פרק 1
צ'ינו
"תודה שהבאת אותי עד לכאן," אומרת אמל1 כשאנחנו יוצאים משערי שדה התעופה.
אני מסתכל עליה בחוסר הבנה. "לאן את הולכת?"
"אני לא יודעת, אני מניחה שאצטרך למצוא את דרכי."
"ואת חושבת שאתן לילדה בגילך למצוא את דרכה לבד בניו יורק? יש לך משאלת מוות?" ההחלטה הגרועה בחיי הייתה להביא את הילדה הזאת איתי לקולומביה מספרד. היא הצילה את חיי כאשר טיאגו2, הבוגד המזדיין, טמן לי פח וניסה להעלים אותי, ומאז הפכה לעול, משתרכת אחריי כמו זנב. אין לי זמן לשטויות, אבל המצפון שלא ידעתי שיש לי מקשה עליי לבעוט בה לכל הרוחות.
"אני יכולה לדאוג לעצמי."
"תיכנסי לרכב," אני פוקד, צועד לכיוון הג'יפ הממתין לי ומתיישב לצד הנהג. היא מהססת, אך מתיישבת במושב האחורי. אין לה ברירה; אין לה מושג איפה נחתנו או איך יוצאים מכאן.
לפני מעט יותר מחודש פרנקו טורנטיני ואני נאלצנו לשתף פעולה כדי להציל את חייו של אנחל. אם טורנטיני לא היה מגיע בזמן, היינו מאבדים אותו. עצם המחשבה על כך מעבירה צמרמורת בגופי. אנחל הוא כמו אחי, בן המשפחה היחיד שיש לי. לאחר מה שקרה אנחל החליט לפרוש מעולם הפשע ולהתחיל חיים חדשים לצד אשתו, אלמה. לא נותרה לי ברירה אלא להיענות להצעתו של פרנקו ולהצטרף אליו, לבנות את חיי מחדש.
לפי איך שזה נראה הבעיות של פרנקו עם המשפחה שלו חמורות מאי פעם והוא זקוק למישהו שיעזור לו לפעול מאחורי גבו של אביו. הוא רוצה להגדיל את הונו ואת כוחו, להוכיח לאבא שלו שהוא לא צריך אותו.
מעבר לכך, אם להיות כן עם עצמי, הייתי צריך להתרחק מאנחל. מאז החטיפה הוא בלתי נסבל. הבחור לא מסוגל להיעזר באחרים גם כשמצבו הרפואי מחייב את זה, הוא חייב להיות בשליטה וזה הוציא את כולנו מהדעת.
אני לא יודע איך אלמה סובלת אותו. הבחורה קדושה.
"לאן נוסעים?" אני שואל את הנהג.
"לאיטליה הקטנה. פרנקו יפגוש אותך שם," הוא עונה באנגלית. אצטרך להתרגל לשפה. זאת הפעם הראשונה שאני מודה לאנחל על כך שלא ויתר והכריח אותי ללמוד אנגלית. הוא צדק, הכוח שלנו נמצא בידע.
הנהג עוצר ברחוב סואן במרכז איטליה הקטנה. הבניינים ישנים, אבל אין לי ספק שזה אזור מרכזי. אנחנו יוצאים מהרכב והנהג עוזר לי עם המזוודות. אנחנו סוחבים אותם לתוך הבניין ואני מופתע לגלות מעלית ישנה. הוא מרים את הסורגים ואנחנו נכנסים.
"הדבר הזה בטוח?" אני שואל בהיסוס.
"אתה יכול להיות רגוע," הוא מבטיח.
אנחנו יוצאים מהמעלית בקומה הרביעית וסוחבים את המזוודות אל הדירה שנמצאת מימין. הוא פותח את הדלת ומדליק את האורות. אני נכנס ומסתכל סביבי בחיוך. ידעתי שטורנטיני לא יאכזב אותי.
