להיות יוצאי דופן

שליטה עצמית ליבם של יוצאי הדופן

על ידי יצירת חניכות משלנו, הבנת עצמנו באמצעות השתקפות כנה וטיפוח הרגלים מרכזיים, המובילים להישגים אישיים, אנחנו מניחים את הבסיס לחיים יוצאי דופן.

״כולם חושבים על לשנות את העולם, אבל אף אחד לא חושב על לשנות את עצמו״.

לב טולסטוי

אחת ההחלטות הקשות ביותר שאי פעם נדרשתי להחליט כמפקד צוות SWAT (יחידות מיוחדות טקטיות) באף־בי־איי הייתה לפני שהפעולה החלה.

כמפקד צוות אתה אחראי לתוכנית הפעולה ולביצוע מיומן ובטוח שלה. ברגע שאתה מקבל ״אור ירוק״ לתחילת המבצע, ואתה ערוך ומוכן, כלי הנשק טעונים ונעולים, אתה אומר במיקרופון האוזניות, ״יש לי שליטה, יש לי שליטה, יש לי שליטה״ — אנשים רבים סומכים עליך שתהיה מרוכז לחלוטין בעניין. הציבור מצפה לכך. הממונים עליך מצפים לכך. וחברי הצוות שלך צריכים שהמחשבה שלך תהיה ממוקדת כקרן לייזר, כי שלומם והצלחת המבצע תלויים בכך.

האירועים התפתחו במהירות במבצע המסוים ההוא — חמוש נמלט החזיק את חברתו כבת ערובה במוטל מוזנח מחוץ להיינס סיטי, פלורידה, ונשבע שלא ייתפס בחיים. בדרך כלל, מנהלי משא ומתן בקשר לבני ערובה יכולים להתמודד עם אירועים כאלה, אבל בת הערובה הזאת הייתה זקוקה לתרופות וחייה היו בסכנה. לא היה אפשר לאבד זמן, חום היום מתח את העצבים, והחשוד לא הראה נכונות כלשהי לשתף פעולה. הדבר האחרון שהייתי צריך היה, שאחד מאנשי הצוות המיוחד שלנו לא יהיה מרוכז במשימה. אותו מפעיל מסוים לא היה כל כך מהיר בשאלותיו, וגם לא הביא לידי מימוש את התוכניות הסופיות במהירות שאפיינה אותו בדרך כלל. הפעם הוא לא ציין בעיות שתמיד היה מצביע עליהן — כמו אופי בניין (כדי לקבוע עד כמה כדור תועה עלול לחדור אותו); אם צירי הדלת פונים החוצה או פנימה (כדי לעזור לנו לקבוע כיצד לפתוח אותה ולאיזה סוג של כלי פריצה נזדקק); כמה קרוב נוכל להציב אמבולנס בלי שיתגלה; מיקום בית החולים הסמוך ביותר שבו יש יחידת טראומה ברמה גבוהה, וכן הלאה. הרגשתי שהראש שלו לא במבצע. לא היה לנו זמן לבחון את הסיבה לכך, אבל ידעתי שמשהו לא בסדר אצלו, וכי יש לנקוט פעולה, ולבסוף אמרתי לעצמי, אתה חייב לטפל בזה ומהר.

הממונים עליי, בלהט הרגע, שקועים בהחלטות שנדרשו לנקוט כמנהלים — כמו, לטפל במטה האף־בי־איי, להגיב לשינויים של הרגע האחרון, ולוודא שגורמי אכיפת החוק המקומיים מודעים למה שאנחנו עומדים לבצע — לא שמו לב למתרחש אף שהיינו באותו החדר. אבל כמפקד צוות לא יכולתי להתעלם מכך. אותו מפעיל של הכוחות המיוחדים לא היה מפוקס. זה היה הזמן הכי גרוע להתמודד עם בעיית כוח אדם — ואולי איש לא ישים לב כל עוד אשמור זאת לעצמי והמבצע יתנהל כשורה — אבל אני שמתי לב, והיה עליי לפתור את העניין. לא יכולתי להרשות שמישהו כמוהו ישתתף במבצע שבו החשש להתלקחות קרב יריות בסביבה עירונית היה כה גבוה, ותידרש הגעה מהירה להחלטות. כמנהיג מוביל אסור לך לסכן אחרים אם ביכולתך למנוע זאת בקלות. לא משנה עד כמה מישהו רוצה להיות חלק ממשהו חשוב, או כמו במקרה הזה, חשוב במידה מכרעת לתכנון המבצע המורכב הזה, לביצוע מעצר נמלט ולהצלת אישה צעירה שלקח בת ערובה, שסובלת מבעיות רפואיות, ולדברי משפחתה החזיק אותה כנגד רצונה.

ניגשתי לסוכן המיוחד הממונה על המבצע, שעדכן בטלפון את מפקדת האף־בי־איי בנוגע להתרחשות האירועים, ואמרתי לו, ״אני צריך להוציא את אחד מהמפעילים שלנו מהמשימה הזאת.״ כשאמרתי את המילים הללו, קלטתי שלא קרה לי דבר כזה בעשרים השנים שלי בכוחות המיוחדים.

״עשה מה שהכי טוב לדעתך,״ הוא אמר, מביע את אמונו בי שהתבסס במהלך השנים. ואז, כמו חש שיש לי דבר מה נוסף לומר, נד בראשו, ואז אמרתי, ״אני צריך להוציא את עצמי מהמבצע, אדוני.״

בתחילה הוא רק בהה בי שנייה לוודא ששמע היטב, וכיסה בידו את הפומית, שם את וושינגטון בהמתנה. הוא סקר את פניי ובהרף העין ההוא, כך אני מאמין, החל להבין מה חוויתי ביום ההוא.

הוא שאל אם אני בטוח בכך והשבתי בחיוב. ״עשה מה שאתה חייב לעשות. עשה מה שהכי טוב לדעתך,״ חזר ואמר בלי היסוס. ״אני סומך על השיפוט שלך.״

ובכך הוצאתי את עצמי ממבצע משמעותי של הכוחות המיוחדים. לא היה לי קל לעשות זאת, כי הבא אחריי בפיקוד נדרש ליטול על עצמו את מילוי תפקידי, וידעתי שכמה ממפעילי הכוחות המיוחדים יתהו מה קורה. בלי קשר לזה, זה מה שהיה צריך לעשות, וכמפקד צוות הייתה זו חובתי לקבל את ההחלטה.

המבצע התנהל ללא תקלות ואיש לא נפגע.

מה השפיע עליי? בסוף, במחשבה לאחור, מה שהיה מובן מאליו צף לבסוף אל פני השטח. סבתי נפטרה שבוע קודם לכן, והייתי עדיין מושפע מהאובדן העמוק. עדיין התאבלתי, עדיין כאבתי — אף שחשבתי שאוכל לתפקד למרות זאת. לאחרים אולי נראיתי מהורהר יותר מהרגיל, אולי ממעט להתבדח, אבל כשאנו עסוקים, כה קל לא לשים לב למה שאחרים חווים מבחינה רגשית. הרגשות שלי השפיעו על החשיבה שלי. למרבה המזל, זיהיתי זאת בזמן.

אותו סוכן מיוחד ממונה אמר דבר מה חשוב: ״עשה מה שהכי טוב, לדעתך.״ אבל איך אנו יודעים מה הכי טוב לעשות? ואז איך אנחנו עושים זאת? הכול מתחיל בשליטה עצמית.

שליטה עצמית מוגדרת

לעיתים קרובות אנו משווים שליטה למיומנות. מיומנות, אנחנו אומרים, היא מה שעומד בבסיס היכולת לבנות כינור באיכות סטרדיווריוס, או ליצור פסל מפואר. אבל שליטה ומיומנות הן שני דברים שונים.

להיות מיומן בדבר מה דורש התמסרות לכל אתגר שהוא, קשה ככל שיהיה — אבל חשוב מכך, זה דורש שליטה עצמית: התמקדות, התמסרות, סקרנות, מודעות עצמית, יכולת הסתגלות, חריצות ונחישות, ומניתי כאן רק כמה ממיומנויות השליטה העצמית.

אני מתחיל בשליטה עצמית, כי היא מהותית לשליטה בשאר ארבע התכונות שמייחדות אנשים יוצאי דופן. החדשות הטובות הן ששליטה עצמית אינה מטרה בלתי אפשרית. ביכולתנו לחווט את מוחנו ליצור גרסאות טובות יותר של עצמנו לגבי דברים קטנים כגדולים שאנו מבצעים מדי יום ביומו.

אם, כפי שאני מאמין, חיינו מוגדרים על ידי מה שאנו חושבים — מערכות התודעה והעמדות שאנו מאמצים והידע שאנו רוכשים, מה שאנחנו מרגישים והדברים שאנחנו בוחרים לעשות בכל יום — אזי לא נוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שלנו ללא שליטה עצמית.

שליטה עצמית אולי לא תכבוש הרים, אבל לא ניתן לכבוש הר ללא שליטה עצמית. האדם המהיר ביותר שחי אי פעם, יוסיין בולט, לא הגיע למעמד הזה רק בזכות יכולת אתלטית. הוא השיג זאת באמצעות שליטה עצמית: הוא למד, הוא הקריב, הוא עבד קשה, ובזכות חריצותו נשאר ממוקד. מייקל ג'ורדן, שחקן הכדורסל המצטיין בכל הזמנים, נהג כך גם הוא. זה מה שנדרש כדי להגיע לרמה הגבוהה שמשותפת ליוצאי הדופן.

אבל יש צד נוסף לשליטה עצמית, והוא הידיעה וההכרה שלנו ברגשות, בחוזקות וחשוב יותר בחולשות שלנו. כשאנו מכירים את עצמנו, אנו יודעים מתי אחרים צריכים לקחת את ההובלה, מתי זה לא היום שלנו (כמו שקרה לי במבצע הכוחות המיוחדים), מתי אנחנו צריכים מידה של ענווה, מתי עלינו להתעמת עם השדים שלנו, או לנקוט פעולה אחרת, כדי לתת קדימות לכוח של האני הטוב יותר שלנו. זה מה שהשליטה העצמית מאפשרת — הערכה מודעת וכנה לגבי עצמנו, שביכולתה לכפות עלינו ולדרבן אותנו להתאמץ ולהשתדל יותר, ולתפוס את דקויות המודעות שעשויות לחולל את ההבדל בין כישלון להצלחה.

בפרק זה נלמד איך ליטול שליטה על חיינו באמצעות הרגלים יום־יומיים והתנהגויות שגורות, ולהתמקד בבניית הפיגום החיוני לשליטה עצמית, ונסיים בסדרה של שאלות הערכה עצמית, שיעזרו לכם במסעכם אל היכולת החיונית ביותר הזאת.

אתם רוצים להגיע לפוטנציאל שלכם, להגביר את השפעתכם, להעצים את המותג שלכם? שליטה עצמית היא הדרך היחידה לעשות זאת.

חניכוּת: פיגום הידע

מתישהו במהלך התיכון קיימתי התחשבנות עצמית מפוכחת. זה לא נכפה עליי. אף אחד לא התיישב לדבר איתי על זה, או הציע את זה. זו הייתה שיחה מאוד פרטית שקיימתי עם עצמי, כי למוח הצעיר שלי היה לגמרי ברור שדברים צריכים להשתנות.

נמלטתי והגעתי לארצות הברית בגיל שמונה כפליט, לאחר שהמהפכה הקובנית הותירה אותי בעמדת נחיתות עצומה. הגעתי לארצות הברית ללא הכנה מוקדמת, בלי לדבר אנגלית; לא הבנתי את הסביבה החדשה הזו על כלליה, מנהגיה והנורמות שלה, ונותרתי מבולבל ונשרך מאחור. פיגרתי כמה צעדים מאחור ותמיד ניסיתי להתעדכן בעולם החדש שלי. הגענו לאמריקה בלי כסף (חיילים קובנים בנמל התעופה דאגו לכך) בטראומה, לאחר ששרדנו מהפכה קומוניסטית אלימה מאוד.

כמי שזה עתה הגיע הייתי חייב להתאים את עצמי, אבל הדבר היחיד שהיה לי במשותף עם הילדים סביב היה, שכמוהם, גם אני אהבתי ללמוד ספורט ולעסוק בו. הם לא דיברו ספרדית, ואני לא דיברתי אנגלית. הם לא חוו מהפכה מדממת. הם לא היו שם ברחוב במהלך הפלישה למפרץ החזירים, כמוני, וגם לא שמעו את יריות החיסול, כשחיילים העמידו אזרחים אל הקיר והוציאו אותם להורג רק משום שהיו נגד קסטרו.

הם הכירו את טינקרבל, באגס באני, את רוד ראנר, דיסנילנד ומיקי מאוס; בשבילי אלה היו שמות חסרי משמעות. אני הייתי רגיל ללבוש מדים לבית הספר; הם לבשו מכנסי ג׳ינס וטי־שירט. עברתי משהייה בחדר כיתה אחד כל היום להחלפת כיתות כל שעה — מדוע, אני לא ממש יודע. הכרתי את החוקים של בייסבול, אבל מעולם לא ראיתי כדורסל. אהבתי את המשחק החדש שהתוודעתי אליו ונקרא דודג׳בול, אבל שנאתי לגשת ללוח כדי לפתור בעיות במתמטיקה.

זה היה הלם תרבותי כפי שהגדיר זאת אלווין טופלר. השתדלתי מאוד ללמוד את כל החוקים החברתיים: לא לדבר בעמידה בתור, להחזיק ידיים בעת חציית הרחוב אבל לא לגעת בזולת במקרים אחרים, לא לעמוד קרוב מדי, לא להניע יותר מדי את הידיים, לא לדבר בקול רם מדי, להרים את יד ימין כשיש צורך להשתין, ליצור יותר קשר עין עם המורה כשהוא נוזף בך (בדיוק ההפך ממה שלימדו אותי, שהיה להרכין את הראש, להימנע מקשר עין ולהראות שאתה מתחרט). היו אינספור הבדלים שנדרשתי ללמוד ולאמץ כדי להשתלב. אבל היה גם העניין של שיעורי הבית. בזמן המהפכה לא היה בטוח ללכת לבית הספר, ואפילו היה מפחיד להגיע לשם, אז פיגרתי מאוד בלימודים כבר כשברחנו מקובה. עכשיו, נוסף לכך זה שלא הבנתי שום דבר ממה שהמורה אמר, כי הוא דיבר באנגלית.

איכשהו, מתוך התמדה טהורה וצורך, בתוך כשנה השתלטתי באופן מלא על השפה האנגלית. אין כמו מפגש חברתי סוחף ללימוד שפה.

בתחילה השאירו אותי כיתה, ועם הזמן השלמתי שתי שנות לימוד בשנה אחת. אבל זאת הייתה רק ההתחלה.

הייתה לי בעיה עם המבטא. נאלצתי לעמול קשה כדי להיפטר ממנו, כי דבר אחד למדתי: אם אתה מדבר במבטא באמריקה, אתה בולט, ואני כל כך רציתי להיטמע ולהשתלב. בסופו של דבר, הצלחתי להיפטר מהמבטא שלי, אבל המציאות נותרה בעינה מהבחינה שהייתי צריך ללמוד דברים כה רבים, שחבריי לכיתה ידעו ואני לא: כל הדברים שאנחנו לומדים מינקות, במגרש המשחקים, בהליכה לאותם בתי הספר, בצפייה בטלוויזיה ודרך שנים של תרבות וחברות.

לא הכרתי חרוזי ילדים. לא הכרתי שירי משחק, ומעולם לא ממש הבנתי על מה מדבר השיר "גשר לונדון נופל" (ומדוע אירוע אסון כזה מתואר בשיר מחורז לילדים?) לא היה לנו רדיו או טלוויזיה בבית במשך כשנה, ולכן השיר היחיד שלמדתי היה ההמנון הלאומי ששרנו כל בוקר.

כשהתחלתי ללמוד בתיכון, חבריי הכירו את שייקספיר; אני הכרתי את מיגואל דה סרוונטס. הם קראו את סטיינבק ואני את פרדריקו גרסייה לורקה. הם הכירו את בוב הופ; אני הכרתי את קנטיפלס. אני הכרתי כל אי בקריביים; מרבית חבריי ללימודים לא ידעו היכן נמצא מפרץ מקסיקו. הקומוניסטים בקובה עשו לנו אינדוקטרינציה על "הפרולטריון והבורגנות", מונחים שזיהיתי בקלות. חבריי ללימודים חשבו שאני ממציא את המילים האלה — אבל לעומתם, אני לא ידעתי מה הפירוש של "צווארון כחול".

במשך זמן רב טעיתי לחשוב שילדים אחרים חכמים יותר ממני. עם הזמן הבנתי שהם לא יותר אינטליגנטים ממני; הם פשוט ידעו דברים שאני לא ידעתי כי לא נחשפתי אליהם. הפריע לי שהחמצתי כל כך הרבה דברים. ובקצב שהתקדמנו בבית הספר, לא היה לי סיכוי להתעדכן במהרה.

הבנתי שבבית הספר יוכלו ללמד אותי רק את מה שבתוכנית הלימודים, אך לא את מה שחסר לי, לא את מה שרציתי ללמוד יותר מכול — את מה שהיה הרבה מעבר למה שמערכת בתי הספר של מחוז דייד אפשרה. לא התכוונתי להתפלש ברחמים עצמיים, אבל איכשהו ידעתי שאני חייב לפעול בעצמי. הייתי צריך להתמודד עם המציאות שמולי. וכך, בשנות העשרה שלי, פתחתי בתוכנית משלי לחניכה עצמית.

תקדישו רגע למחשבה על האנשים יוצאי הדופן שאתם מכירים, או כאלה שקראתם או למדתם עליהם. מי לא יעריך את אומנות האתלטיקה עוצרת הנשימה של המתעמלת האמריקאית האולימפית, זוכת מדליית הזהב, סימון בילס, או של אגדת הכדורסל מייקל ג'ורדן? ומה דעתכם על גאון ההשקעות וורן באפט, הידוע בכינוי האורקל של אומהה? יהיה נחמד להיות זמרים אגדיים כמו פרנק סינטרה או אדל, שקולותיהם עשויים למלא או לשבור לבבות. הם כולם יוצאי דופן בדרכם. אבל מה איתנו? אני לעולם לא אהיה ספורטאי עילית, וככל הנראה גם לא צפוי שאנהל עסק של מיליארדי דולרים, והשירה שלי מטרידה רק חיות שלוות. אבל אנחנו יכולים להיות יוצאי דופן בדרכים אחרות — בדרכים החשובות ביותר — לרבות העסק מספר אחת שכולנו מושקעים בו: העסק של בני האדם. איך נשיג את רמת הביצועים שבזכותה הפעולות שלנו באמת יהיו יוצאות דופן?

נעשה זאת על ידי התלמדות עצמית: נשקיע בידע שלנו, בצמיחה ובפוטנציאל שלנו, בדיוק כפי שעושים זאת אלה שמגיעים להישגים גדולים.

יש אנשים שקל להם יותר להעריך אנשים אחרים ולדאוג להם יותר משאותם אנשים דואגים לעצמם, אבל בדיוק כפי שאנו תומכים באחרים בשיפור עצמם כך עלינו לנקוט אותה גישה כלפי עצמנו. כאשר תקבלו את זה שהדרך הכי טובה שלכם להעריך את עצמכם היא באמצעות מחויבות להיות גרסה טובה יותר של עצמכם, תהיו בדרך להפוך לאנשים יוצאי דופן.

בכל פעם שקראתי על מישהו בשנות השמונים לחייו שסיים את לימודיו בתיכון, או על מישהו כמו ג'וזפה פטרנו, שבגיל תשעים ושש סוף־סוף סיים את לימודיו בקולג', ציינתי לעצמי שהנה אדם, שייתכן כי תוכניותיו השתבשו בגלל עבודה, אחריות שהוטלה עליו או חוסר מזל, אבל נשאר מחויב להשקיע בהשכלתו, גם אם בשלב מאוחר בחיים, כי הוא העריך את עצמו, ואיזו דוגמה יפה משמש לנו אדם כזה.

לעולם לא מאוחר מדי ליטול שליטה על חיינו ולשאוף לנצל את מלוא הפוטנציאל שלנו, לרכוש יכולות והתנהגויות של אנשים יוצאי דופן. אם תנהגו כך, לא רק שתנהלו חיים מלאים יותר, אלא שאם וכאשר יגיע הזמן, תוכלו להפוך לא רק למנהיגים, אלא לראויים להנהיג ולהוביל.

לעיתים קרובות נאמר לנו לחפש מנטורים — בני אדם ראויים להערצה, המשמשים מדריכים בדרך לכל מקום שנרצה להגיע אליו. אבל יכול להיות שיהיה קשה להגיע אליהם, ולרוב עומד לרשותם זמן מוגבל להנחות אותנו.

הגעתי למסקנה שכדי להיות יוצאי דופן ובעלי שליטה עצמית, עלינו ליטול אחריות ולבחור בדרך של הנחיה עצמית.

