פתח דבר
החומרה והזעקה
כל מי שעברה את זה יודעת כמה זה כואב... שלום לכל שותפותי ושותפי (כן, גם בני זוגנו בעסק...) לצרה.
אני ב"ה כבר מאחורי זה, וילדתי שני ילדים מאז... אך עוד זוכרת את ההתמודדות הקשה האמונתית והפיזית...
רציתי לשתף אתכם במה שכתבתי באותם ימים קשים, שאינני יכולה לשכוח... כבול בתוך מסגרות שאינן מאפשרות - הגוף כפוף... מוגבל. נתון למרותו של זמן שאינו מתחשב במה שמעבר ובמה שמעל... והכאב אינו שם לב אינו מתעכב. כאב על הזדמנות לאושר שלא נוצלה על הזדמנות לתשוקה לאהבה שלא תבוא על סיפוקה, למרות שהיא בשלה וכל כך מחכה. הכאב, כשהוא בסיס ליצירה, להתפתחות, מתקבל בהשלמה...
אך כאב ממוסגר, עקר, בלתי נסבל לנשמה. הגוף כפוף, כבול, בתוך תסכול.
מאמינה מאוד!1
לאחרונה פנתה למרפאתי אישה המנסה זמן רב להרות ללא הצלחה. בירור פוריות מלא שעברה הראה שמצבה הקליני תקין, ואף על פי כן ולמרות כל המאמצים היא לא הצליחה להרות. בשיחה עמה היא נשמעה נואשת ומתוסכלת:
כבר שנתיים שהמחזורים שלי הם כל 24־25 יום. יש לנו ברוך השם כבר שלושה ילדים, ואנו מעוניינים מאוד בילדים נוספים. אני יודעת לזהות במדויק את יום הביוץ שלי, והוא תמיד מוקדם - ביום ה־10 או ה־11 למחזור. לי יוצא תמיד לטבול ביום ה־12. פניתי כבר למספר רבנים, ואף אחד לא הסכים שאטבול ולוּ יום אחד קודם. במקום זה הם הציעו לי לקחת הורמונים לדחיית ביוץ. אני לא רוצה לקחת הורמונים שעלולים לגרום לי נזק. רב אחר הציע שניקח את הזרע של בעלי ונזריק לי אותו ביום הביוץ. אני ממש לא רוצה ילד שנולד בדרך של אוננות בשילוב בדיקה גינקולוגית... אני רוצה שילדַי ייווצרו בדרך הטבעית!
זעקה חרישית זו איננה היחידה שנשמעה בין כותלי מרפאתי; כמוה מגיעות אלי כמעט מדי יום נשים הסובלות מתופעה ייחודית ליהדות, הידועה בשם "עקרות הלכתית". הקושי להרות במקרים אלו אינו נובע מעקרות קלינית אמתית של האישה או הגבר, אלא מדיני הטהרה כפי שהם נוהגים בימינו. אם התורה ציוותה על שבעה ימי נידה בלבד לכל אישה המדממת במחזור החודשי, והוסיפה רק במקרים חריגים ('זבה גדולה') הרחקה נוספת של שבעה ימים נקיים לאחר גמר הדימום, הרי שלאחר חורבן בית שני והיציאה לגלות החמירו על עצמן בנות ישראל לשבת על כל טיפת דם שבעה ימים נקיים2 כדין הזבה. חומרה זו, המוכרת בשם "חומרת רבי זירא" (או: "חומרא דרבי זירא") או "חומרת בנות ישראל" התקבעה במסורת ישראל כנורמה הלכתית שאין לערער עליה, ונקשרו לה מנהגים, אמונות והלכות רבות.
ספר זה מבקש להציע חשיבה מחודשת על חומרת בנות ישראל, לנוכח השלכותיה החמורות רחבות ההיקף הנוגעות לרבים בעם היהודי, אשר הדיבור עליהן הושתק במשך השנים עד למצב שבו החומרות הפכו למובנות מאליהן ולבלתי ניתנות לשינוי.