הדירה מודרנית ומשופצת, לא גדולה מדי, אבל בהחלט מספיקה. בזמן שאמל נכנסת בהיסוס לדירה, אני מניח את המזוודות ומסתובב בין החדרים, בוחר לעצמי את חדר השינה הגדול ומניח את המזוודות למרגלות המיטה.
אני פותח את הארון, ממשש את הקיר ומוצא את הגומחה הקטנה, בדיוק כמו שפרנקו הורה לי. אני לוחץ על הפאנל והוא נפתח. אני מוציא מהגומחה שבקיר את האקדח המוסתר בה, תוחב אותו לחגורת מכנסיי ומצטרף אל הנהג ואל אמל בחדר המגורים.
אמל קפואה במקום. לפעמים אני חושב שהיא כמו כלבלב קטן, אם לא נותנים לה הוראות, היא לא פועלת.
"תארגני את הדברים שלך בחדר השינה שנמצא משמאל למסדרון. בינתיים אזמין לנו פיצה."
היא ממהרת לברוח אל המסדרון. הנהג צוחק. "מי זאת?"
"הזנב שלי. איך קוראים לך?" אני נכנס למטבח, פותח את המקרר ומחייך. טורנטיני דאג לדבר החשוב ביותר. אני שולף שני בקבוקי בירה ומציע אחד לבחור.
"לוקה ברילוצ'י."
"ומה תפקידך בכוח?" אני מתיישב על הספה ומדליק סיגריה.
"יד ימינו של טורנטיני." גם הוא מדליק סיגריה ומתיישב על הכורסה.
נקישות נשמעות בדלת ולוקה ניגש לפתוח. אני נעמד כאשר פרנקו נכנס, ולוחץ את ידו.
"מה דעתך על המקום? הדירה לא גדולה במיוחד, אבל השכונה מפצה על כך." הוא מסתכל מסביב. זה בוודאי הביקור הראשון שלו בדירה.
"היא מספיקה לצרכיי. נדבר על עסקים?" אני שואל.
פרנקו מחייך. "ישר ולעניין. יש לכם קטע, הקולומביאנים. זה מוצא חן בעיניי." הוא מתיישב על הכורסה הפנויה, מפשק את רגליו, נשען לאחור וממשיך לחקור את חדר המגורים. הבן־זונה לא היה מסתדר בדירת שני חדרי שינה וחדר מגורים. הוא מורגל מדי לארמונות.
"נצטרך לשמור על פרופיל נמוך. אף אחד לא אמור לדעת שאתה כאן עד שיגיע הזמן הנכון," פרנקו מבהיר.
"אני הסוד המלוכלך שלך, טורנטיני?"
"אל תיקח את זה אישית. אם ידעו שאתה כאן לא נוכל לפעול בחופשיות. אני מניח שגם לא יאהבו לדעת שפיתחתי קשרים עם קולומביאנים טהורים, מקולומביה."
"המשפחה שלך לא יודעת שבזכות הקולומביאנים הטהורים הבעיות שלכם נפתרו?"
"אין להם מושג. לא סיפרתי להם על הקשר עם נבארו. שמרתי על הקשר הזה בסוד כדי לפעול בשעת הצורך, והשעה הזאת הגיעה. אין לי סבלנות יותר, הגיע הזמן להשתלט על העסקים ולפתוח ארגון שיפעל במקביל למאפיה."
"תן לי להבין. נמאס לך לחכות לרגע שבו אבא שלך יפנה את הכיסא אז החלטת לצאת נגד המאפיה?" אני נשען לאחור על הספה. האיש הזה משוגע יותר ממה שחשבתי.
"לא בדיוק. המאפיה היום היא לא המאפיה של לפני שלושים שנה. אבא שלי הציב הרבה גבולות ואני רוצה לפרוץ אותם, לעסוק גם בתחומים שהוא מתעב. ברגע שהוא יחליט שהתחת שלו התעייף מלשבת על כס המלכות, הרשת כבר תהיה מוכנה והשליטה תהיה מלאה. אחזיר את המאפיה לגדולתה, אשקם את כוחה ואת המוניטין שלה."