ההיסטוריה מציעה מודל שימושי בדמות הרנסנס, אותה תקופה תוססת שבין המאה הארבע־עשרה למאה השבע־עשרה, כאשר המדע והאומנות פרחו ברחבי אירופה. כדי ללמוד מקצוע, צעירים כמו מיכלאנג'לו, שיצא לצייר את הקפלה הסיסטינית, התלמדו אצל מומחים בתחום — במקרה שלו, אצל אומנים ופסלים דגולים שאצלם אתחל את הלמידה שלו. גילדות אומנים הפגישו צעירים עם מיטב המתרגלים בתחומי הרישום, הפיסול, השרטוט, הציור, הקליגרפיה, ערבוב צבעים, יציקת חרס, האדריכלות, עבודות הרקמה, עיבוד עץ, עיבוד מתכת, התכת זהב ועוד.

לא היו אלה מחנות קיץ. חניכים עבדו בלוחות זמנים קפדניים, כדי ללמוד את מיומנויות המאסטרים שלהם לאורך ימים של התמקדות במשימות מוגדרות. רבים מהם התלמדו בגיל צעיר מאוד, כשהם מממנים את אחזקתם באמצעות עבודתם, תוך רכישת מיומנויות והערכה כלפיהם על שהם נוטלים אחריות לחייהם ועל ולעבודתם. עם הזמן הם שכללו לכדי שלמות את יכולותיהם, והוסיפו לכך מומחיות ודקויות משלהם. כך, באמצעות תהליך חישול מפרך של התלמדות, הובטח קיומו של דור חדש של מאסטרים, וכמובן, אנחנו אלה שנהנים מהתהליך ההוא.

התפיסה של חניכה פורמלית איבדה את רוב משמעותה, זולת כמה מקצועות ומלאכות. רופאים באופן עקרוני ומהותי נכנסים להתלמדות בת שתים־עשרה עד שש־עשרה שנים, כדי ללמוד את התהליך המורכב ומשנה המחשבה של אבחון וריפוי מחלות אנושיות. אחת העורכות של ספרי תיארה את למידת מלאכתה בעולם המו"לות כחניכה, כהתלמדות, שבמהלכה היא התבוננה תחילה באופן שהבוס שלה עובד עם הסופרים בעריכה ובעיצוב של ספריהם; אחר כך השתתפה בתהליך תחת הפיקוח שלו; ולבסוף סמכו עליה שתרכוש פרויקטים ספרותיים חדשים ותערוך אותם. חניכת התלמדות עדיין קיימת במקצועות מסוימים, כמו שרברבות או חשמלאות, הגם שהנטייה היא לצמצם את תחום ההתמחות ולקצר את משכה.

אבל אם תתבוננו מקרוב באנשים יוצאי דופן, כפי שעשיתי אני, תראו שהם יוצרים לעצמם התלמדויות. אומנם הם יבקשו עזרה או עצה מאחרים, או יתמחו אצלם, אבל בו בזמן ייטלו אחריות להשתפרות שלהם. הם יודעים את מה שמעולם לא לימדו אותם: שכדי להיות יוצאי דופן עלינו להתלמד בעצמנו.

תהליך זה של חינוך עצמי עשוי ללבוש מגוון צורות — חלקן פורמליות, חלקן לא פורמליות; חלקן נעשות מתוך צורך או מתוך תשוקה בוערת. ובכל מקרה — באמצעות סבלנות, כוח רצון, ניסוי וטעייה, ועבודה קשה, דחוסה בין מטלות אחרות, או אפילו בין עבודות או אחרי העבודה — נמצאת דרך.

אני, כמי שמתעניין בהתנהגות אנושית, התחלתי לרשום יומן של התנהגויות שצפיתי בהן ולא הבנתי את פשרן. עם הזמן, דרך ניסיון ומחקר, פענחתי אותן, והפכתי למתבונן טוב יותר. בערך באותו הזמן למדתי והתאמנתי וקיבלתי רישיון טיס עוד לפני שסיימתי תיכון. למה? אני לא מסוגל למצוא סיבה לכך פרט להיותי סקרן עד מאוד. חשבתי שהפעילויות והכישורים האלה יעזרו לי מאוחר יותר בחיים, וזה מה שקרה, אף על פי שבעת ההיא לא ידעתי איך. התצפיות ההתנהגותיות ההן שעשיתי כנער בן חמש־עשרה הצילו את חיי בשלב מאוחר יותר, כששירתתי באף־בי־איי והתמודדתי עם עבריינים. רישיון הטיס ההוא איפשר לי לשרת כטייס מפקד, במטרה לבצע מעקב אווירי אחר מחבלים. לא ידעתי שמשהו מזה יתבלט בעתיד שלי, אבל החניכוּת העצמית שלי בהחלט סייעה לי שנים לאחר מכן.

ללא יוצא מן הכלל, בכל מקרה שחקרתי ולמדתי, אנשים יוצאי דופן עשו להם הרגל לחיים להשקיע זמן לפיתוח עצמי. הם התייחסו לדחף להשתפר, ללמוד ולחוות יותר כאל משימה כדאית וחיונית.

מרי טמפל גרנדין — שמפורסמת כעת בזכות עבודתה בטיפול אנושי בבעלי חיים, במיוחד בבקר שנועד לבתי המטבחיים — אובחנה עם אוטיזם (הפרעת הספקטרום האוטיסטי) בגיל צעיר. הרבה לפני שהבינו את אופי ההפרעה הזאת, לעיתים קרובות, אנשים במצב של גרנדין נדחקו למשרות מזדמנות או ויתרו על השכלה גבוהה מאחר שנתפסו כלא מתאימים לדרישות האקדמיה.

גרנדין יצרה תוכנית התלמדות משל עצמה, שתתאים לצורכי הלימוד המסוימים שלה ותספק את העומק ואת ההיקף של תחומי העניין שלה.

היא לימדה את עצמה כפי שרצתה שילמדו אותה, בדרכה שלה, בקצב שלה, ולבסוף השיגה תואר ראשון בקולג׳ ובהמשך השלימה עבודת דוקטורט. אבל גרנדין רצתה להיות כוח שינוי, ולשם כך היה עליה ללמוד מעבר לכיתה. היה לה חזון בנוגע למה שרצתה להשיג לעצמה, למה שלדעתה היה עליה ללמוד, והיא יצרה את התוכנית להשיג זאת. היא חקרה לעומק התנהגויות ופיזיולוגיה של בעלי חיים. היא חקרה אוטיזם כדי שתוכל להבין את סבלה שלה, וזה הוביל אותה גם להבנה גדולה יותר של אחרים ושל בעלי חיים. היא למדה פסיכולוגיה, ואפילו התעמקה באופן שצבעים משפיעים על בני אדם ועל בעלי חיים. היא למדה שרטוט והנדסה, כדי שתוכל לעצב סביבות אנושיות יותר עבור בקר. היא חידדה את כישורי ההתבוננות שלה עד לנקודה שבה יכלה להגיע למקום שבו עומדים לשחוט בקר, ולזהות מייד דברים בעייתיים בטיפול בהם. לא היה גבול להדרכה שלה את עצמה. מתוך צורך עז להושיט יד ולהשפיע על אחרים, הרחיקה לכת עד כדי לימודי שיווק, הנדסה חברתית, מכירות, קשרי מדיה, משא ומתן, מיתוג ועוד ועוד. במשך כל החיים גרנדין התלמדה לא אצל מורה או דרך אסכולה מסוימת אלא אצל עצמה. היא חצבה את דרכה כמו אנשים יוצאי דופן רבים שמתמידים בשלהם, לא משנה כמה מכשולים יש בדרכם. בעשותה זאת הפכה לאלופה לא רק בתחום טיפול אנושי בבקר, אלא גם בקרב אנשים על הספקטרום האוטיסטי.

יותר ממאתיים שנה לפני שגרנדין עיצבה לעצמה נישה בעלת השפעה, נער צעיר בבוסטון החל את דרך ההשפעה שלו. לפני שהעם הזה הפך לאומה, היזם הראשון, הבולט והמשפיע ביותר, לא רק בתקופתו, אלא במשך דורות לאחר מכן, הוביל את הדרך בכך שהראה לנו מה ניתן להשיג, יהיו הנסיבות שלך אשר יהיו, אם אתה חונך את עצמך.

אביו של בנג׳מין פרנקלין רצה שבנו יהיה שר, אבל כבר מגיל צעיר בנג׳מין שאף ליותר. כמי שכבר בילדותו נהג להתבונן, פרנקלין צפה בעולם סביבו וראה איך דברים נעשים ומה נדרש כדי להגיע להצלחה. הוא הבין שהשכלה היא מפתח, אבל בשום בית ספר באמריקה לא יכול היה ללמוד את כל מה שרצה והיה צריך. אז הוא יצר תוכנית התלמדות עצמית ללימוד במעבדה הבלתי סלחנית שאנו מכנים חיים. הוא קרא בלהיטות, והפך לכותב כל כך טוב, עד שהצליח לפרסם את כתביו שוב ושוב בעיתונים המקומיים, כשהוא מתחזה למבוגר, תוך שימוש במספר שמות בדויים, כולל זה של רווק בגיל העמידה. בגיל שתים־עשרה הוא התלמד רשמית אצל אחיו ג'יימס, תחתיו למד את מקצוע הדפוס, לרבות סידור אותיות, כריכת ספרים, שיווק והוצאה לאור. הוא היה לא רק פועל שלמד מקצוע בשביל להתפרנס — הוא למד איך לשלוט בפלטפורמה התקשורתית המשפיעה ביותר של זמנו.

הוא למד להגדיר במומחיות סוג דפוס, נוסחאות של דיו, לעבוד עם מכונות דפוס מכל הסוגים, לערוך כתבי יד, לכתוב מאמרים נבונים, וליצור את מה שאנו כיום נושאים "טרנדיים" במגמה לשנות דעות ולאתגר את הסדר הפוליטי. הוא קרא את כל מה שהגיע לבית הדפוס וכך חידד את כישורי הקריאה והכתיבה שלו. אז ספרים מודפסים היו יקרים, ולכן הוא סחר והחליף כל חומר קריאה שהצליח לשים עליו את ידו. איש לא הנחה אותו מה לקרוא; הוא עשה זאת בעצמו — וזו בדיוק ההגדרה של חניכה עצמית. מעניין לציין, שדווקא הקושי לקבל גישה לחומר קריאה הוא שהוביל אותו מאוחר יותר, כמבוגר, ליצור את ספריית ההשאלה הראשונה בארצות הברית.

אחרי חמש שנים פרנקלין למד מספיק כדי להמשיך במקצוע הדפוס שרכש, אבל הוא השתוקק ליותר. האגדה מספרת, שעם חמישה־עשר סנט בכיס עזב את פילדלפיה, שם בתי דפוס רבים חיזרו אחריו לא בשל מקצועיותו כעובד — עובדים בתחום זה יכלו למצוא ללא בעיה — אלא בשל המיומנויות שלו. אנשים עובדים היו אז בשפע, אך כמו שפרנקלין למד לדעת בשלב מוקדם — מיומנות וידע זכו להערכה רבה ולא היו שכיחים במיוחד.

פרנקלין גם הבין את הכוח של מה שאנו מכנים כיום נטוורקינג וגישה — כולל החשיבות של אימוץ תכונות והרגלים של אלה שמחזיקים בכוח, בהשפעה או בסמכות, על מנת להשתלב ולהתקבל בברכה ביניהם (מה שאנו מכנים כעת שיקוף — משהו שיידון בפרקים מאוחרים יותר). כמו שהמחקר ההתנהגותי שעשיתי בגיל צעיר סייע לי לאין שיעור בימיי באף־בי־איי, כך המודעות של פרנקלין למנהגים ולנימוסים תשרת אותו שנים רבות לאחר מכן כשגריר הראשון של אמריקה בצרפת.

עם סקרנותו, כישוריו ורצונו העז, הוא הרחיב את מעגל ההשפעה שלו עד כדי כך, שבעודו צעיר מאוד הרשים את מושל פנסילבניה עד כדי כך שזה ארגן לו לימודים באנגליה כדי לקדם את ההתלמדות העצמית שלו. פרנקלין מצא את סוד ההצלחה: ידע, סקרנות, יכולת השתלבות, עבודה קשה ותשוקה לידע נוסף — יש בכוחם להפוך את החיים לטובים יותר.

כשפרנקלין הלך לעולמו ב־1790 בגיל שמונים וארבע, האיש יוצא הדופן הזה, שהשכלתו הפורמלית הסתיימה בגיל עשר, עשה והשיג דברים כה רבים שהדעת לא תופסת. הוא היה מהחברים שחתמו על מגילת העצמאות. הוא עיצב את ניסוח החוקה, הוא יעץ לתומס ג׳פרסון באשר לעקרונות המכוננים שעזרו ליצור את ארצות הברית של אמריקה. כשגריר בצרפת בזמן המהפכה האמריקנית הוא שלט בדקויות העדינות של המנהגים הצרפתיים ושל הדיפלומטיה הצרפתית, ובסופו של דבר שכנע את הצרפתים לממן את מאבקם של בני ארצו לעצמאות ולהסתכן בכך במלחמה עם אנגליה. די היה בתרומות הללו, אך הוא השיג הרבה יותר.

מעבר להיותו סופר, עורך עיתון, מדפיס, שוחר עצמאות, דיפלומט שמעטים השתוו לרמתו, ואדם שהחזיק תמיד בקלף מנצח, הוא היה בעל חוש הומור, סטיריקן, בונה חופשי, מדען, דובר, מייסד תחנת מכבי האש הראשונה בפילדלפיה ואוניברסיטת פנסילבניה, מדינאי, והאדריכל של רשת התקשורת הלאומית הראשונה, שנועדה לשמור על קשר בין המושבות לאנשים באמצעות מה שאנו מכנים כיום שירות הדואר. כפי שאמר וולטר אייזקסון, בביוגרפיה שלו על פרנקלין, "הוא היה האמריקאי המצליח ביותר בגילו והמשפיע ביותר". הוא היה מנהיג המחשבה הראשון של אמריקה, משפיען וגורו לעזרה עצמית. אם היו בזמנו הרצאות טד, היו צופים בהרצאותיו בהתלהבות רבה.

הדרך היחידה שהוא יכול היה להשיג את כל זה הייתה שליטה עצמית: יצירת פיגום של ידע, בניית כוח על כוח, באמצעות תוכנית שיצר לעצמו על בסיס הסקרנות חסרת הגבולות שלו. לאנשים הרבה יותר משכילים ממנו הייתה גישה טובה יותר למה שפרנקלין ביקש ללמוד, ובכל זאת הוא בלט מעל כולם בשל נחישותו לאמץ הכול, לבנות את הפיגום האקלקטי החזק דרך החניכה העצמית, שאפשרה לו להשיג את כל מה שעשה. שום בית ספר, אז או עכשיו, לא יכול היה ללמד את כל הדברים שבזכותם הוא ידוע ומפורסם עד היום. פרנקלין היה אגדה בימי חייו והעולם חייב לו רבות. אבל אולי המורשת הגדולה ביותר שלו היא הדוגמה שנתן לכולנו: לא משנה עד כמה צנועה ההתחלה שלכם, אתם יכולים לשלוט בחייכם, בתשוקות שלכם, בלמידה שלכם, ולעולם לא לחדול מכך.

ברגע שאנו נוטלים עלינו את האחריות לעצב מחדש את חיינו באמצעות התלמדות עצמית, משהו די מופלא מתחיל לקרות. כשג'וזף קמפבל דיבר על ללכת אחר "האושר שלכם", בספר המשמש ציון דרך שכתב עם ביל מויירס — "כוחו של המיתוס" — הוא לא התכוון שזה יקרה ללא מאמץ, שזה פשוט יופיע יש מאין. הוא התכוון שאם יש בכם אהבה, כמיהה או תשוקה, עליכם ללכת אחריהן, לא משנה באילו קשיים תיתקלו. כפי שכתב קמפבל, כשאתם פועלים אתם "שמים את עצמכם על מין מסלול שנמצא שם כל הזמן, ומחכה לכם ולחיים שאתם צריכים לחיות."

לדברי קמפבל, אם אתם מתמסרים לחניכה העצמית הזאת, אתם פותחים במומנטום שבונה ואוסף כוח: "אתם מתחילים לפגוש אנשים שנמצאים בשדה האושר שלכם." דברים מתחילים להתקדם בדרך שלכם. "אני אומר, לכו בעקבות האושר ואל תפחדו," קורא לנו קמפבל, "ודלתות ייפתחו במקומות שלא ידעתם שהן קיימות." זה בטוח עבד לפרנקלין ולגרנדין. זה עבד גם לי — וזה יעבוד גם לכם. מישהו אמר פעם שמזל הוא השריד של עבודה קשה, אבל אני טוען שמזל הוא שריד של העבודה הקשה שהשקענו בהתלמדות העצמית שלנו.

ב־1971, כשלמדתי בשנה הראשונה באוניברסיטת בריגהאם יאנג, היו רק ספרים ספורים בנושא שפת הגוף. שדה זה בקושי זכה להכרה, ובהחלט לא היו חוגים ראשיים בנושא, אבל זו הייתה התשוקה שלי, כי ידעתי עד כמה זה עשוי להיות שימושי בהתייחסות לאחרים — דבר שגיליתי בנעוריי, כשהגעתי לארצות הברית בלי לדעת אנגלית. הבטחתי לעצמי שכאשר אסיים את הלימודים, אלמד את עצמי את כל מה שאפשר לדעת על תקשורת לא מילולית.

את יום סיום הלימודים חגגתי בהשגת כרטיס מנוי בספרייה העירונית, הרחק מהאוניברסיטה, וכעת היה לי זמן לכל מה שרציתי לקרוא, לא רק למה שנדרשתי לקרוא. יצרתי את ההתלמדות שלי בתחום הלא מילולי; יום אחד למדתי על שפת הגוף של תושבי האי טרבריאנד באוקיינוס השקט, ולאחר מכן על מחוות הברכה בקרב האנשים הראשונים שחיו באלסקה. המחוות הלא מילוליות שבהן צפו הכובשים, שהגיעו לעולם החדש, מרתקות אותי בדיוק כמו צבע החובה בבגדים שהמלך הנרי השמיני הרשה לאצילים שלו ללבוש. שפת הגוף שסר ריצ'רד ברטון צפה בה באפריקה, כשביקש למצוא את מקורות הנילוס, הייתה מעניינת באותה מידה כמו המנהגים והגינונים שגילה חוקר ימי הביניים איבן בטוטה במהלך שלושים שנה ומאה עשרים אלף קילומטר, כשנסע ברחבי אפריקה, המזרח התיכון, הודו ואסיה. מה שלא יכולתי ללמוד בשום שיעור, לימדתי את עצמי.

חינכתי את עצמי ללמוד כל דבר שיכולתי על שפת הגוף ועל תקשורת לא מילולית מאנשי מקצוע שונים: פסיכולוגים, זואולוגים, אתולוגים, אנתרופולוגים, קלינאים, אתנוגרפים, ציירים, צלמים, פרימטולוגים, פסלים ואנטומאים. החניכה העצמית הזו התפתחה יותר מכפי שאי פעם ציפיתי, ותוך כדי התהליך שינתה את חיי. היא עזרה לי בקריירות הרבות שלי, סייעה לי ליצור את ההיכרויות המעניינות ביותר בכל כך הרבה תחומים מגוונים, שהעשירו מאוד את חיי והעניקו לי תובנות יקרות על הטבע האנושי.

כשקיבלתי את אותו כרטיס מנוי בספרייה והתחלתי בהתלמדות העצמית בתקשורת לא מילולית, לא חלמתי לפגוש את ענקי התחום: פול אקמן, בלה דפאולו, ג'ודי בורגון, מארק פרנק, דייוויד גיבנס, ג'ו קוליס, איימי קאדי ורבים אחרים. ולא יכולתי לדמיין שאגויס על ידי האף־בי־איי, ואשתמש בידע שלי כדי לתפוס מרגלים, טרוריסטים וחוטפים. מעולם לא חזיתי כי אכתוב יותר מתריסר ספרים על התנהגות אנושית, אתן הרצאות שנתיות בבית הספר לעסקים של הרווארד, אצור סרטוני וידאו חינוכיים שיזכו ליותר משלושים וחמישה מיליון צפיות, ואייעץ לארגונים ולממשלות ברחבי העולם. לא היה לי מושג כי בכך שאלמד את עצמי, ואלך בעקבות מה שגורם לי שמחה ואושר, עם הזמן ייפתחו בפניי דלתות, כמו שחזה ג'וזף קמפבל, במקומות ש"כלל לא ידעתי שהן קיימות."

הייתה זו עבודה קשה. היה עליי להתחייב באופן מוחלט ללמוד על תקשורת לא מילולית — נושא שאני עדיין חוקר מדי יום. אבל עבודה קשה היא המחיר של מתנה זו שאנו מעניקים לעצמנו בשעה שאנו בוחרים ללכת בעקבות האושר שלנו.

אולי הדבר הטוב ביותר הוא, שכאשר אנו מוצאים את האושר הזה אנו לא היחידים שמפיקים מכך תועלת.

