1
גלי מה מלהיב אותך
במובנים רבים, כבר בגיל ארבע-עשרה ידעתי מה ארצה לעשות בחיי. באותה שנה, כפי שתגלו בעמודים הבאים, חיי עלו על נתיב שונה. האירועים שהתרחשו באותה העת הובילו אותי להחלטה שאעשה כל שביכולתי כדי לעזור לאחרים. לא זו בלבד שהחלטתי להראות להם לאילו יעדים הם יכולים לשאוף, רציתי להקדיש את חיי כדי לעזור להם לכבוש את אותם יעדים. היתה זו מטרה שהפכה בעבורי כוח מנחה - ההבטחה שהבטחתי לעצמי והתכוונתי לקיימה במלואה, ככל שאוסיף לפלס את דרכי בעולם.
העובדה שאיתרתי בשלב מוקדם בחיי את הדבר שמלהיב אותי וכבר בגיל ארבע-עשרה היה דבר מה שחתרתי להשיגו ללא לאות, אפשרה לי לצמוח ולהיות מוגולית כבר בגיל צעיר. תכננתי בדמיוני את הנתיב שרציתי שהקריירה שלי תתפתח בו, ונעניתי להזדמנויות שחשבתי שאולי יעזרו לי להשיג את מטרתי. בכל עת הייתי ממוקדת במטרה זו, אף על פי שלא ממש ידעתי איך נראית בדיוק הדרך אליה. למעשה המוכנות לא לדעת מהי הדרך המדויקת, היא שאפשרה לי להגיע לאן שרציתי מהר יותר מכפי שניתן היה לצפות.
איך נהייתי אדם כל כך שאפתני? כל חיי ליוו אותי דמויות רבות עוצמה שהשפיעו עלי. הן עיצבו אותי כך שאחלום חלומות גדולים, אלמד כל דבר שאני מסוגלת ללמוד ואחתור למצוינות. מקורות השפעה אלה הם הכוח שבזכותו התקדמתי. הם הזכירו לי מה נמצא בהישג ידי.
בין שאת בת ארבע-עשרה ובין שאת בת ארבעים, לעולם לא מוקדם מדי או מאוחר מדי לחלום חלומות גדולים. כשאת נלהבת להוסיף להתקדם ויש דמויות מופת המעניקות לך השראה - אין גבול לדברים שתוכלי לעשות.
להתקדם מכישלון לכישלון
נולדתי בפריז שבצרפת להורים וייטנאמים וסינים וגדלתי כשאני דוברת שילוב של כמה שפות, לרבות צרפתית ווייטנאמית. שנות ילדותי הראשונות היו אידיליות. אחותי הגדולה קים, אחי הצעיר דייוויד ואני נהגנו לבלות את הימים ברכיבה על תלת-אופן בחצר המגודרת שהקיפה את ביתנו, לאכול מאפי קרפ מרוחים חמאה בשאנז אליזה ולדלג ליד טירת ונסן. בדיוק כמו בסצנות האהובות עלי בסרט ״אמלי״, רק עם יותר מרק פו וייטנאמי.
ואז, כשהייתי בת עשר, עברתי עם משפחתי לפליינו, טקסס, ולפתע השתנו חיי - מסצנה ב״אמלי״ לפרק ב״אורות ליל שישי״. היתה זאת ארצם של טנדרים עם תא מטען פתוח מאחור, מקדונלד'ס ופוטבול אמריקאי. וגם את זה אהבנו, חרף כל ההבדלים.
היום אני זוכרת בחיבה את ילדותי בטקסס, אבל באותה עת הייתי מודאגת, האם אי-פעם אמצא את מקומי. בהתחשב בגשר הנוצץ שהיה על שינַי, במשקפי עבי הזגוגית ובתספורת הקסדה, נראה שחששותי לא היו מופרכים לחלוטין.
