להבות באזזיר

הרחוב היה שומם מזה שנים רבות. הרוחות והגשמים שחקו כבר את צדי המדרכות והחליקו את גרמי המדרגות, סוחפים אבק ואבנים אל תוך מערות ובורות ששימשו למגורים את בני גזע הדורואמט. דמות אנושית אחת, בודדה, הסתובבה בשעות בין הערביים ברוח נשכנית. הדמות הייתה נמוכה, ואלמלא הזקן הארוך והאוזניים המחודדות שהתבלטו מתוך פניה, הייתה ודאי נדמית לילד. הדמות הייתה עטויה בגלימות ארוכות, אפורות וחסרות חן, ראשה היה חשוף ושעיר ורגליה יחפות. למרות הכפור והיובש התוקפניים, הדמות לא נראתה כסובלת מאיזו אי-נעימות, אלא ירדה בצעדים נמרצים במורד הרחובות כשעל גבה שק אפור תפוח.

משני צדי הרחוב היו פתחי הבתים פונים במשופע אל השמים, כשגגות אבן אכולי שנים מחפים עליהם. הדמות נכנסה לתוך אחד הפתחים, וכפי שידעה הדמות, למעשה הובילו כולם אל תוך אותו הבית. היצור נכנס לאפלה סמיכה, ולמרות זאת, שוב לא נראה עליו שום סימן לאי-נוחות - הוא המשיך ללכת במדרון אבן תלול, באפלה גמורה, כאילו הילך בשדה פתוח לאור היום. דממה כבדה שררה בכול, והדי הצעדים שהשמיע נישאו בכל רשת המנהרות, אחוזתו של טוּגוּט-אָרוּרוּד האובד. היצור נעצר בסוף המסדרון הנטוי מול צורה מתומנת חרוטה בקיר האבן. הוא הרים את אצבעו המורה והגה שלוש מילים, בעודו מקיש באצבעות ידו הנגדית על הקיר, והצורה התמוססה, מותירה פתח פעור בסלע. היצור חצה את הסף ונכנס אל תוך אולם גדול.

ברגע שעבר את הפתח, נרגע. כל עוד היה מחוץ לבית אדונו המת, רדף אותו פחד מתמיד ולא חסר בסיס מפני האדונים האחרים. מרגע שחש עצמו בטוח, הותיר לחיוך מחודד לעלות על פניו. נשימותיו הואטו, ובנקישת אבצע צרדה חתם מחדש את פתח ההיכל.

היצור דילג בצעדים גדולים דרך ההיכל, ופנה לכאן ולשם בתוך מבוך המסדרונות וההיכלות שהרכיבו את האחוזה, מנווט במעברים האפלים בצורה שהעידה עליו כי הכיר אותם כמו את כף ידו. כשהגיע לחדר אחד, לכאורה לא שונה במאומה מעשרות החדרים העגולים הריקים האחרים שבאחוזה, הניח שם את השק שנשא בין שקים אחרים דומים לו. המבנה היה נטול חן ועיטורים לחלוטין, או כמעט לחלוטין - פה ושם, על התקרות הפעמוניות של ההיכלות, נחרטה בקיר צלמית של מתומן, וצורה מפותלת במרכזו. מלבד הצורות המשונות הללו, היו הקירות חשופים לחלוטין. מרבית החדרים היו חסרי ריהוט, או מרוהטים בפשטות מרובה בכל מיני רהיטים שעין אדם לא ראתה מעולם - עמודי אבן שבראשיהם כדורים ששימשו כמיטות, תעלות צרות וארוכות שהיו כיסאות ודרגשים מאורכים, משוקעים במעין כיורים קטנים, ששימשו כשולחנות. בעיניו של היצור האנושי הקטן, ההדר הנקי של בתי האדונים היה מכוער, אפילו מדכא. מאז שנעלם אדונו בתהומות הנשייה של המעמקים, התיר לעצמו היצור לקשט את הבית בכמה עיטורים משלו - לעתים היה מדובר בצורות גיאומטריות מורכבות שיצרו דוגמאות נעימות לעין, ולעתים בתחריט של בעל חיים או צמח, לעתים אפילו של בני מינו הקָאזָאלים, או של האדונים במלוא חרונם. גם בני אדם היו שם, בין התחריטים, וגם יצורים מוזרים ומשונים, סיוטי מעמקים שעין אנוש לא ראתה, או מפלצות שיצר דמיונו המפוחד של הקָאזָאל. למען האמת, לא כל המפלצות שחשב הקָאזָאל למומצאות אכן היו מומצאות - חלקן היו צלליות מעוותות של יצורים שראה מזמן, בחייו הקודמים, בימים שבהם היה אדם ככל האדם והילך בארצות המישור, רחוק מהאדונים ומההרים הנשגבים שלהם.

