להיות לוחם

שגיגוש היקר,

לא קל, לא קל בצבא, הרבה חרא, אבל תאמין לי גם בתור ג'ובניק אני למדתי כמה דברים על הצבא. הוא רק יחזק אותך לעתיד וילמד אותך לעבור מכשולים שאפילו לא דמיינת שאתה יכול לעבור. אז הֱיֵה חזק.

רציתי רק להעביר לך מסר שדקל העביר אותו לי כשהייתי בצבא: "כשקשה לך תחשוב על אלו שקשה להם יותר ותבין כמה טוב לך".

כמו אלו שעברו תאונות קשות, פשטו רגל, חברה עזבה אותם והם שבורים וכו'.

ועוד משהו לפני שאסיים, אני מחכה לך בארה"ב אז תוציא כבר את הפאקינג VISA ותבוא, נעשה חיים ב Las Vegas!

I hope to see you as soon as possible,

Love, Itai.

כך כתב לי איתי, אחי הגדול, רגע לפני שהתחיילתי. כל המשפחה כתבה לי מכתבים, ואף ארוכים וטעונים יותר, אך מכולם בחרתי דווקא במכתב זה, כי יש בו מסר אחד, שהחזיק אותי בכל הרגעים הקשים בצבא.

כך, בכל מצב פיזי או נפשי קשה שהייתי נתון בו, הייתי נזכר בכל אלו שנמצאו או כרגע נמצאים במצבים קשים יותר משלי, ואז השתפר מצב רוחי. לא על חשבונם, אלא בזכותם. בזכות הרחמים עליהם נעלמו הרחמים על עצמי.

הייתי נזכר באותם לוחמים מהמלחמות הקשות של ישראל. אותם גיבורים שנקטעו להם הידיים או הרגליים, נשרפו להם הטנקים או הנמר"שים, ולמרות הכל הסתערו בשארית כוחם.

הייתי נזכר באותם אנשים שעברו תאונת דרכים ונפצעו פיזית או נפשית, והדבר שינה את חייהם, לרעה.

הייתי נזכר באותם ילדים מסכנים שמוזנחים על ידי הוריהם. כמו הילדה שהייתה נעולה במרתף שורץ מקקים ומלא אשפה. רק בגיל שבע מצאו אותה שוטרים, כשהיא עירומה, חיוורת ולא יודעת לדבר. ואולי ברגע זה יש עוד ילד או ילדה או כמה כאלו מסכנים ברחבי העולם. אולי אפילו כאן. בישראל.

הייתי נזכר בקורבנות האונס. הסיוטים מאותו אסון לא יעזבו אותם כל חייהם. הייתי נזכר בקורבנות השבי, שנחטפו על ידי פסיכופטים ומתענים ונאנסים כל ימי חייהם עד ליום בו סוף כל סוף ימצאו אותם, או לחילופין, הם יעדיפו ויצליחו לשלוח יד בנפשם.

הייתי נזכר בהומלס ששוכב תמיד על המדרכה ליד תחנת רכבת 'ההגנה' בתל אביב. הייתי בטוח שלבחור הזה 'רע יותר' ולכן תמיד זרקתי לו כמה שקלים בכל פעם שעשיתי את דרכי מתחנת הרכבת 'ההגנה' לתחנת האוטובוסים המרכזית. אולי אחרים לא ירחמו עליו כי יטענו שהוא יכול למצוא עבודה והוא סתם עצלן, אך אני הרגשתי מין מחויבות פנימית לעזור לו, מהסיבה הפשוטה שהוא בן אדם, בדיוק כמוני. אני מסוגל לחסל מחבל בלי לחשוב פעמיים, אך לא מסוגל להשיב בשלילה לאדם המבקש תרומה.

הייתי נזכר בשכן שלי, עמית, שנולד עם נכות של שיתוק מוחין. בילדות היינו משחקים יחד. לימים רכבתי איתו על אופניים פעם בשבוע, וליוויתי אותו בחזרה מבית הכנסת בכל שבת. זה עושה לו טוב, אין לי ספק. יותר מכך, זה עושה לי טוב לעשות לו טוב. כשמזדמן, אני יוצא איתו לטייל מסביב למושב שלנו, מושב לפידות. התברכנו בטבע מדהים, ברוך השם.

אבל יותר מכולם, הייתי נזכר בחבר הילדות שלי, גלעד שליט. למדנו באותה הכיתה בבית הספר היסודי. אני זוכר אותו ילד שקט, צנוע, לא מציק לאף אחד. אני נזכר איך היינו משחקים כדורסל בהפסקות, איך רקדנו יחד במסיבות כיתה, בעצם לא ביחד, הוא התבייש לרקוד. ופתאום הייתי נזכר שהוא בכלל באיזה צינוק או מרתף בלב עזה, או מצרים, או סוריה. זה כל כך לא הגיע לו. אז גם עולות המחשבות של "מה עושים לו שם?", "מה נותנים לו לאכול?", "איך נראה בכלל המקום בו הוא כלוא?". כל שיכולתי לעשות למענו הוא להגיע לעצרת '365 ימים בשבי' מול בניין הכנסת, שלימים הפכו ל-1,941 ימים בשבי עד לשחרור. כמו כן, שלחתי מכתב עידוד להוריו. כתבתי להם שכשאגיע לקו בעזה אנקום את חטיפתו. לימים גם הגעתי למאהל המחאה לשחרורו מול בית ראש הממשלה, וניסיתי לעודד את הוריו. אימו הפתיעה אותי כשזכרה את המכתב שכתבתי להם, מבין אלפי מכתבי העידוד שקיבלו.

לאחר מספר שנים חשבתי על עומקו של הניב, והבנתי, שלא צריך לחשוב על אחרים, הרי לכל אחד יש משברים בחיים, וכך עלתה בי תובנה חדשה: "כשקשה לך, תיזכר ברגעים קשים יותר שעברת בחייך, כך תבין כמה טוב לך עכשיו."

 

 

 

 

 

נלחם על תפקידי בצה"ל

 

עוד בצעירותי תמיד רציתי 'להיות צנחן'. רציתי ללכת בדרכם של אבי ואחי הבכור דקל. אבי התגייס בשנת 1973 לחיל הים. אחרי מספר חודשים ובקשות רבות למעבר אל חיל הרגלים, נענה בחיוב ונשלח אל הבקו"ם. שם נשלח לגיבוש מזורז של הצנחנים, שנערך לא יותר מארבע שעות. הוא סיים את הגיבוש בהצלחה ונשלח לגדוד 890.