נוסף על כך בבית הספר הייתי שקטה באורח קיצוני, לא רק בשל הביישנות הטבועה בי אלא גם משום שלא דיברתי היטב אנגלית. לא ידעתי איך ליצור קשר עם המורים שלי קל וחומר עם חברַי לכיתה. אמי דאגה לי, כשצפתה בי שבה מבית הספר ומציירת במקום להכין שיעורי בית. עדיין לא יכולתי לקרוא אף דף מדפי העבודה שקיבלתי להכין בבית.
אבל למרות החודשים הראשונים המאתגרים ההם, בשלב מאוחר יותר הבנתי שלתקופה זו, של שינוי מתמשך, היה תפקיד מכריע בסיפור חיי.
בצעירותם בצרפת נהגו הורַי לבלות לעתים קרובות בבית קולנוע שהציג בזו אחר זו קלסיקות אמריקאיות בשחור-לבן. בסרטים ההם טמונה ראשיתו של הרומן שלהם עם אמריקה, וההערכה שרחשו לקולנוע האמריקאי הקלסי התמידה גם לאחר שהיגרנו לארצות הברית. בתום הלימודים פעמים רבות צפינו ב״טרנר - ערוץ הסרטים הקלסיים״. הורי ידעו כי ככל שניחשף לשפה, נקדים ללמוד אותה. כך גדלתי כשאני צופה בנשים כמו אודרי הפבורן ומרלין מונרו, שהראו לי איך אפשר להיות אישה אלגנטית רבת קסם וגם בעלת עוצמה. וכאשר אט-אט למדתי אנגלית ויצרתי יותר קשרים עם חברי לכיתה ועם המורים, קיבלתי מושג על כוחה האדיר של התקשורת ככלי למידה, שבכוחו להציג בפנייך אפשרויות. מעולם לא שכחתי את התחושה הזאת.
כיום אני מודה על השנים המוקדמות שבהן נאלצתי להסתגל לשפה חדשה ולתרבות חדשה. הן לימדו אותי כיצד להשתייך לכל מקום, להסתקרן ממקומות חדשים ומרעיונות חדשים ולהיות מוכנה ומזומנה לשלב נקודות מבט חדשות בהשקפת עולמי, ככל שזאת הלכה והתרחבה. משום שבשביל להיות מוגולית, עלייך להרחיק ראות אל מעבר למצבך הנוכחי, לגלות נכונות להיות חלק מהעולם ולקבל בזרועות פתוחות את השיעורים שהוא מזמן לך, את מגוון האמונות הרווחות בו ואת שלל הדרכים להשפיע ולפעול בו. העולם הוא בית הספר הטוב ביותר עלי אדמות, אם את מאפשרת לו ללמד אותך.
במובן זה אבי ואמי היו דמויות מופת של ממש. למרות העובדה שיותר מפעם אחת נגזר עליהם לבנות מחדש את חייהם, כשהיגרו לצרפת וכשהעבירו את המשפחה לאמריקה, מעולם לא ראיתי את אבי או את אמי מיואשים. תמיד חתרו קדימה, למרות המכשולים שנקרו בדרכם. הם ראו בכל אתגר הזדמנות ללמוד דבר מה חדש. גם כאשר חצינו את העולם והיה עליהם למצוא מחדש מקומות עבודה ובית, מעולם לא הניחו לשום דבר להביס אותם. הם עשו הכול בשביל המשפחה; קידמו בברכה את השינויים ואת ההזדמנויות החדשות וגידלו את ילדיהם לגלות מעורבות מלאה בעולם הסובב אותם.
במשך הזמן, כשכל עיר שעברתי לגור בה וכל עבודה חדשה שקיבלתי הציבו בפני אתגרים, אבי נהג להזכיר לי: ״אין דבר כזה, כישלון, כל עוד את ממשיכה להתקדם. כל עוד את ממשיכה ולומדת, בסופו של דבר תצליחי. הכישלון האמיתי הוא לא לעשות, לא לנסות. לכן התקדמי מכישלון לכישלון, ותמיד תמצאי את עצמך במקום שבו את אמורה להיות.״
אבי בייחוד, היה סקרן בלתי נלאה, שוב ושוב אתגר את עצמו כשעשה דברים חדשים והנחיל לילדיו את התשוקה ללמוד. הורי אפשרו לי ולאחַי להתנסות בכל תחום שעשוי היה לעניין אותנו. אם לא מצא חן בעינינו, עברנו הלאה, לפעילות אחרת. אם מצא חן בעינינו, עודדו אותנו להיות הטובים ביותר. ישנם בוודאי לא מעט תחומי עניין שזנחתי, עד שגיליתי שאני אוהבת טקוונדו, לקרוס ונגינה בכינור ובפסנתר.