"ומה יקרה אם אבא טורנטיני יגלה על התוכניות שלך וינשל אותך מכס המלכות?"
"אז נוריד את המאפיה," הוא עונה בהחלטיות.
"התחלת לפעול? יש לך כיוון?" אני מוודא שלא מדובר בדיבורי סרק ושיש לו ביצים לצאת נגד המשפחה שלו, המאפיה האיטלקית.
"יצרתי קשר עם הרוסים. הם האויבים הגדולים של המאפיה, וגם שולטים בשוק הנשים. פתחתי כבר מקום אחד בברוקלין, והתוכנית היא להתרחב בתחום. זונות מכניסות כסף."
"לא מספיק. כלי נשק וסמים הם הכוח," אני אומר, "ואנחנו צריכים להתרכז בזה. אנחנו צריכים לצבור הון התחלתי שיעזור לנו לתקוף בכל החזיתות ולהשתלט על רוב השטחים בניו יורק. לאחר מכן השמיים הם הגבול וארצות הברית גדולה."
חיוך מרוצה מופיע על פניו של פרנקו. "אלה הדברים שרציתי לשמוע."
"יש בעיה," לוקה אומר.
"בעיות יש בשפע, אנחנו צריכים פתרונות," אני עונה.
"איך נכניס סמים אם האיטלקים, הרוסים והאירים מחזיקים ברוב האזורים בניו יורק? אנחנו לא חזקים מספיק כדי לפתוח במלחמה עם הרוסים או עם האירים."
"לפתוח מלחמה עם הרוסים זאת תהיה התאבדות," אני מודה. אפילו אני לא דפוק מספיק כדי לפתוח במלחמה כזאת. "אבל האירים הם סיפור אחר. בואו נתחיל בעבודה ונראה מה קורה ואיך אנחנו מעיפים אותם מהדרך. נייבא סמים מקולומביה ונפיץ ברחובות. אף אחד לא יוכל להתחרות באיכות או במחירים שלנו."
"לוקה יעמוד לרשותך," אומר פרנקו, "יש לו את הקשרים ואת האנשים. בינתיים אני צריך לשמור על פרופיל נמוך כי אסור שהמאפיה תגלה על הפעילות שלנו לפני שנהיה מבוססים בשטח. אנחנו לא רוצים שישימו לנו רגליים."
פרנקו מדליק סיגריה. אמל יוצאת מחדר השינה וקופאת במקומה, מסתכלת על לוקה ועל פרנקו וכעבור רגע נעלמת בחזרה לתוך החדר.
"מה היא עושה כאן? חשבתי שנפטרת ממנה," פרנקו שואל בקשיחות, "היא עומדת להיות הסחת דעת?"
"היא כאן עד שאמצא עבורה מקום אחר להיות בו. הבחורה הצילה את החיים שלי, אני לא יכול לזרוק אותה לרחוב," אני מבהיר.
"איפה המשפחה שלה?"
"אין לי מושג. האמת, אני סקרן מאוד לדעת איפה הם. לדעתי היא ברחה."
"מה מסקרן אותך? בטח לא הרשו לה לצאת בלילות." לוקה צוחק.
"יש בסיפור הזה יותר. הבחורה הזאת מגיעה מרקע של כסף ולדעתי היא עברה הרבה בחיים. היא ידעה איך להוציא ממני קליע ולתפור אותי, שכנעה את השוטרים שהיא לא יודעת כלום, התגנבה לחדר השינה כדי להוציא ממנו את הציוד שלי ולא התרגשה כשראתה גופה. היא הייתה נואשת לברוח עד כדי כך שעלתה איתי למטוס אף שהיא לא מכירה אותי בכלל. אני לא יודע, היא מסתירה משהו רציני."
"תתחיל לחקור. אנחנו לא צריכים בעיות, ויש לי הרגשה שהבחורה הזאת היא בעיה," פרנקו קובע וקם ממקומו, צועד לכיוון הדלת. "דאגתי לך לרכב, הוא ממתין לך למטה," הוא נזכר וזורק לעברי את המפתחות לפני שעוזב. אני מסתכל על הסמל של ה'אאודי', לבחור יש טעם טוב.