התוצאה העיקרית והישירה של חומרה זו, אשר כאמור עוררה את תשומת לבי כרופא המטפל בנשים ודחפה אותי לחקור את הנושא, היא ההרחקה שמטילה החומרה על בני הזוג - כשבועיים בכל חודש - במקום שבוע אחד כנדרש בתורה. בזכות ההתקדמות העצומה שחלה ברפואה ובמדע, אנו מבינים היום כי נשים רבות שנחשבו במהלך הדורות "עקרות", ואולי בשל כך גם גורשו מבעליהן, פשוט החמיצו את יום הביוץ שלהן ולכן לא הרו. רבבות ואולי מיליונים של ילדים יהודים לא נולדו, הם וצאצאיהם וצאצאי צאצאיהם עד סוף הדורות; בתים רבים נהרסו, וזוגות רבים עברו סבל מתמשך. נוסף על כך, התוספת המלאכותית של "שבעה נקיים" מדי חודש משבשת את תפקוד האישה ומרחיקה אותה מעצמה ומבעלה דווקא בתקופה של שיא התשוקה המינית, והבדיקות הפנימיות המרובות גורמות לה נזק גופני ונפשי רב. בהיבט הציבורי הרחב יותר אנו מוצאים כי זוגות רבים בימינו אינם יכולים לעמוד בגזֵרה זו דרך קבע ולהתנזר כמחצית החודש, והם דוחים בשתי ידיים את דיני הטהרה. כך נמצא שבמקום להרבות טהרה בעם ישראל - גורמת חומרה זו לתוצאה הפוכה: זוגות רבים מכלל העם היהודי אינם יכולים במציאות ימינו לעמוד בהרחקה של כשבועיים כל חודש, והם עוברים על איסורי תורה שעונשם כרת ואף חמור מכך, ועם ישראל הולך ומתרחק מדיני טהרת המשפחה, ששמרו על קדושתו.
לכאורה הביאו עמם המדע והרפואה פתרונות חלקיים למצוקת העקרות ההלכתית (אך לא למצוקות האחרות שהוזכרו). אולם המחיר הוא שנשים בריאות לחלוטין, שיום הביוץ שלהן חל בימי ההרחקה, מולעטות בהורמונים העלולים לסכן את בריאותן ואת חייהן. לחלופין, לעתים אף נעשה שימוש בידע מתקדם מתחום הפוריות, והנשים מוכנסות להיריון בהזרעה מלאכותית, כאשר הזרע מושג בדרך של אוננות הבעל, והאישה צריכה לעבור בדיקה גינקולוגית פולשנית. "פתרונות" אלה מבטאים בעיני כשל מוסרי וערכי, איבוד השכל הישר והתרחקות מרוח התורה.
כאבן ותסכולן של הנשים הביאו אותי ואת מדריכת הכלות רבקה שמעון לפרסם בעיתון הצופה, בערב שבת פרשת לך־לך התשס"ז, מאמר הקורא לחשיבה מחודשת בנושא.3 המאמר עורר הדים ותגובות רבות,4 ונראה שקלע למצוקה של זוגות רבים, בד בבד עם פגיעתו ב"בטן הרכה" של רבנים שחרדים לשמירת הלכות הטהרה כפי שהן נוהגות כיום. עובדת היותי רופא נשים ולא איש הלכה או תלמיד חכם קוממה עלי רבים, שראו בהעלאת נושא זה חוצפה ופריצת טאבו אסור. זהו אפוא המקום להבהיר שלא להעז פנים ולהחציף נגד ההלכה אני בא; ההפך הוא הנכון. חלקים גדולים מהתוכן ההלכתי המובא בספר זה נכתבו או נערכו בידי אנשי הלכה המעוניינים אף הם בהעלאת הנושא, אך מטבע הדברים אינם חפצים בחשיפת שמם בהקשר זה. ברוח חז"ל, שידעו לשנות או לבטל מנהגים ואף דיני תורה, כאשר הבינו שהדבר גורם לתקלה לציבור - חובה גם עלינו לתקן. מתוך כבוד עמוק ומחויבות לדת ולחכמי ישראל אני קורא לרבנים להטות אוזן קשבת למצוקות אלה, לפעול בכלים ההלכתיים העומדים לרשותם כדי להחזיר למקומו את דין התורה, ולהקל במקרים הנדרשים כדי למנוע את הבעיות החמורות שספר זה מפרט.
