1
מילא אם מישהו היה בוגד בי פעם אחת, זה היה עליו. אבל לבגוד בי פעמיים... מה קורה פה, לעזאזל? איך בדיוק הצלחתי לתפוס את שני החברים האחרונים שלי בוגדים בי? לא, לא יחד. למרות שזה היה הרבה יותר פיוטי, ולפחות הם היו יכולים לשתף אותי או משהו.
המציאות הייתה הרבה יותר גרועה.
“וואו. איזה כיף להגיע באמצע הדבר הזה,״ הערתי בקול קשוח כשעמדתי בפתח חדר השינה של ג׳וש. ג׳וש והזונה חסרת השם צרחו ומיהרו להתנתק זה מזה על המיטה שלו, והמצעים הכחולים־כהים נפלו על הרצפה. עיניו החומות מצאו את עיניי ולשנייה קצרה אחת התאבלתי על אובדן המבט החם הזה, אבל אז שדה הראייה שלי התרחב והתמונה העצובה שלפניי סטרה לי בפנים.
החבר שלי בארבעת החודשים האחרונים בוגד בי. לא, תשכחו מזה. מי שהיה חבר טוב שלי בארבע השנים האחרונות, והפך לבן הזוג שלי לפני ארבעה חודשים, בוגד בי.
“אה, לא. בבקשה. אל תפסיקי בגללי. אני רק החברה שלו,״ סיננתי אל הזונה וניסיתי לשלוט בעצמי. ביום טוב הייתי ידועה כבחורה לוחמנית, ככה שזה היה שום דבר בשבילי.
השיער החום הכהה של ג׳וש היה פרוע מידיה של הזונה. תווי הפנים החדים שלו היו מעוררי רחמים, אבל עדיין יפים. בקושי העפתי מבט לכיוונה של הבחורה. שיער בצבע בלונד פלטינה היה הדבר היחיד ששמתי לב אליו. כנראה כי הוא היה בוהק מספיק בשביל לצרוב לי את הקרניות. קודם היא גונבת את החבר שלי ואז היא מעוורת אותי. ממש מעולה.
יכול להיות שכושר השיפוט שלי כל כך גרוע עד שאני לא מסוגלת לזהות את הבחורים הטובים מבין הרעים? לא. אני פשוט נוטה לבחור את אלה שלא מסוגלים להגיד לא לזונות. אתם מכירים את הטיפוס — צעירים שנראים טוב בצורה מטורפת.
“קינסלי! זה לא —״
“מה שזה נראה,״ סיימתי במקומו. “וואו, ג׳וש. אתה יודע שטריי אמר את אותו הדבר, אבל לא היה לו את הפרצוף המעונה הזה שיש לך עכשיו. באמת, כל הכבוד.״ מחאתי כפיים ונעצתי בו מבט נוקשה. מחיאות הכפיים שלי הדהדו בחדר סביבי ואז הבנתי שהגיע הזמן ללכת.
זה היה בחור אחר, בחורה אחרת, אבל אותה תחושה הפכה לי את הבטן והרגשתי שאני עומדת להתמוטט במקום. הסתובבתי, הרמתי אליהם אצבע משולשת ואז חזרתי אל הסלון כדי לקחת את התיק שלי.
שמעתי תזוזות ורטינות של מבוכה מאחוריי, אבל לא הסתובבתי.
“ג׳וש, לאן אתה הולך? עזוב אותה, לא סיימנו פה!״ אה, יופי, היא עדיין לא הגיעה לאורגזמה. אולי התזמון שלי לא היה כזה גרוע.
“קינסלי! חכי!״ צעק ג׳וש מאחוריי. נראה לו שאנחנו באמצע טלנובלה?
“ג׳וש, זה נגמר. אל תטרח,״ אמרתי והנחתי את רצועת התיק שלי על הכתף.
הוא שלח יד לאחוז בידי והייתי צריכה להילחם בדחף לתת לו אגרוף בזין. ברצינות, כל כך קשה להישאר נאמן? גברים פשוט לא מסוגלים לזה פיזית?
