי. לצידה יושב חייל בן גילי שקורץ לי במהירות, כאילו רומז, שום דבר כאן לא מכני כמו שהוא נראה, תסתכלי עליי ולא יכאב לך.

המחט דוקרת את הזרוע שלי בפראות. הנוזל חודר אליי כמו חומצה, מזכיר לי שימיי כתיכוניסטית פרועה הסתיימו כשעליתי על האוטובוס ההוא בלשכת הגיוס עם סבא שלי, שהיה חייל בפעם האחרונה בחייו במלחמת העולם השנייה, בצבא האדום ואחר כך בפרטיזנים, או להפך, מעולם לא התעכבתי לברר את קורותיו במלחמה. הוא עלה אחריי לאט, מתרגש, סופר את המדרגות, מביט על כיסא הנהג הריק, מיישר את הכובע הבהיר ששיווה לו מראה של תייר גרמני, ואז שלף מצלמה מכיסו, פוקט קטנה שהפלאש בה מעולם לא עבד כשצריך, ולכן כל תמונות ילדותי אפלות, כמו בסרטים ישנים. סבא ביקש מאחת החיילות באוטובוס לצלם את שנינו, ואז הרים במשיכה חטופה את מכנסיו הנופלים, כי מאז שהתגלתה אצלו סוכרת הפסיק לאכול את כל מה שאהב וירד במשקל. הוא חיבק אותי, שגבוהה ממנו בראש, ויכולתי לראות ששפתיו רועדות בהתרגשות. הנכדה הבכורה שלו מתגייסת לשירות קרבי, בדיוק כמו שהוא ציפה ממנה, כפי שכולם ציפו, ושנינו חייכנו יחד מול הפלאש ששוב נתקע באמצע, והחיילת התנצלה, משוכנעת שהיא האשמה בתקלה. "תעשי לי עוד תמונה עם הנסיכה שלי," סבא ביקש, ואני חשבתי שאין איש בעולם שאני אוהבת יותר ממנו, ונתתי לו נשיקה, מול פלאש שפתאום כן עבד, והותיר לי תמונה אחת, בנוכחות חיילות שעלו לאוטובוס ולא ציפו למצוא בתוכו קשיש דומע וחיילת עם תלתלים אסופים בגומייה. הוא נופף לי לשלום, עומד ברחבה של הבקו"ם לצד משפחתי בשרב הכבד, וסביבם משפחות מתייפחות ואימהות דומעות מול ילדים מגולחי ראש שעולים על אוטובוסים. אחר כך הצטרפה נהמת המנוע של האוטובוס וקריאת הנהג שצעק לכולנו להניח את הקיטבג במקומו ולשבת.

ועכשיו, בתוך המרפאה, אני אחרת. הריח אינו אותו ריח, הטעם על הלשון אחר, עטופה במדי ב' שעשרות חיילות לבשו לפניי וילבשו אחריי, מדים שמסווים את הצללית שלי, הופכים את גופי לחסר זהות מינית. השיער שלי מתוח, עדיין מבקש להבין איך הפך מרעמה צרובת שמש לצמה מבריקה בקצוות, כנדרש כאן.

הרופאה שולחת אליי מבט ענייני. אני עוד אחת בשרשרת של בנות, שעצמו לפניי את העיניים, הושיטו לעברה זרוע עם שיזוף צבאי מוגזם, ופיללו שהרגע הזה יהיה מאחוריהן. רק החובש מחייך אליי.

"זה יכאב לך איזה חודש, מקסימום חודשיים, ואחר כך יעבור," הוא שולח אליי חיוך מתריס, שהולך ומתרחב כשאני מקמטת את הפרצוף בזעף שמסתיר חיוך סמוי ויוצאת החוצה.

האם זה אמור לכאוב כך, צריבה שחוצה את הזרוע לכל אורכה עד קצות האצבעות? ומדוע לא קיבלנו אותה כמו יתר החיילות, בתחילת הטירונות? איש לא מסביר דבר. כשאני חוזרת אל הכיתה שלי, הן עומדות בשלשות בצורת האות חית, עולצות ומלאות אנרגיה. אני משפשפת את היד, משתלבת באדישות בין הבנות. היד שלי שורפת. אני לא אומרת כלום.

