להבות הגורל

4 במאי 1897, תחנת הכיבוי בפאסי, 15:45

שלושים וחמש דקות לפני הפיצוץ

זאב בלול תרנגולות... כמו בכל פעם שהייתה ללוסיל הברקה, היא שלפה את הפנקס והעיפרון כדי לרשום אותה. היא הייתה עיתונאית עצמאית שאפתנית בת עשרים ושתיים, וחשבה על כותרת מאמרה הבא, שבו תיארה את חוויותיה במחלקה הפסיכיאטרית לנשים בבית החולים סנט־אן. במאמר היא הוקיעה את הטיפולים הגרועים — שלא לומר מתעללים — שעברו המטופלות. כדי להיות כמותן, היא העמידה פני מטורפת והתאשפזה. האתגר הוסיף לה כבוד בקרב כמה מעמיתיה, אבל אחרים שקינאו בשיטותיה הנחושות, הזדעקו שזו בדיחה גרועה.

לוסיל דה מֶרמֶה הייתה בעצמה עלילת רומן. ב־1892 היא הייתה העוזרת והתלמידה של סברין, האישה הראשונה שניהלה עיתון — זעקת העם — ולאחר מכן הפכה למזכירתה הראשית.

לצידה למדה לוסיל עיתונאות, נכבשה ברוח הסוציאליזם וגילתה שיש בה תשוקה לאמת. היא התלוותה אליה לרומא כשליחת לה פיגארו, ואפילו השתתפה בריאיון שהעניק האפיפיור לאו השלושה־עשר לאפיפיורית של העיתונות הצרפתית. זה היה שיעור מלכותי בשאלות ותשובות שלוסיל חקקה בזיכרונה. סברין לא איפשרה לה להפוך לצדקנית, ולוסיל הכירה לה תודה על כך.

במסגרת הכנת כתבה, שהייתה בשלביה האחרונים, על חיי היומיום של יחידת הכבאים היוקרתית של פריז, פגשה לוסיל את מטאו, סמל בן עשרים ושש עם קריירה מבטיחה לפניו. מטאו לא היה גבוה, אבל היה חזק: האימונים היומיומיים באתלטיקה והתעמלות, הדרושים לתפקיד, הפכו את גופו לאתלטי ומפוסל כמו פסל של רודן. ואכן כשהביטה לוסיל בהערצה בשריריו של מטאו, היא חשבה על יצירה של רודן. מתיקות עצלה בשילוב עם חיבוקים חסונים הפכה אותו למאהב יוצא דופן. אין ספק שהשניים מצאו חן זה בעיני זו. לא תמיד אפשר להסביר הכול.

מטאו מצידו לא שאל את עצמו שאלות. לוסיל הרוותה אותו נחת מינית, והוא העריץ את מחשבתה החופשית ואת חירותה האישית. כל הנשים שהכיר לפניה נראו לו דהויות ומעיקות בתשוקתן הצרה להינשא, להקים משפחה ולחיות חיים קטנים ומסודרים. לו זה לא התאים כמובן, כיוון שאהב לנסוע ולהתבודד. עם לוסיל, לעומת זאת, לא הייתה שום אי־הבנה: היא לא הייתה מעוניינת במחויבות, ועוד פחות מזה בילדים.

מעל לכול אהב מטאו את תכונתה להקשיב בלי לשפוט. אולי יום אחד הוא יתוודה באוזניה על הסוד שלו... לפעמים הוא חש השתלבות מוחלטת עם הלהבות, וכבשה אותו תחושה מוזרה שהוא מתַקשר עימן. כיוון שחשש שמפקדיו ועמיתיו יחשבו שהוא לוקה בנפשו, לא סיפר לאיש שחש מבעוד מועד בדלֵקה באופרה, עוד לפני שפרצה. זה איפשר לו להגיע ראשון למקום ולמנוע את הגרוע מכול. יתרון נוסף: הוא הכיר את החלק האחורי של פריז כמו את כף ידו. את מאחורי הקלעים של האנדרטאות, של הבניינים ההאוסמנים החדשים, ואת אתרי הבנייה הרבים — תוצאה של מדיניות השיפוץ הגדול שלא נגמר. מטאו אהב את העיר שלו, והצטרפותו למקצוע יוצא הדופן הייתה מעין הצהרת אהבה יפה מאין כמוה — נכונות להציל את פריז ואת הפריזאים, או להקריב את החיים בתוך כך. הוא גילם להפליא את המוטו של הכבאים.