ספר זה פונה גם לציבור הרופאים, כדי שיהיו מודעים אף הם להקשר הרחב של אותן נשים שמגיעות אליהם בשליחות הרב לקבל הורמונים או טיפולי פוריות אחרים. בטרם ימהרו לשתף פעולה, מוטב שיַפנו את האישה למקורות המפורטים כאן ויעירו את תשומת לבה לאפשרויות הנוספות העומדות לפניה, בין אם בהתייעצות הלכתית ובין אם בלימוד עצמי מעמיק של הנושא והסקת מסקנות אישיות.
מלבד פנייתו לרבנים ולרופאים, מבקש ספר זה בראש ובראשונה "להתנחל בלבבות" הציבור הרחב שומר ההלכה, אך גם זה שמבקש לשמור על דיני הטהרה במשמעותם המקראית וללא ההחמרות המאוחרות. רגע לפני הייאוש והוויתור הכולל על דיני הטהרה המייחדים את עם ישראל בכל הדורות, מוצע כאן פתח צר של תקווה וסיכוי להמשיך לשמור על הבית היהודי בטהרתו ובשלמותו, לחיות חיים של שמחה ואהבה, מבלי להתרחק ממקורות האמונה והדת. גרעין העם הוא התא המשפחתי, איש ואשתו. שמירת טהרת הבית היהודי עשויה לחולל תמורות במעגלים רחבים הרבה יותר ולהחזיר את העם כולו לתורה. הספר מבקש אפוא להחזיר את "היום השמיני" כיום של איחוד בין איש לאשתו, יום של שמחת הזוג. זאת חנוכת הבית היהודי מחדש מדי חודש בחודשו.
שמו של הספר, להחזיר טהרה ליושנה, מבטא בעת ובעונה אחת הן את מהפכנותו הן את שמרנותו. הספר קורא להשיב למקומה הראוי את מצוות הנידה; להשיב את דין התורה המקורי, שהיה נהוג במהלך כל השנים שבהן ישב עם ישראל בארצו, הדין המבדיל בין דם הנידה לדם הזבה, בניגוד לחומרה שקיבלו על עצמן בנות ישראל בגלות, החומרה המאחדת את דין כל הדמים כחמור שבהם. אלא שקריאה כזאת להשיב דבר לקדמותו איננה קלה ליישום, שכן תקנה שהותקנה ומנהג שפשט קשה לבטלם, מה גם שתחום טהרת המשפחה זוכה על פי רוב ליחס מחמיר וקפדני במיוחד. לפיכך הגישה שמציע ספר זה היא בגדר מהפך ושׂחייה נגד הזרם הכללי. זאת כדרכן של מהפכות שנוצרות מלמטה, והמציאות בעזרת השם תשתנה בזכות כל אותם אנשים ונשים המונחים על ידי השכל הישר ודבקים בתורה וברוחה.
חשוב לציין כי החשיבה המחודשת בנושא זה חודרת לאִטה לתודעת הציבור. נשים לא מעטות, השומרות קלה כחמורה, מאסו בעצות שעיקרן הלעטת גופן בהורמונים או הזרעתן באופן חיצוני. נשים אחרות, אף הן משומרי אמוני ישראל, מאסו בהרס ההולך ומתמשך של שלום הבית והרוגע הזוגי המתחולל לנגד עיניהן, ובהמשך האחיזה בהנהגה לא טבעית זו המנוגדת לתורה ולטבע האדם. בראותן "כי אין איש", החלו לנקוט פעולה באופן עצמאי, הן ובני זוגן, ולקחת לידיהן את האחריות לחייהן ולבריאותן. לאחר ההתעוררות המתחילה מלמטה, תחל ללא ספק גם ההתעוררות מלמעלה והדברים יקבלו גושפנקא הלכתית. יוקמו מכוני הדרכה חדשים לזוגות, לחתנים ולכלות, והעם ילמד מחדש באופן מודרך ומושכל את דרכי טהרת הבית הישראלי כפי שציוונו הבורא. אסור לחשוש! צריך להאמין ולבטוח! יש לפתח את חירות המחשבה ולקחת אחריות אישית על החיים. כך ייפתח הפתח לקבלת החלטות אמיצות ונכונות, ולהכרעה אישית וזוגית שתקרין בסופו של דבר לטובה על העם כולו.