"קדימה, קאצ'קעס," צועקת קצוצת השיער, הדר, מפקדת הכיתה שלנו. יש לה שפתיים עבות ומצוירות וזוג עיניים כחולות, אבל בזה אני לא לגמרי בטוחה עדיין, משום שהיא מושכת את כובע המצחייה הצבאי שלה עד קצה גשר האף, וכמעט שאי אפשר לראות. לפעמים היא מניחה את כף ידה על הפה, מסתירה חיוך, שמעודד אותי. אולי אנחנו רק בתוך משחק עם נשק ואפוד. אני משפשפת את אזור החיסון הצורב, והיא נועצת בי מבט קשוח. פתאום, למרות המתח הנפשי שאני נתונה בו, אני חושבת שהיא הייתה יכולה להיות פרסומת לקרם ידיים פנג'ל, זרקתי קרם כזה לתיק הרחצה לפני הטירונות, היא ממש מתבזבזת כאן בצה"ל, והמחשבה על כפות ידיה מרוחות על עמוד של מגזין אופנה גורמת לי לחייך. ובדיוק ברגע הזה מתקרבת אלינו סג"מ סיגל עמיר, המ"מית שלנו.

"משהו מצחיק אותך?" היא שואלת. ההומור שלי עומד להרוס את חיי.

"לא, המפקדת, סליחה," אני עונה.

"גם אני ראיתי אותך מחייכת." הדר מרימה מעט את הכובע שלה, ואני פוגשת עיניים קטנות שאין בהן טיפה של קשיחות או רוע, רק זיק תכלכל של הבנה למצבי. היא מכחכחת בגרונה ודורשת מאיתנו להתפקד.

"שמעתן את המסוקים שהיו כאן קודם?" סיגל צועקת אלינו. "אם מישהי לא מבינה עדיין איפה היא נמצאת, שתרים את היד."

אף יד אינה מורמת.

"לא שמעתי," היא מרימה את קולה, "יש פה מישהי שרוצה ללכת הביתה, לאימא?"

היד שלי חמה ונפוחה. אני מרגישה דופק חזק באזור החיסון, אבל אחרי היסוס קצרצר מחליטה לא להרים את ידי. לא עכשיו, עוד לא, למרות שגופי משווע לעזרה. כולנו מופתעות כשאחת החיילות בשורה מתקדמת צעד אחד. אתמול לפנות בוקר ראיתי אותה מקיאה לתוך האסלה. בלילה שמעתי אותה בוכה מתחת לשמיכה באוהל. הבוקר היא קמה עם עיניים נפוחות ופרצוף חיוור, ולא הסכימה לדבר עם אף אחת.

"מה השם?"

"נועה שקדי."

"מה? לא שמעתי טוב."

"נועה שקדי, המפקדת."

"אה, עכשיו יותר טוב. נועה, את מתגעגעת לאימא?"

"לא, המפקדת."

"את לא מתגעגעת לאימא? אז בואי שתפי את כולנו, למי את כן מתגעגעת? אולי לחתול שלך? לכלב? או שהחבר שלך עדיין לא עזב אותך?"

"אני רוצה הביתה, המפקדת."

"את בטוחה?"

"כן, המפקדת."

"אני לא אשאל למה, כי זה לא מעניין אותי, בסדר? מעניין אותי רק שבזבזת לי ולצה"ל את הזמן. את מבינה את זה? את מבינה שתפסת מקום של מישהי אחרת?"

"כן, המפקדת."

"יופי. עכשיו רדי למאה שכיבות סמיכה. אחר כך את יכולה לעלות למב"ס."

המ"כית שלנו מביטה בנו במבט שיש בו חמלה וקשיחות באותה מידה. אני מבינה שאם דוגמנית כפות הידיים היא השוטר הטוב שלנו, מצבנו על הקרשים.

אנחנו שלוש חיילות שזיהו מייד זו את נפשה הפראית של זו באחד המסדרים הראשונים, ונקשרו יחד. שמרית, חיילת במידה פטיט, עם עור זית חלק, עיניים ירוקות שתופסות מחצית מפניה, אף קטנטן ושיער שחור ארוך ומפואר שנאסף בצמה המשתלשלת עד מאחורי הישבן. זו הצמה הכי ארוכה שראיתי בחיי, בטח הכי ארוכה בצה"ל. שמרית הייתה הראשונה שסיפרה בדיחה גסה על חיילי גולני שמפטרלים סביבנו ומגרבצים, ושתי חיילות, אחת מהן אני, גיחכו בקול רם מדי וקיבלו עונש - ריצה סביב הבסיס שתקיף את חדר האוכל, הנשקייה, והבוטקה של הש"ג.