אינכם צריכים לשים לכם למטרה לשפר או להציל את העולם או את ברואיו כדי להנחות את עצמכם למצב טוב יותר של הוויה וחיים. אני חושב על האיש הצעיר במסלול הסמוך אליי בבריכה המקומית, שתרגל עד שלמות את סגנון "השחייה הקרבית" על צד אחד, הזרועות נשארות מתחת למים כדי למנוע התזה, גלישה בין התנועות, רק הפה צץ מתוך המים כדי לקחת אוויר — בהתבסס על סרטון שהוריד מהאינטרנט, כי הוא שואף להצטרף לצוותי הים של הצי האמריקאי, או על ויליאם, גבר בשנות הארבעים לחייו, שמזהה כי כאשר הוא מתרגש ממשהו, הוא מדבר מהר מדי. הוא יודע זאת, אשתו יודעת זאת לבטח, אבל כמוהם גם המנהלים הבכירים שלו, שרוצים שהוא "יוריד את הקצב". אז, בשבת אחר הצהריים, הוא מתרגל דיבור למכשיר הקלטה, מדקלם נאום בקצב, כמעט כמו מטיף, מלמד את עצמו לקצוב את ההגשה שלו כך שאחרים יקלטו את דבריו כשהוא משתף אותם במחשבותיו. הוא מנהל מצליח, אבל רוצה להשתפר. בשעה שחבריו צופים במרוצי פורמולה אחת בטלוויזיה ביום החופשי שלהם, הוא משקיע בשיפור עצמי, בנאום אחד בכל פעם. התמחות עצמית ממלאת את באר הידע שלנו, מעניקה לנו משאבים לשקלול אפשרויות ולקבלת החלטות, מיומנויות לחיפוש מידע ואיסופו, או להמשך מיזמים חדשים, וביטחון בכך שכל מה שאנחנו צריכים ללמוד כדי להתקדם בחיים, נוכל לפתור על ידי למידה.

התלמדות עצמית לוקחת זמן, אבל לא בהכרח כסף. במשך שנים הספרייה המקומית הייתה המקור המשמעותי ביותר שלי להנחיה עצמית בתקשורת לא מילולית. האינטרנט מביא עולם שלם של מידע בטווח הקשות מקלדת, החל ממדריכי וידאו קלים למעקב, דרך מאמרים מהימנים ועד להסכתים מרתקים. אתם יכולים גם לקבל קצות חוט שיובילו אתכם למשאבים, פשוט על ידי כך שתגידו לאנשים ברשתות החברתיות מה אתם מבקשים לדעת.

מה תהיה החניכה שלכם? זו שאלה שצריכה לעורר התרגשות וכזו שאנו יכולים לשאול את עצמנו בכל זמן בחיים. חונכות עצמית היא מתנה שאתם מעניקים לעצמכם. בעזרתה אתם יוצרים מומנטום משלכם. תגלית אחת מובילה לאחרת כשאתם מתווים לעצמכם נתיב, יוצרים אופי ואישיות משלכם, ומחליטים מי תהיו ובמה אתם תומכים.

אם אתם באמת רוצים להיות יוצאי דופן, תתחילו את החניכה שלכם עוד היום. תתחילו לבנות את פיגום הידע האישי שלכם. קחו צעד. קחו שליטה! תיהנו מהמיזם של עיצוב מה שאתם רוצים וצריכים לדעת ושל האופן שבו תגיעו לשם. יש דרכים רבות כל כך ללמוד: לקרוא בעצמכם, לדבר עם אחרים בעלי ידע רב על מה שאתם מבקשים ללמוד, להקשיב להסכתים, לבחון סרטוני הדרכה, להירשם לשיעור, להצטרף לארגונים או לקבוצות באינטרנט. תיהנו מהמקום שאליו מסע הלמידה שלכם לוקח אתכם. כמו שג'וזף קמפבל אמר, תאמינו בדלתות שייפתחו במקומות שלא ידעתם שהן קיימות. תיצרו את אותה הנחיה עבור עצמכם. כשתעשו זאת, יוצאי דופן יקבלו אתכם בברכה, כי הם מבינים ומכבדים ההתחייבות שקיבלתם עליכם.

איזון רגשי: פיגום היציבות

אחת מסוכני האף־בי־איי הטובים ביותר שאי פעם עבדתי איתם הייתה טרי הלברסון מודי; המשרד יכול היה להיות שרוי באי שקט מוחלט — התובעים דרשו דברים שונים, התקיימו שיחות בלתי פוסקות עם המטה, הגיעו פניות מהתקשורת שעלולות היו לחשוף פעולות רגישות, בוסים קטנוניים הציקו, הצטברו ראיונות ותשאולים — ובכל זאת היא תמיד הייתה רגועה. הערצתי אותה על כך ועל יכולתה לאזן את חייה. כאישה, כאם, כסוכנת מיוחדת באף־בי־איי וכשותפה שלי (זו לבדה הייתה משימה לא קלה), היא נראתה כמי שאימצה בשלב מוקדם בחייה את הרכיב חזק והחשוב שכל האנשים יוצאי הדופן חולקים. הסוד שלהם הוא שכל הזמן יש לשמור על איזון רגשי. או שאתם שולטים ברגשותיכם או שרגשותיכם ישלטו בכם. אף על פי שסוכנת מיוחדת מודי הייתה צעירה ממני באף־בי־איי בעשר שנים, היא הייתה בכירה ממני בכמה עשורים כשהיה מדובר בהתמודדות עם הדרישות והלחצים של המשרד. אותם אירועים יום־יומיים בסביבה לחוצה עד מאוד, שגורמת לרגשות שלנו להיות בכוננות גבוהה, כך שנוכל לפעול, עלולים גם לגרום לנו להיות מתוחים, נרגזים או לא מתחשבים. באופן אירוני, דווקא במהלך מצבים לחוצים מאוד נהייתי רגוע יותר. במבצעי הכוחות המיוחדים הפכתי למרוכז ושליו יותר, בהסתמך על האימונים שלי — הרגשות נדחקו הצידה.

מנוע מטוס בוער בגובה קילומטר? אין בעיה: לכבות את משאבת הדלק, לעבור לתדר שמירה (121.5), להכריז על מצב חירום, לשמור על זווית גלישה נכונה, להניח את המטף ליד הרגליים (היכן שהאש צפויה להגיע), לנווט לשדה התעופה הקרוב, לשמור על עדכון אתרי נחיתה חלופיים (כבישים מהירים, שדות קני סוכר), לבטל נעילת דלתות למקרה שנצטרך להיחלץ, להימנע מקרבה לכלי טיס אחרים, לחפש אותות אור משדה התעופה שמסמנים כי מפנים לנו גישה למסלול — ולטוס (כמיטב היכולת) לנחיתת אין ברירה. את זה יכולתי לבצע וביצעתי בפורטו ריקו במהלך טיסת לילה אחת מצמררת. כזה היה הלחץ בעבודה היום־יומית — אי־נוחות, הפרעות, הסחות דעת, דרישות תובעניות — כל אלה ערערו אותי רגשית. הרגשות שינו את מי שהייתי, גברו על הסטנדרטים שלי בנוגע להתנהגות טובה, גרמו לי להיות פחות עדין, לפלוט אמירות מילוליות חריפות כשהייתי במצוקה, להיות פחות סבלני. עצם הידיעה שמתקשרים מהמפקדה די היה בה כדי לעורר אותי, וזה השפיע לרעה על מערכות היחסים שלי עם אחרים.

למרבה המזל, הסוכנת מודי הגיעה בדיוק בזמן הנכון. כשהיא ישבה מולי הייתה אומרת, "תנשום לפני שאתה מדבר." "תישאר ממוקד בתיקון הבעיה, גם אם זה שמתקשר הוא 'אידיוט'." תנמיך את הקול שלך, היא הייתה מסמנת לי בידה, כשהתרגשתי מעוד דרישה לא סבירה. כשהשיחה הסתיימה הייתה אומרת לי, "תנשום לאט, תנשום שוב, הפעם נשימה ממושכת יותר." ואז הוסיפה, "עכשיו תעשה זאת שוב." וכשהתחלתי לנהל שוב את השיחה, היא הייתה מזהירה אותי לא לקלל, לקום או להתמתח, או שהייתה מציעה שנצא להליכה קצרה לפני שנדבר. אם היא הרגישה שאני מתעצבן, הייתה נועצת בי מבט אימהי ואומרת, "ג'ו, צא לריצה. אני לא הולכת לדבר איתך לפני שתחזור." ואני הייתי חוזר הרבה יותר רגוע. אפילו במהלך ארוחת צהריים היא הייתה מרגישה את הדחיפות שחשתי לחזור לעבודה, והתעקשה שאאט את הקצב. "הפה שלך נועד לאכילה, הוא לא מסור לחיתוך עצים." בימים שלא שמתי לב לעצות שלה, היא אמרה שאם אלקה בהתקף לב, היא לא תחייה אותי כי לא הקשבתי לה — איום מבהיל, אז האטתי.

ידעתי שהרגשות גוזלים ממני את המיטב שבי, וכי זה לא בריא ולא פורה, וגם הקשיתי על חיי הסובבים אותי. נכון, עבדתי על אחד ממקרי הריגול החשובים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, שבסופו של דבר נמשך כעשר שנים, אבל לא יכולתי להמשיך לתפקד בחוסר איזון רגשי. ידעתי שיהיה לכך מחיר. בסופו של דבר זה קרה, כמו שסיפרתי בספרי Three Minutes to Doomsdayשלושה ימים אחרי שביצעתי את המעצר הראשון בפרשת הריגול ההיא, גופי התפרק. המערכת החיסונית שלי נפגעה, נדבקתי בווירוס אפשטיין־בר, ונאלצו לאשפז אותי. נכנסתי למצב של חרדה ושל דיכאון שנמשך כמעט שנה.

למה אני מספר לכם את זה? זה סיפור אזהרה ותזכורת לכך שאנו עשויים להיות מעורבים בדבר מה חשוב, מרגש, שיכול להציל חיים ולשנות את העולם — אבל אם רגשות אינם בשליטה, הם ישפיעו עלינו לרעה או במקרה הרע יהרסו אותנו. כולנו נוכל להיעזר בסוכנת מודי, שתאמן אותנו ותתפוס אותנו לפני שנרד מהפסים. אותה חוויה שבעטיה אושפזתי בבית חולים לא הייתה קריאת ההשכמה הראשונה שלי — הסוכנת מודי התריעה בפניי פעמים רבות — אבל היה זה האירוע האחד שאמר לי: אתה צריך לבנות מחדש את עצמך בצורה טובה יותר מבחינה רגשית. כל כך הרבה בחיינו סובב סביב רגשות, שאני מופתע מכך שאיננו מקדישים יותר זמן לנושא, בייחוד כשזה נוגע לשני תחומים שמעסיקים אותנו יותר מכול: יחסי אנוש ועבודה.

כשאנחנו צעירים, אם איננו ערים לכך, התנהגות מתוחה רגשית עלולה לעצב אותנו, ולא בצורה טובה. כולנו מכירים אח מפונק או אדם חסר התחשבות בעל שליטה רגשית דלה.

התקפי זעם, טינה, קנאה קטנונית, התנהגויות אימפולסיביות, התמוטטויות עצבים מכוונות שנועדו למשוך תשומת לב, ומעשים רעילים אחרים שנכפים על אחרים עלולים להפוך לשגרה. עם הזמן הם עלולים להפוך למזיקים אף יותר, וזה מוביל להטרדה, לבריונות, אפילו להפניית אלימות כלפי חוץ.

אני בטוח שאתם או מישהו שאתם מכירים ציינתם שמישהו במקום העבודה שלכם מתנהג כמו ילד. זו הגדרה לא נכונה. הם מתנהגים כמו מבוגרים שלא למדו לשלוט ברגשותיהם. קטנוניות, התפרצויות, בריונות או אימפולסיביות שאנו רואים אצל אנשים בגיל מבוגר קורות פשוט משום שאין להם פיקוח עצמי.

רובנו לומדים בהגיענו לבגרות לרסן את רגשותינו, הודות להורינו, למטפלים, למורים ולאחרים. למרות זאת רגשותינו עלולים לצוף אל פני השטח אם לא ננהל אותם באופן פעיל, ולגבור עלינו אם לא ניזהר, גם כשאנו יודעים וחשים כי איננו בכיוון הנכון. הם עלולים להשפיע עלינו מבחינה מנטלית ופיזית, ובנוסף להקרין על מערכות היחסים הבין־אישיות שלנו ועל הביצועים ומערכות היחסים שלנו במקום העבודה.

מה גורם לרגשות להפעיל משיכה כל כך חזקה? בדרך כלל, התגובות שלנו לעולם החיצון ואפילו למחשבות או למצוקות מנוהלות תחילה על ידי המערכת הלימבית במוחנו — אותו אזור האחראי לרגשותינו, כפי שציינתי בספרי BODY Is Saying What Every.

מערכת אלגנטית להפליא זו, שמעריכה ומגיבה לעולם במהירות, בלי שנקצה לכך מחשבה רבה, קיימת בנו כדי שנשרוד, שנישאר בחיים. כאזור פרימיטיבי יותר של המוח, שאנו חולקים עם כל היונקים, הוא מגיב מאוד לאיומים מיידיים אך יש לו מגבלה לטווח הרחוק.

מול איום, המוח הרגשי או הלימבי נכנס לפעולה, מקפיא את התנועות שלנו, כדי להפוך אותנו לפחות בולטים לטורפים, ובו בזמן מאפשר לנו להעריך את מצבנו, כך שנוכל לעבור למצב הגנה, מצב מגן, מצב בריחה או מצב לחימה. המצבים המתוחים האלה — בין אם הם בשל פחד מטורף, ממישהו שמפחיד אותנו, או בעקבות חדשות רעות ששמענו, או משום שאנו נאלצים להתמודד עם בוס רעיל — מגייסים באופן תת־מודע, תוך שניות, את המשאבים הפיזיולוגיים דרך מערכת העצבים הסימפתטית. בן־רגע, אדרנלין משתחרר לצורך פעולה מהירה, הגלוקוז זורם בגופנו לקבלת אנרגיה, וקורטיזול, שמקריש דם אם ננשכנו או נפצענו, מתחיל לפעול.

אנחנו לא צריכים לחשוב על זה. זה פשוט קורה. גם מערכת זו מעוררת את היכולת שלנו לצרוח, לצעוק, להתפרע ולהילחם בחירוף נפש — במצב של סערת רגשות.

במשך מאות אלפי שנים בני אנוש הסתמכו על המערכת הלימבית כדי לשרוד, משום שכעס, חשש, פחד, ואפילו זעם, עזרו לנו לתפקד בעולם גדוש איומים, כאשר התמודדנו עם טורף ונזקקנו להם בהרף עין. המורשת הזו חקוקה בדנ"א שלנו ונמצאת תמיד איתנו, אבל בעולם שבו לא סביר שנצטרך לחנוק דוב או להכות חתול גדול, המערכת הלימבית עלולה לפעול נגדנו. יותר מדי אדרנלין או יותר מדי קורטיזול שמופרשים עקב מתח או טלטלה רגשית שוחקים אותנו עם הזמן ומשפיעים לרעה על מערכת החיסון שלנו — וזה מה שקרה לי. אבל אולי חשוב יותר זה, שבמהלך עוררות רגשית — בין אם נגרמה על ידי טורף, ויכוח שהתלהט, טיסה קונקשן שהוחמצה, שיחת טלפון מטרידה, המועמד שרצינו בו לא נבחר, או לחץ להשלים מיזם כלשהו — אנחנו משלמים מחיר כבד. המחיר הוא חשיבה רציונלית ואפילו היזכרות.

כשזה קורה מתקיימת "חטיפה רגשית" — תופעה, שבה עליונות הרגשות שמועילים עד מאוד להישרדות גוברת על היכולת שלנו לחשוב בהיגיון. דבר זה לא רצוי בניהול עסקים או ביצירת קשרים חברתיים. זו הסיבה שכאשר אנו לחוצים, אנו שוכחים מטלות או פגישות, חווים בלקאאוט במהלך מבחן, לא זוכרים מספרי טלפון או לא מוצאים בשום מקום את המפתחות שלנו. עם הזמן, אם אנחנו לא מודעים לצורך לווסת את הרגשות שלנו וליטול שליטה על עצמנו בשעת לחץ, רגשותינו עלולים להציף את ההיגיון, את הרציונליות ואת השכל הישר שלנו, ולמרבה הצער, להפוך לתגובת ברירת המחדל שלנו. כמו ילדים, אנחנו נשברים; מגיבים באימפולסיביות, בצורה מגוחכת ולא בריאה. התנהגותנו זו גורמת לאחרים להתרחק מאיתנו, לא לכבד אותנו או לאבד בנו אמון.

קחו לדוגמה אימפולסיביות. בעיקרו של דבר, זה חוסר יכולת לווסת את הרצונות שלנו, להפעיל היגיון ולומר, "זה רעיון רע", כאשר למעשה, הפעולה האימפולסיבית שלנו עלולה לפגוע בנו וגם באחרים. תראו מה קרה לשערי הבורסה של SpaceX כאשר המייסד, אילון מאסק, החליט לעשן מריחואנה במהלך הֶסכּת. בן ־לילה, המשקיעים איבדו בו אמון, כשתהו אם הוא מסוגל לשלוט בעצמו. אחרי הכול, אם תשקיעו עשרות מיליונים בחזון של אדם אחד, תרצו שיהיה לו שכל לא לעשן סם בפומבי. למרבה הצער, מעשה אימפולסיבי עלול לשדר לעולם אזהרה: ייתכן שאדם זה חסר שליטה רגשית.

אולי כמוכם, גם לי היה ניסיון עם אנשים שאינם מסוגלים לשלוט בדחפים הרגשיים שלהם. היו לי בוסים שצרחו עלינו כשהדברים לא הלכו כמו שרצו. היו לי חברים שהפכו לבריונים כשהלחץ בעבודה גבר, ובחרו את הפגיע ביותר כקורבן לזעמם. ראיתי אנשים מבוגרים בועטים ונכנסים להתקף זעם כי דיילת אמרה להם לשים את המזוודות במדף עליון, ושמעתי חיצים מילוליים משוגרים ללא כל אבחנה ובלי פרופורציה למצב, ולא היה אפשר שלא להסיק כי הם נועדו לפגוע באחרים, לא לתקן את המצב.

כמפקד צוות בכוחות המיוחדים אחד הדברים שתמיד הקפדתי עליו כשבחרתי חברי צוות היה היכולת להישאר רגוע תחת לחץ — בייחוד לאחר שמבצע תוכנן ואושר. זה מספיק מאתגר להשגיח על המטרה תוך כדי שיחה עם עמדת הפיקוד, כשטייסי המעקב מעלינו, מפעילי כוחות מיוחדים בלתי נראים מחכים מעבר לקיר, וצלפים מוכנים לירי, שיודעים כי הם מכוונים לנקודה מסוימת, שקוטרה סנטימטרים בלבד; כל אלה ממש מולי, כשאני מתייצב מוכן לפרוץ את אותו "משפך קטלני", שבו מצאו את מותם כל כך הרבה סוכנים, וידוע גם בשם הדלת הקדמית — ואני שומע הכול בתדר עמוס באוזניות שלי, תוך כדי שאזרחים צורחים מרחוק — בלי שיהיה בצוות שלי מישהו שמתנשם בבהלה, שואל שאלות בקצב אש, תוהה, בשלב מאוחר זה, בקול רם, אם אין דרך טובה יותר לעשות זאת, וכך או אחרת נותן לכולם להבין שהוא קורס תחת לחץ. כמו שגנרל פאטון המפורסם אמר, "הזמן להתייעץ עם פחדיך הוא לפני שאתה מקבל החלטה חשובה בקרב. זה הזמן להקשיב לכל פחד שאתה עשוי לדמיין. לאחר שהבאת בחשבון את כל העובדות ואת כל הפחדים, והגעת להחלטה, כבה את כל פחדיך ותמשיך הלאה." אם אתה נשלט על ידי פחדיך, אתה מאבד שליטה במצב. טוב נעשה כולנו אם נאמץ את ההשקפה של מפעיל צוות טוב בכוחות המיוחדים: לנהוג בחוכמה, לשאול שאלות, להתדיין, להתחשב במצפון — ואז ברגע שההחלטה התקבלה והלחץ נמשך, להשאיר את הספקות מאחור ולמצוא שקט פנימי.

אני מזהה בעצמי את הפעמים שהרגשות משתלטים עליי, או שזה עומד לקרות, וזה משהו שאני באופן אישי עובד עליו כל הזמן. אני מספיק מחובר לעצמי כדי לדעת מתי הרגשות שלי נוטלים פיקוד, ולמען האמת, אני שונא שזה קורה. למדתי לחשוב לגבי מה שאמרתי או עשיתי, לשקול איך למנוע זאת בפעם הבאה, ועם הזנב בין הרגליים להתנצל מעומק הלב על התנהגותי חסרת ההתחשבות או הפוגעת.

לחץ עשוי להיות ההסבר לכישלון בשליטה עצמית, אבל אין זה תירוץ. מה שמייחד את יוצאי הדופן הוא לא שאין להם תגובות רגשיות — הם אנושיים בדיוק כמו כולנו — אלא שהם יודעים לווסת את רגשותיהם. כמו שמאמנים שריר כך הם מאמנים את יכולת הוויסות הזו ופועלים תמיד להחזיקה ברמה גבוהה כדי שתעמוד לרשותם בעת הצורך, גם (ובעיקר) בימים לחוצים. שליטה ברגשותינו היא אתגר עבור רבים מאיתנו, בייחוד עבורי, ואולי גם עבורכם. לכן כללתי זאת בפרק הראשון של ספר זה, שכן כישלון בוויסות רגשות הוא דבר שעלול למנוע מכם להיות יוצאי דופן.