לאחר שטעם את תכולת השק שהביא, מעין אפר לבנבן שטעמו כטעם אגוז יבש, פנה הקָאזָאל לחדר החביב עליו באחוזה - חדרו האישי של האדון טוּגוּט-אָרוּרוּד. הוא ניגש לאחד מקירות האחוזה המרובים, שהיה חרוט עליו מתומן באבן, כמו זה שבכניסה לאחוזה, הניח עליו את כף ידו, הגה כמה מילים והמתומן התמוסס והניח לו לעבור. הוא הגיח לתוך אולם צר וארוך, שבקצהו המרוחק שקערורית בקיר. שלא כמו יתר חדרי האחוזה האפלים, היה החדר הזה מואר בידי להבה ארגמנית קטנה שבערה בתוך השקערורית, מפיצה חום עז יותר מכל להבה כתומה, גדולה ככל שתהיה. הלהבה בערה כשהיא מרחפת באוויר, לכאורה חסרת מרכז ומרקדת כמו עננה של קיטור לוהט. לא היה תחתיה שום חומר בערה. כל האולם הארוך היה חם תמיד בזכות הלהבה הזו, והקָאזָאל, שכל ימיו נאסר עליו להיכנס לחדר הזה, היה מתפלא על כך כל העת. רק כאן, מכל האחוזה, העמיד האדון (או אחד מאבותיו שבנה את החדר) עמודים מאבן, שקועים עד למחצה בקיר החצוב בסלע. אמנם מטרת קיומם לא הייתה ליופי - בכך היה משוכנע מכיוון שהאדונים מעולם אינם מבזבזים דבר מהונם על שטויות כגון יופי, שעשועים והנאות - אך הם בעיניו היו מרשימים ויפים יותר מאולמות הפעמון שביתר האחוזה.

ולא זו בלבד, אלא שבין עמוד לעמוד חרט מישהו באבן צלמיות מפורטות ויפות כל כך, עד כי תווי הפנים ניכרו עליהן לפרטי פרטים. הצלמיות תיארו אדונים בני דורומאט, ומתחתיהם היו חרוטות מילים - כנראה שמותיהם של המצוירים בתחריט. הקָאזָאל לא היה בטוח בכך, אך נדמה היה לו שאלו הם אבות אבותיו של אדונו טוגוט-אורורוד - הדמויות נשאו שמות כמו טורו-אדורו, רור-אורוטור, אמטרור-רודארוט וכיוצא באלו שמות שצלילם דומה. התחריט העתיק ביותר, כך ניחש הקָאזָאל, היה של אבי השושלת - רור, שלשמו נוספה מילה נוספת. אולי חלק נוסף של שמו? אולי תואר ייחוס כלשהו? הקָאזָאל לא ידע מה פירוש המילה, אך הוא הכיר רק חלק קטן ממיליוני המילים הדוּרוּמָאטִיות הקיימות, ובהחלט נראה לו הגיוני שהצלם הקדום נקרא "רור הגדול", "הרוזן רור" וכיוצא באלו תארים. עוד הקָאזָאל מתבונן בתחריטים, התגבש מחדש החותם המתומן שבכניסה לחדר בקול רשרוש מלחשש.

לא היה בחדר ריהוט נוסף מלבד העמודים, התחריטים והשקערורית ובה הלהבה - רק אותיות משונות, מעוקמות, שונות מהאותיות הדוּרוּמָאטִיות שהכיר הקָאזָאל, עיטרו את העמודים והקירות. הקָאזָאל ידע שלדוּרוּמָאטִים מערכות כתב רבות ושונות, אך לא הבין מה טעם בכך שנכתבו על גבי העמודים. למעשה, כל ייעודו של החדר הזה היה נשגב מבינתו האנושית-וקצת של הקָאזָאל. הוא זכר שאדונו היה נעלם לכאן לפרקי זמן ארוכים, אך לא הבין מה חיפש הדורומאט הקשיש במקום הדומם הזה.