"אני רונית," צחקה לעברי המגחכת השנייה, והצדיעה לי תוך כדי ריצה. היא נראית כמו מלכת יופי שנקלעה בטעות לבסיס. מטר שבעים ושמונה סנטימטרים של שלמות חיצונית, שיער בהיר, עיני דבש ופרצוף שיכול למכור כל דבר לכל אחד. היא גרה בכפר גלעדי, את זה שמעתי בשעה הראשונה שלנו בבסיס, יש לה סוס ערבי שקוראים לו פריד, וכדי להגיע לבסיס היא נוסעת בכמה אוטובוסים, מסע שנמשך כמה שעות. להיות פה זה חלום חייה, גם אם היא לא אומרת את זה בקול רם. כשאני אומרת לה שאני מתל אביב היא פוערת עיניים בהתלהבות, כאילו נשלחתי ממאדים. אני התל אביבית הראשונה שהיא פגשה בחייה. זה מוזר לי בדיוק כפי שזה מרגש אותה.

בערב שלושתנו מחליטות להצמיד את המיטות שלנו זו לזו, לישון צמוד בתוך מבנה האבן שצורתו חצי ביצה, אחד מתוך ארבעה באמצע שום מקום בואכה יהודה ושומרון. שמרית מזיזה את המיטות בלי לבקש עזרה, רונית ואני מצטרפות אליה, מכינות לעצמנו פינה של כאוס בלתי נראה בתוך הסדר המוחלט. אני מסדרת את השמיכות של שלושתנו על המיטות כמו שמסדרים בבתי מלון, ושלושתנו מרוצות מהתוצאה. חצי שעה אחר כך נכנסת המ"כית הדר אל הבונגלו, ובועטת קלות בשלוש המיטות המחוברות.

"מה פתאום אתן מחברות מיטות?" היא נוזפת. "איפה אתן חושבות שאתן נמצאות, באיזה קולג' אמריקאי? קדימה, לפרק את זה."

מדי יום לפנות בוקר אני מתעוררת אל מראה קבוע; מימיננו חול, משמאלנו חול, מעלינו התחלה של זריחה, הרחק מאיתנו קולות המואזין ממסגד הכפר הערבי חווארה, סביבנו מחנות פליטים, מחסומי צה"ל, ועל מה שקורה בצומת תפוח הסמוך לבסיס, או במדינה באופן כללי, אנחנו שומעות רק אם מישהו זורק איזו מילה ליד המפקדות שלנו. רוב הזמן אנחנו מותשות מכדי להבין מה שמענו.

שמרית לוי, שחזרה מבוסטון לארץ כדי להתגייס ועזבה את משפחתה שבשליחות, היא שעון החול שלנו. הצחוק המתגלגל שלה מדביק את כולנו. בכל לילה היא מפזרת את הצמה המפוארת שלה, מנערת את השיער, ומעדכנת אותנו בלחש לפני השינה בנתונים החשובים באמת: כמה ימים עברו מבלי ששכבה עם החבר שלה, יוני, קצין בשלד"ג מכפר ורבורג. הם הכירו במסיבה, שלושה ימים לאחר שנחתה בארץ, ואת תמונתו היא מחזיקה בתוך פנקס החוגר שלה, מביטה בה בכל ארוחת בוקר בערגה ומעבירה אותה למי שטרם צפתה בפלא האנושי המסוקס. אני לא אומרת כלום כשהיא מתעקשת להכתיר אותו בתואר החייל הכי חתיך בצה"ל, אבל בעיניי הוא דומה לסדאם חוסיין לאחר גילוח השפם. טבלת הייאוש הלילית שלה משחררת מאיתנו גיחוכים אילמים, צחוקים שמתרחשים בפנטומימה. הצבא מחלץ מאיתנו דרכים יצירתיות להסתיר את העובדה שאנחנו עדיין ערות.

מול נועה שקדי הפורשת, שעדיין סופרת בקול את שכיבות הסמיכה שלה, אנחנו מחליפות מבטים. רונית קורצת אליי, שמרית מהדקת את שפתיה חזק כדי לא לחייך. רונית זוקרת גבה אחת ומכווצת את שפתיה לתנועת נשיקה, ואני מרגישה סחרחורת.

"מה זה, למה את חיוורת כמו הצרות שלי?"

הדר מסתובבת אליי.

שקדי עומדת מולנו, מחכה לאיתות שאחריו תתקפל לכיוון משרדו של מפקד הבסיס. מישהי לוחשת משהו, אבל אני לא שומעת כלום, צמרמורת של חום עוברת לאורך הגב שלי.

"מי דיברה עכשיו?" מביטה בנו הדר.

"אני, המפקדת," רונית מצביעה. "סליחה."

"רדי לחמישים."

כמה בנות זזות באי נוחות בתוך השלשות.