אמל
"אמל!"
קריאות רועמות נשמעות ברחבי הבית, מרעידות את גופי. אני יושבת בפינת החדר, מחבקת את ברכיי.
"אמל!"
קולו מקפיץ אותי. הוא פותח את הדלת בתנופה והיא מתנגשת בקיר. מה חשבתי לעצמי? ידעתי שהוא ימצא אותי, הוא תמיד מוצא.
"מה את עושה כאן?"
הוא יורק את המילים בזלזול, אגלי זיעה מבצבצים על מצחו. אני לא עונה, משפילה את מבטי אל נעליו המבריקות. הוא מתקרב אליי בצעדים מהירים ותופס בשערי בחוזקה, גורר אותי על הרצפה לכיוון הדלת. אני לא צועקת, לא נלחמת בו. הוא בכל מקרה ינצח.
"את תלמדי לא להמרות את פי! את תלמדי להתנהג!"
הקרקפת שלי בוערת, ברכיי משתפשפות בשטיחים. דמעות נופלות מעיניי, אבל אני לא משמיעה קול. הוא אוהב לשמוע אותי סובלת, הוא אוהב לשמוע אותי מתחננת, אך לא אתן לו את העונג. הוא פותח את דלת חדרו וזורק אותי פנימה. אני שולחת את כפות ידיי אל ראשי ומשפשפת את הקרקפת, מנסה להקל על הכאב החד. עיניי נעוצות בכפות ידיו הפותחות את אבזם חגורתו.
"אימא שלך המקוללת פינקה אותך מדי, אבל אל דאגה, אני אלמד אותך להיות צייתנית."
הוא מתענג על כל מילה. אני לא סותרת אותו ומבינה שזה גזר הדין שלי, העונש שלי על כך שנולדתי אישה. הוא מניף את החגורה ואני מתכווצת כשאני מרגישה את הצריבה החדה בגבי. האבזם חותך את עורי, מאיים לשבור את עצמותיי.
אבא לא ממתין, מניף את ידו פעם נוספת ומצליף חזק יותר. אני לא מצליחה להתאפק וצורחת בקולי קולות, מושכת בשערי, נושכת את שפתיי ומתפללת חרישית לאללה שישמע אותי, שיעצור אותו, שיציל אותי.
אני מסתכלת על השתקפותי בראי ובוחנת את הצלקות המכוערות שעל גופי. דמעות נופלות מעיניי. ברחתי מעלי ומאבא ונפלתי בידיו של צ'ינו.
צ'ינו לא שונה מהם. הוא פושע, בדיוק כמוהם, ולא רחוק היום שבו יחליט להפוך אותי לשפחה שלו. אהיה חייבת לברוח, לא אתן לו להחזיק בי שבויה בבית הזה.
אני פותחת את התיק ושולפת קפוצ'ון, לובשת אותו ויוצאת, מקווה שהגברים כבר לא שם.
את פרנקו טורנטיני הכרתי כבר במדיין, קולומביה. לא החלפנו מילה, אבל לא הייתי צריכה לדבר איתו כדי להכיר אותו. אני מכירה את הטיפוס. הוא מקרין רוע בדיוק כמו אבא ואני מעדיפה להיות רחוקה ממנו וממבטו הקר והמשתק.
את הבחור השני אני לא מכירה. כשיצאנו מהטרמינל וראיתי אותו עומד מחוץ לרכב הלב שלי התחיל לפעום במהירות. אני לא יודעת מי הוא, אך דבר אחד ברור לי, הוא לא שונה מפרנקו. הסכנה נשקפת מעיניו הכהות.
צ'ינו יוצא מהמטבח ונעצר מולי, ללא חולצה. אני מסיטה את מבטי מחזהו השרירי והמצולק ופניי מתלהטות. "לאן את הולכת?"