דקל, היה 'נעול' על צנחנים, בגלל אבא כמובן. עוד בצעירותו ניסה לצנוח עם שקית ניילון מקצה המגלשה בגן השעשועים של המושב. הוא התגייס לפלחה"ן צנחנים.

איתי לא ממש ידע מה הוא רוצה מעצמו. כשהחליט להתנדב לצנחנים היה כבר מאוחר. לכן, החליט לשרת בחטיבת חי"ר (חיל רגלים) אחרת ושובץ בנח"ל. השירות הקרבי היה 'גדול עליו' והוא החליט להפוך להיות ג'ובניק כבר בסוף הטירונות.

עם בוא הזמן הבנתי שאני חייב להתגייס לשירות קרבי, מהסיבה הפשוטה שהרגשתי חייב לאותם לוחמים שהתנדבו להגן על המדינה, להגן עליי. החלטתי להתגייס לצנחנים משלוש סיבות: להמשיך את השושלת המשפחתית, לתרום למדינה ו'להרוויח' גאווה.

אחרי שסימנתי את צנחנים כעדיפות ראשונה בטופס ה'מנילה', קיבלתי זימון לגיבוש צנחנים בבקו"ם בתאריכים 30-31 באוגוסט 2005. ביום הראשון של הגיבוש נבחנו במבחן 'בראור'. מבחן זה כולל ריצה של 2000 מטרים ומייד לאחר מכן יש מבחנים של שכיבות סמיכה וכפיפות בטן. לפנות בוקר היום השני, בערך בשעה 4:00 הייתה לנו 'הקפצה', מין השכמה מעצבנת שכזו. הגיע מפקד הצוות שלי, בדק זריז שכולם התעוררו ומייד החל בריצה לעבר הג'בלאות ואנחנו מנסים להדביק את הפער. באמצע הדרך הוא הורה לנו לקחת שק חול ולסחוב אותו על כתפינו. אחר כך הוא הגיע לאיזו עלייה חדה וקצרה יחסית, ירד אותה ואנחנו אחריו. שם הוא סיים את הסיפור שלו ואנחנו רק התחלנו. הוא פתח לנו שעון "20 שניות הקפתם את ערמת השקים וחזרתם לכאן בשלשות. זוז!" עלינו את העלייה, עם השקים על הגב, כשמחוברת לחגורה מימייה שאסור לשתות ממנה עד להוראה מהמפקד. מגיעים לשלשות. "נו, עמדתם בזמן?!" - "לא המפקד!" - "20 שניות. זוז!" הרי ברור שלא נעמוד בזמן לא הגיוני שכזה, כל העניין של השעון זה כדי לתת לנו לשאוף להספיק לעמוד בזמן ולרוץ יותר מהר. בפעמים הראשונות זה קל יחס

פניתי אל פינת הפורשים וראיתי לפחות 15 נערים תשושים, שהגיבוש ניצח גם אותם, רק אחדים נשארו לרוץ. מייד הגיע אליי חובש שהבחין במצב הקשה שלי. הוא ליווה אותי חזרה לבסיס ובדרך הקאתי. כשהגעתי לבסיס ניגשתי אל הד"ר וביקשתי שייתן לי אישור לגיבוש חוזר. הד"ר סירב. הוא טען שרק בשל פציעות פיזיות ניתן לקבל גיבוש חוזר. ניסיתי להסביר לו שהקאתי והרגשתי ממש לא טוב ושהמפקד הבטיח לי שייתנו לי גיבוש חוזר, אך זה לא עניין אותו. הוליכו אותי שולל. לא ידעתי למי עוד אוכל לפנות וחזרתי הביתה בפנים מורכנות. לא הצלחתי להמשיך את שושלת הצנחנים של המשפחה.

חשבתי שהגעתי מוכן לגיבוש, אך התברר לי שלא הייתי מוכן כלל. לא הגברתי את יכולות הריצה שלי מספיק, והסיבולת לב-ריאה שלי לא הספיקה כדי לעבור את הגיבוש.