"סליחה? למישהי יש בעיה?" מתרתחת הדר. "קדימה, כולן לחמישים עם רונית."

והנה זה שוב מתחיל.

*

הכול נחת עליי מוקדם מדי, מהר, בלי נשימה. קיץ שרבי. החזאים אמרו שאוגוסט צפוי להיות חם מהרגיל לעונה. הימים דחקו, האיצו בי להדביק את הקצב שלהם. בגרויות, טקס סיום התיכון שבו אני שוב נואמת אחרי ראש העיר בשמהּ של שכבה שלמה, ומחנה קיץ אחרון בצופים שאליו לא הצלחתי לצאת, משום שהגיע מועד הגיוס לצבא, 30 ביולי, עשרה ימים אחרי הבגרות האחרונה.

אם כל זה אינו מספיק דחוס רגשית עבור נערה בת 18, אפשר לציין גם את הטיול של אלון, החבר שלי, לצפון, יחד עם חבריו, כמה ימים לפני שאני נעלמת לטירונות מקוצרת ולעשרה שבועות של קורס הדרכה קרבי בבסיס ליד שכם. כמעט שנה של רומן, והוא עדיין גורם לבטן שלי להתכווץ ולי לתהות, כמו תמיד רק ביני לבין עצמי, אם שמורת עין אפק ונחל נעמן לא היו יכולים לחכות.

כמה שבועות קודם לכן הוא שמע אותי מתלוצצת עם החברות שלי, שאהיה רחוקה מהבית ואולי רצוי שיחזיקו בכיס תמונה שלי. הוא הביט בנו, מנדנדות רגליים על ערסל במרפסת רחבת הידיים של החדר שלי, והתיישב על השטיח מולנו. הצית סיגריה, הקשיב וחייך, וכשהן הלכו בצחוקים קולניים, מבטיחות לבוא לפחות עוד פעם אחת לפני שאתגייס כדי לבלגן קצת את החדר המסודר מדי שלי, הוא מצמץ ושתק. בעיניו הייתה אהבה, אך היא לא הספיקה לי, משום שרציתי לשמוע מה עומד לקרות. הייתי מוכרחה איזו ודאות אחת בתוך עתיד שאין בו שום דבר ידוע, אבל הוא רק איפר בנימוס מוגזם של שחקנית תיאטרון מתבגרת לתוך המאפרה, לא הזכיר את התזמון המעצבן של הטיול שלו לצפון, ולא הבטיח שיגיע לבקר. ואני לא ביקשתי כלום מרוב שרציתי פתאום כל כך הרבה, והתביישתי שיֵדע.

מועד הגיוס התקרב ועדיין לא ביקשתי ממנו לוותר על הטיול. גם לא ביקשתי שיכתוב לי כשאהיה סגורה בתוך בסיס בשטחים, למרות שידעתי שכל מה שיגיע ממנו, גם מברק, שורה אחת, יהיה כמו זריקת אנרגיה באותו מקום שעוד לא ידעתי איך הוא נראה, אבל דמיינתי אותו כמדבר חולי, מנוקד גבעות, שאין בו לא דובים ולא סולר, מקסימום חולר, כמו שאומרים הגששים, ובמרחק כמה קילומטרים ממנו פלסטינים מיידים אבנים בחיילי צה"ל. מה הסיכוי שאיזה משוגע יהיה מוכן לחצות את צומת תפוח - המקום שבו חיילים יורים כדורי פלסטיק על נערים שזורקים לעברם אבנים - רק כדי לפגוש את אהובתו, שהחליטה לתרום לצה"ל באופן מאוד אקטיבי שנתיים מהתקופה היפה של חייה?

וזהו, פוף, השבועות טסו, והוא נסע עם כמה חברים בדייהטסו אפלאוז החדשה של אימא של ארצי. הם צפרו לפנות בוקר מתחת לחלון שלי, ואני יצאתי בטי־שרט בלי חזייה, יודעת שהוא היה מעדיף שאלבש משהו, ולא היה לי אכפת, כי לא רציתי להפסיד אפילו שנייה אחת ממנו. ורגע לפני שהם המשיכו בדרכם צפונה הוא צעק לי, "אני אחזור יום לפני," ונשמתי עמוק. יש לי כמה ימים לאזור אומץ, להגיד לו שאני אוהבת אותו, שלא ילך לשום מקום כשאני אינני.

בימים שחלפו שכבתי בכל ערב במיטתי, מביטה לתקרה, ויודעת שאין לי מושג איך עושים את זה, איך אומרים לו, וכשהוא הגיע בלילה האחרון שלי כאזרחית וישן איתי בבגדי הטיול המסריחים מזיעה, לא היה לי אכפת.