כמובן, כולנו נתונים לעיתים לתהפוכות רגשיות, בין אם כתוצאה מדרישות עבודה בלתי הגיוניות ובלתי פוסקות, או מלחצים בבית או מאסונות שמתרחשים. אבל אימפולסיביות מתמשכת, חוסר התחשבות והתפרצויות רגשיות — אלה הדברים שעלולים להטיל אותנו למסלול מהיר של איבוד אמינות ויחס של כבוד מצד אחרים. וזה עלול לערער אפילו את האנשים היצירתיים או המיומנים ביותר מבינינו.

בובי נייט, שחקן כדורסל מחונן שלימים התפרסם כשאימן באוניברסיטת אינדיאנה, היה אחד המאמנים החדשניים והמצליחים ביותר בתולדות המשחק. אבל היה לו צד אפל. הוא לא הצליח לשלוט ברגשותיו. המאמן המבריק הזה — שהפך לפופולרי בזכות שיטת משחק בשם "תנועת תקיפה", שפתחה הזדמנויות למשחקים דינמיים ולעונות מוצלחות, אך שיגעה את שחקני ההגנה כשהציבה להם משימה בלתי אפשרית, לנסות לנוע מהר יותר מאשר מעבר הכדור — היה גם זה שהואשם בתקיפת שוטר במהלך משחקי פאן אם, במשחק פורדו, לאחר שהשליך כיסא למגרש אשר פגע בראשו של שחקן במשחק אחר, וקילל והכה שוב ושוב שחקנים, מאמנים, שופטים, תלמידים ומנהלי הפקולטה. בסופו של דבר, לא היה אפשר לתרץ את התנהגותו של נייט. מורשתי נקטעה כאשר נשיא אוניברסיטת אינדיאנה, מיילס ברנד, מאס בהתנהגותו זו. הוא פיטר את נייט בשנת 2000 בגלל טבעו הלוחמני ו"דפוס התנהגות לא מקובל". במילים אחרות, נמאס לו ממאמן שלא יכול היה לשלוט ברגשותיו. נקודה.

יש האומרים שזה היה מעט מדי, מאוחר מדי ושרובנו היינו מפוטרים, אם היינו עושים במקום עבודתנו משהו קרוב למה שהוא עשה. אין ספק. בכך כולנו יכולים ללמוד מכך לקח, שבסופו של דבר, רגשות בלתי מבוקרים מעררים אותנו. חוסר ויסות עצמי רגשי עלול להרוג קריירה או מערכת יחסים.

מדוע מישהו יצטרך לכבד או ללכת בעקבותיו של מישהו שלוקה בהתקפי זעם, אינו יציב רגשית או חסר שליטה בתגובותיו? כשעבדתי אצל אנשים שצרחו וצעקו כשהדברים לא הסתדרו כמו שציפו, עמיתיי ואני לא רחשנו להם כבוד, וכתוצאה מכך נפגעה הפוריות שלנו בעבודה.

המפתח הראשון לוויסות רגשי הוא להכיר בכך שרגשות עלולים להשפיע עלינו וללמוד לזהות מתי הרגשות מציפים אותנו בצורה מוגזמת. נתחיל בכמה שאלות פשוטות שנוגעות להרגלים הרגשיים שלכם:

● אילו רגשות הכי מאתגרים מבחינתי לשליטה (דאגה, פחד, עצב, כעס)?

● מה נוטה "להפעיל אותי" (מועדי הגשה צפופים מדי, חוסר שינה, כאשר אדם x עושה או אומר y, כשקורה שילוב מסוים של עניינים)?

● כשאני "נחטף" רגשית, איך אני מתנהג (צועק, אומר דברים מרושעים, זועף, הולם בחפצים, נסוג, נוטה לאכילה לא בריאה, לשתייה, לצריכת סמים)?

כשאתם חשים מה מפעיל אתכם מבחינה רגשית ואיך אתם נוטים להגיב, תעלו את סף ההתנגדות שלכם ל"חטיפה רגשית" על ידי חיפוש אסטרטגיות שתוכלו ליישמן במטרה להתמודד עם לחץ זו עשויה להיות חניכה עצמית מצוינת, שכן יש הרבה מאוד מחקרים מדעיים וספרות על הפחתת מתח. או שתתחילו קרוב לבית:

● תחשבו על אותם אנשים שאתם מכירים אשר מטפלים בעניינים שונים בצורה טובה — לא מאבדים את קור הרוח; נשארים ממוקדים והחלטיים תחת לחץ; מתייחסים לאחרים בכבוד גם כאשר סבלנותם עומדת למבחן.

● מה הם עושים במצבים אלה? כאן תבחנו את תשובתכם בתשומת לב ותהיו ספציפיים.

● איך תוכלו לאמץ את האסטרטגיות שלהם במצבים שמאתגרים אתכם מבחינה רגשית?

● תעיינו בבלוגים ובספרים ותצפו בסרטוני שעוסקים בוויסות רגשי ובניהול כעסים.

● פנו לעזרה מקצועית בתחום ניהול כעסים — זה רק לכם יביא תועלת.

לאורך הדרך הייתי בר מזל שיכולתי להיעזר בהורים, במנהיגים, וכן, בסוכנת מודי. לפעמים אנחנו זקוקים לעזרה של אנשי מקצוע, מטפלים, פסיכולוגים, קלינאים, מומחים לניהול כעסים, או מנהיגים דתיים; אין בכך כל בושה. נדרש אומץ לומר, "אני חייב למצוא דרך טובה יותר," ואז לחפש דרכים בריאות בנות קיימא להתמודד עם זה.

התרחקות מרגשות אין פירושה לא להרגיש אותם. פירושה, יישום הכישורים הרציונליים שלנו במטרה לקחת את הלהט הפנימי שלנו ולנתב את רגשותינו בצורה מועילה ופורה. במשך אחד־עשר שבועות בשנת 2018, קבוצת כדורעף נשים של אוניברסיטת בריגהאם יאנג הייתה מספר אחת. כאשר הכוכבת שלהם, לינדי האדוק־אפיץ', נשאלה על ההצלחה המדהימה של הצוות, היא ייחסה זאת ל"מוסר עבודה חזק מאוד של כל הצוות" — והוסיפה משפט שתפס את תשומת ליבי: "אנחנו צוות ללא דרמה. אנחנו מתחילות לעבוד ועושות את מה שצריך לעשות. אני חושבת שזה מה שהפך אותנו לחזקות כל כך." זה לא שלשחקנים או לשחקניות אין רגשות. יש להם. הם נלהבים, אלא שהם מתעלים את רגשותיהם למשהו פרודוקטיבי.

עלינו להרחיק את עצמנו מהרגשות שלנו כדי שנוכל לחשוב בבהירות, להסדיר בעיות, וכמו שמנהל הטיסה של נאס"א, ג'ין קראנץ, אמר למהנדסים, במהלך טיסת החלל של אפולו 13, "תתגברו על הבעיה, כדי שהבעיה לא תתגבר עלינו."

יהיו אלה העצות של סוכנת מודי, להתרחק כדי שתוכלו לחשוב, להאזין למוזיקה, להתפלל, להתקשר לחבר, להתאמן או לתרגל יוגה — לא משנה מה האסטרטגיה שלכם, תוודאו שהיא תהיה זמינה ושימושית לכם. כפי שצוות BYU מצא, כאשר אתם מדכאים את הדרמה, אתם זוכים ביעילות, בהרמוניה, ועם עבודה קשה, בהצלחה.

מבחינתי זה יכול להיות כל דבר — מהתרחקות פיזית ממישהו שמתעמת איתי, לפנייה להומור, למשטר נשימות, ליציאה לטיול ארוך, לשיחה עם חבר, לכתיבת תגובתי על דף, כשאני משחרר ושופך הכול; אבל אני דואג שמה שכתבתי לעולם לא יישלח במייל או בדואר. את זה למדתי מאיש דגול, תומס ג'פרסון, שהיה שופך את מררתו על הנייר, מניח לכך למשך הלילה, ולמחרת חש הכרת תודה על שלא שלח זאת בדואר. אז קדימה, תכתבו ותשחררו קיטור על הדף או בקובץ מחשב, אבל אל תשלחו זאת במשך עשרים וארבע שעות, ואז תשמחו שחיכיתם, ותוכלו למחוק הכול לפני שתאפשרו למצב שהטריד אתכם להחמיר יותר. אני יודע את זה ומעיד על כך, שלעיתים קרובות ההמתנה הצילה אותי.

אסטרטגיה נוספת שלמדתי והשתמשתי בה כדי להימנע מירידה מהפסים בעקבות הצפה רגשית היא, לנתב מייד את הרגשות לפעולה בונה. במהלך הקריירה שלי, סו אדמס, סוכנת מיוחדת פנטסטית של האף־בי־איי ומדריכה מפורסמת באקדמיית האף־בי־איי בקוונטיקו, התקשרה אליי ואמרה, "אנחנו רוצים שתבוא ללמד כאן באופן קבוע." אמרתי שאשמח להיענות להצעה. אבל כעבור שלושה שבועות היא התקשרה והתנצלה על כך שהיא חוזרת בה מההצעה, כי לא היה לי תואר שני. זו הייתה הזדמנות פז שהחמצתי, וחשתי שהדם שלי רותח. אבל הייתה לי דוגמה של אנשים יוצאי דופן — אל תתפלשו בצער, אל תתבכיינו — תבצעו פעולה ממוקדת ובונה. וכך פעלתי. בתוך יומיים שוחחתי עם משרד הרשם באוניברסיטת סאלב רג'ינה ברוד איילנד, שיש בה את אחת התוכניות הטובות ביותר ללימודי תואר שני ביחסים בין־לאומיים. ובעצם זה שפעלתי בכיוון חיובי, הצלחתי למחות את האכזבה המרה. פעולתי זו הובילה אותי לדלתות רבות שנפתחו בפניי מאוחר יותר באף־בי־איי ומחוצה לו.

עם השנים צפיתי במייקל ג'ורדן הנהדר משחק כדורסל, ולמדתי ממנו שכאשר הדברים לא הלכו כפי שרצה, הוא לא התרגז, אלא חזר ושיחק טוב יותר במשחק הבא: היה מרוכז יותר, נלהב יותר, חזק וחכם יותר, נחוש יותר להשיג את מטרתו ולגבור על הקבוצה היריבה, ולהביא ביצועים טובים יותר באופן אישי. שחקן הכדורסל הטוב ביותר בכל הזמנים עשה זאת על ידי פעולה ממוקדת ובונה.

שליטה רגשית אין פירושה להיות רובוט ולהישאר אדיש לכשלים או לאירועים רגשיים שונים, אלא לנהל בתבונה את אותם רגשות ודחפים. בצעירותי ספגתי זלזול ופגיעה משום שבאתי ממשפחת פליטים, ולא ידענו את השפה האנגלית, או בגלל העבודה שעשיתי. כינו אותי בשמות גנאי רבים. בכיתי בלוויות של סוכנים שנהרגו בשעת מילוי תפקידם. חשתי דחייה וזעם כשילד, מציק סדרתי, התגרה בי אחרי שהשופט גזר עליו עונש קל. אבל למדתי להפנות מבט, להתמקד במה שאני מסוגל לעשות או במה שצריך לעשות, כדי שבפעם הבאה להפניית המבט תהיה משמעות אחרת.

וחשוב מאוד לשליטה העצמית שלי, למדתי שאני מסוגל להרפות מכך על ידי התמקדות בדבר הבא. המפתח הוא לתכנן תוכנית פעולה ממוקדת ובונה. אולי על כך דיבר מארק טווין כשהזהיר אותנו לא להישאב כשמקניטים אותנו — או כשמטרילים אותנו, כמו שאומרים עכשיו — וכשאי אפשר, לחזור ולהזכיר את האמירה: "אל תתאבקו עם חזירים; הם ייהנו מזה, ואתם תתלכלכו." תמשיכו הלאה, תתמקדו בדבר מה חיובי ובונה.

בייחוד כשאתם מתמודדים עם אובדן אישי או עם כישלונות מרים, שליטה עצמית משמעותה לזהות שאתם לא לגמרי במשחק, לקחת צעד אחורה, כדי להתעשת ולהתארגן על עצמכם לפני שתתחילו לטפל בבעיה. אם אתם יכולים לקחת קצת זמן ולהתארגן מחדש — זה מומלץ. אם אתם זקוקים לעשרים וארבע שעות כדי לחשוב על הנושא ולהגיע להחלטה, תבחרו בכך. לא כל דבר אפשר לדחות, אבל הרבה דברים כן. להיות חזקים פירושו לדעת איך להתמודד עם עצמכם כשאתם לחוצים, כך שזה לא ישפיע לרעה על עבודתכם ועל מערכות היחסים שלכם.

הסוכנת מודי ובעלה, סוכן עמית, עברו בסופו של דבר משם, ובהיעדרה חזרתי בטיפשותי להרגלים ישנים רעים רבים. אבל אז הייתי מתעשת — בעזרת חברים טובים, בני משפחה ומודלים לחיקוי בחיי ובהיסטוריה — ומתארגן מחדש, חושב מחדש ומקדיש זמן ותשומת לב ליצירת תוכנית חדשה לניהול רגשותיי.

לא תמיד הצלחתי בכך, אבל באמצעות התלמדות עצמית משלי ניסיתי לשקף את אותם אנשים בעלי מזג דומה לשלי, שהערצתי, כדי ללמוד מהם לשלוט ברגשותיי. אני יכול לדווח שכעת אני הרבה יותר טוב בכך מכפי שהייתי לפני שלושים שנה. זוהי עבודה בהתקדמות. הסעיפים הבאים יסייעו לכם להעצים את יכולת הרוגע שלכם על ידי הפעלת היכולות הקוגניטיביות העצומות של מוחכם, מתן חלופות לתגובה הלימבית שלכם, כאשר איבוד שליטה לא ישרת אתכם. לא משנה מה יידרש, יוצאי הדופן יעשו זאת, כי הם יודעים שלא מנצחים כשמאבדים שליטה על רגשות — למעשה, אתם אלה שעלולים להפסיד מכך הכי הרבה.

מצפוניוּת: אינדיקטור ההצלחה העיקרי

אתם יכולים להיות אומנים יוצאי דופן, אנשי עסקים או מדענים, אבל זה לא יהפוך אתכם לבני אדם יוצאי דופן. אנשים יוצאי דופן אינם רק מוכשרים במה שהם עושים או במה שהם יודעים. הם יוצאי דופן בגלל האופן שהם חיים את חייהם ומתייחסים לאחרים. הם אנשים משפיעים בדרכים החשובות ביותר: באופן שהם גורמים לנו להרגיש, באופן שהם מתנהגים כלפי אחרים, מטפלים ומקריבים מעצמם לטובת הזולת. שליטה עצמית נוגעת למי אנחנו כבני אדם, לא רק למה שאנו עושים. הרבה מכך מסתכם במה שאנו מכנים מצפוניות.

בתורת האישיות, מצפוניות נחשבת לאחת מחמש "התכונות הגדולות" — שלצד מוחצנות, נעימוּת, נוירוטיות ופתיחות לחוויה — עוזרות לקבוע עד כמה צפוי מישהו להצליח מבחינה חברתית, בבית הספר ובמקום העבודה. אבל מכל מדדי ההצלחה שחקרו חוקרים, מ־IQ ועד לרקע משפחתי, מצפוניות מתנשאת מעל כולם.

לאנשים מצפוניים יש את היכולת לעבור בין מציאות אמפירית למציאות רגשית. הם יכולים למזג את הידע שלהם, את מיומנויותיהם הטכניות ואת עובדות המצב עם הבנה של הדינמיקות הנוספות של הרגשות שלהם ושל אחרים. יכולת זו מאפשרת להם להגיע לתובנות וליעילות מופלאות, לרתום את מלוא הפוטנציאל שלהם ולעודד אחרים לממש את שלהם. אחת הדרכים להבין מהי מצפוניות היא להסתכל איך אנשים מצפוניים מתנהגים:

● הם מבצעים משימות תוך מתן תשומת לב לאחריות שלהם כלפי אחרים, כלפי הקהילה והסביבה.

● הם מודעים להשלכות של מעשיהם.

● הם מסוגלים לדחות את הסיפוקים שלהם, כשעניינים אחרים דורשים את תשומת ליבם.

● יש בהם ענווה לדעת שלא תמיד הצדק איתם.

● הם אמינים, ממושמעים, בעלי כושר התמדה וכוונות טובות.

לפני שתמשיכו, עיינו שוב ברשימה לעיל ושאלו את עצמכם את שתי השאלות הבאות:

1. באילו תחומים אני חזק/ה?

2. באילו תחומים ביכולתי להשתפר?

בשילובן יחד תכונות אלה מאפשרות לאנשים מצפוניים להתלבט בתהליכי התכנון והביצוע שלהם. הם מסוגלים להביא את עצמם ללמוד, לחקור וליהנות משלב התכנון וההתארגנות. יש להם היכולת להתחיל פרויקטים ולסיימם, להתמיד בהם, יהיו המכשולים שבדרכם אשר יהיו. מבחינתם, העתיד גדוש אפשרויות, ולעיתים קרובות יש להם תוכנית לחיים בנוגע לדברים שברצונם להשיג, לעשות או לראות, ותכופות הם כך כבר מגיל צעיר. לרוב הם מקדישים חשיבות להופעתם, מקפידים על נימוסים טובים ומפגינים אהדה לזולת. לאמינות ולארגון שלהם יש השפעה חיובית לא רק עליהם עצמם, אלא גם על הסובבים אותם.

שימו לב שלא ציינתי עד כמה הם אינטליגנטיים. זה משום שמצפוניות אינה קשורה לאינטליגנציה או לבית הספר שבו למדת. מדובר בעמידה בהבטחות ובאחריות שלכם לעצמכם ולאחרים לחיים מלאי תכלית ומשמעות.

הרבה מומחים לעסקים ולקרנות הון סיכון אמרו לי, כי לעיתים קרובות עסקים מבטיחים נכשלים לא בשל היעדר רעיונות טובים או מוצר בעל ערך, אלא בגין היעדר מצפוניות בקרב המובילים שלהם; לרבות חוסר היכולת להתמיד בתפקיד, כניעה לדחפים או לפעולות פזיזות, או רדיפה אחר צרכים אנוכיים שמפריעים למחויבויות הנדרשות. כמו שמשקיע אחד אמר לי, "הקופסה הגדולה שאני צריך לבדוק בשביל עצמי ובשביל חבריי המשקיעים בכל הנוגע להון סיכון הם: עד כמה אני חושב שהאדם או קבוצת האנשים האלה יוכלו להגשים את מטרותיהם? כשאני מרגיש שיש רמז לחוסר מצפוניות — וזה כולל גם אי הגעה בזמן לפגישות שלנו — אני מתחיל להסס. אני מתחיל לפקפק." אם כן, מצפוניות אינה רק תכונת אופי טובה או ציווי מוסרי, אלא גם צורך עסקי. זוהי בדיקת המציאות. אם אתם נכשלים לעיתים קרובות, ייתכן שזה לא קרה בגלל דבר זה או אחר; יכול להיות שזה קשור לרמת המודעות שלכם. אם תשובותיכם לעיל חשפו אזורים שתוכלו להשתפר בהם בהיבט המצפוניות, תהיו בטוחים שאתם לא לבד בעניין. תתפלאו לגלות עד מה רבים האנשים שאינם משלימים משימות. אנשים חכמים ומוכשרים שיורדים מהפסים בקלות רבה מדי, מתחילים משימה עם כוונות טובות, אבל אז נהיים מפוזרים, ודעתם מוסחת מהעיקר. אין זו בעיה מודרנית שנובעת מקצב החיים הקדחתני ומהלחץ של החיים העכשוויים. הדבר הציק תמיד לאנושות. אם ליאונרדו דה וינצ'י היה חי כיום, מעניין מה היו הדירוגים שלו באינטרנט. הוא היה גאון שאין עליו עוררין, וללא ספק אין כמותו בעולם האומנות, הוא גם היה פרפקציוניסט שדעתו הוסחה לעיתים קרובות, והתפרסם בכך שלא השלים פרויקטים שהוזמנו אצלו, למורת רוחם של פטרונים רבים, שרדפו אחריו בדרישה שישלים את העבודה שהתחיל, שיחזיר להם את כספם, או ימצא צידוק לעיכובים שנמשכו שנים רבות. נדרשו לו יותר מעשר שנים לסיים את ציור המונה ליזה. היום זה לא היה מתקבל. שאיפת השלמות שלו וסקרנותו הכמעט כפייתית — שגרמה לו בעל כורחו לחקור הכול, מעקרונות ההיווצרות של מערבולות מים ליד קו החוף, דרך ניתוח עוד גופת אדם כדי ללמוד על הגוף האנושי, ועד לחקירת התעופה של הציפורים ולבירור מדויק של אורך לשונו של הנקר. הוא פשוט לא היה מסוגל להישאר מרוכז במשימה שלפניו. כן, הוא היה מבריק לאין שיעור, וכישרונותיו הביאוהו רחוק, אבל גם כך, אנשים איבדו את הסבלנות כשסיכמו איתו דבר מה.