 

~~~

 

צנחנים כבר לא בתמונה, אך הבטחתי לעצמי שלפחות אשיג קורס צניחה בצבא. גיליתי שקורס צניחה מתקיים גם ביח"טיות (יחידות חטיבתיות, או בקיצור סיירות): פלחה"ן - פלוגת חבלה והנדסה, פלס"ר - פלוגת סיור, ופלנ"ט - פלוגה נגד טנקים, הידועה גם בשם 'עורב' על שם הטיל עורב. מפני שרוב חבריי התגייסו לגולני, סימנתי את היח"טיות של גולני כמטרה הבאה.

לצערי תאריך גיוסי המקורי, שהיה תאריך גיוס לחטיבות החי"ר, הוקדם לספטמבר. הווי אומר שגם חטיבת גולני יורדת מהתמונה. כדי להשאיר את גולני בתמונה תכננתי לסרב להתפנות מהבקו"ם עד לגיוס של חטיבת גולני בנובמבר.

תאריך גיוסי הגיע, לא התרגשתי ממש, אולי משום שתכננתי לא להתפנות מהבקו''ם. הגענו אל תחנת האוטובוסים בחוף הכרמל. אמא בוכה, דקל מצלם. גם אבא ואחותי הקטנה שירז היו כדי להיפרד. אני עובר בין כולם ומעניק חיבוק אחרון.

הגעתי אל הבקו"ם. עברתי שרשרת חיול במשך חצי יום, ובחצי השני נותבתי למחלקה שפיקד עליה מלווה בקו"ם. היינו בהרצאות וראינו סרטי הסברה על צה"ל. ביום השני בבקו"ם הודיעו לנו כי עלינו לגשת לגיבוש ספינות טילים. הגיבוש לא היה בחירה כמו כל גיבוש סטי"לים רגיל, אלא איתרו אותנו כמי שלמדו במגמות אלקטרוניקה או טכנולוגיה בבתי הספר. ההרצאות והסרטים המרתקים על חיל הים גרמו לי לחזור בי, והחלטתי להתפנות מהבקו"ם. העניין שהיה הכי חשוב לי בשירות הצבאי הוא לשרת כלוחם, ומאחר שגם חיילי הסטי"ל הם לוחמים השתכנעתי להעביר את שירותי על ספינת טילים.

נשלחנו אל הגיבוש בבסיס חיל הים בנמל חיפה. הגיבוש היה אומנם קל פיזית, אך דרש אינטליגנציה גבוהה. עברתי את הגיבוש בהצלחה. הטירונות התקיימה ב'מחנה 80' ליד חדרה. זו הייתה טירונות רובאי 02'. די התאכזבתי מהטירונות משום שהיא הייתה קלה מבחינה פיזית. רציתי שיקרעו לי את הצורה כמו בסדרה 'טירונות'. הבנתי ששירות בסטי"לים לא מתאים לחייל "מורעל" שכמוני. מה גם שלהיות שלוש שנים על ספינה זה לא פשוט. שוב חזרתי לסמן את היח"טיות של גולני כמטרה. לא פשוט לעבור מחיל אל חיל, ומה גם שלא הייתה לי יד שתעזור לי בעניין. עד שהאיר לי המזל, והתחלפה לנו מפקדת המחלקה בסגן משנה ניר פרץ. פרץ העביר את שירותו ביחידת 'עורב' של גולני לפני שיצא לקצונה.

המ"מ החדש ניסה להחדיר בנו "רעל". הוא עשה לנו תרגילי כוח של זוגות, הוריד את כולם ל"מצב 2" על אגרופים, הריץ אותנו ואפילו לקח אותנו לקוצים והורה לנו להשתטח עליהם. אני ועוד כמה אחדים השתטחנו מייד, יש כאלה שלקח להם זמן כדי לפנות את הקוצים והיה אחד שאפילו סירב פקודה.

בטירונות כל טירון עובר שיחה עם המ"מ. למזלי השיחה שלי הייתה עם המ"מ החדש. הסברתי לו שאני לא מרוצה מהשיבוץ שלי ושמאוד אשמח לעבור לחיל הרגלים בתור לוחם. המ"מ היה שמח שיש מישהו עם רצון לשרת כלוחם כפי שהוא שירת, ומאז אותה שיחה הוא עשה את כל המאמצים כדי להעביר אותי אל חיל הרגלים. התנאי היחיד שהוא העמיד לי היה, שאתן את המקסימום שלי בטירונות הזו, וכך היה.

תמיד עמדתי בזמנים, לא עשיתי בעיות למפקדים, התנדבתי לעזור כשצריך ונתתי את כל כולי במד"סים. הייתי מבצע את כל התרגילים ורץ הכי מהר שיכולתי. תמיד הגעתי ראשון במחלקה, ולאו דווקא כי הייתי הכי מהיר, אלא הייתי היחידי שממש השקיע. לא אשכח את המבחן 'בראור'. נתתי את הנשמה בריצת ה2000 מטר, ובעיקר בזכות המ"מ.

אחרי 1500 מטרים בערך, כשכוחותיי כבר כמעט אזלו לגמרי, המ"מ חיכה לי על הישורת האחרונה. כשראיתי אותו רץ אליי התמלאו כוחותיי מחדש. ממש כמו דמות מצוירת שמקבלת כוחות על טבעיים. הוא התחיל לרוץ בצמוד אליי וצעק לי "יאללה! תגביר את הקצב! זה הסוף!" והוא מגביר את הקצב ואני יחד איתו! עוקפים חייל אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. הנשימות מהירות מאוד והגרון צורב, הרגליים נותנות את המאמץ האחרון שנשאר בשריריהם והקיבה צובטת - "יותר מהר! יותר מהר! זה הסוף!" - עוקף עוד חייל וחוצה את קו הסיום!

חציתי את קו הסיום חמישי מתוך שישים. אין ספק שאם המ"מ לא היה שם בשבילי הייתי מסיים במקום החמישה עשר לפחות. למדתי שתמיד אפשר לתת עוד מעצמי, רק צריך משהו או מישהו שידחוף אותי, שידרבן אותי להשקיע.

המ"מ כתב מכתב המלצה עליי וביקש מהמ"פ לכתוב עליי גם מכתב המלצה. מילאתי 'טופס בקשת מעבר' וצירפתי את ההמלצות. מה שרק היה נותר לי זה לכסוס ציפורניים ולקוות לטוב.

בסוף הטירונות כולם התאספו במגרש החנייה. המפקדות הקריאו את שמות החיילים ואת השיבוץ שלהם בצה"ל. ההתרגשות הייתה רבה. מאוד קיוויתי שבקשתי תתקבל. חלק מהטירונים נשלחו לקורס חובשים, חלק לקורס תובלה, חלק לקורס מודיעין והחבר'ה שעברו איתי את גיבוש הסטי"לים נשלחו לקורסים שונים בנמל חיפה. לא קראו בשמי. הייתי די מבוהל ומבולבל. ניגשתי אל המ"מ כדי לברר מדוע לא קראו בשמי והיכן שובצתי. הוא הגיש לי טופס התייצבות בבקו"ם והסביר לי שאני נשלח לשם בחזרה כדי לעבור לחיל הרגלים. מייד קפצתי וחיבקתי אותו מרוב התרגשות והוא דחף אותי קלות בחיוך של אי-נעימות, הרי צריך לשמור על דיסטנס. זה הכל משחק של הצבא, שמירת הדיסטנס, כדי להזכיר לטירון שהמפקד מעליו והוא כפוף אליו ולצבא הגדול. דווקא עם ניר לא ממש שמרתי על דיסטנס כי הרגשתי שהוא היחיד שמבין אותי והכי דואג לי. אפילו במכתב בקשה לעבור לחי"ר קראתי לו בשמו הפרטי, וכשניגשתי לדבר איתו הוא אמר לי "שגיא, לא נהוג לקרוא למפקדים בשמם הפרטי, אני לא אעשה לך כלום, אבל תדע שבקרבי זה לא יהיה ככה".

 

~~~

 

כאשר הגעתי אל הבקו"ם שויכתי לפלוגת ממתינים, או בקיצור - פלוגת מ'. בכל יום נתנו לי עבודה אחרת. פעם תורן מטבח, פעם עוזר במשרדים ופעם עובד רס''פ, כלומר סבל. בסוף כל יום הייתי מקבל פס עד הבוקר למחרת. עשיתי את הנסיעות הארוכות מהבית בצפון ועד תל השומר בכל בוקר וחזרה בכל ערב במשך שבועיים שלמים. הצבא אף פעם לא ייתן לך לנוח. הוא ינצל אותך עד הסוף.