מטאו הצטיין בכל הנוגע לניהול סכנות: הצלה הייתה בלתי אפשרית ללא תגובת־נגד מרבית. טכנאי השריפות וההצלה המבריק הצטיין בעיקר במיידיות. לכישרון הזה התווספו גם עניין בהנדסה ופיתוח מִכשור חדש לכבאים. כולם הסכימו שהקריירה של האתלט הנחוש תהיה מזהירה.

לוסיל ומטאו היו במגורי התחנה. הוא הצליח להתחמק מאימון התעמלות כדי להצטרף אליה ולחבק אותה. לוסיל לא הורשתה לעלות למגורים, אבל מטאו וחבריו התארגנו כך שלכל אחד תהיה מידה של אינטימיות. בעולם הזה של גברים ואסונות, התאפיינה הקלילות בטעם ייחודי. אצל לוחמי האש הללו, שבחיי היומיום התרועעו עם המוות יותר מהראוי, היה הגוף חייב להתענג מפעם לפעם... הפיקוד עצם עין לנוכח מפגשים אינטימיים של הצעירים, ובלבד שהדבר לא יפגע ביעילותם. כך או כך, מטאו היה יקר מכדי שיוכלו לוותר על כישוריו. הוא ידע שכל זמן שלא יגזים, יוכל ליהנות ממעמד מיוחד. היום היה רגוע אחרי הכול, הבוקר הוא הציל ילד מטביעה. בקיצור, שגרה. הוא ולוסיל בסך הכול הוציאו לפועל את הביטוי הידוע, 'מנוחת הלוחם'.

הסקס איתה היה נטול סיבוכים. לדעת להקשיב לתשוקה שלה — אינטלקטואלית וגופנית כאחת — היה העיקרון שלאורו חיה ושהפכה לדרך חיים. היא אמנם לא הייתה אספנית, אבל תמיד היו לה שניים־שלושה מאהבים — 'לעולם אל תשימי את כל הביצים בסל אחד', נהגה סברין לומר לה. היא הייתה פוליאמורית בדיסקרטיות גמורה, אך בלי בושה. אבל כשהיה עליה לחיות בפרישות כדי להתרכז, לא התקשתה לעשות זאת, גם לאורך חודשים אחדים.

לוסיל תמיד משכה מבטים. רוב הגברים התקשו להישאר אדישים לתוויה העדינים, רעננות עורה ועיניה הגדולות, הירוקות כמו אגם בפסגת הר. פיה, ששוליו מודגשים באופן טבעי, הזכיר פִּיות איקונין, אבל בניגוד לחזותה לא היה בה שמץ מהקדוֹשה הטהורה.

"אם את נוסעת לחודש, אוכל לבקר אותך..."

מטאו דיבר תוך כדי ליטוף ישבנה. הוא היה יפה, רחב כתפיים, צנום ומגולח למשעי, ואת מקומו ברשימת המאהבים המצטיינים — רשימתה האישית והמחמירה של לוסיל — השיג בזכות התעניינות בלתי מסויגת בעונג הנשי, תכונה נדירה למדי אצל גברים. לוסיל חייכה אליו וקימרה את גבה, שקועה בסיפוק שלה. שניהם ידעו היטב שמפקדיו של מטאו לעולם לא יאפשרו לו להיעדר לכמה ימים. הם גם ידעו שכאשר לוסיל נוסעת מסיבות מקצועיות — היא התעקשה על כך, בימים שעצמאות 'המין החלש' הסתכמה בלא־כלום — עליה להישאר לבד כדי להתמקד בנושא הכתבה שלה. צמד המאהבים חלקו תשוקה מקצועית זהה: דאגה לחיי אחרים.