"אז מה יהיה?" הוא שאל אותי אחרי ששכבנו, מצית לעצמו סיגריה בתוך המיטה שלי. "לא יודעת," עניתי, והתכוונתי לומר בדיוק ההפך, שיהיה טוב, שאתגעגע, שיחכה לי, וכל מה שרציתי זה לחבק אותו באותו הרגע כל כך חזק, עד שלא אצטרך להגיד כלום, שיבין לבד.

לפני שהוא הלך באותו לילה הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. והנה אני עומדת עכשיו במסדר השלשות הצבאי, בשעת ערב מאוחרת, והזרוע שלי לוהטת. כל מגע מקרי באזור החיסון מכאיב עד העצמות. וכל מה שאני רוצה עכשיו זה רק להגיד לאלון שלא התכוונתי לעמוד שותקת, ושגם אני, גם אני, גם אני.

"לקבלת המפקדת הדר הכיתה תימתח להקשב, שתיים שלוש," אני שומעת במעומעם את אבישג, החניכה התורנית, צועקת בקול צרוד.

"הקשב," כולן צועקות.

"שתיים שלוש," היא אומרת.

"הקשב."

אני מתמתחת כמו כולן, מחזיקה את כפות הידיים מאחורי הגב למראה הדר, ולא מצליחה להוציא את עצמי מחוץ לשלשה ולבקש עזרה.

בלילה נדמה לי שאני עולה באש. אני מסתובבת בתוך מיטת השדה, וכאב מוזר חורך את העצמות שלי בכל תנועה. אם כך מרגישים כשהמוות בא, שמישהו יביא לי זריקת אלחוש, אני חושבת, ולא מסוגלת לקרוא לאף אחת לעזרה, כי נמלים קטנות דמיוניות של אור ושל חושך מסנוורות את העיניים שלי. זיעה קרה שוטפת אותי.

אני חולמת ובחלום רואה את עצמי, תיכוניסטית שרק סיימה את הבגרות האחרונה בביולוגיה ורצה לחוף הים. אני הוזה מולי את אבא שלי, עיניו עייפות, חולץ נעליים בגו מכופף, ואת אימי עומדת ליד החלון עם הסיגריה הנצחית, מפזרת החוצה עשן ומחשבות. ואני רצה ורצה ורצה ורצה, והמדים שלי צהובים וירוקים ושחורים, רמזור מתחלף של צבעים. אני מנסה להתיישב ולשתות מים מהמימייה שצמודה אליי, אבל העצמות שלי שוקלות טון וחצי לפחות ואני צונחת על הארץ, משתטחת על אבן גדולה. טעם ברזלי עובר על הלשון שלי. נאקת הכאב שלי מעירה את הבנות בבונגלו. רונית אומרת לי משהו, ואני לא שומעת כלום.

"יש בעיה?"

הדר המפקדת נכנסת במדי ב' ופרצוף מקומט. היא מעבירה יד בשיער הקצוץ. הזעיקו אותה ממגורי הסגל, ואין מקום שהיא פחות רוצה להיות בו כעת מאשר בבונגלו של הקורסיסטיות שלה. הבגדים שהיא לובשת מדיפים ריח של לחם שהוציאו מהתנור מוקדם מדי, לח ומשונה, והיא עוטה מעיל דובון צבאי שגדול עליה בשתי מידות, עוטפת אותו סביב גופה ומתבוננת עליי. אני מרגישה כאב חד במפרקים ובגולגולת.

"לא, המפקדת."

"את בטוחה?"

"כן, המפקדת, אני רק..."

"רק מה?" היא מביטה בי בחוסר סבלנות.

"אני לא מרגישה כל כך טוב."

הנה, אמרתי את זה. היא מתקרבת אליי ונוגעת במצחי. המגע שלה עדין, ובתוך רגע אישוניה מהבהבים אליי בחיבה. לרגע היא לא המפקדת שלי אלא חיילת צעירה, גדולה ממני בכמה חודשים, שיש לה אימא ואבא ואחים, כלב בולדוג אולי. כנראה גם חבר. או חברה.

"לא מרגישה טוב?" זה לא מצחיק אותה. "את קודחת."

"אה..."

"בואי איתי."

אני מחזיקה לה את היד אבל האוהל מחשיך מעליי, ואני צוללת אל מערבולת חורכת. אני צפה, קורה משהו ואין לי שליטה עליו, מטולטלת בתוך רחם, או מרגישה משהו כזה, ואז לא מרגישה כלום. ושקט.