ביום הראשון הייתה לי שיחה עם קצין מיון. כשנשאלתי היכן ארצה לשרת, השבתי "צנחנים". הקצין אמר לי שהגיבוש למחזור נובמבר של צנחנים כבר היה. הוא הציג בפניי רשימה של חטיבות וביקש שאדרג שלוש מהן לפי רצוני. בחרתי את גולני ראשונה, גבעתי שנייה ונח"ל שלישית.

בהמשך היום פגשתי בחייל שסיפר לי שקיבל גיבוש צנחנים. שאלתי אותו איך זה יכול להיות?! הרי גם אני ביקשתי זאת מהקצין מיון, והוא אמר לי שאין אפשרות כזו. החייל הסביר שקצין המיון הוא ידיד של אחותו, והיא הצליחה כנראה לשכנע אותו שייתן לו גיבוש נוסף. זה היה גיבוש לעולים חדשים והחייל ההוא ממש לא היה עולה חדש. כבר באותו יום הבנתי שפרוטקציות בצבא זה דבר מאוד חשוב.

 

~~~

 

בסוף השבועיים קיבלתי ספח ובו היה כתוב ששובצתי בחטיבת גולני. בעשרים בנובמבר 2005 התגייסתי אל חטיבת גולני יחד עם מחזור נוב' 05'. במשך יומיים נערכה הקליטה בבקו"ם. שם פגשתי את חבריי מהתיכון - עופרי סויסה, גיא דניאלי ועומר אליהו. ישנו באוהלים שונים. היה זה לילה גשום וסוער. לפני שעזבנו את הבקו"ם קיפלנו את המיטות של האוהלים. אחת המיטות נסגרה לי על האגודל ותלשה לי חצי ציפורן. מין אזהרה לגבי השירות החדש שבחרתי בו - אני הולך "להשתפשף" הרבה בגולני.

בצהריים הגיעו אוטובוסים שלקחו אותנו אל 'הלונה-בא"ח'. זה היה השם הכי מתאים לבא"ח החדש שקיבלנו. חדרים מרווחים וממוזגים, ארון לכל חייל, מגרשי ספורט ועוד מכל טוב. רק חבל שהמחזורים שלפנינו כבר הספיקו להרוס את המזגנים בחדרים. לפני כן בסיס הטירונות היה בפלס, ולפניו בבזק. בבסיסים הקודמים ישנו באוהלים. בסיס הטירונים החדש של גולני נקרא 'בא"ח רגבים' וממוקם ליד בנימינה.

השבועיים הראשונים בבא"ח נקראו 'טרום טירונות'. אלו היו שבועיים של התארגנות בבא"ח לקראת השיבוץ בגדודים או ביח"טיות. היום הן נקראות גם גדס"ר, גדוד הסיור. בטרום פיקדו עלינו חיילים מהגדס"ר לקראת השחרור.

האוטובוסים עצרו בתוך הבא"ח. המפקדים אמרו לנו להסתדר בשלשות ולהעיף להם "הקשב!" - לא היה להם כוח לצעוק עלינו, הם כבר היו עייפים מהצבא. שם הם לימדו אותנו את צעידת ה"שמאל-ימין-שמאל". אני כבר הכרתי את זה מהטירונות הקודמת.

התעניינתי מאוד בשירות בגדס"ר ושאלתי את המפקדים על הגיבוש לגדס"ר. ביקשתי טיפים ועצות כדי להיות מוכן לגיבוש. גם אחי דקל ייעץ לי. אבל מי שייעץ לי הכי הרבה היה ניר פרץ, המ"מ שלי מהטירונות הקודמת. שמרנו על קשר טלפוני. בשיחות הוא אמר לי לאכול הרבה אורז וספגטי לפני הגיבוש, שלא יחסרו לי פחמימות בגיבוש. אמר גם לבדוק שהתד"ל, תיק דרך לחייל, שאסחוב לאורך כל הגיבוש, יהיה ללא קרעים. כמו כן אמר שכדאי לי לשים סביב הידיות ספוגים או גרביים כדי להקל על השפשופים בכתפיים. כששאלתי אותו מה כדאי להגיד בריאיון שבסוף הגיבוש הוא אמר לי שאני לא צריך לדאוג בקשר לזה, זה לא מה שיפיל אותי בגיבוש.

באמצע השבוע השני של הטרום טירונות התחילו הגיבושים. הראשון היה 'גיבוש גולני' - הגיבוש לא היה ממש קשה, כולם עברו אותו, הוא היה יותר בשביל הגיבוש החברתי. מי שרצה המשיך לגיבוש השני, הנקרא 'גיבוש טרום יח"טיות' - מטרת גיבוש זה הייתה לסנן את כמות הניגשים לגיבוש היח"טיות שייערך בשרגא, בסיס האם של הגדס"ר. בגיבוש זה הריצו אותנו ללא הפסקה במטווחים שמתחת לבא"ח. היו כמובן גם זחילות והליכות צפרדע וכל רעיון יצירתי שעלה במוחם של מעבירי הגיבוש. בערך חצי מהחיילים נשברו והפסיקו את הגיבוש. אני המשכתי לשרגא.

הגיבוש השלישי והקשה ביותר היה 'גיבוש היח"טיות': פלס"ר, פלנ"ט, פלחה"ן. הגיבוש היה אפילו קשה בהרבה מהגיבוש לצנחנים שכשלתי בו, אך הפעם הגעתי מוכן. את הכישלון בגיבוש לצנחנים לקחתי כלקח - לא הייתי מוכן מבחינת 'סיבולת לב-ריאה'. לכל אדם יש מגבלות בהסדרי הנשימה שלו, וכדי לשפר זאת צריך לבצע הרבה כושר, במיוחד ריצות ארוכות ואינטנסיביות. מאז הגיבוש לצנחנים הייתי יוצא לריצה סביב המושב לפחות פעמיים בשבוע, וכל ריצה נמשכה ארבעים דקות לפחות. הייתי קורע את עצמי עד שהיה לי טעם של דם בפה. לפעמים גם התחילו לי סחרחורות ופעם אחת כמעט הקאתי. האימונים הקשים הכינו אותי פיזית ונפשית לקראת הגיבוש הקשה.

מתוך 300 החיילים שהתגייסו לגולני במחזור, רק 120 חיילים התקבלו לגיבוש. נסענו באוטובוסים אל מחנה שרגא. כשהגענו התיישבנו על הכורכר ומילואימניק אחד נתן דגשים לקראת הגיבוש. מייד אחר כך התחלקנו לקבוצות כשלכל חייל חולקו תד"ל, קסדה ומספר. את המספר נתבקשנו לכתוב עם טיפקס על הקסדה. זה השם החדש שלנו למשך שלושת הימים הבאים. לי קראו 917, מפני שהיינו קבוצה מספר תשע, והייתי מספר 17 בקבוצה. גם את החברים בצוות הכרתי לפי המספר. לא היה לנו זמן לשאול שמות אפילו. מייד אחרי שכתבנו את המספר על הקסדה, חבשנו אותה על הראש ונעמדנו ב-ח' למפקדי הקבוצה שלנו בגיבוש, שני מילואימניקים שסיימו שירות סדיר בפלס"ר. פעם ראשונה שחבשתי קסדה. לא ידעתי איך לקצר את הרצועה שאוחזת בסנטר, וגם לא ממש היה לי זמן. מייד הריצו אותנו: "רואים את התמרור ההוא?! 15 שניות העפתם לי 'הקשב' שם!". כל פעם המפקדים מצאו מקום יצירתי אחר ל'הקשב'. אחרי התמרור היה העץ. אחרי העץ היה הסיבוב. ואחרי הסיבוב היה החוף.