לפתע עלה רחש באוזניו של הקָאזָאל. רחש שהזכיר צליל של זחילה, של חיכוך עור באבן. לבו החל לפעום במהרה - אולי שב אדונו מן השאול בדרך נס? אולי באו דוּרוּמָאטִים אחרים לבדוק מדוע אינם שומעים עוד מטוּגוּט-אָרוּרוּד הישיש? בכל מקרה, הקָאזָאל הבין שעליו להסתתר ומיד. הוא רץ לעבר אחד מעמודי האבן של האולם ונצמד אליו, דואג לשטח עליו ככל הניתן את גופו, את ראשו, את ידיו ואת רגליו, הוגה בראשו מילים שלא הדוּרוּמָאטִים ולא בני האדם הכירו, מילים שהקָאזָאלים דלו מעמקי לבבותיהם המכושפים. עוד הוא מזמרר, חוזר שוב ושוב על אותו הפסוק בלחישה ממולמלת, הלך גופו והתאחה עם הסלע - כאילו נשאב לתוכו, על בגדיו ועל כל חלקיו, עד שלא נותר בחדר זכר נראה לעין לקָאזָאל הקטן.

הקָאזָאל הסתובב, צף ומרחף חופשי בתוך גוף הסלע - הוא לא ראה דבר, אבל שמע היטב-היטב את הזחילה, אי שם ממעמקי האחוזה. הוא לא ידע לקבוע היכן בדיוק נמצא הזוחל, אך ידע לומר כי היצור מתקרב אל החדר. האם הדורומאט יהיה מסוגל למצוא אותו? הרי בדיוק כך הוא התחבא מפני אדונו, לפני שזה זחל מי-יודע-לאן ונעלם שם.

לפתע הרגיש הקָאזָאל תנודות בסלע - מישהו פוגג את חותם חדרו האישי של טוּגוּט-אָרוּרוּד וזחל פנימה. הקָאזָאל עצר את נשימתו, עיוור במעי עמוד האבן, שוכח ששום יצור אינו מסוגל לשמוע אותו אלא אם יצמיד את אוזנו לעמוד.

הזחילה הואטה, כאילו הזוחל התכוון לעצור בחדר זה לפרק זמן ממושך. כעת, משנכנס לחדר, הצליח הקָאזָאל לעקוב אחרי מיקומו במדויק - הוא זחל עד למרכז החדר, במרחק בטוח מן הלהבה הארגמנית, ושם התאים את גופו לשקערורית ונשכב, מנומנם. הקָאזָאל היה בטוח שזהו אדונו - מי עוד ייכנס כך לנוח בחדרו האישי של טוּגוּט-אָרוּרוּד? רק דוּרוּמָאטִים היו מסוגלים לפוגג את חותמי האבן שיצרו הם ואבותיהם (מלבד הקָאזָאלים, יצירי כפיהם הנאמנים), כך שלא היה זה שומר או בן אנוש. לו נשמע קול צעדים, היה אולי חושב שמדובר בפולש קָאזָאל.

הקָאזָאל המתין כך בתור האבן דקות ארוכות, ממתין שהדורומאט יסתלק - מתי זה יקרה, לא ידע לומר.

לפתע החל הקָאזָאל לחוש בנוכחותו של זוחל נוסף באחוזה. מתי בפעם האחרונה הכניס אדונו אורחים לבית? היה זה לפני חודשים רבים, אולי יותר משנה. טוּגוּט-אָרוּרוּד היה ידוע בתור מתבודד, עוד לפני שנעלם. מי זה מגיע, אם כך? גם היצור הזה זחל כמו דורומאט, ואף הוא התקרב אל החדר הפתוח. היצור הנוסף זחל דרך הפתח, והדורומאט שכבר היה בתוך החדר נפנה לכיוונו. השניים החלו לשוחח.

חיסרון של ההתמזגות באבן היה, שהקָאזָאל שמע היטב רחשים שנישאו בתוך הסלע, אך לא היה לו קשר לצלילים שנישאו באוויר. הוא לא שמע, למשל, את לחישת הלהבות המרצדות, ולא את שיחתם של הדוּרוּמָאטִים. הקָאזָאל היה מבוהל קצת פחות משהבין שאיש מהשניים איננו (כפי הנראה) אדונו ששב מן המעמקים, וסקרנותו גברה בו עד שהרהיב עוז והצמיד את אחת מאוזניו המחודדות לדופן העמוד מבפנים.

"... לא בא לכאן," שמע הקָאזָאל קול לא מוכר של דורומאט, "אין יורש, ולא נראה שמישהו ירצה לתבוע לעצמו חזקה על אחוזה מקוללת."