"אתה לא יכול להחזיק אותי כאן בכוח. אני רוצה לטייל ולהכיר את העיר."
צ'ינו פורץ בצחוק מתגלגל. "מי מחזיק אותך בכוח? נפלת על הראש? צאי וטיילי, תקרעי את העיר, רק אל תשכחי לקחת איתך כיכר לחם."
הוא עוקף אותי בדרכו חזרה לספה. "כיכר לחם? בשביל מה?" אני שואלת בחוסר הבנה.
"כדי לסמן את הדרך חזרה. לא אצא לחפש אותך ברחובות, את ברשות עצמך."
"לסמן את הדרך חזרה?" למה הגבר הזה חייב להיות מסובך כל־כך? על מה הוא מדבר?
"כן."
"דולרים?" הוא שואל. אני משפילה את ראשי. אין לי דולרים, יש לי אירו.
"קחי."
הוא שולף כמה שטרות מהארנק ומנופף בהם. אני שונאת לקחת ממנו כסף, אבל איזו ברירה יש לי?
אני תוחבת את השטרות לכיס ויוצאת, טורקת אחריי את הדלת ומאגרפת את כפות ידיי לצידי גופי. באמת סליחה שאני לא יודעת מי אלה הנזל וגרטל. ולמה שאכיר את האנשים האלה?
וכן, שכחתי שצריך דולרים ולא אירו, זאת הפעם הראשונה שלי בארצות הברית.
אני מסתכלת על המעלית ומחליטה לרדת במדרגות. אין לי מושג איך מפעילים אותה ובדרכנו למעלה הייתי לחוצה מדי מכדי לשים לב לפרטים. אני יוצאת לרחוב ובודקת את הכתובת, משננת אותה בזיכרוני ומתחילה לצעוד ברחוב ההומה.
אני נהנית להיבלע בהמון, מרגישה חופשייה לשם שינוי. במרוקו לא הורשיתי להסתובב לבד, יכולתי לצאת רק בליווי של אימא ורוב הטיולים שלנו היו לשוק. במלגה שבספרד פחדתי להסתובב כי ידעתי שבכל רגע מישהו עלול לזהות ולהסגיר אותי.
זאת הפעם הראשונה שאני פשוט צועדת בלי דאגות, בלי להסתכל מעבר לכתף, הפעם הראשונה שבה אני מבינה שהצלחתי, שניצלתי מגיהינום.
מחשבותיי נודדות בחזרה לצ'ינו. חשבתי שהוא לא יאפשר לי לצאת מהבית, שהוא ישתלט על חיי. טעיתי. הוא אפילו לא שאל מתי אחזור. לא אכפת לו ממני ובכל זאת הוא מאפשר לי לגור איתו. אצטרך למצוא עבודה ולהתחיל לדאוג לעצמי. אני רוצה לבנות חיים חדשים, חיים שבהם לא אהיה תלויה באיש.
אני מסתכלת בחלונות הראווה ונעצרת בכניסה לסלון יופי. אני רואה בפנים נשים צוחקות, מתפנקות. היום אני מסתובבת בלי החג'אב, אבל אף פעם לא הייתה לי הזדמנות לעצב את השיער כמו שרציתי. אימא טענה שרק בחורות זולות משקיעות בשטויות כאלה.
אישה יפה מאוד יוצאת מהסלון ומסתכלת עליי בחיוך. היא אומרת משהו באנגלית. אני מעיזה ושואלת, "ספרדית?"
ההורים שלי לא ידעו שלמדתי ספרדית מאחורי גבם בעזרת החוברות של האחים שלי. להם היו מורים פרטיים כדי שיוכלו להמשיך בעסקים של אבא בספרד. בכל פעם שהם היו לומדים צותתי להם מאחורי הדלתות וכתבתי לעצמי הערות. בחודשיים בהם הסתתרתי במלגה הצלחתי ללמוד את השפה וכיום אני שולטת בה.