כשהגענו לחוף המפקדים חילקו לכל אחד שק וחוטים ואמרו: "תמלאו את השק בחול עם האתי חפירה שיש לכם בתד"ל ותכניסו אותו לתד"ל". הם לא אמרו כמה למלא את השק. עוד מבחן אמינות שנעמדנו בפניו. בבוקר שלמחרת בדקו לנו את השקים. אחד המפקדים עבר מאחורי כולם והרים בידו את התד"ל שהיה על גבינו. כל שק שקל בין 10 ל-15 ק"ג, תלוי בכמות החול שהחייל מילא אותו.

במשך יום וחצי רק רצנו, זחלנו, ירדנו ל"מצב שתיים" והרמנו אלונקות. על גבינו התד"ל, על ראשנו הקסדה ועל אחדים גם פק"לים - ג'ריקן מים ושתי אלונקות. התחלפנו בפקל"ים מדי פעם. המפקדים הבחינו מי סוחב יותר את הפק"לים וסימנו זאת כנקודות טובות לגביו. אני לא סחבתי הרבה את הפק"לים, גופי בגד בי, הוא היה ממש מותש. כל שרק רציתי זה לסיים את הגיבוש וחשבתי שאם אסחוב הרבה את הפק"לים לא אסיים את הגיבוש. שטויות. לא היה לי מושג כמה שהגוף שלי מסוגל. הבנתי זאת רק בהמשך השירות. על כל פנים, נתתי הרבה מעצמי בגיבוש הזה, אמרתי לעצמי שהפעם אני לא נשבר. לא משנה כמה אסבול, גם אם ארגיש שאני מתעלף עוד רגע, גם אם יבטיחו לי גיבוש נוסף, לא אפסיק!

בריצות הייתי ממש טוב. בדרך כלל הייתי מגיע בין הראשונים, אבל זאת לא חוכמה מפני שלא סחבתי הרבה את הפק"לים. ברגעים קשים הייתי מסתכל אל עבר הים ואוגר כוחות. היופי של הכחול הפשוט והאין סופי נתן לי כוח להמשיך. במיוחד גווני השקיעות המרהיבים. זו זכות שנתנו לנו גיבוש כזה קשה במקום כזה יפה, חשבתי לעצמי.

ההפסקות שקיבלנו היו די קצרות. כל אחד הספיק לקחת כמה שלוקים ממימייה משותפת, וניסה להסדיר נשימה. לכל קבוצה הוקצתה מימייה אחת. עשרים חיילים מזיעים שותים מאותה מימייה. המטרה הייתה להרגיל אותנו לשיתופיות. בצבא, ובעיקר בשירות קרבי, שמים דגש על שיתוף. כן, זה היה ממש מגעיל, אך היינו צמאים ברמה כזו, שהיינו שותים גם ממימייה שנפלה לתוך ביוב.

גם הלילות היו קשים. שחררו אותנו לישון רק אחרי חצות, כאשר עלינו לערוך רשימת שמירה על האוהל. יצא לכל אחד לשמור ארבעים דקות. מפני שעדיין לא קיבלנו נשקים, היה עלינו לשמור עם אתי החפירה שלנו. לא היה לי קשה לקום לשמירה כי לא הצלחתי להירדם כלל. הייתי ממש עייף, אך כל אזור בגוף ממש כאב. או שהשריר היה תפוס, או שהיה משופשף. לקח לי בערך שעה למצוא תנוחה טובה על הכורכר. אחרי השמירה הצלחתי להירדם מדי פעם בשלוש שעות שנשארו לי עד להשכמה.

היום השני היה פחות קשה. עם שחר התחילו לתזז אותנו בריצות עד לחוף ולאורכו. שוב זחילות, שוב "מצב שתיים" ושוב אלונקות. הפעם היה אפילו מסע אלונקות. אחרי הצהריים החלו מבחני האינטליגנציה המעשית, הקלה גדולה עבורנו. המבחנים היו כל מיני משימות קבוצתיות שבחנו את עבודת הצוות שלנו והאינטליגנציה של כל אחד מהצוות.

כשהגענו חזרה לבסיס בשרגא והודיעו לנו על סיום הקטע הפיזי של הגיבוש מייד רצנו אל השיחים הקרובים וקרענו את השקים המזדיינים שקרעו לנו את הגב לאורך כל הגיבוש. זו הייתה ממש הקלה לרוקן את כל החול מהשקים.

פתאום הבחנתי שאנחנו עומדים ליד אנדרטה. על האנדרטה היה חרוט "חללי לוחמי סיירת גולני בקרב על הבופור". אז עוד לא היה לי מושג היכן הבופור ומהי המורשת המפוארת שלו.

כעת, כל שנותר לנו הוא למלא שאלון סוציומטרי, בו כל אחד נותן ציון לחברי הצוות, ולעבור ריאיון עם שני מילואימניקים מהסיירת. לא התרגשתי בכלל מהריאיון, זכרתי שניר אמר לי כי אין חשיבות כמעט לריאיון. נזרקנו על הדשא, מותשים אך מרוצים, וחיכינו שיקראו בשמנו. כשקראו בשמי ניגשתי אל שולחן העץ, פניהם של שני המילואימניקים היו דווקא רציניים. כנראה אין מקום לרכות בסיירות. תחילה נשאלתי על עברי ותחביביי. כשנשאלתי היכן אבי ואחיי שירתו פחדתי לענות. עניתי "צנחנים" וחששתי שהם יפסלו אותי מייד. לא ידעתי שכל התחרות בין גולני לצנחנים היא רק בזמן השירות הסדיר. למילואימניקים לא היה אכפת ממש מהפרט הזה. לכן אני סבור כי דווקא שאלה אחרת הכשילה אותי. נשאלתי "באיזה יחידה היית מעדיף לשרת?" עניתי "עורב". נשאלתי שוב "אתה בטוח?". "כן". "ואם נגיד לך שאתה מתאים לסיירת?". "אם אני מתאים לסיירת - אני אהיה בסיירת". עניתי. הרי כל אחד רצה להיות בסיירת, זאת היחידה עם העבר הכי מפואר. החלטתי ללכת על 'עורב' כי כל מה שעניין אותי היה קורס הצניחה בגדול, וגם כי שם ניר שירת.

יצאנו הביתה חמשו"ש. הברך ממש כאבה. הגב היה מלא שפשופים בגלל התד"ל ובמפשעות הייתה שפשפת רצינית. הלכתי חצי צולע, אך למרות זאת הייתי מבסוט עד השמיים. סיפרתי לאבא ודקל שהלך לי טוב בגיבוש ויש סיכוי גבוה שאשובץ בעורב. הם שמחו לשמוע זאת. במיוחד דקל. העברתי כמעט את כל הסופ"ש במיטה. לא היה לי כוח לכלום. הגיבוש שאב ממני את כל כוחותיי. מה גם שלא יכולתי לעשות הרבה. הייתי ממש תפוס וכאבים היו כמעט בכל גופי. חיכיתי ליום ראשון. לשמוע את השיבוץ. להיות בטוח שאני בעורב.

 