להישאר מרוכז במשימה, לעמוד בהבטחות למישהו ולמלא את ציפיותיו, ולא להניח לדעתכם להיות מוסחת על ידי פרטים לא משמעותיים או צורך להיכנע לגחמות אישיות — זוהי יכולת מכרעת. יש מעט סבלנות לאדם שלא מצליח להסתדר, מרבה לאחר, לא עונה בזמן להודעות או לאי־מיילים, משבש פרויקטים בשל ניתוחים משתקים או שואף לשלמות בצורה פדנטית, יוצר עיכובים, מחולל דרמה או מפעיל כוח בצורה פוגענית כדי להשיג דבר מה — מפתיחת עסק, דרך עיסוק בחקלאות והורוּת ועד לניהול ברמות הגבוהות ביותר — מצפוניות היא תכונה חיונית אם ברצוננו להיות יוצאי דופן. התמקדות בחמש התכונות תעזור לכם לפתח ולהפנים הרגלים כאלה במטרה לקיים חיים מצפוניים.

| שחרור: לאתגר את הגבולות שאחרים מציבים לנו

בנסיעת עסקים לסן פרנסיסקו, נהג מכונית השירות שאל אותי אם נוכל להאזין לחדשות על אצן ממזרח אפריקה, שבדיוק ניצח בתחרות מרתון. כשהוכרז שמו של האצן, הנהג אמר, "אני בא מאותו השבט שלו."

"אז אתה בטח מאוד גאה," אמרתי.

"נכון," ענה, הסתכל בי במראה והוסיף בגיחוך, "אני עצמי הייתי האצן המהיר בזמני."

תמיד הייתי סקרן לדעת מדוע כה רבים הם אצני המרתון שמוצאם מאתיופיה ומקניה, והחלטתי לשאול אותו על כך. ציפיתי לכל מיני תשובות — גנטיקה, תזונה בריאה, פיזיולוגיה, גובה רב, משמעת מוטמעת — אבל לא לתשובה שהוא נתן.

"לא היו לנו רדיו או טלוויזיה או אפילו עיתונים בילדותנו ובנעורינו," ענה.

הייתה זו תשובה מעניינת, ולא שמעתי כמוה קודם לכן, אז שאלתי אותו למה הוא מתכוון בכך. "כשאני התבגרתי," אמר, "פשוט רצנו כל הזמן לכל מקום, מהר ככל האפשר, כי היו לנו תחומי אחריות."

עדיין לא הבנתי. הוא צחק בסבלנות ובחיוך יפהפה לפני שהסביר: "אף אחד לא אמר לנו מה הם שיאי העולם בריצה. לא שרטטו לנו גבולות כילדים, וגם אנחנו לא שמנו לעצמנו גבולות, אלא פשוט רצנו לכל מקום מהר ככל שיכולנו. לא היו גדרות, לא תמרורי עצור, לא קווי סיום. לא היו לנו נעליים — התמקדנו רק בהגעה למקום מסוים מהר יותר מהילד שלידנו. עלייה תלולה להר — לא הייתה לנו בעיה עם זה. שלושה־עשר קילומטרים לכפר הסמוך — לא הייתה לנו בעיה עם זה. ימים קרים, ריצה במשך שעות רצופות — לא הייתה לנו בעיה עם זה. אף אחד לא אמר לנו לעצור לנוח, שאנחנו לא יכולים לרוץ ככה בלי הפסקה, או שזה מאמץ גדול מדי."

וואו, חשבתי. בכלל לא ציפיתי לזה. אבל אלה היו המילים שלו, הזיכרון שלו מתקופת ילדותו, כשהוא וחבריו פשוט רצו ורצו באין מפריע, בלי ששמו לעצמם גבולות, בלי לקחת פסק זמן ובלי שאחרים הטילו עליהם מגבלות, וכך השתכללה יכולת הריצה שלהם והם יכלו להצטיין.

אולי לעולם לא נדע בוודאות מדוע אצנים דגולים כה רבים באים מהחלק ההוא של העולם. אני בטוח שלגנטיקה ולריצה בגובה רב יש חלק משמעותי בכך, אבל גם איני יכול להתעלם ממה שהוא סיפר. כפי שציין, "לא היו קווי סיום", לא היו מגבלות על זמן. אין ספק שגם אלה גורמים משפיעים, איך לא?

יש לנו נטייה לקלוט ולהפנים את המסרים ואת "החוקים" של החברה, של המוסדות וכדומה שלרוב מגבילים אותנו. אני מאמין שאפשר להרפות מהציפיות שגורמות להגבלה־עצמית. באמצעות תרגולים, חשיבה והתנהגויות מסוימים תוכלו לחווט מחדש את מוחכם, ובתוך כך לשנות את מי שאתם ואת מה שביכולתכם להשיג ולפתוח את עצמכם לאפשרויות חדשות. הקדישו קצת זמן כדי לענות על השאלות האלה בכנות:

● אילו ציפיות יש לאחרים ממני?

● האם הציפיות הללו מכבידות עליי או מעוררות בי מוטיבציה?

● אילו מהן תואמות את המטרות ואת האינטרסים שלי?

● אילו ציפיות יש לי מעצמי?

● האם יש דרכים שבהן אני מגביל את הפוטנציאל שלי?

● אילו הכשרה, מידע, ידע או מיומנויות אצטרך כדי להגיע למטרות שלי ולהשיג את האינטרסים שלי?

● מה, אם בכלל, מעכב אותי? מה יכולתי לעשות כדי להתקדם?

אל תיתנו לציפיות של אחרים לכבול אתכם מבחינה אינטלקטואלית, פיזית או רגשית. אל תציבו גבולות להתלמדות העצמית שלכם ולמה שאתם מבקשים ללמוד. אל תגבילו את עצמכם בתפיסה שלכם בנוגע למה שאתם עשויים להשיג. אל תיתנו לאיש להחליט בשבילכם למה אתם מסוגלים — תדמיינו שאין קווי סיום. תתנסו, השתדלו לגלות בעצמכם למה אתם מסוגלים.

האם באמת ביכולתנו לשנות את עצמנו באופן כה עמוק אם לא מוצבים בפנינו גבולות? כן, ויש לפחות דוגמה אחת לא רק לחיווט מחדש של המוח, אלא לשינוי עמוק של הפיזיולוגיה והאנטומיה שלנו. תחשבו על אנשי הבאג'או בדרום מזרח אסיה.

לדברי חוקרים, שודדי הים הללו, כפי שהם מכונים, שוהים במים כשישים אחוז מהיום, צוללים בלי בקבוקים, כדי לתפוס דגים, קיפודי ים, שבלולי ים, תמנונים וצדפות. במהלך הדורות הם הסתגלו לצורך לצלול למעמקים למשך פרקי זמן ממושכים, כך שהטחול שלהם גדול בחמישים אחוז מזה של שכניהם שאינם צוללים במלזיה (או לצורך העניין מזה של כל אחד אחר שקורא את הדברים האלה), כדי שיוכל להכיל יותר תאי דם אדומים עשירים בחמצן. זה מאפשר להם לצלול לעומק של יותר משישים מטר ולהישאר בכל פעם כשלוש־עשרה דקות. רוב בני האדם יכולים לעצור את נשימתם למשך ארבעים וחמש שניות, ואפילו גור של לווייתן צריך להגיח לאוויר כל שלוש עד חמש דקות.

מדענים משערים, שכאשר הבאג'או הסתגלו עם השנים לצורכי שהייתם בים, זה הביא לא רק לשינויים בגישות שלהם כלפי הים, אלא גם לשינויים בפועל בפיזיולוגיה שלהם. זאת מתוך הכרח, כמובן, אבל אולי גם כי היו חופשיים ומשוחררים מאילוצים ומגבלות שלא הושתו עליהם. לכן הנוודים הימיים ההם הרשו לעצמם, דרך הקשר חסר הפחד שלהם עם הים, להתפתח לצוללני על, עד לנקודה שגופם השתנה בפועל. יכולת פנומינלית זו היא כעת חלק מהדנ"א שלהם, חקוקה בהם לעד, וזה הופך אותם לבעלי סבולת צלילה שאין שנייה לה. אם כך, כדאי לכם לשאול את עצמכם, מה תוכלו להשיג אם לא תציבו לעצמכם גבולות?

| דמונולוגיה: הערכת הפגמים שמעכבים אותנו

לעיתים קרובות, אני מבקש מקהל המאזינים שלי לכתוב מה, לדעתם, הן חולשותיהם, או מה הדברים שברצונם לשפר. יש אנשים שנראים מבולבלים ותוהים מה לרשום, ואילו אחרים משרבטים במהירות שורה של פגמים וחולשות שמתחרים ברשימת קניות במכולת. בשני המקרים אני תוהה, באיזו מציאות אנו רואים את עצמנו. הייתכן שיש אדם בעל חולשות ופגמים כה מועטים, או להפך, כה רבים? האם אנו יכולים לראות את עצמנו כפי שאנו באמת? ואם כן, מה אנחנו עושים עם המידע הזה?

המשורר והדיפלומט ג'יימס ראסל לאבל אמר, "אף אחד לא יכול ליצור דברים גדולים אם אינו מתמודד עם עצמו ברצינות ובכנות." אנשים יוצאי דופן הם בעלי ביקורת עצמית בונה. חשוב להם להיות טובים יותר ולעשות טוב יותר. הניתוח העצמי הזה, שאני מכנה דמונולוגיה, מאפשר להם להתוות לעצמם מסלול טוב יותר. אולי זה מסביר מדוע אתם קוראים ספר זה. לא משנה מה גילכם או מה ניסיון החיים שלכם, מצפה לכם עולם טוב יותר פרי יצירתכם, אם תהיו מוכנים לעשות את הפעולות הבאות:

● תסתכלו על עצמכם בצורה מציאותית.

● תחשבו כיצד ביכולתכם לחולל שינוי.

● תבחנו איך אתם רואים את עצמכם ומתייחסים לעולם הסובב אתכם.

● תנקטו צעדים בונים במטרה לתקן ולשפר ללא הרף את ההתנהגויות שלכם.

למה לעבור את כל זה? כי כשאנחנו מתחילים לשנות את עצמנו, יש לנו השפעה חיובית לא רק על עצמנו ועל שביעות הרצון שלנו מחיינו, אלא גם על אלה של אחרים סביבנו. זהו הבסיס להשפעה.

בדרך כלל, תיקון עצמי מתרחש באחת משתי דרכים: או שאנחנו נוטלים יוזמה לשינוי באמצעות התבוננות פנימית ותרגול מיומנויות השליטה העצמית הנידונות בפרק זה, או שאנחנו מחכים שהחיים ילמדו אותנו לקח קשה. הבחירה הטובה יותר (כלומר, הכואבת פחות) נראית ברורה, אבל תחשבו כמה רבים הם האנשים שמחכים עד שחוטפים התקף לב לפני שהם נכנסים ברצינות למשטר של פעילות גופנית ותזונה בריאה. מדהים עד כמה רחוק אנשים מאפשרים למצב להגיע לפני שהם מתמודדים עם מה שמונע מהם לקחת את חייהם בידיים. לפעמים, אפילו משבר אינו מעורר התבוננות ותיקון עצמי ממושך. בכך נבדלים האנשים יוצאי הדופן. הם משתמשים בכישלון, בטעויות ובקשיים לקבלת תובנה עצמית ולתיקון עצמי במידת הצורך, כך שיוכלו לשפר את הדברים בפעם הבאה. אירועים כואבים מעין אלה עשויים לשמש רגעי לימוד רבי ערך. הם עשויים לטלטל ולדרבן אותנו לפעולה ולרצון להשתפר.

עמוק בתוך המוח האמצעי שלכם נמצאים שני מבנים אנטומיים זהים, אשר בעיני מומחי אנטומיה מוקדמים נדמו לסוסוני ים, ולכן כינו כל מבנה, בהתאם לשפה הלטינית — היפוקמפוס. המבנים המדהימים הללו שומרים עלינו, בין היתר, מפני כל דבר שלילי שמשפיע על חיינו, וזו הסיבה שאנו לומדים רק פעם אחת שאין לגעת בתנור חם. מכישלונותינו אנו לומדים לא לחזור על טעויות, אם אנו מקדישים תשומת לב לזיכרונות שמאוחסנים בהיפוקמפוס. טעויות וכישלונות משרתים מטרה נוספת: שמירה על ענווה, וזה גורם לנו לא לאבד חמלה כלפי התמודדויות וייסורים שלנו ושל אחרים. ועם זאת, אנו אלה שבוחרים ללמוד מהטעויות, מהשגיאות ומהחסרונות שלנו.

כשאני פוגש אנשים שמספרים כי הם מסתבכים בצרות כל הזמן, לא מחזיקים מעמד לאורך זמן במקום עבודתם, יוצאים תמיד עם אנשים "לא מתאימים" וכן הלאה, מייד אני חושב: הנה אנשים שעברו חוויות למידה רבות, אך מעולם לא ניצלו אותן לתיקון עצמי. בזמן אירועים מסוימים, מתסכלים ואפילו מכאיבים, אנשים יוצאי דופן לא רק לומדים מכך אלא גם מתקנים את עצמם. שוב ושוב. הם יתקנו את עצמם כל החיים.

למה לחכות לאסון הבא? תקדמו את הבאות: התחילו ליישם את המודעות העצמית הזו כבר עכשיו. כל מה שעליכם לעשות כדי להתחיל בתהליך הוא לעצור, להקדיש זמן ולחשוב, האם משהו במעשיי תורם למה שקורה? איך ביכולתי לשנות את המצב לטובה? איש לא יפתור את הבעיות שלכם. אתם חייבים לעשות זאת, כלומר, לבחון איך אתם עושים דברים ולבודד את השדים שעלולים לעכב אתכם.

"מדוע אתה כועס?"

אלה היו המילים הראשונות שאמרתי לעובד הדואר החדש מאחורי הדלפק.

הגעתי למשרד הדואר המקומי לקחת דברי דואר שהוחזקו שם במשך שבועיים שבהם נעדרתי מהבית לרגל חופשת חג. בזמן שעמדתי בתור, שמתי לב שפניו של מייקל, עובד הדואר החדש ששירת את הלקוחות שלפניי, הביעו קוצר רוח וזעף בשעה שעשה את עבודתו. לעיתים אף הפגין עוינות גלויה, כמו למשל כשאמר ללקוח, "לא משלמים לי כדי שאחליט בשבילך."

אני חש בוז עמוק כלפי בריונים, ולא אכפת לי לציין זאת. חשבתי שאם ההנהלה לא מטפלת בעניין, אני אעשה זאת. כשהגיע תורי, דילגתי על ברכת "שנה טובה" חביבה ושאלתי אותו מייד:

"למה אתה כל כך כועס?"

הוא נעץ בי עיניים רושפות. זה היה בסדר. כבר ננעצו בי מבטים רושפים של פסיכופטים, והוא היה כלבלב קטן בהשוואה אליהם. נעצתי בו את עיניי, מכוון את מבטי לנקודה מעל עיניו (שיטה שמצאתי כי היא גורמת להסחת דעת אצל בריונים ופסיכופטים, כי הם רוצים שתסתכלו להם בעיניים — אבל זה יהיה פרס עבורם; אני לא נותן פרסים לטיפוסים כאלה: אני מסתכל דרכם). אז נעצתי בו עיניים אדישות במבט האני־מחכה־לתשובה־שלך הכי טוב שלי. כשהוא לא הגיב, אמרתי, "בולים בחמישה דולרים, בבקשה." עיניו ניתקו ממני והוא שמט חוברת בולים על הדלפק. התעלמתי מהמחווה הילדותית, שילמתי, הודיתי לו והלכתי.

כמה ימים לאחר מכן כשעברתי ליד הדלת הצדדית של משרד הדואר ראיתי את מייקל עוזר לפרוק ואן מלא בדברי דואר, וניגשתי אליו. עשיתי זאת כי ידעתי שניפגש לעיתים מי יודע למשך כמה זמן במשרד הדואר ההוא. קיוויתי שנוכל להיות ביחסים טובים.

הפעם יצרתי איתו קשר עין וחייכתי, נשענתי על הקיר כאילו אני מכיר אותו כל חיי, ושאלתי שוב, "למה אתה כל כך כועס?"

אני חושב שהוא חש כי איני תוקפני. תוך כדי פריקת הקופסאות, הוא לא רק התנצל, אלא נפתח בפניי. התברר שהיו לו סיבות רבות לכעוס. לא אכנס לפרטים, אבל אציין, שלעיתים במשפחות בעייתיות, משתבש לא רק עניין אחד, אלא עניינים רבים — ובמשפחתו היו עניינים לא פשוטים כאלה.

כשמייקל דיבר ניכר בו שהיה מודאג וחרד. חזהו התרומם, הוא התנשף בלחיים מתנפחות (קוצר נשימה) ופיו היה יבש. שאלתיו אם מישהו בעבודה יודע על מצבו. הוא השיב בשלילה. מאחר שניצל כבר את כל ימי החופשה והמחלה שלו, נבצר ממנו לטפל בעניינים בביתו. כך שוחחנו ואפשרתי לו לפרוק קצת מאשר על ליבו.

אני לא זוכר כמה זמן עמדתי שם; ודאי לא היה זה זמן רב, כי הביפר שלי צלצל (כן, היו לנו אז ביפרים, לא טלפונים ניידים), ושלי פעל לפחות עשרים פעם ביום. אמרתי למייקל שמצבים חריגים גורמים לתגובות חריגות, וכי ביום שנתקלתי בו לראשונה, הוא התנהג בצורה מאוד לא נעימה. הוא התנצל. הודיתי לו, וציינתי כי לכולנו יש ימים גרועים.

אבל היה דבר מה נוסף. ביקשתי ממנו לחשוב איך הוא רוצה להיראות בעיני אחרים. האם כמטומטם שאיש לא רוצה לפגוש, או כבחור הנחמד מסניף הדואר, שנעים לפנות אליו ומקבל בחגים מתנות מלקוחותיו?

מייקל הפסיק את מעשיו. אני לא יודע בדיוק אילו רגשות חש ברגע ההוא, שנראה היה כי תכף יפרוץ בבכי. אחר כך הוא חזר לעבודה. ביקשתי ממנו לחשוב על מה שאמרתי, כי הוא בתחילת הקריירה שלו, וכעת הזמן שלו לענות על שאלתי.

כשפניתי ללכת משם, הוא אמר משהו שלעולם לא אשכח: "כשעברנו הכשרה, אף אחד לא אמר לנו לחשוב איך אנחנו רוצים להיתפס בעיני הלקוחות."

"גם לי לא אמרו את זה באף־בי־איי," אמרתי בתגובה.

למעשה, בשום ארגון לא אומרים זאת. את השאלה הזאת שואלים רק יוצאי הדופן.

איך אתם רוצים להיתפס בעיני אחרים? מעטים, אם בכלל, ישאלו אתכם אי פעם שאלה זו. אבל זו השאלה היחידה שיש לה חשיבות, כי זה הדבר היחיד בחיים שביכולתכם לעצב ולקבוע.

איך אתם רוצים להיתפס בעיני אחרים? יש שמות תואר רבים לבחור במיניהם: יעילים, מדויקים, בעלי תושייה, חכמים, נבונים, חרוצים, יצירתיים, אדיבים, שמחים. אני בטוח שלא תבחרו את שמות התואר אדישים, סרקסטיים, קטנוניים, קטנוניים, קוטרים או עצלנים.

מי שאתם אינו קשור למוסד שבו רכשתם את השכלתכם, לגובה המשכורת או לסוג המשרה שלכם. אולי אתם מנקים שולחנות במסעדת מזון מהיר, כמו שעשיתי אני בצעירותי, או שאתם צובעים בתים (עשיתי גם את זה), או שאתם מנהלים עשרה אנשים משכילים מאוד (כן, גם את זה עשיתי). המשרה שלך, תהיה אשר תהיה, היא מה שאתם עושים לפרנסתכם, אבל אתם כל כך הרבה יותר ממה שאתם עושים. מי אתם עומדים להיות? לפיכך, השאלה שעלינו לשאול את עצמנו אם אכפת לנו, אם אנחנו רוצים להיות יוצאי דופן כיחידים או כמנהיגים: איך אנחנו רוצים להיתפס על ידי אחרים?

אני לא יודע מה מייקל עשה, ולא איך הוא עשה את זה — אני בטוח שזה היה כרוך במאבק. אבל עם הזמן האדם שהיה זועף בתחילה החל לחייך כשראה אותי. והוא חייך לא רק אליי, אלא גם אל האחרים שעמדו בתור, וכשהוא דיבר עימם קוצר הרוח שבקולו נעלם. הוא פנה אליהם באדיבות ובסבלנות. למען האמת, חיכיתי מדי בוקר לדבר איתו, והתברר שהיו לנו כמה נושאים משותפים.

מאחר שהוא התייחס ללקוחות בנועם, הם החזירו לו יחס דומה. שנה לאחר מכן, כשניגשתי לדלפק לשלוח כמה מכתבים לקראת החגים, שמתי לב שליד מסך המחשב שלו הייתה מונחת צלחת עוגיות בעטיפת מתנה. כשבירכנו זה את זה לשלום, הוא הביט מייד אל העוגיות כאומר, תראה מה מישהו הביא לי לכבוד חג המולד.