“קינסלי! אני אוהב אותך. אני אוהב אותך!״ הוא סובב אותי אליו, הידק את הסדין סביב גופו בידו הימנית ואחז לי בזרוע ביד השנייה. העיניים שלו היו פרועות ולרגע קצרצר האמנתי לו.
אוי אלוהים. הוא עשה את זה. הוא שלף את הקלף הזה. ואתם יודעים מה החלק העצוב? לא נראה לי אפילו שהוא עשה לי קטע. נראה לי שהזין האומלל באמת חשב שהוא אוהב אותי.
“טוב, אם ככה אתה מראה אהבה, אני פוחדת לחשוב איזה דברים אתה עושה בשביל ההורים שלך.״
“בבקשה, תקשיבי לי. אין לזה שום משמעות.״
לא הקשבתי. כבר הקמתי חומה בינינו. “תודה, ג׳וש. תודה שהרסת את היכולת שלי לתת אמון, ככה שלאף אחד שיגיע אחריך לא יהיה שום סיכוי.״
ג׳וש גנב חתיכה נוספת מהלב שלי, את התמימות שלי, את הנאיביות, ומחץ אותה תחת הגוף החטוב במידה מושלמת שלו. כשפגשתי אותו כבר התחלתי להיות מותשת מכל תהליך היציאה לדייטים. טריי, שהיה החבר שלי במשך חצי שנה, כבר בגד בי. במקרה הוא גם היה זה שלקח את הבתולים שלי. (אני יודעת, אני יודעת. חייבים להכין כרטיס ברכה לחוויה הזאת כי היא כל כך קלישאתית. “אופס, מצטערים שהאהוב שלך מהתיכון לא מסוגל לסגור את הרוכסן... הנה גור חמוד עם עניבת פפיון.״)
אבל עכשיו? עכשיו הייתי במרחק עשרים קילומטר בערך מעבר למותשת. הגיע הזמן להחליף את בגדי המעצבים שלי בשמלות בגזרת אוהל ונעלי בית. אולי אוכל להצטרף לקבוצת תמיכה לגרושות מעל גיל חמישים. אתם יודעים, הנשים האלה שמחליטות שהן לא זקוקות לגברים כדי להיות מאושרות. הן פשוט יסרגו, יטוסו לטיולים מאורגנים לקאריביים ויגידו דברים כמו, “אני תמיד רציתי שנצא לאכול, אבל ג׳ף התעקש שאני אבשל לו. עכשיו אני יוצאת לאכול כל ערב, לעזאזל!״
הבעיה היחידה: אני בת שמונה־עשרה. הן בטח יחשבו שאני סתם היפסטרית שמנסה להתנהג בצורה אירונית.
שיהיה, אני אחשוב על משהו.
ג׳וש המשיך לקרוא בשמי כשיצאתי מהדירה שלו. היה בי צד ענקי שרצה להרוס כל מה שנקרה בדרכי, אבל הוא עמד לעבור דירה למחרת וזה נראה לי לא בסדר לדפוק את בעל הבית שלו. אז פשוט הטלתי את השיער החום שלי מעבר לכתף ונהניתי מהעובדה שהרגליים שלי נראות מטורף בג׳ינס הקצרים האלה.
תמשיך לצרוח, ג׳וש, אבל אני לא מסתובבת בחיים.
סתיו שורץ דובר (בעלים מאומתים) –
אם היה אפשר לתת 0 כוכבים הייתי נותנת. אכזבה אכזבה אכזבה. רדוד, כתוב בצורה ילדותית, רק ראה אותה וכבר נישק אותה. גרוע ממש. לא מתאים להוצאה הזאת.
נועם מזרחי –
ממש עפתי על הספר, הוא מעניין וכתוב בו, לא יכולתי לעזוב אותו
מעיין אליאס (בעלים מאומתים) –