~~~

 

יום ראשון הגיע. עשיתי את דרכי אל בא"ח רגבים בתחבורה הציבורית. שם נערך 'שוק העבדים'. כך נקרא השיבוץ של הטירונים ליחידות הקרביות. כל טירוני המחזור ישובים על הטריבונות של מגרש הכדורסל והרס"ר קורא את שם הגדוד או היחידה ואז את כל שמות החיילים אשר שובצו לשם. החייל שהרס"ר קרא בשמו צריך לענות בקול רם "כן הרס"ר" ולצאת מהמגרש אל רחבת השיבוצים.

כאשר כולם התיישבו הרס"ר החל בקריאת השמות. היו כמה שהיו ממש מופתעים למשמע אוזניהם. הם היו בטוחים שיתקבלו לאחת היח"טיות, אך שובצו באחד הגדודים. כשראיתי אותם נדהמים עלו בי חרדות. ההתרגשות גברה. אולי גם גורלי כגורלם? אולי שוב לא אקבל שיבוץ שאני רוצה בצבא? הרס"ר בקולו הגבוה הקריא "גדוד 12 מחלקה 2: מאור לוי" - "כן הרס"ר" - "רועי רוזנפלד" - "כן הרס"ר" - "שגיא סולימני". נכנסתי להלם טוטאלי! הפה פתוח והמוח לא האמין למשמע האוזניים! ודאי נפלה כאן טעות. זה לא השיבוץ שלי. לא יכול להיות. הרי הלך לי טוב בגיבוש. הגעתי תמיד בין הראשונים בריצות. עשיתי את כל המשימות. לא בכיתי ולא התלוננתי אף פעם. שרר שקט במגרש לכמה שניות עד שכעסו של הרס"ר גבר והפעם הוא כבר צעק: "שגיא סולימני!" הבנתי שאין כאן זמן לוויכוחים ועניתי "כן הרס"ר". הרי לא הייתה לי ברירה. נשארתי במקום לעוד כמה שניות. שואל את חבריי איך זה ייתכן. הם גם היו מופתעים לגבי השיבוץ שלי ולא היו להם תשובות. לקחתי את התיק והתחלתי לנוע אל עבר רחבת השיבוצים כשראשי עמוק באדמה. למי אפנה עכשיו? עם מי אתווכח? האם הוויכוחים יעזרו בכלל? איך לא קיבלתי 'עורב'? בגלל שלא הראיתי שאני נעול על 'עורב' ואמרתי שאני מוכן לשרת בסיירת? הרהרתי בראשי.

כשהגעתי אל רחבת השיבוצים הראו לי את השלשות של פלוגה ב'. פלוגה ב' הייתה פלוגת הטירונים המיועדים לשרת בגדוד 12 כאשר יסיימו את מסלול האימונים בבא"ח. את השלשות סידר חייל בעל מבנה גוף חסון ופרצוף זעוף. כאשר הסתיימו השיבוצים הוא לקח אותנו אל מבנה הפלוגה והורה לנו לצעוד בצעקות "שמאל, ימין, שמאל!". בפלוגה הוא חילק אותנו לפי כיתות. שובצתי אל כיתה א' של מחלקה 2. הוא הכניס כל כיתה לחדר שלה והורה לנו לעמוד ליד המיטות, לא לזוז, ולחכות למפקדים.

בינתיים, החלפנו מילים בינינו - "היי, אתה מוכר לי..." אמרתי לאחד החיילים בחדר. "כן, גם אתה מוכר לי! נראה לי שאני יודע מאיפה... איזה צוות היית בגיבוש?" הוא שאל. "צוות 9" עניתי ואז נזכרתי "אה... נכון! זה אתה שפרשת בתחילת היום השני?!" שאלתי בחזרה. "כן, זה אני... לא יכולתי להמשיך כבר..." הוא ענה. "חבל, לא נשאר לך הרבה לקטע הפיזי... אחרי הצהריים של היום השני היו רק תרגילי אסטרטגיה כאלה ומסע אלונקות קצר." אמרתי. "רק, תזכיר לי איך קוראים לך?" ניסיתי להשלים קצת פערים. "יונתן, ולך? גם אני שכחתי..." הוא שאל בחזרה. "917... סתם, שגיא." עניתי. "מה, גם אתה לא סיימת את הגיבוש?" הוא שאל. "לא. דווקא סיימתי אותו. כנראה נפלתי בריאיון..." תירצתי. לא האמנתי שלא עברתי את הגיבוש. ניסיתי למצוא תירוצים, לשכנע את עצמי שהייתי בסדר. אמרו גם שיש מספר קטן של חיילים שדווקא עברו את הגיבוש אבל השאירו אותם בגדודים בתור "השבחת גדודים". על זה היה לי הכי קל להיתלות. אבל איך שלא אסתכל על זה, בשורה התחתונה - אני בגדודים.