אז מה אתם אומרים? איך אתם רוצים שיכירו אתכם? האם יש דברים שעליכם לשפר? האם אתם קצרי רוח, חסרי סבלנות, חסרי מנוחה, רגזנים, לא מוכנים, לא מתחשבים, שתלטנים, גסי רוח, דחיינים, פסיביים־אגרסיביים, נוטים לשחק את תפקיד הקדוש המעונה, או (השלימו את החסר)? ביכולתכם לעבוד ולשפר כל אחת מההתנהגויות הללו. אחרי הכול, הן בראש שלכם, לא במרחק נסיעה. אתם יכולים להחליט להתאמץ לבצע זאת, או לא לעשות דבר ולהישאר כפי שאתם. עליכם לרצות ולהיות נכונים להסתכל לעומק ולפעול בכל הכוח לשינוי. זו הבחירה שלכם. אף אחד חוץ מכם לא יכול להציל אתכם מהשדים שלכם. "רק כשאדם מאלף את השדים שלו, הוא הופך למלך של עצמו, אם לא של העולם", כותב ג'וזף קמפבל ב־The Hero with a Thousand Faces.

אני יכול לספר לכם על אחד השדים שלי: אני קצר רוח. אני עובד על זה ללא הרף, בייחוד כשחוסר הסבלנות שלי מתפרץ. ויש לי שד נוסף שמפתיע אנשים רבים: אף על פי שאני מרבה לנסוע בעולם ולדבר מול מאות ואפילו אלפי אנשים באירועים ציבוריים, זה עדיין מורט את עצביי. אני מאוד מופנם, ובמובנים רבים, ביישן. אני לא אוהב קבוצות גדולות. אני מתקשה בשיחות חולין, ומעדיף להיות רק עם כמה חברים. אומנם ללמד אחרים מביא לי סיפוק רב, אבל לדבר בציבור קשה ומתיש מבחינתי. זה היה אחד מהשדים שלי, אבל מאחר שרציתי לבנות עסק שנוגע לעזרה לאחרים על ידי הוראת תקשורת לא מילולית והתנהגות אנושית, נאלצתי לעשות משהו כדי לטפל בכך. התחלתי בכך שדיברתי בפני קבוצות קטנות (פחות מעשרה אנשים) שוב ושוב, אפילו בהתנדבות. זה היה ממש קשה בהתחלה. אבל תרגול חוזר ונשנה הוכיח לי שאני מסוגל לעשות זאת, אף על פי שזה גרם לי מתח. בהדרגה פיתחתי ביטחון לדבר בפני קבוצות גדולות יותר. אל תבינו אותי לא נכון, אני עדיין מתוח, ואפשר לראות את זה בדקות הראשונות של ההרצאה שלי, אבל זה בסדר, אני מתגבר על כך. זה אחד מהשדים שלי, אבל יש לי אסטרטגיות להתמודד עם זה. אני מפצה על העצבנות שלי בהכנה מדוקדקת, בידיעה יסודית של החומר שאלמד, ובהקפדה להישאר מעודכן במחקרים העדכניים ביותר, תוך שימוש בשיטות פדגוגיות ששירתו אותי היטב, כמו אינטראקציה עם אנשים בקהל, כדי לוודא שאני מביא להם בכל פעם משהו חדש ומעניין. אסטרטגיות אלה מעניקות לי ביטחון חרף תחושת המתח. ואז, כשהמפגש מתפתח ואני מתחיל להתענג על חילופי המידע עם הקהל, העצבנות שלי מתפוגגת. אתם לא בטוחים מה השדים שלכם? תחשבו על הפעמים שבהן משפחה, חברים, עמיתים לעבודה או בוסים דיברו איתכם בכנות בקשר לטעויות או לכשלים שלכם. האם עולים נושאים מסוימים? תחשבו על מקרים שבהם, מסיבות שלא עלה בידכם להבין, מערכות יחסים התקררו, לקוחות עזבו בשקט, או שכולם היו מנומסים, אבל לא הזמינו אתכם שוב. אם דברים כאלה קורים לכם שוב ושוב, אולי הגיע הזמן לעשות תיקון עצמי. זה יכול להתרחש רק כשאנחנו מקדישים זמן לחשוב על האופן שאנחנו מתקשרים עם אחרים; עד כמה אנחנו רואים את הצרכים שלהם, את החולשות ואת ההעדפות שלהם; כיצד אנו מגיבים, מה הפעולות שאנחנו נוקטים כלפי אחרים על בסיס יום־יומי: האם הם פרו־חברתיים ומועילים או לא? בתכונות אלה במיוחד נעסוק בפרקים הבאים, כדי להביא אתכם למסע שעברו ועוברים כל האנשים יוצאי הדופן.

העבודה הזאת על עצמנו הפכה לחשובה יותר הודות לשינוי שחל בעשרים השנים האחרונות בפרקטיקות של עסקים. ארגונים כיום הרבה פחות סובלניים מבעבר להתנהגות סוררת, לא מאורגנת, ילדותית, לא ממושמעת או מרעילה. אני מתייעץ עם אנשי עסקים ברחבי העולם, ורבים אומרים לי שכיום קל יותר מבעבר לזהות עובדים בעייתיים, שכן יש רשימות ביקורת על התנהגות מרעילה, שעלולות להצביע אם עובד מסוים יתאים למקום העבודה ויתרום להרמוניה בו או יפריע וישפיע עליה לרעה. החזקת אדם לא ממושמע, מפריע או מרעיל בצוות היא נטל גדול מדי, שמשפיע לרעה על הפריון בעבודה, על המורל ועל התדמית הציבורית של העסק, שלא לדבר על ההיבט המשפטי הפוטנציאלי. יש להעמיד עובד כזה במקום: או שהוא ישתפר או שיאבד את מקום העבודה. תעקבו אחר החדשות בכל יום נתון ותראו מי פוטר מהעבודה בשל התנהגות לא מקצועית. התבוננות עמוקה בעצמנו חשובה לא רק למקום העבודה; היא עשויה לעזור גם ליחסים הבין־אישיים שלנו. עם הזמן, במערכות יחסים יש נטייה לפתח הרגלים רעים או התנהגויות לא רצויות, אשר דורשים תיקון.

למרבה הצער, אנשים רבים מרגישים בטעות שאחרים צריכים להעיר להם אם משהו שהם עושים אינו בסדר, ואם אף אחד לא מתלונן, זה בטח משום שהם מתנהגים כראוי. אנשים אחרים יודעים שאינם מתנהגים כראוי, אך הם אדישים לכך — הם מצפים לסלחנות, להבנה מתמדת, לדחיית מועדי הגשה, להזדמנות שנייה, להפניית הלחי השנייה מצד האחר, לוויתור להם על חשבון אחרים, או אפילו דורשים יחס כזה. יש מי שאף מתעקשים כי כל מה שקורה אינו באשמתם, אלא באשמת אחרים. המציאות היא, שאנחנו יכולים להתעלם מאחריותנו האישית, אנחנו יכולים לשקר לעצמנו, להעמיד פנים שאנחנו מה שאיננו, אבל בסופו של דבר איננו יכולים להסתתר מהשפעותינו על אחרים, כי היא ההוכחה למי שאנחנו באמת. לכישלון לעשות תיקון עצמי יהיו השלכות. בסוף המסר יהיה: "תפעלו לתיקון המצב, או שתישארו לבד."

הזמן להישיר מבט אל עצמכם הוא עכשיו, לא מחר. תעשו הערכה דמונולוגית משלכם. מה הם חסרונותיכם? מה מעכב אתכם? תחליטו לבצע תיקונים עצמיים. זהו את חולשותיכם. ערכו רשימה. התייחסו לכל חולשה בנפרד, אבל תעלו את הצורך לטפל בהן לראש סדר העדיפויות שלכם. זה עשוי להימשך שנים. אני עדיין עובד על חולשותיי, אבל אני מתמיד בכך כי אני יודע שזה מוביל לשינוי. יש ימים טובים יותר ימים טובים פחות. ואני יכול להגיד שכיום יש לי יותר ימים טובים מימים רעים. זה תהליך, אבל הוא כדאי אם ברצוננו להיכנס לתחום של יוצאי הדופן.

לכולנו יש שדים. מה שחשוב הוא שנמשיך להתעמת איתם. אין כל רע בלהודות בכך שיש לכם חולשות. לא משנה עד כמה אנחנו חכמים, מוצלחים או הישגיים — עלינו לטפל או לתקן את הדברים שמעכבים, מתסכלים או מפריעים לנו להתקדם. אלה הם דמי הכניסה לחיים יוצאי דופן. תזכרו את חוסר היכולת של ליאונרדו דה וינצ'י לסיים פרויקטים שהוזמנו אצלו, ונסו לדמיין מה יכול היה להשיג אילו שלט בשדים שלו.

אנשים יוצאי דופן הם מציאותיים בקשר לפגמים שלהם, ומתמודדים איתם ללא חשש. חפשו את המשאבים שיהיו לכם לעזר — קבלת אימון, ייעוץ, הדרכה או עזרה באמצעות ספרים וקריאת מחקרים, במטרה להשיג תובנה ואסטרטגיות להתמודדות; בחירת חברים טובים יותר, עבודה על דיבור בפני קהל, שליטה בכעס ושיפור בארגון. מה שאתם מרגישים כי יש לכם בו חולשה, תמצאו דרכים להתמודד עם זה ביעילות.

אולי אתם מהססים ליטול את הסיכון, שמא תיכשלו? כישלון הוא אסון רק אם לא לומדים ממנו דבר. כמו שמנהיגים מצליחים יגידו לכם, שככל שתבצעו יותר פרויקטים לשיפור עצמי, גם אם לא תבינו זאת לעומק, כך יזדמנו לכם יותר אפשרויות חיוביות. סאן טסו ניסח את זה הכי טוב: "ככל שאני מנצל הזדמנויות רבות יותר, כך מזדמנות לי אפשרויות רבות יותר."

תבחנו את חייכם, תכירו בשדים שלכם ותיתנו להם בראש, אחד בכל פעם. מעל לכול, תהיו ישרים עם עצמכם. היו רגעים בחיי שרציתי להגיד לעצמי, ג'ו, אתה לא עומד בציפיות שלך — תתעשת ותפעל. לא מדובר בהלקאה עצמית, פשוט להישיר מבט לאמת, שברגע שתעמדו מולה, יהיה בכוחכם להתמודד איתה. אם ברצונכם להיות יוצאי דופן, קבלו עליכם את אתגר הדמונולוגיה. תיאבקו במה שקשה, תתקנו את ההחמצות, תקדישו את עצמכם לשינוי שלכם לטובה. מהי התמורה המיידית? גרסה טובה יותר של עצמכם. התועלת הצפויה מראש תהיה עצומה לאין שיעור.

משמעת עצמית: פיגום ההישג

כאשר לימדתי במחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת טמפה הכרתי את ד"ר פיל קווין, ששימש גם כמנטור שלי וגם כבוס שלי באוניברסיטה. פרופסור קבוע כמו גם ראש המחלקה. הוא היה גם פסיכולוג פעיל וכומר לשעבר, שניסיונו והכשרתו העניקו לו נקודת מבט מאירה על החיים.

יום אחד, כששוחחנו על האופן שאנשים לא מצליחים להגיע להישגים, הוא אמר, "בפרקטיקה הפרטית שלי כל הזמן אני פוגש אנשים שמרגישים כאילו חייהם יצאו משליטה. מצאתי שהם, ללא יוצא מן הכלל, ניהלו את חייהם בצורה גרועה. חסרה להם המשמעת לבצע בזמן את הדברים הקטנים ביותר, וכך כל דבר נוסף הכריע אותם."

פיל הקדיש שנים לייעוץ למטופלים ולסטודנטים, איך למצות את מלוא הפוטנציאל שלהם. לדעתו, כישלונות חוזרים ונשנים לבצע מטלות קטנות בזמן היו סימן אמין לבעיות עמוקות יותר, לרבות מצוקה אישית. מניסיוני בתחום אכיפת החוק ובייעוץ ביצוע לעסקים גיליתי גם אני, שכישלון לבצע דברים קטנים בצורה מסודרת ובזמן מונע רבים ממיצוי יכולתם להשיג את הדברים הגדולים בחיים.

חשבתי על דבריו של ד"ר קווין עשרים שנה מאוחר יותר, כשהקשבתי לאדם יוצא דופן שנשא נאום פתיחה שהפך ויראלי בגלל הפשטות ועוצמת הכנות שבו. הדובר היה אדמירל הצי האמריקאי, ויליאם ה. מקרייבן, שכמי שהיה מפקד הכוח הימי המיוחד של הצי שהוביל את חיסולו של בין לאדן, ובשלב מאוחר יותר התמנה לנשיא אוניברסיטת טקסס, בוודאי היה מוסמך וראוי לתת עצה מסוג זה. בנאומו, הוא איתגר את קהל מאזיניו לחשוב מה עליהם לעשות אם ברצונם להיות מנהיגים ולשנות את העולם.

אדמירל מקרייבן אמר את הדבר הבא: "אם ברצונכם לשנות את העולם, תתחילו בכך שתסדרו את המיטה שלכם." יכולתם לשמוע סטודנטים מגחכים, אבל לא לאורך זמן. הוא המשיך ואמר, "כי אינך יכול להיות בצוות של היחידה המיוחדת של חיל הים, אם אינך מסדר מדי בוקר את המיטה שלך בצורה מושלמת לפי הסטנדרטים של הצי. לא משנה אם לא ישנתם מספיק, אם כואב לכם משהו או אם אתם פצועים. כל יום בבוקר. בלי תירוצים."

כפי שמתברר, היכולת למלא את המשימות הקטנות ביותר בצורה קפדנית היא המנבאת החזקה והאמינה ביותר להצלחה עתידית, וזוהי מהות המחקר על מצפוניות. למה לוחמי העילית הללו צריכים לסדר את מיטותיהם כחלק מהאימונים הבסיסיים שלהם?

כי כשאתם מבצעים משימות קטנות בזהירות ובקפדנות, אתם מעריכים את עצמכם ומחזקים את "תחושת הגאווה" באופן שאתם ממלאים את חובותיכם בחיים. התמסרות שגורה לביצוע הדברים הקטנים שמוטלים עלינו יוצרת מגמה חיובית, אשר בהיותה מוזנת כראוי עשויה להפוך לייעוד.

שליטה בהתנהגויות יום־יומיות מאפשרת לאנשים יוצאי דופן לבנות את פיגומי הידע והיציבות הרגשית שבהם דנו בפרק זה. הדבר מאפשר להם להתמיד בהתלמדות עצמית תוך מילוי תחומי אחריות אחרים. זה עוזר להם לנהל את חייהם כשהם נאבקים רגשית. זה מעצים את הנוכחות שלהם בעולם. אכן, כדי "לשנות את העולם" עלינו לשנות תחילה את הפרקטיות שלנו. כפי שהוסיף ואמר מירל מקרייבן: "אם אינכם מסוגלים לבצע כהלכה את הדברים הקטנים, לעולם לא תוכלו לבצע כהלכה את הדברים הגדולים."

משמעת ותשומת לב לביצוע הדברים הקטנים מייחדות את יוצאי הדופן. הם לא חותכים פינות ולא עושים קיצורי דרך. מפתה לחשוב שזה בסדר לחתוך פינות אם אף אחד לא רואה. אבל תמיד, בכל פעם ששקלתי לנהוג כך — גם אם המשמעות הייתה קיצור האימון שלי בחמש דקות — נזכרתי באזהרותיהם של מאמנים שלי בעבר לא לרמות את עצמי. עם זאת, יש סיבה נעלה יותר לאימוץ הרגל חיים "ללא קיצורי דרך" — והיא כי הדבר ישמש גורם מרתיע עוצמתי מפני פיתויים חזקים ומכשילים יותר.

בעודי כותב שורות אלה, תובעים פדרליים הודיעו על הגשת כתבי אישום נגד אנשים רבים כולל כוכבי טלוויזיה (פליסיטי האפמן ולורי לופלין), על כך ששילמו שוחד, לכאורה, כדי להכניס את ילדיהם לאוניברסיטאות הטובות ביותר. איזו טעות מצערת עשו ההורים הללו בקיצור הדרך הזה, וגזלו מילדיהם את הצמיחה ואת הסיפוק האישיים שמקורם בעשייה חרוצה ומדויקת של הדברים הקטנים הנחוצים כדי להשיג הצלחה שמושגת בעמל רב באקדמיה, בספורט ובשירות הזולת.

| סדר וסדרי עדיפויות

אנו מתרגלים חריצות יום אחר יום על ידי השלטת סדר בחיינו, וזה מתחיל בתעדוף מה שחשוב.

פיטר פ. דרוקר, מחברו של רב המכר The Effective Executive, אמר זאת בצורה הטובה ביותר: "הדבר שמייחד יותר מכול מנהלים יעילים מאחרים הוא טיפול אוהב ועדין בזמן." עשירים או עניים, אורך היום שווה אצל כולנו, וכולל 1,440 דקות בלבד להשלמת כל מה שמוטל עלינו לעשות. למה שאנו עושים בכל דקה ודקה יש חשיבות לאורך החיים. בכך טמון ההבדל: בעוד שרוב האנשים חושבים על מה שהם רוצים לעשות ביום שלהם, יוצאי הדופן מתייחסים לזמן כאל מצרך יקר ערך, ולכן הם מודדים את זמנם בדקות.

אנשים יוצאי דופן משתמשים בזמנם בצורה מתוכננת. למעשה הם שואלים, מה אפשר וצריך לעשות בדקות היקרות הללו כדי להספיק יותר, להשיג את העבודה שהם רוצים בה או את מטרותיהם האישיות, או זמן פנוי יותר לבלות עם משפחתם. יש להם היכולת לתעדף את מה שהכי חשוב להם ולתמרן כנדרש כדי להתמודד עם נסיבות משתנות ומורכבות. כשהם מתמודדים עם אפשרויות מרובות, הם מסוגלים לבצע במהירות מיון לזיהוי המשימות החשובות ביותר ולבצען תחילה.

במתן עזרה ראשונה אנו עורכים מיון על ידי זכירת שלוש הפעולות הראשונות — לוודא שדרכי האוויר פנויות, שהנשימה מתקיימת ללא סיוע או עם סיוע, ושהלב פועם באופן סדיר או משובש. די קל לזכור זאת ואף ללמד ילדים את שלושת התנאים הללו. עם זאת, בשעת אירוע רב נפגעים, הרבה יותר קשה לקיים את הבדיקה המשולשת הזו, ואף על פי כן היא מתבצעת כפי שלומדים ומשננים כל מגיב ראשון או רופא חדר מיון.

אבל בחיים אין שיעור חירום. עלינו ללמד את עצמנו איך לבצע את המיון בין היום־יומי הדחוף, המשמעותי, החשוב, ובין הלא־משמעותי־אך־מפתה. תהליך זה ניתן ללמוד רק על ידי עשייה, דרך ניסוי וטעייה. כשאנו ניגשים לבחון בכוונה תחילה את מה שנדרש מכל אחד מאיתנו במהלך יום, אנו בונים בסיס שישרת אותנו היטב כשהחיים יהיו מורכבים יותר. נדרש מאמץ כדי לחשוב מה הכי חשוב ומה עלינו לבצע בסדר עוקב, אך קביעת סדרי עדיפויות הולכת ונהיית קלה יותר ככל שאנו עושים ומתרגלים זאת.

הצבת סדרי עדיפויות אינה לענות לקריאה שמגיעה ראשונה, תהיה אשר תהיה, להתייחס לאימייל האחרון שהגיע או לוודא שתיבת הדואר הנכנס שלכם (דיגיטלי או פיזי) מתרוקנת בסוף היום. מדובר בהשתלטות על חייכם באמצעות הבחירות המכוונות שאתם עושים בזמן, במקום ובאופן שאתם מנצלים את תשומת הלב ואת האנרגיה שלכם.

בקולג' התברכתי בפרופסור שנתן לנו כמה עצות לגבי קביעת סדרי עדיפויות ששינו את חיי. הוא סיפר לנו שלפני השינה הוא כותב על כרטיס קטן את הדברים שהוא רוצה לבצע למחרת היום. בארוחת הבוקר הוא בוחן את הרשימה ומכניס בה את השינויים הדרושים. ואז, כשהרשימה בידו הוא ממשיך להשתלט על יומו. הוא הוסיף כי במהלך היום ביכולתו לשנות את הרשימה במהירות, או להוסיף משהו לסדר העדיפויות שלו.

המורה החכם ההוא היה סטיבן ג'יי קובי, שבהמשך כתב את רב המכר שובר הקופות "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" (The Seven Habits of Highly Effective People). הוא לא היה מפורסם בעולם בשנת 1972, כשלמדתי בקולג', אבל בקמפוס נודע כנואם מזהיר. הוא אמר לנו שפעולה זו לבדה — מחשבה על סדרי העדיפויות וכתיבתם — תרמה יותר מכל דבר אחר להצלחתו שלו ולהצלחתם של מנהלים רבים שאימן.