"כמובן. את רוצה לסדר את השיער? יש לך שיער יפה מאוד," היא אומרת באדיבות. אין לה מבטא ספרדי, היא נשמעת שונה.
"כן, אבל אני לא יודעת אם יש לי מספיק כסף. את יכולה לומר לי אם זה בסדר?" אני שולפת את השטרות שצ'ינו נתן לי.
היא צוחקת. "יקירתי, יש לך מספיק כסף לכל הטיפולים שתרצי. תיכנסי." היא מתחילה לצעוד ואני עוקבת אחריה. "איך קוראים לך?"
"אמל."
"לפי המבטא את מספרד, לא?"
"נכון."
"שבי על כיסא ומייד אטפל בך."
היא מצביעה על כיסא פנוי ואני מתיישבת. המקום לא גדול כמו סלוני היופי שראיתי בסרטים, אבל הוא חמים ונעים. הקירות מקושטים בפוסטרים של דוגמניות והמראות גדולות מאוד. היא נעמדת מאחוריי ומשחררת את שערי מהגומייה.
"השיער שלך יפה מאוד," היא מציינת ופורעת אותו מעט, "את רוצה לשמור על האורך?"
"לא, אני רוצה שהוא יגיע עד לכתפיים."
"את בטוחה? יהיה חבל לגזור אותו."
"אני בטוחה," אני עונה בהחלטיות.
היא מבקשת ממני לעבור לעמדת החפיפה ולאחר מכן מתחילה לספר אותי. אני מתמלאת התרגשות, מתקשה לנשום. כך ייראו החיים שלי מהיום, אהיה אדונית לעצמי. התלהבות מתמקמת בבטני, מקשה עליי לשבת בלי תזוזה.
"את יפהפייה," היא מתפעלת ומניחה את מחליק השיער בחזרה במקומו. "כמעט ולא רואים בלונדיניות טבעיות."
"תודה רבה," אני אומרת במבוכה ומסתכלת פעם נוספת בראי, מפחדת לגעת בשיער כדי לא להרוס את המראה המושלם. השיער מלא בחיים, זוהר.
"את רוצה שמריסה תטפל בציפורניים שלך?" היא מציעה. אני מסתכלת על שורות בקבוקוני הלק הניצבות על המדפים.
"אפשר?" אני שואלת בהתרגשות.
"כמובן, היא תסיים עם הלקוחה ותתפנה אלייך."
אני מתיישבת על כיסא וממתינה.
כעבור כשעתיים אני יוצאת מהסלון עם תסרוקת חדשה וציפורניים מעוצבות, משוכות בלק ורדרד, או ורוד־בייבי כמו שמריסה קראה לו.
בחוץ כבר התחיל להחשיך. אני חוזרת אל הבית, מעדיפה לסיים את הטיול במקום ללכת לאיבוד. אני פותחת את הדלת ורואה את צ'ינו יושב על הספה באותה תנוחה שבה ישב כשיצאתי בשעות הבוקר. הלוואי שהיה מקל עליי ולובש חולצה, אבל אני לא יכולה לבקש ממנו דבר.
"אכלת משהו?" הוא שואל, מעיף מבט לכיווני. אני ממתינה בצפייה שישים לב לשינוי במראה שלי. הוא מרים גבות בשאלה. אני נאנחת. ברור שהוא לא ישים לב, הוא גבר.
"לא, לא אכלתי." ההתלהבות נוטשת את קולי.
"תכיני משהו?" הוא שותק לרגע. "את בכלל יודעת לבשל?"
"לא," אני עונה במבוכה ומשפילה את מבטי.
"הייתי צריך לנחש. את מועילה במשהו, ילדה?" אני שומעת מיאוס בקולו. "אזמין לנו שוב פיצה."
דמות מתוך הדואט 'בלתי שבירה'.
דמות נוספת מתוך הדואט 'בלתי שבירה'.
בעברית הסיפור נקרא 'עמי ותמי'. בעולם הסיפור נקרא 'הנזל וגרטל'.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.