"ואיך נדע שאין יורשים?" שאל קול אחר, עמוק ומחוספס מזה הראשון, "שושלת רור תמיד שמרה על מרחק מסתורין משאר השושלות. אולי נמצא לה איזה קרוב רחוק, כאן או באחת הערים האחרות?"

ערים אחרות? הקָאזָאל התמלא סקרנות. בכל ימיו כעבדו של טוּגוּט-אָרוּרוּד שמע אותו מזכיר לעתים נדירות בלבד אחוזות אחרות בעיר בָּאזזִיר, ומעולם לא שמע אותו מזכיר ערים אחרות. לתומו, היה הקָאזָאל בטוח שבָּאזזִיר היא עיר הדוּרוּמָאטִים היחידה, וסביבה כל הארצות שוממות, ערבות פרא ובהן בני אדם וחיות נאבקים אלו באלו על הישרדותם.

"האמן לי," אמר הקול הראשון, "אין יורשים לשושלת רור. בדקתי זאת לעומק."

"ואם יבוא מי ויטען לירושה בכל זאת?" שאל הקול העמוק, "לא תהיה לנו ברירה אלא להביא את העניין לבירור..."

"לא! לעולם לא ניתן לראשי הבתים להיכנס לאחוזה הזו. הם לא שמעו ממנה כמעט במשך שש שנים. אמרתי לך כבר, אף אחד לא מגיע לכאן."

"אני עדיין מתקשה להאמין שנוכל להמשיך בתוכנית המקורית בלי לעורר את חשדו של אף אחד..."

"הבלים. נמשיך כמתוכנן, ואם מישהו ישאל שאלות, נספר לו את האמת. אין יורשים. אני נשבע בהן צדק."

"את כל האמת? זה עלול לסבך אותנו בצרות."

"לא, מובן שלא," המתיק הקול הראשון בלחישה, "רק מה שמתבקש."

לפתע נתקף הקָאזָאל חרדה - אם הדוּרוּמָאטִימם ישתמשו בכשפים כדי לוודא שאיש לא מצוטט להם, לא היה לו ספק שהם ימצאו אותו גם בתוך קיר האבן. הוא ניסה לטבוע עמוק יותר בתוך הסלע, אך נעצר בדופן הרחוקה של העמוד - העמוד עצמו נחצב משחם אפור, בזמן שהסלע סביב היה גברו שחור. הקָאזָאל נתקע בקו התפר בין העמוד וגוף האבן שמאחוריו, ומשהבין שנלכד - ושאולי בתוך רגעים ספורים ייחשף מיקומו - עצר את נשימתו וצלל בקו ישר כלפי מעלה.

הוא לא שמע עוד את שיחתם של הדוּרוּמָאטִים. המעבר מעלה בתוך הסלע היה לו קשה ומכאיב מאוד, כאילו הוא נמחץ ונדחק בתוך ושט מאובנת של איזה נפיל קדמוני, נדחק בקושי כלפי מעלה, כולו תקווה שהעמוד יוביל אותו למקום כלשהו...

הקָאזָאל שלח את ידיו לגשש את דופן הסלע. פעם ופעמיים הוא חש בסלע אחר נדחק כנגדו, וכבר נמלא בהלה ופחד שיגיע לראש העמוד ויגלה אותו חתום מכל הכיוונים, עד שבבדיקה השלישית נדחקה כפו מחוץ לעמוד, והוא חש במרחב פתוח. הקָאזָאל עצר לרגע והקשיב ברוב קשב - הדוּרוּמָאטִים בקומה תחתיו לא נשמעו, ולא נשמע משהו שהתנועע בחדר לצדו. הקָאזָאל הוציא את האוויר מריאותיו בבת אחת ופרץ מתוך עמוד הסלע, גבוה יותר מעל הרצפה מכפי שתכנן - הוא מצא את עצמו נופל מגובה שני מטרים (שבעבור יצור נמוך כמותו היו גובה מאיים למדי) ומתגלגל על רצפת אולם בצורת פעמון. למרבה המזל, הרצפה לא הייתה מכוסה בשום חפץ, והקָאזָאל התרסק היישר על האבן. לא היה לו ספק שלו פגע גופו בעץ או במתכת היה שובר את שתי ידיו, אך הסלע תמיד קיבל אותו ברכות ובחמימות. הקָאזָאל התנשם והתנשף, סוקר את האולם סביבו - היה זה חדר שינה עתיק, שמעולם, בכל ימי חייו של הקָאזָאל, איש לא השתמש בו. הוא ידע היכן הוא נמצא, ומיהר לקום ולרוץ דרך מבוך המסדרונות.