להיות אמא של בת-אור

המנועים המהמו בקוצר רוח, ממתינים לזינוק. ירדנו מהאמבולנס, רגליי הלכו מעצמן כמו היו איבר שאינו שייך לי, נשמעות ומצייתות לפקודה עיוורת ללא מחשבה. הייתי בהלם.

תחילה העבירו את האלונקה שבה הייתה מונחת בת־אור. היא פרכסה ופניה היו מעוותים מתוך שמשהו נורא ואיום מתחולל עכשיו בראשה. אף פעם לא ידעתי מה באמת קורה בראשה, ועכשיו פחות מתמיד. רק ניסיתי לתרגם את עוויתות פניה לכאב שהיא חשה, כמו מנסה לקחת משהו מזה לעצמי כדי להפחית ממנה.

קהל סקרן שכבר צבא מסביב, תמה בוודאי מי זו האישיות החשובה שזכתה לטיסה אישית בעוד הם מנסים לאסוף מידע על טרגדיה אפשרית באותה מידת סקרנות של איסוף מידע בסיקור אסון בחדשות. ברגע זה הבנתי שלטיסה בהליקופטר זוכים אנשים שמזלם שפר עליהם או אלו שגורלם נתון לחסדי הרופאים או לחסדי שמים. אמבולנסים והליקופטרים עוררו בי תמיד הרגשת מלחמה, והתחושה הזאת לא הייתה רחוקה מן האמת.

בדרכנו באוויר חשבתי לעצמי איזו הזדמנות עגומה היא זו שטיסתי הראשונה בהליקופטר מתממשת דווקא בחוויה כל כך דרמטית. הסתכלתי למטה אל הנוף, הרגשתי את עצמי מתנתקת מהמציאות, לא מוכנה עדיין להתמודד איתה. האחים שטיפלו בבת־אור הסתכלו על אדישותי בתמיהה, ואולי לרגע אף נדמה היה לי שאני קולטת מבט תוכחה. הרגשתי כצופה מן הצד במחזה שאינו קשור אליי. לא דיברתי, לא שאלתי, לא בכיתי ולא התפללתי. ידעתי שאני צריכה לאגור כוחות יקרים שאהיה זקוקה להם אחר כך.

שמעתי אותם מדברים במכשירי הקשר. שמעתי אותם אומרים שבת־אור מאבדת סימני חיים, וראיתי אותם מנסים בכל דרך לעשות פעולות כדי לייצב אותה. לא האמנתי שזה קורה לי. לרגע חלפה בי המחשבה שבת־אור עלולה למות. חשבתי בקרירות ובכנות עם עצמי אם הייתי מוכנה לוותר עליה. אולי זה הזמן לסוף המאבקים והקשיים שבגידולה? חייה עברו לפניי כסרט בהבזק של שניות ספורות, כאדם העומד על ערש דווי. חשבתי על חוסר הצדק וחוסר האיזון, כמה קשיים ואתגרים ילדה כל כך קטנה ושבירה יכולה לשאת. חשבתי על הכוחות והמשאבים שריכזתי סביבה,

על שאר בני המשפחה שנחסכה מהם תשומת לבי ועל ההקרבה שכולנו שילמנו עבורה. הרי כאן ועכשיו הכול יכול להסתיים. חיינו יכולים להיות חיים של משפחה נורמלית — אך המחשבה הזו נזרקה החוצה.

בת־אור הייתה ילדה שמגיע לה לחיות חיים טובים, ילדה שהחיים חייבים לה פיצוי.