לוסיל שגדלה בפאסי ונהנתה מיתרונותיה, ירשה אמצעים ממשפחתה, אך במקום לחיות בנעימים השקיעה את קצבתה לטובת העבודה. היא נהנתה מהמותרות של תחקירים ארוכים שהסתיימו במאמרים לעיתונים היומיים המכובדים ביותר, שהופצו בתפוצה כלל־ארצית. כפמיניסטית, דמוקרטית וסוציאליסטית, היא התריסה באומץ מול אביה, הרפובליקאי האדיש, ברעיונותיה הפרובוקטיביים. האב רחש יותר מדי רוך וחיבה לבת הזאת (היחידה בין שישה בנים), שבעומק לבו הסבה לו גאווה, מכדי לקחת ברצינות את הדעות האנרכיסטיות המבישות שעליהן הגנה לעיתים. השכלה ומרדנות היו מצע טוב להצלחה...

מטאו, לעומת זאת, גדל בשכונת סנט־מֶדר. בנם היחיד של ולריה האיטלקייה ושל רמון, בורסקאי מלה בּיאֶבר וצאצא של מלח ספרדי. גון הקרמל של עורו היה פרי הכלאה מאושרת: סבו, אביו של רמון, פגש בדרך התבלינים בדרכו לזנזיבר את זֶליה. אישה שחורה כעץ הוֹבנה שמתה בלידת רמון. לפי האגדה המשפחתית, ירש מטאו את הריסים הארוכים של סבתו מהקצה השני של העולם, אבל עיניו הצוחקות היו של אמו האיטלקייה. מאביו הוא ירש את מבנה הגוף המוצק ואת העור הענברי, שלוסיל לא התעייפה מללטף. היא לא סיפרה לו שזו הפעם הראשונה שהיא רואה גוף אקזוטי בעירום, הפעם הראשונה שהיא נוגעת ברוך כזה, הפעם הראשונה שהיא טועמת עונג וחושניות כאלה. היא לא סיפרה לו שזה מוצא חן בעיניה. לוסיל לא הייתה מהסוג המשתפך, היא העדיפה מעשים על פני נאומים, וכיוון שלא אהבה הבטחות, נמנעה מהן בעצמה. זה התאים למטאו שהיה כמוה. יחסים כאלה היו נדירים למדי, ולא פלא שהמאהבים נקשרו זה בזה ונפגשו בשבועות האחרונים בקביעוּת ראויה לציון.

"תשתחרר," היא לחשה למאהבה בשעה שהתחבקו.

הוא נשך קלות את עורפה של העיתונאית היפה. הוא הרגיש כמה זה מוצא חן בעיניה. בכל פעם שנגע בה, הצטמרר גופה מכף רגל ועד ראש. הצעירה מצאה חן בעיניו והסבה לו עונג לא פחות משהוא הסב לה. קימוריה חישמלו אותו. כשהיה בתוכה הרגיש חי ושכח את תמונות האש והגוויות שאיכלסו את ימיו ולילותיו ככבאי. כיוון שלא ידע כמובן על מאהביה האחרים, חש יחיד במינו כשחדר לתוכה. הם התנשקו כדי לעצור את זרם הגניחות והרעידות הבלתי נשלטות.

מבטה העמוק, המואר באופן טבעי, נעשה עז עוד יותר כשהגיעה לפורקן, ובעיניה נצצו להרף עין להבות זהובות לוהטות. מאחר שהיה כבאי שמכבד את עצמו, היה בכך כדי להסעיר את מטאו יותר מכפי שהסכים להודות.