או אז החלטתי שאם הכנת רשימה כזו מדי יום טובה מספיק לד"ר קובי, היא טובה מספיק גם לי. מאז אני נושא בכיסי את רשימת המשימות שאני חייב להשלים באותו היום. אני כה מאמין בשיטה הזו, שהזמנתי כרטיסים מודפסים כאלה עם שמי עליהם, כתזכורת לכך שבהם עליי לרשום מדי יום מה הם תחומי האחריות, סדרי העדיפויות והערכים שלי. זהו מעין חוזה יומי עם עצמי, שעליי לקיים כמו כל חוזה שאני מתחייב למלא.

כשאני עורך מצגות, שואלים אותי לעיתים קרובות על מה שבחרתי לכנות "רשימת הפעולות היומית שלי", ואני מראה בשמחה את הכרטיסים המודפסים שלי ומסביר איך אני משתמש בהם. זה לא היה הרעיון שלי, אבל אין ספק שיצאתי מהם נשכר לאין שיעור, וכמוני מנהלים רבים שנוהגים כך כחלק משגרת יומם.

מדוע? כי זה עובד, ומשום שזה כל כך פשוט. זה גורם לי לחשוב מה אני נדרש לעשות ובאיזה סדר. עצם המחשבה על כך מאפשרת לתת־מודע שלי לסייע לי להתחיל לארגן את מחשבותיי ולשקול איך ליישמן, משימה לא פשוטה, אך היא מסייעת לי למַשמֵע את מוחי כך שאספיק יותר ולפי סדר עדיפויות נכון.

יש משהו מעצים בכתיבת סדר העדיפויות שלכם, כי זה מעניק לו חשיבות רבה יותר. אומנם אני משתמש בסמרטפון ובמכשירים אחרים כדי לעקוב אחר תחומי אחריות שונים, אבל כשזה מגיע להגדרת סדרי עדיפויות יום־יומיים, אני מוצא שהכרטיסים נגישים יותר, קל לי לתקן ולשנות בהם במהירות והם אמינים יותר. בכך שאני כותב אותם אני מגביר את המחויבות שלי, כי זה כמו חתימה על התחייבות של מה שבכוונתי לעשות.

אני יודע שהשיטה הפשוטה והלא מתוחכמת הזו עובדת, כי הימים האלה שאני לא מצליח להספיק בהם דבר, הם בדיוק הימים שבהם החלטתי "לחפף" ולא לטרוח לרשום את המשימות המתוכננות. החיים מורכבים מכדי שנרשה לעצמנו לא לרשום תוכנית מדי יום, ואני מכשיל את עצמי ואת הסובבים אותי, כי בלי הרשימה הזאת דעתי מוסחת בקלות רבה מדי. רק כשאני עורך את הרשימה, מתעדף סעיפים ובמהלך היום משנה ומעדכן אותם — רק אז אני ממצה את מלוא הפוטנציאל שלי.

וכמה אני נהנה כשאני מסתכל בסוף היום בכרטיס ונוכח שביצעתי והגשמתי את כל מה שהצבתי לעצמי. זה הניצחון המתוק שלי. כפי שמבהיר לנו ג'וזף לדוקס בספרו

Synaptic Self . במוח יש מנגנון תגמול להניע אותנו כשאנו רוצים להשיג מטרה כלשהי. אולי זו הסיבה שלעיתים תפסתי את עצמי מחייך, בידיעה שהשגתי את היעדים שקבעתי לעצמי ברשימה.

קביעת סדרי עדיפויות בלי לאבד קשר איתם מובילה לשליטה עצמית על ידי בחירות מכוונות שלכם מראש, יום אחר יום, שעה שעה, היכן להשקיע את האנרגיה ואת המאמצים שלכם. סדרי העדיפויות שלנו מגדירים מי אנחנו. החופש בידכם להחליט אם אתם מעדיפים מעט עד לא כלום, אך תצפו לתוצאות בהתאם.

אם לא תקבעו את סדר העדיפויות שלכם, אחרים יעשו זאת במקומכם. אם הרעיון הזה לא נראה לכם, תוכלו כאן ועכשיו לשנות דברים, לקבוע את סדר העדיפויות שלכם לשארית היום, ואז ליום המחרת וכן הלאה.

| תרגול מחושב: כוחה של המיאלינציה

ביום השלישי להגעתי לאקדמיית האף־בי־איי, התחלנו באימוני נשק. זה היה ב־1978. היינו כיתה קטנה שמנתה עשרים ואחד אנשים מתוך כשמונת אלפים מועמדים לשרת. השאלה הראשונה ששאל מדריך הנשק שלנו הייתה: "כמה מכם עברו אימון נשק בעבר?" שמונה מאיתנו הרימו יד, ואני ביניהם. עברנו הכשרת ירי או במשטרה או בצבא.

הרגשתי די טוב להימנות עם השמונה. בזכות זה יכולתי להיות בין המצטיינים או אפילו לדלג על האימון.

עד כמה טעיתי.

כולנו התאמנו בצורה אחרת, וכמו שעד מהרה למדנו, רכשנו הרגלים איומים שבגינם טיפלנו בנשק וירינו ברמה בינונית מאוד.

עמדנו ללמוד לירות בשיטת האף־בי־איי: באופן מהיר, דינמי ויעיל, עד חמישים וחמישה מטרים באקדח סמית' & וסון, שניים וחצי אינץ', שהונפק לנו, ובצורה חלקה; כולנו היינו חייבים לקלוע למטרה מעל תשעים ושניים אחוזים מהיריות כדי לסיים את האימון.

אבל תחילה היה עלינו לעקור משורש את דרכי הירי המוטעות שנטמעו בגופנו ובמוחנו.

תרגול מכוון או צלילה עמוקה לנושא — חזרות על קטעים קטנים של התהליך להגעה לשלמות — מוכר כעת כמרכיב החשוב ביותר בהשגת התעלות ספורטיבית או אומנותית. כמו שרייצ'ל קוסר, מחברת הספרWhen You Can't Meet in Person: A Guide to Mastering Virtual Presence ורקדנית בלט מקצועית לשעבר, אמרה לי בריאיון: "בבלט פרט קטן — מאופן החזקת ידו של בן זוגך ועד למעבר מתנועה אחת לשנייה — יתורגל וישונן מאות פעמים, כדי שיבוצע לבסוף בשלמות מוקפדת. דבר מה שנראה לקהל חסר חשיבות או משמעות הוא משמעותי ביותר מבחינת המבצעים, כדי שיוכלו להביא את הביטוי האומנותי או להקל על עצמם מבחינה טכנית."

תלכו לצפות במסלול ריצה בקולג', כמו שעשיתי אני, ותראו ספרינטרים שעובדים על תגובה לאות הזינוק: הם מתכופפים ומצמידים את רגליהם אל אבני הזינוק המלוכסנות המתכווננות. את ידיהם הם מניחים על קו הזינוק (בקצהו, לא עליו), אצבעותיהם מפוסקות וגמישות בדיוק לשם כך. הם חשים את לחץ סוליות נעלי הריצה שלהם כנגד אבני הפלסטיק. חישה והתאמה קפדנית של זווית הגב — עצם זנב גבוהה, ראש נמוך ואסוף באופן לא טבעי מעל קו הזינוק; מתח בשוקיים ובשרירי הירך האחוריים; שרירי הכתפיים מוכנים לשחרר את כוח הזרועות בשניית ההתחלה.

הם מתרגלים זאת שוב ושוב, זיעתם נוטפת בשמש פלורידה החמה עוד בטרם הגיעו לשלב הריצה. הם יודעים שההכרעה במרוץ עשויה להיקבע לפי אלפית שנייה, ולכן נדרשות עקביות ושלמות של תנועת ההתחלה. "אם תעשה את זה נכון בכל פעם, תתחיל טוב," אמר לי פעם אצן אחד. "אם לא תתחיל טוב, אין לך סיכוי לנצח. זה פשוט לא יקרה."

דברו עם מומחים בכל תחום שהוא, והם יגידו לכם ש"כשרון" זה משהו שאתה עובד בשבילו. גברים ונשים אלה אולי התברכו בכשרון לרוץ מהר, אבל רק בזכות תרגול מושלם יוכלו לממש את כישרונם.

הם רותמים יכולת שכל אחד מאיתנו נולד איתה, שכן כולנו בנויים ליכולת שיפור עצמי. המוח שלנו מסוגל לעשות זאת ביעילות כה רבה עד שפעולותינו נהיות אוטומטיות, עוקפות מחשבה מודעת, משחררות את הנפש לפעול בשעה שהגוף עושה את מה שהוא יודע באופן עמוק.

בכל פעם שהאצנים האלה נוקטים דרך זו, הם מחזקים את מה שמדעי המוח מכנים מיאלינציה. במילים פשוטות מיאלינציה היא חיזוק־על או ביצור של הקשרים בין תאי המוח (נוירונים) ובין חללי התקשורת המיוחדים שביניהם (סינפסות). למעשה, סיבי העצב של המוח הם מעגלים חשמליים שבהם זורמים פולסים ומשתחררים נוירוטרנסמיטורים כמו אצטילכולין וסרוטונין. אלה מומרים בתורם לפעילויות פיזיולוגיות כגון נשימה עמוקה יותר, התכווצויות לב מהירות לפי הצורך, או לתנועות גופניות נראות יותר לעין (התחלה מושלמת למרוץ), או אפילו להתנהגויות המשקפות את מצבי הרוח שלנו.

ככל שאנו מרבים לתרגל משהו, כך גוברת המיאלינציה סביב המעגלים שמקיימים את התהליך הזה. ככל שהמיאלינציה סביב מעגל מסוים גוברת, כך האות שמשודר חזק יותר, ממוקד ומהיר יותר, ופוחת החשש שהמעגל ישתבש או יישחק. זו הסיבה שאם אנחנו מקדישים מספיק זמן לרכיבה על אופניים כילדים, תמיד נוכל לחזור ולרכב עליהם, אפילו עשרות שנים מאוחר יותר.

אותו התהליך מתרחש במוח, כשהגיטריסטית הקלאסית בעלת השם העולמי, אנה וידוביץ', מתאמנת בגיטרה האקוסטית שלה. היא בוחרת קטע מוזיקלי קטנטן, אולי לא יותר מחמישה תווים, מתרגלת אותו שוב ושוב בקצב איטי מאוד. עם כל חזרה על הקטע המוח שלה, בתיאום עם אצבעותיה, בונה את המיאלינציה הדרושה כדי לחזק את יכולתו של מוחה לזכור את רצף התווים ולבצעו ללא דופי. התרגשות הצופים בה ומחיאות הכפיים שלהם הם רק יתרון אחד של המיאלינציה, אבל יש לכך ערך נוסף: זה מאפשר לאמנית להוסיף ביטוי אומנותי לתהליך המורכב, שבאופן מסוים הופך לאוטומטי, ומבוצע בצורה מושלמת בלי שידרוש ממנה השקעת מחשבה כלשהי.

מיאלינציה בונה את הפיגומים הנוירולוגיים המופלאים שמאפשרים לנו לפתח את כישורינו ולבטא את הפוטנציאל שלנו ברמה הגבוהה ביותר שלו. זו הסיבה שמנתחים מתאמנים במשך שעות רבות בתפירת חתך עד כדי מומחיות. זה מה שמייחד את יוצאי הדופן, מאפשר להם לבצע ביעילות שוב ושוב את מה שקשה ואת מה שעדין. זו הסיבה שאימון, הוראה והורות טובים, שניתנים במצב אידיאלי בגיל מוקדם, כל כך חשובים ללמידה נכונה ולמימוש מספר מיומנויות רב ככל האפשר.

מיאלינציה עובדת רק אם אנחנו מפרקים תהליכים לנתחים ניתנים לניהול, שבאמצעות שינון ממושמע נוכל לשכללם לכדי שלמות. ליאונרדו דה וינצ'י נהג לבלות שעות בעבודה על הקטנה שבמשיחות המכחול, תוך ניסיון לצייר מערבולת שיער יחידה ללא דופי. עד היום מערבולות השיער שצייר ביד שמאל, ולעיתים קרובות במכחול בעל קווצת שיער אחת, כה ייחודיות, כה מושלמות, עד כי הן משמשות להוכחת מקוריות יצירותיו.

למרבה הצער, הרגלים רעים עלולים להשתרש תוך כדי תרגול כמו הרגלים טובים — תזכרו את אימוני הנשק שלי. אבל ביכולתנו לאמן מחדש את מוחנו, כדי לעזור לעצמנו להשתפר בכל דרך בעלת חשיבות עבורנו — למשל, שיפור תגובתנו ללחץ ולמצבים קשים, לימוד שיטות עבודה טובות יותר, התמודדות עם פחד או להתנהלות יעילה יותר עם אחרים.

אחד מהלקוחות הסינים שלי בעיר טיאנג'ין נאלץ לאחד אנשים רבים מרחבי סין, כדי לאייש משרות באחד המלונות החדשים ביותר שלו. תעשיית האירוח היא כיום אחד המעסיקים הגדולים בכלכלה הסינית. בדיוק כמו באמריקה, הרכבת צוות מאזורים שונים של המדינה מפגישה שורה של הבדלים אזוריים ותרבותיים, עד לאופן שבו אנשים מתלבשים, מדברים ומחווים בידיהם.

תחילה ביקשתי מכולם להצביע לעבר השעון, ואז להצביע לעברי. אחר כך הצעתי כי ננסה דבר מה שונה במקצת. ביקשתי מהם לפתוח את ידם, כשהאצבעות צמודות או מוטות קלות, ואז להצביע בכל היד לעברי, זה אל זה ולחפצים שונים בקרבת מקום, במקום באצבע המורה כפי שרוב בני האדם נוהגים להצביע על דבר מה.

מה שהם לא קלטו זה, כשהצבעתי לעברם, והם הצביעו זה על זה ביד מלאה, הם חייכו. הסברתי להם מה עלה במחקר שלי במהלך השנים, שכאשר אנו מצביעים על אנשים ועל חפצים ביד מלאה, דומה שאנשים מעריכים את המחווה יותר מאשר כשאנו מצביעים באצבע המורה.

פיסת המידע הקטנה הזו היא קריטית בעסקי אירוח, שעיקרם להבטיח שהאורחים יחוו כל הזמן חוויות נעימות וחיוביות, והצוות מציע להם סיוע והכוונה. בפרקים הבאים נתמקד בהבנת הפרטים הקטנים אך החיוניים, שיוצרים השפעה חיובית, החשובה מאוד למנהלי עסקים.

במשך הדקות הבאות התאמנו בהעמדת פנים שאנחנו מצביעים על המעליות, על האמבטיה, על כיסא שבו אורח יכול לשבת, היכן ממוקמת הבריכה, על חוברות שעל השיש, ולאן הלך אדון מסוים. חזרנו שוב ושוב על מחווה פשוטה זו, ועודדתי אותם להמשיך להתאמן עליה לאורך היום, גם בהפסקות כשנוצרה לכך הזדמנות. עד סוף היום כולם הצביעו ביד מלאה, גם עליי במסדרון מתוך התבדחות.

מחווה כה פשוטה, אך עשויה לשפר הרגשה של אחרים רק כי היא מבוצעת כך ולא אחרת. כמה מספק ומשמח היה לחזור לשם כעבור כמה חודשים ולראות את כולם — השוער, עובדי הקבלה והחדרניות — מצביעים באופן כזה, והופכים תנועה קטנה למחווה מיוחדת. שמחתי אף יותר לדעת שהם השתמשו בשיטת השינון לכל דבר — איך לענות לטלפון, איך לפתוח דלתות, איך לברך את האורחים או לחלק מגבות ליד הבריכה.

הוכחה חיובית איך על ידי תרגול מתמיד, מיאלינציה תסייע לכם לעבור משימות פשוטות, שכל אחד מסוגל לבצע, לביצוע מיטבי, שבתורו משפיע לטובה על אחרים.

סיפרתי בשלב מוקדם יותר, איך הסוכנת מודי עזרה לי לנהל את נטייתי להפגין קוצר רוח ולהתרגז מגורמי לחץ יום־יומיים בעבודה. היא לא רק אמרה לי להירגע, אלא גם הטילה עליי משימות תרגול קטנות: לנשום נשימות עמוקות, להאט את קצב האכילה, לצאת להליכה או לריצה. נדרש זמן לשינוי, אבל בעזרת תרגול מתמיד הצלחתי לאמץ את השיטות הללו ולייצב בעזרתן את רגשותיי, תחילה בהתמודדות עם בעיות קטנות יותר כמו הפרעות, או מצב שדברים לקחו זמן רב יותר משחשבתי, ואז עם מצבים מלחיצים יותר.

לרגשות יש עוצמה, אבל אפילו בהם ניתן לשלוט טוב יותר בעזרת תרגול מחושב. האם יש הרגל רע שברצונכם לחדול ממנו, או הרגל טוב שברצונכם לאמץ? חשבו איך לפרק אותם לחלקים קטנים, ולאחר מכן תעבדו על כל חלק בנפרד, תוך יצירת מסלולים עצביים חדשים וחזקים יותר.

לדוגמה, נניח שמדי יום אחרי העבודה אתם חולצים נעליים, לוקחים בקבוק בירה, צונחים על הספה ומדליקים טלוויזיה. שלוש בירות וסרט תיעודי אחד בנטפליקס בשלב מאוחר יותר (אולי עם משלוח אוכל חביב עליכם מתישהו באמצע) ואתם מוכנים לשנת לילה. למחרת אתם עושים כמעט את אותו הדבר. אלה הם חיים בתנוחת ישיבה, שמרבית הרופאים לא ממליצים עליהם. מה אם תרצו לשנות זאת? איך זה ייראה אם תנקטו את השיטה לעיל?

תוכלו להחליף את הקידוד הקיים במוחכם על ידי חלוקת התנהגותכם הרגילה לחלקים, שתוכלו לעבוד עליהם ולעצב אחד מהם בכל פעם. תתחילו בכך שתחשבו מראש מה באפשרותכם לעשות אחרי העבודה, ותתכננו תוכנית לשינוי שגרת אחרי־העבודה שלכם. מה צריך לשנות בה?

אולי במקום לחלוץ נעליים בסלון, תכריחו את עצמכם ללכת לחדר השינה, תחלצו אותן שם ומייד תחליפו לבגדי ספורט, כולל נעלי ריצה. יש לתכנן ולבצע את הפעולה האחת הזאת, אבל לאחר שעשיתם אותה, הבמה מוכנה להמשך המופע. מה שאתם עושים בעצם זו הזזת הדפוסים האוטומטיים או התת־הכרתיים שלכם אל המודעות, שם תוכלו לשלוט בהם. לאחר מכן תשתו מים או משקה אנרגיה במקום בירה.

תוך כדי שתייה תתמקדו בהשפעת הנוזלים על גופכם, אשר קרוב לוודאי הגיע להתייבשות. גם פעולה זו יש להעלות למודעות כדי לשלוט בה, ואולי בהתחלה תחושו אי־נוחות — אחרי הכול, אתם שוברים הרגל — אבל אם ברצוננו לחווט מחדש את מוחנו, יידרשו לכך זמן ומאמץ.

תפצו את עצמכם בצפייה בחדשות בטלפון החכם בערוץ החביב עליכם, אם חדשות מעניינות אתכם, או בהאזנה להֶסכֵּת, לספר קולי או למוזיקה שאהובים עליכם. לאחר מכן תצאו מהבית מתוך התכווננות לפעילות גופנית, הליכה או ריצה קלה. בימים הבאים, כל פעם שתחווטו מחדש את המעגלים שלכם, תחשבו על ההישגים שלכם בביצוע כל שלב בשגרה החדשה. לאט לאט תגבירו את טווח האימון שלכם, כך שעם הזמן הגוף והנפש שלכם ישתוקקו לפעילות הגופנית החדשה הזאת. למעשה, על ידי תהליך זה תבצעו חיזוק (מיאלינציה) של רשת חדשה שתהפוך לתגמול עצמי. אתם שורפים קלוריות, מגבירים את קצב הלב באמצעות פעילות אירובית, המפרקים שלכם נעים ונהיים גמישים יותר; אתם יושבים פחות והרגשתכם משתפרת והולכת. בסופו של דבר (מסגרת הזמן משתנה מאדם לאדם), התהליך הוא מעבר ממשהו שמצריך מחשבה להרגל שאינו מצריך זאת, כי התת־מודע שלכם לקח פיקוד על זה. כעת החלפתם את קוד ההתנהגות הישן בקוד חדש ויעיל יותר. זהו כוחה של המיאלינציה.

נדרש זמן עד שעמיתיי לאימון ואני נפטרנו משיטות מיושנות שחוזקו שוב ושוב במסגרת הכשרה קודמת שנעשתה מתוך כוונות טובות אך נחותות. לפעמים ירינו בצורה גרועה יותר מאלה שעברו הכשרה נכונה בפעם הראשונה. היה עלינו ללמוד ולבצע מחדש כל תנועה באמצעות תרגול ממוקד.