לאורך כל הספר ננסה להראות שוב ושוב כי במציאות בת ימינו ההחמרה היא דווקא לחזור לדין הטהרה המקורי ולטבול מדי חודש בחודשו בליל היום השמיני מתחילת הווסת, במקרה שהדמם אכן פסק. נחזור ונראה כי מי שמחמיר בשבעה נקיים - מקל ב"פרו ורבו" וב"שלום בית". ומי שמחמיר בחומרה שספק אם היא אפילו מדרבנן - מקל בהרחקת העם מטהרתו ומקל בעבֵרות דאורייתא, שעלולות לנבוע ממנה במציאות בת ימינו, עברות שעונשן כרת ואף חמור מכך. לא להקל באנו כי אם להחמיר. אך באנו להחמיר בדברים שהעם זקוק להם: פרו ורבו, שלום בית, קירוב איש לאשתו, כבוד האישה, וקירוב כלל עם ישראל לתורה. מתוך כל אלו נזכה להגיע, ברצון ה', גם לעבודת ה' אלוהינו בשמחה ובטוב לבב, כפי שציוונו הקב"ה.
לסיום הקדמה קצרה זו אבקש להציג תגובה אחת מני רבות שקיבלתי לאחר פרסום מאמרי בנושא זה בכתב העת דעות (סיון תשס"ז),5 ונדמה לי שהיא מבטאת רחשי לב של נשים רבות:
לד"ר דניאל רוזנק,
...ברצוני להודות לך ולחזק את ידך. אני נשואה כמעט חצי שנה, ואני מוצאת בתוכי המון זעם, כאב ועלבון כלפי אלוקים, כלפי הרבנים וכלפי בנות ישראל שקיבלו על עצמן את הלכות הנידות שכיום אני מקיימת. גם לי יש מחזור קצר (21־28 יום, אך רק לעתים רחוקות הוא מתארך אל מעבר ליום ה־26). עובדה זו יוצרת המון מתח סביב נושא ה"הפסק" וה"נקיים", המון בכי, לחץ, וריצות לרבנים עם "עדים"6 שונים. בעבר חשבתי שהפעם הראשונה שתהיה לי "בדיקה פנימית" תהיה לפני הלידה, והייתי מוכנה להתעקש על זה. עכשיו, אחרי חצי שנה של נישואין, הספקתי להגיע שלוש פעמים ל"בודקת טהרה", ללא סיבה מלבד העובדה שאני לא מוכנה לוותר על יום אחד של היתר. מיותר לפרט את המתח שנוצר בבית כתוצאה מזה, ואת הכאב שלי ושל בעלי שעומד מנגד חסר אונים. כשלמדתי לקראת החתונה, נשבעתי לעצמי שאעשה כל דבר על־מנת להיות עם בעלי כמה שאפשר, גם אם זה כולל להגיע לרבנים עם שאלות אינטימיות, גם אם זה כולל להגיע ל"בודקות". לאחרונה החלטנו שאנחנו לא יכולים להמשיך כך יותר וקבענו תור לרופאת נשים, מתוך הנחה שהיא תיתן לי גלולות כלשהן. אחרי קריאת המאמרים, ברור לי שאני לא מוכנה לקחת גלולות בשום אופן, וההחלטה "לעשות כל דבר בשביל להיות יחד" מקבלת כיוון חדש. איני רואה סיבה לקבל טיפול תרופתי או להיות מורחקת מבעלי במשך שני שלישים מחיי. החלטנו שאחרי התור, כשנשמע מהרופאה מה יש לה להציע, נפנה לרב שלנו ונדרוש פתרון (ומשם הלאה לרבנים אחרים במקרה הצורך).
יסלח נא לי הקורא על ריבוי החזרות בעניינים השונים הקשורים לביסוס הטענה העיקרית המועלית על גבי דפי ספר זה. נושא החזרת דין הטהרה למקורו נדון מהיבטים שונים בפרקי הספר, ולפיכך מתעורר לא־אחת הצורך לחזור על טענות ונקודות שכבר הועלו בהקשרן החדש.
יהא נא ספר זה מצע להעלאת רחשי לבם ודבריהם של רבים וטובים מעם קדוש, כפי שבאו לידי ביטוי בשיחות אישיות ובשיח הציבורי מעל דפי הביטאונים השונים ובמאמרים באינטרנט. ראוי קול זעקתם להישמע, וראויה מצוקתם להיענות.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.