כעבור מספר דקות נכנס מישהו לחדר. "שלום. קוראים לי עמית גרוסמן. אתם תקראו לי 'המפקד 2א'. כל פנייה אישית אליי תתחיל ב-'הקשב המפקד!' בסוף כל זמן שאתן אתם תקבלו אותי ב'הקשב' רועש. כמו שעשיתם בטרום טירונות אבל יותר טוב. מי זה מדבר שם?! אף אחד לא מוציא ציוץ! כולם ראשים למעלה! כשאני מדבר כולם בשקט! מובן?!" "כן המפקד!" כולם עונים יחד. "יופי. עכשיו אני אספר לכם קצת על עצמי... אני גר בקיבוץ מרחביה שבעמק יזרעאל. עשיתי שנת שירות לפני שהתגייסתי לצה"ל. אתם תכירו אותי טוב יותר בהמשך, ותכירו אחד את השני טוב מאוד - אתם הולכים להיות יחד 24/7. עכשיו גם השתנתה התוכנית הצה"לית - אתם תישארו ביחד במשך שלוש שנים וכנראה אפילו במילואים, לא כמו פעם שפיצלו את המחזור שעולה לגדוד בין כל הפלוגות. בגלל זה תמיד תצטרכו לעבוד ביחד ולעזור אחד לשני! תעבדו ככיתה ותהיו הכיתה הכי טובה בפלוגה! עכשיו בקשר לעניין הזמנים. כל משימה שאני או כל מפקד אחר נותן לכם תהיה בזמן מוגדר. אתם תעבדו עם הסטופר בשעונים שלכם. ביום שאתם חוזרים הביתה אני רוצה לראות אצל כולם שעון על היד - מי שיש לו בעיה לקנות שעון שיפנה אליי בשעת ט"ש (טרום שינה), לא להתבייש, תפנו אליי גם בכל בעיה שיש לכם. עכשיו כדי שתתחילו להכיר אחד את השני תתיישבו במעגל במרכז החדר ואני אחלק לכל אחד מחברת ועט כדי שתכתבו על כל אחד מה שהוא יספר על עצמו."

עד היום המחברת ההיא שמורה אצלי בארון. כך כתוב במחברת:

"יונתן טייב - אמא: סוניה. אבא: רמי. גרושים. 3 אחים. גר בטכניון. עובר לאשדוד. (מספר הסלולרי). תחביבים: כדורגל, לבלות."

"ארז פרבר - אמא: אורנה. אבא: קלמן. ראשון לציון. (מספר הסלולרי). 3 אחים. תחביבים: כדורסל. מכונית: הונדה סיויק."

"אוהד בן אהרון - אבא: צדוק. אמא: מרים. ראשון לציון. (מספר הסלולרי). 4 אחים. תחביבים: לשתות. וויסקי בעיקר. מכונית: מאזדה לנטיס."

"ניקולאי קרצ'לביץ' - אמא: טניה. אבא: דוד. חיפה. 3 אחים. (מספר הסלולרי). תחביבים: לשתות, לבלות. חברה לשעבר: נופר. עכשיו: יוליה."

שם המשפחה האמיתי של ניקולאי הוא קרפילביץ'. כנראה הוא לא נקלט טוב אצלי בפעם הראשונה ששמעתי אותו. כמו כן, כתוב במחברת גם על ירון ישעיהו, אבי טובי, גדי שמש, טל מנשה, איתי אילון ורן לוי. החסרים במחברת הם שמוליק מירו, אלירן שור וטגבו. כנראה הם היו תורני מטבח או תורני רס"פ באותו הרגע.