קיבלנו כלי נשק אימון צבועים באדום, כדי שנוכל להתאמן בהם בחדרינו. המדריכים לא רצו אפילו שנלחץ על ההדק בהתחלה, אלא שרק נתרגל את הוצאת כלי הנשק מהנרתיק. וכך למדנו: לפתוח בהדרגה את כפתורי ז'קט החליפה, לשים אותו בצד בתנועה אחת של מרפק הזרוע היורה, תוך כדי סיבוב קל של הגוף כדי ליצור מטרה קטנה יותר, תוך כדי התכופפות קלה ואחיזה בידית הנשק בצורה מושלמת וסימטרית, כך שבליטת כף היד (האזור השומני של היד מתחת לאגודל) יכולה לפעול ככוח מייצב כנגד אחיזת כלי הנשק. לאחר מכן תזיזו את הנרתיק בתנועה חדה כלפי מעלה, כשאתם מביאים בצורה חלקה את הכוונות האחוריות לגובה העיניים, בדיוק ארבעה־עשר סנטימטרים מפנינו, הזרוע האוחזת בנשק מתכופפת מעט כדי לספוג את הרתע בקו ישר, כשהיד התומכת מצטרפת בו בזמן ואוחזת מהצד בחוזקה ביד היורה, כדי להשיג יציבות רבה יותר. כל זה עוד לפני שהאצבע המורה נכנסת להחזיק בהדק.

בהתחלה רק הזזת הנרתיק הייתה בעייתית מבחינתי, כי הוא היה שונה מכל נרתיק שאי פעם השתמשתי בו. תרגלנו כל תנועה בנפרד, בהילוך איטי באופן קיצוני; לאחר מכן הרכבנו את החלקים, ואז הגברנו את מהירות הפעולות. בסופו של דבר, הביצוע שלנו נהיה חלק ומהיר. יכולנו לבצע את כל הרצף בשנייה או אף בפחות מכך. בלי היסוס, בלי גישושים. לא הייתה דרך חלופית לשליפת הנשק חוץ מהדרך הנהוגה באף־בי־איי. יכולנו לסמוך על עצמנו שנעשה את זה נכון בגשם, בשלג, באור חלש, ברכב, לפי פקודה, בשעת מעצר של מישהו, כשמטרה הופיעה יש מאין, בעודה על הקרקע — בכל שעה, בכל מקום. התרגול אכן הביא לשלמות. היה זה אימון בעל ערך עצום, או שמא עליי לומר, הכשרה מחדש, שמעולם לא אכזבה אותי, במהלך עשרים וחמש שנות הקריירה שלי באף־בי־איי.

המיאלינציה הפעילה את הקסם שלה, ביטלה הרגלים גרועים שלנו. לסוכנים שמעולם לא ירו קודם לכן בכלי נשק זה יצר מסלולים עצביים טהורים, חזקים וללא חסימות, צינורות ברוחב פס גדול במוחם לביצוע פעולה זו בעלת חשיבות עליונה בדייקנות מושלמת בכל פעם מחדש. אז תתאפסו על הרגל שברצונכם לשנות או על דבר מה שברצונכם להביא לכלל שלמות, תחלקו אותו למקטעים קטנים שתוכלו לתרגל ולשכלל. תרתמו את המיאלינציה לטובתכם. כפי שאנו יודעים עכשיו, המוח שלנו גמיש דיו כדי שנוכל לשנות או לשכלל התנהגויות שלנו בכל גיל. התהליך הזה מתרחש באמצעות תרגול ממוקד ונס המיאלינציה.

| התמדה

מה מניע את יכולתנו להתאמן בדרך שתיארתי לעיל? ההתמדה. לא די בכך שתירשמו לשיעור, תקנו את הספר, תירשמו לסמינר המקוון, או תצפו בסרטון בנושא שברצונכם ללמוד או להשיג. עליכם להשתתף בשיעורים, למלא את המטלות, לתקן את הטעויות, לקרוא ולחזור ולקרוא את הספר.

אנשים יוצאי דופן מתמידים. הם עשויים לעצור לחשוב, לעכל את המידע שאספו, אבל הם לא מאבדים את דרכם. הם עלולים להיכשל פעמים רבות, אבל הם ממשיכים. תומס אדיסון נכשל אלפי — לא מאות — אלפי פעמים בבניית הנורה הראשונה בלי שהייתה לו ערובה להצלחה, כי אחרי הכול, הוא ניסה ליצור משהו שלא היה קיים. אבל הוא לא הרים ידיים. כמוהו גם האחים רייט — כן, שני מכונאי אופניים, אשר ללא תואר אקדמי, קל וחומר ללא רקע של הנדסת אווירונאוטיקה, המציאו ושכללו טיסה ממונעת. העולם מואר ומוטס בזכות שלושה גברים אשר היו התגלמות המצפוניות וההתלמדות העצמית, אך חשוב מכך, ההתמדה.

בשלושים השנים האחרונות ג'יימס דייסון, בעל תכונות זהות, וחסר מנוחה בשאיפתו לשפר את העולם, סקרן תמיד, חש תסכול משואבי האבק של שנות השבעים, כי יכולת היניקה שלהם הלכה וירדה עם השימוש בהם, וזה דרש קנייה חוזרת ומעצבנת של שקיות חדשות. וכך, כמו אלה שהיו לפניו, יצא להמציא מה שלא היה קיים קודם. הוא התעמק, בדק, שכלל ושיפץ לא פחות מ־5,127 אבות טיפוס, שהפכו בסופו של דבר לשואב האבק הראשון של דייסון. מכשירי דייסון — ממייבשי ידיים, דרך מייבשי שיער ועד לשואבי אבק — מצויים כיום ברחבי העולם, אך הדרך אליהם הייתה בתחילה לא קלה וללא הצלחה מובטחת. למה אנו נהנים כיום ממכשירים אלה ומדוע סיר ג'יימס דייסון הוא מיליארדר? כי גם הוא, כמו אדיסון והאחים רייט, ניחן ביכולת התמדה.

דברים כה רבים שאנו נהנים מהם כחברה התגלו, נוצרו, שופרו או חודשו על ידי אנשים שהתמודדו עם אותם אתגרים כמו אחרים, אלא שהם התמידו. לאחר אלפי ראיונות שערכתי, אני מוצא שאם יש תכונה אחת שמייחדת את יוצאי הדופן, הרי זו ההתמדה.

התגמולים של שליטה עצמית

וינסטון צ'רצ'יל הנהיג את אנגליה בתקופה האפלה ביותר, כשהעם הבריטי עמד בפני הסכנה הגדולה ביותר בעולם אי פעם — התקדמותה של גרמניה הנאצית למערב אירופה. הסיבה לכך שנבחר להנהיג את הממשלה, לאחר שהושמץ במשך עשרות שנים קודם לכן כמחרחר מלחמה, קשורה למה שבחר לעשות בגיל עשרים ואחת. החלטה זו שכעבור שנים לאחר מכן גרמה לכך שהיה האדם היחיד באנגליה שהצליח לעשות את הדרוש להצלת האומה. צ'רצ'יל קיבל חינוך קפדני בהארו ולאחר מכן באקדמיה הצבאית המלכותית בסנדהרסט, אבל בהצבה הראשונה שלו מעבר לים, בהודו, כמחליף, הוא הרגיש שזה אינו מספק אותו. בגיל צעיר הוא הבין, איכשהו, כי נועד לגדולות בפוליטיקה הלאומית. אז בזמן הצבתו בחו"ל, כשעיתותיו בידו ללמוד ולקרוא, ובעזרת אימו ששלחה לו כל חומר קריאה ששמה עליו את ידה, הוא החל בהתלמדות העצמית שלו. הוא למד אתיקה, תחום שלפני כן לא נגע בו, וכלכלה, וקרא על הפילוסופים היוונים (סוקרטס ואפלטון היו המועדפים עליו). הוא קרא בלהיטות את שמונת הכרכים של אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית, ואת תריסר הכרכים של יצירת המופת מאת תומס בינגטון מקאוליי על ההיסטוריה של אנגליה. לפי החשבון שלו עצמו, הוא קרא בעת ובעונה אחת שלושה עד ארבעה ספרים כדי להימנע מ"שעמום". הוא קרא את עושר העמים של אדם סמית, את מוצא המינים של צ'רלס דרווין, את הציטוטים המוכרים של ברטלט, את מדע מודרני ומחשבה מודרנית מאת סמואל לאינג, את ההיסטוריה החוקתית של אנגליה מאת הנרי האלאם ועוד ועוד. לא היו אלה הרגלי קריאה ממוצעים של אדם ממוצע. הוא שינן שירה, שידקלם שנים רבות לאחר מכן בעל פה. בעת ההיא צ'רצ'יל פיתח אהבה למילים ומשיכה עזה לכוחן. כפי שציין בכתביו, "מובן שהרישום השנתי ערכו רק בגין העובדות שבו. בקיאות טובה בכך חימשה אותי בחרב חדה. מקאוליי, גיבון, אפלטון ועוד חייבים היו לאמן את השרירים כדי להניף את החרב הזו במלוא התנופה." כל הידע שצבר, בשילוב עם אהבתו למילים, השחיז את מוחו של צ'רצ'יל עד שהיה ליוצא דופן. אותו מוח יוצא דופן הציל את אנגליה.

כשהמלחמה פרצה, המדינה פנתה אל האדם היחיד בכל אנגליה שהיו לו הכישורים, ההכנה, כוח ההשפעה, הנחישות והחוכמה — בעצם, כל מה שנדרש ממנהיג בעת מלחמה, כדי לעמוד באתגרים שדרשה מלחמת עולם. כשאדוארד ר. מורו, כתב המלחמה האמריקאי המפורסם, ששהה באנגליה כשצ'רצ'יל התמנה לראש ממשלה, ציין: "עכשיו הגיעה השעה שלו לגייס את השפה האנגלית ולשלוח אותה לקרב, כחוד חנית של תקווה לבריטניה ולעולם כולו... זה נמשך. זה רומם את הלבבות של האנשים שבאי כשעמדו לבד במערכה." הייתה זו הוודאות של צ'רצ'יל, בהתבסס על הניסיון ועל הכשרה שלו, שהתבטא במילותיו המדהימות, אשר השפיעו עמוקות על האנגלים ונתנו להם תקווה. קולו הייחודי והמשכנע גרם גם לנשיא רוזוולט לעשות משהו, גם אם הדבר הסתכם במתן תוכנית "הלוואה־חכירה" למדינה שנהייתה נואשת יותר ויותר בתקופה ההיא.

צ'רצ'יל השתלב באירוע כמנהיג, בזכות ההתלמדות העצמית הנרחבת שיזם בהיותו רק בן עשרים ואחת כשהוצב בהודו, ובזכות ארבעים שנה ויותר שבהן שירות ארצו, לימוד, חקירה, כתיבה וסקרנות אינטלקטואלית בנו את הפיגומים המעולים של חוסן רגשי ושל משמעת עצמית. צ'רצ'יל הובא לתפקיד בשעתה האפלה ביותר של אנגליה. זה מה שעמד לו כמקור כוחו, וזה מה שייחד אותו. הודות לחניכה העצמית שעליה עמל, הצליח לראות דרך לעבור את הקושי הנורא, כשרבים מעמיתיו קראו לכרות ברית שלום עם היטלר ועם מוסוליני. צ'רצ'יל הכשיר את עצמו למטרה אחת — להצטיין בשירות למדינתו, אף שלא יכול היה לדעת מתי תצוץ הזדמנות כזאת. אבל האם לא זו הסיבה שאנשים יוצאי דופן מכינים את עצמם? לא בגין הוודאות היכן ומתי יזדקקו לכישוריהם, אלא משום שזה הדבר הנכון לעשות.

שליטה עצמית היא בעת ובעונה אחת העבודה והתגמול של חיים בצורה טובה וחכמה. אני חי בנתיב הזה. גם אתם חיים בנתיב הזה — בגלל זה אתם כאן. ככל שנעצב ונמצה את מלוא הפוטנציאל שלנו, כך נוכל ללמוד זה מזה בדיוק כמו שלמדתי אני מרבים. אומנם רק אתם יכולים לעצב את עתידכם ולבנות את הפיגומים הייחודיים שישקפו את השקפותיכם ואת מטרותיכם. כמו שאמר לי פעם חבר לנסיעה ששאף לעלות על נתיב השליטה העצמית אני מציע לכם את השאלות שלהלן, כדי שתוכלו בעזרתן לבחון כל תחום שכיסינו.

התמחות

● האם יש בחייכם דבר מה שתרצו לדעת או שתשמחו להרחיב את הידע עליו?

● האם זה ידרוש הכשרה פורמלית, קריאה נוספת, לימוד דרך האינטרנט, או חונכות?

● האם שקלתם להזמין לעצמכם שיעור, להתייעץ עם מומחה, להתנסות?

● אם לא, הציבו את זה כמטרה לעצמכם. תחקרו את הנושא, תבקשו עזרה ממישהו שיעזור לכם למצוא את העזרה הדרושה ותקבעו תאריך להתחלה.

● אילו הרגלים תוכלו לטפח, שיעזרו לכם להתחנך וללמוד ולחשוף את עצמכם בצורה מלאה יותר למה שיש לחיים להציע? אולי לקרוא חצי שעה ביום, לחקור תחום עניין, לבקר במוזיאונים יותר מאשר באולמות קולנוע; לצפות בסרט תיעודי ולא בסרט פעולה; לצאת לחופשה חינוכית מודרכת, לפתוח בשיחות עם שכן חדש. תחפשו שינויים מצטברים, שיבנו את אותם הרגלים שיחנכו וילמדו אתכם, ויעזרו לכם לחוות את החיים באופן מלא יותר.

איזון רגשי

● מה אתם עושים בשעת כעס? האם דפוס התגובה שלכם פרודוקטיבי, לא פרודוקטיבי, או משהו באמצע?

● האם אי פעם הגבתם באופן מוגזם למצב מסוים, ולאחר מכן הרגשתם רע בנוגע לזה? אם זה קורה לכם לעיתים קרובות מדי, תציעו אסטרטגיות שלדעתכם תוכלו להשתמש בהן, כך שיסייעו לכם להגיב בצורה מאוזנת יותר.

● אם תגלו שלעיתים קרובות אתם מתוסכלים וכועסים, מדוכדכים ומדוכאים, או אחוזי מתח וחרדה, האם תשקלו לפנות לייעוץ? אין שום רע בבדיקת הדבר מול איש מקצוע שינחה אתכם בזמנים קשים.

מצפוניוּת

● כשמדובר באדיבות, במהימנות, באמינות וביושר, האם לדעתכם תוכלו להשתפר בכל אחד מסעיפים אלה?

● מה תצטרכו לעשות כדי להיות גם טובים יותר בהם וגם להיתפס באופן חיובי יותר?

החל מהיום תגידו לעצמכם: "אני אעשה את הדברים האלה: אני אהיה יותר ״ ורק למקרה שאתם סבורים כי הינכם מושלמים, תשאלו אחרים במה לדעתם עליכם להשתפר.

הסרת עכבות

● זהו כמה מגבלות או הגבלות שאחרים הטילו עליכם בקשר ליכולות או לפוטנציאל שלכם והחליטו לצאת ולפעול רק עוד קצת.

דמונולוגיה

● מה הם השדים שלכם? או במילים אחרות: מה הן החולשות שלכם? ערכו רשימה.

● אם הן מטרידות או מעכבות אתכם, מה תעשו כדי להתגבר עליהן? אילו אסטרטגיות תנקטו?

● עיינו שוב מפעם לפעם ברשימה שלכם. האם דברים השתנו?

איך אתם רוצים שיכירו אתכם? ענו כאן ועכשיו:

ואז תחיו את חייכם כאילו אתם מתכוונים לכך.

משמעת עצמית

● באילו תחומים חסרה לכם משמעת? (שוב, אם יש לכם קושי להעלות רעיונות, תשאלו מישהו שמכיר אתכם היטב, איך ביכולתכם להשתפר בתחום המשמעת)

● איך תשנו ותשפרו זאת בהדרגה?

● מה תהיה מטרה בת קיימא?

● האם להתעורר רבע שעה קודם לכן תשנה משהו? מה דעתכם לקרוא מדי יום שני עמודים נוספים בספרכם? להתאמן עם חבר בתחום ספורט כלשהו? לאכול מנות קטנות יותר? לנהל יומן התקדמות לקראת יעדים מוגדרים? לסדר את המיטה שלכם, את חדרכם, מגירה אחת בכל פעם במטבח? להתחיל בקטן.

סדר וסדרי עדיפויות

● מכל המטלות שעליכם למלא כל יום, מה צריך להיות בעדיפות גבוהה יותר?

● התחילו ברשימת פעולות יומית משלכם ורשמו בראשה את שמכם באומץ. זו המחויבות שלכם לעצמכם.

● ברשימת הפעולות היומית שלכם תכתבו מה ברצונכם להגשים באותו היום.

● עקבו אחר רשימת הפעולות היומית שלכם במשך שבוע, חודש, שנה, ותראו אם היא לבדה משנה את ההספק שלכם מדי יום.

תרגול (מיאלינציה)

● זהו דבר מה שברצונכם לבצע טוב יותר. האם זה להציג פרזנטציה? חניה כפולה? קליעה לסל בזינוק? שיטת התרוממות או הנפת זרועות בשחייה? הגדירו שגרת תרגול על ידי האטת התהליך, חלוקתו למקטעים קטנים, בלי לקפוץ לשלב הבא לפני שהמקטע הנוכחי מבוצע בשלמות. עם הזמן תתחילו להאיץ.

● אם אתם חוששים לדבר בפני ציבור, תרגלו הליכה בטוחה לבמה. תשמרו על קשר עין, תעצרו ותתאפסו על עצמכם, תנו לקהל להתרגל אליכם ותתחילו באמירה פשוטה, "בוקר טוב." לאחר מכן תעצרו ותחזרו שוב על הפעולות הללו, עד שתרכשו ביטחון בהליכה ובהתכוונות שלכם. שמעתי את האישה הדגולה הלן מירן שאמרה פעם, כי העלייה לבמה או הכניסה לסצנה הן האתגר הקשה ביותר של שחקן. תעבדו על זה.

התמדה

● האם הפסקתם לעשות משהו שרציתם לעשות, כגון לכתוב יומן, להתאמן, לשמור על קשר עם חברים, להתעדכן באירועים אקטואליים, להתנדב, לשפר את יחסיכם במקום העבודה או במשפחה, לחסוך יותר כסף? יהיה הדבר אשר יהיה, הקדישו את עצמכם לעשות זאת, גם אם מדובר ברבע שעה בלבד או ביום אחד, או בצעד אחד קטנטן קדימה בתהליך כולו.

● התמדה אינה קשורה לביצוע מהלכים גדולים ואז באיבוד תנופה. מדובר בהתמדה לטווח הארוך. כמו שמישהו אמר פעם, כלי השיט הגדול ביותר בעולם מסוגל לעשות מעגל שלם אם אתה מזיז את ההגה במעלה אחת.

● זה בסדר לקחת הפסקה, אבל אל תרשו לכך להסיח את דעתכם מהעשייה. חזרו אליה בתום ההפסקה.

אלברט איינשטיין, שידע דבר או שניים, אמר, "תנסו להיות לא אנשים של הצלחה, אלא אנשים ערכיים." שליטה עצמית לא נובעת מהצלחה כלשהי לתקן דברים ולהצליח ברגע. זה רק מזל, לא שליטה עצמית. שליטה עצמית מושגת כתוצאה מימים, משבועות, מחודשים ואפילו משנים של עבודה, של מחשבה, של לימוד ושל הרגל. היא נובעת מהתמדה גם כשאיננו מבינים את הדבר עד הסוף. היא מושגת מסידור המיטה המטפורית שלנו בכל דרך בעלת חשיבות; מהנחת רגלינו על אבני הזינוק מדי בוקר. מעצירת הנשימה ומצלילה לעומק גם כשאיננו בטוחים שנוכל.

פיתוח הרגלים של שליטה עצמית הוא אחת הדרכים העמוקות והמתגמלות ביותר שבהן תוכלו להעריך את עצמכם. אף פעם אינכם מבוגרים מדי ללמוד לשלוט בעצמכם. כשאתם משיגים שליטה על עצמכם, אתם מרוויחים שליטה על כל כך הרבה היבטים אחרים של חייכם — ממוחכם לגופכם ולכוונות הנאצלות ביותר שלכם. לא תמיד קל לנקוט צעדים לקראת שליטה עצמית תוך כדי העליות והמורדות של החיים, אבל זה הופך את הניצחון ליקר ערך יותר. למעשה, היופי בשליטה עצמית הוא בכך שהיא לא ניתנת לכם, אלא עליכם להרוויח אותה מיום ליום, ומרגע שעשיתם זאת, לא יהיה אפשר לקחת אותה מכם. זה מסע שעשוי לשנות אתכם עמוקות לטובה. כשאתם פותחים במסע הזה קורה משהו מדהים אף יותר. שליטה עצמית מזכה אתכם בשיתוף פעולה עם אחרים, באמון ובהערצה שלהם. זה הכלי העוצמתי ביותר שאנשי עסקים יכולים לסמוך עליו שוב ושוב, שיעניק להם את ההחזר הגדול ביותר על השקעתם. אף אחד לא אומר, "אני רוצה להיות כמו האדם הממוצע ביותר שאמצא." אנחנו מחפשים את האנשים יוצאי הדופן שישמשו לנו מופת לחיקוי. אנחנו מחפשים את בעלי השליטה העצמית, כי הם מעוררים בנו השראה לשפר את חיינו. זה כוח. לזה אנו מתכוונים בהגדרה של יוצא דופן. הכול מתחיל בשליטה עצמית.