 

~~~

 

התבאסתי ש"נפלטתי" לגדודים. ביקשתי מייד שיחת מ"פ כדי שיסבירו לי מדוע לא שובצתי בסיירות למרות שסיימתי את הגיבוש הקשה. אחרי מספר ימים הגיע הרגע. המפקד אמר לי לשים כומתה בכותפת ולעמוד מול בניין הסגל. המתנתי שם בעמידה שעות ארוכות, עם הנשק בהצג, אוחז בסתרשף והכת על הקרקע. לבסוף המפקד קרא לי. נכנסתי אל בניין הסגל. הכניסה לבניין אסורה לטירונים, אלא רק במקרים של שיחת מ"פ. פתאום נגלה לעיניי עולם אחר של המפקדים שלנו. אלו לא היו מפקדים, הם היו אנשים רגילים. ממש כמונו. מריצים שם צחוקים ושוטפים את הרצפה - מה שאף פעם לא התגלה אל עיניי, היה לי מוזר לראות זאת. הגעתי עם המפקד אל דלת המשרד, הוא הדריך אותי להצדיע בפני המ"פ. נקשתי 3 נקישות, בהישמע "יבוא" נכנסתי, הצדעתי והתבקשתי לשבת.

המ"פ, צפריר בראור, היה בעל מבט רציני כשנפגש עם חייליו. הוא נהג לדבר בקול חרישי כמו פסיכולוג. שאל אותי: "למה אתה רוצה להיות בעורב?" התחלתי להסביר לו את כל הסיבות הנדושות. הוא גילה לי שהוא רצה להיות בפלס"ר כי אמרו לו שזוהי "היחידה הכי טובה". והוא עשה מאמצים להגיע לשם מבלי לדעת בכלל במה היחידה עוסקת ובמה היא שונה מאחרות. כמו כן הוא סיפר שרצה ללכת לשם בגלל השמועות שהם הכי טובים. לאחר מכן סיפר שלאחר הגיבוש שיבצו אותו בעורב, ושם סיים מסלול מפרך. מילותיו עוד מהדהדות בראשי עד היום: "בן אדם יכול לסחוב אלונקה שחורה 80 ק"מ, זה הכל נמצא פה", והצביע על ראשו. "אלונקה שחורה" הוא כינוי לסחיבת אלונקה ללא חילופים.

במבט לאחור, צפריר היה סבור שהגדודים עושים עבודה יותר קשה מהסיירות. לפחות ככה הוא ניסה לשכנע אותי. הוא הסביר שאחרי המסלול בגדודים, החיילים נשלחים לשמור על גבול המדינה, ומתמקמים במוצבים ממש על הגבול. לעומת זאת, הסיירות יושבים ב"יחידה שלהם" אי שם בפנים הארץ, וכאשר יש פעילות מבצעית כלשהי, מתוכננת או פתאומית, הם חוצים את הגבול. בגדול הם עושים "בטן-גב" כל היום וכשמגיע זמנם הם "גונבים" את כל האקשן. לאחר מכן מיהר להדגיש שהגדודים גם עושים מארבים ופעילויות מבצעיות מדי פעם. וכן, גם הם מחסלים לא מעט מחבלים.

המ"פ ניסה להסביר לי שהגדודים עושים את "העבודה השחורה", את העבודה החשובה באמת, והם אלו שבעצם מגינים על המדינה. "תתאר מישהו קם לשמור בשלוש בלילה, בסדר, קצת קשה לקום באמצע הלילה, נכון?! אבל תחשוב שהוא קם לשמור שוב אחרי ארבע שעות מנוחה, או אפילו רק אחרי שעתיים, והוא שומר גם במהלך היום וגם בלילה שלמחרת, ושוב בלילה שאחרי, וכך שוב ושוב... אין ספק שזה דורש הרבה מאמץ, לא פיזי, אלא נפשי, שהוא לא פחות קשה." הוא הסביר לי. פתאום נשמעו נקישות בדלת ומייד מישהי התפרצה פנימה. המ"פ צעק "לא עכשיו!" ומבט אכזרי היה על פניו. התגובה החריפה של המ"פ הבהירה לי עד כמה חשובה לו השיחה הזו.

המ"פ בכלל לא הסביר לי למה לא התקבלתי אל הסיירות. הוא ניסה לשכנע אותי להישאר בגדודים, כי הם עושים עבודה יותר חשובה מזו של הסיירות. רוב השיחה שתקתי, הקשבתי, ניסיתי להפנים, הבנתי מייד שהוא מנסה להשאיר אותי בפלוגה שלו בכל דרך אפשרית כדי לא לאבד חייל. אך היה בו כוח שכנוע מצוין שגרם לי להאמין במידה מסוימת שאולי כן כדאי להיות בגדודים. גם כאן יהיה אקשן, אומנם פחות, אבל יהיה. כאן גם אשמור ואגן על המדינה לא פחות מהסיירות.

עדיין לא הייתי שלם עם השיבוץ שלי וניסיתי עוד דרך כדי לחמוק משם. מפני שכבר ניסיתי לעבור שיבוץ בצבא, ידעתי את ההליכים. בשעת הט"ש, פניתי למש"קית הת"ש - שקד, וביקשתי למלא טופס 55 כדי לעבור לצנחנים. היא הסבירה לי שהסיכויים לעבור חטיבה הם קלושים מאוד. זאת מאחר שצריך לכתוב מכתב למח"ט בא"ח גולני כדי לקבל את אישורו לעבור חטיבה. ולמה שהוא יסכים לוותר על חייל?! הרי מה אכפת לו מה אני רוצה?! הוא בכלל לא מכיר אותי! אך לא ויתרתי. עקשן הייתי. כתבתי מכתב משכנע ביותר, בו ניסיתי לרכך את ליבו של המח"ט, כדי שייתן לי לזכות במבוקשי. למחרת הגשתי את המכתב לשקד וקיוויתי לטוב.

אותו מרמור היה בי עד לשבת הגיבוש בבא"ח. בשבת הראשונה בטירונות השאירו בבסיס את כל מחזור נובמבר 2005, כדי ליצור גיבוש טוב יותר בין החיילים. חדר האוכל הגדול היה מלא עד אפס מקום. עוד לא זכיתי לראות פורום כזה גדול בחדר האוכל. דבר שנתן תחושה טובה יותר, תחושה של יחד, תחושה של עוצמה, הרגשה נפלאה. השולחנות היו ערוכים ממש יפה, עם מגוון רחב של בשרים וסלטים. בקידוש, כל אמירת "אמן" הרעידה את האולם. בזמן האוכל היו צחוקים, כרגיל. ואז, בסיום הארוחה, התגלה בפניי הצד היפה של הגדודים. החבר'ה התחילו לשיר שירים של גדוד 12: "כל העולם כולו 12 כבוד...". מהעבר השני נשמעו שירים של גדוד 13, ומאחור מקהלת גדוד 51. זאת הייתה מלחמת שירים ממש. שרנו גם שירי נגד: "13 כוסיות, הם מתים מפחד, שיבוא ברק ויתקע אותם בתחת..." ומחמת השמועה שגדוד 51 עוברים לשריון שרנו "גם אני שריונר, לא פחות ולא יותר!". הרעדנו את האולם. בשלב כלשהו הפסקנו לשיר והתחלנו לצרוח. ובצד השני של האולם, חיילי הסיירות יושבים בשקט, מתבוננים בנו ואוכלים את הלב, במקום את האוכל. מפקדיהם לא מרשים להם לשיר. ממש ראש קשה בגדס"ר.

זה לא נגמר בחדר האוכל. המשכנו לשיר כל הדרך עד למתחם הפלוגה. ושם נכנסנו לאטרף. כולם שרים וקופצים, זרועות חברים מונחות זו על זו, והשמחה גדולה. באותו הרגע החלטתי - זה המקום שלי! כאן אני רוצה להעביר את שירותי הצבאי! שרנו "חייל יושב בתחנה, ורק חולם על החוּמה, פתאום הגיע הנהג..." ואז קטעו אותנו צעקות הרס"פ "כולם לרדת למצב שתיים!". אנחנו לא מבינים מה פשר הצעקות והריסת השמחות, יורדים לאט אל הקרקע כדברי הרס"פ, ואז מגיע ההסבר שלו: "איך אתם מעיזים לשיר על החוּמה?! עוד לא התחלתם טירונות אפילו! שאף אחד לא יעז להזכיר את הכומתה החוּמה עד שהוא מסיים את מסע הכומתה! ברור?! יש לכם עוד דרך ארוכה להגיע אליה!". לאחר דקה או שתיים הוא שחרר אותנו, מפני שאי אפשר לטרטר אותנו בשבת. כמובן שלא המשכנו לשיר, נכנסנו לחדרים. לא נתנו לזה לקלקל לנו את מצב הרוח. המשכנו להריץ צחוקים בחדר ולאכול חטיפים ועוגות. זו הייתה השבת הכי יפה שלי בצבא.