בדרכנו לשיעורים ולאימונים השונים, במיניוואן האדום שלנו מתוצרת ניסאן, נהג אבי להשמיע קלטות של דייל קרנגי, מחבר הספר ״אל דאגה״ (How to Stop Worrying and Start Living). קולו של דייל היה הפסקול של ילדותי. איני יודעת כיצד ייתכן שהשיעורים הללו, שכתב בשנות הארבעים של המאה הקודמת אדם בן שישים ממיזורי, היו כה רלוונטיים לחיי באותן שנים. אבל כל אימת שאבי נהג ברכב, הקלטות של דייל היו מתנגנות בטייפ, ואני אהבתי להקשיב לו. בדיוק כמו אבי, גם דייל לימד חוסן נפשי, חשיבה חיובית ושיפור עצמי.
גדלתי במשפחה שפיעמה בה מעין רוח בלתי ניתנת לעצירה וחוט השדרה שלה היה נחישות מכוונת מטרה. ובדיוק כשם שיש תכונות היכולות לעבור מדור לדור, גם נלהבות יכולה לעבור בתורשה וכמוה סקרנות ורוחב לב, חוסן נפשי ויכולת התמדה. מגיל צעיר טיפחו בי את האמונה שעלי לנוע בתנופה קדימה, להסתכן, ולהמשיך בחתירה מתמדת להגשמת חלומות - הבסיס להיותי מוגולית כיום.
לגבש חוסן נפשי
לא תמיד קל להאמין בהתקדמות מכישלון לכישלון. אבל אם תצליחי, כמוני, ללמוד בשלב מוקדם להמשיך להתמקד בתנופה קדימה, תגבשי חוסן נפשי מדהים שישרת אותך בכל תחומי החיים. חשבי על חייך עד כה, על רגעים שבהם הרגשת שנכשלת. עכשיו חשבי מה למדת מהחוויות האלה ואילו דלתות הכישלונות האלה פתחו בפנייך. ניסית - למדת. רוב הסיכויים שזה רק עזר לך להשתפר מאוד. בין שמדובר במשרה שלא השגת, בתחום לימודים שלא התקבלת אליו או בהזדמנות שהחליקה מבין אצבעותייך. בדומה לאבי למדתי שהעניין הוא לא ההזדמנויות המוחמצות, אלא מה את עושה לאחר שאת מתאוששת מהכישלונות. אם בסופו של דבר מצאת עבודה שונה, נרשמת לתוכנית לימודים אחרת או חיפשת הזדמנות דומה - עדיין תוכלי להגיע למקום מעולה באותה מידה, כי החיים מתקדמים בדיוק לפי התוכנית ואולי אפילו טוב יותר.
בכל פעם שאת מרגישה שנכשלת, תרגלי את החוסן הנפשי שלך. אם תצליחי להמשיך להתמקד במה שלמדת ובאותה העת לפרוץ קדימה בתנופה - בשל החוסן הנפשי שלך, בסופו של דבר תגלי שהכישלון הזה יהפוך לסיפור הצלחה.
אל תסתפקי בסטטוס קוו
כשהגעתי לתיכון כבר למדתי סוף-סוף אנגלית טובה למדי והמבטא שלי החל להיעלם. הציונים שהשגתי אז היו טובים, אבל לא מצוינים. הייתי עסוקה מדי בזירה החברתית ובניסיון לצלוח את הימים, מכדי שאוכל להתמסר ללימודים. מעולם לא קיבלתי מאיות בשום מקצוע. לרוב קיבלתי ציונים שנעו בין 85 ל-90 והייתי רחוקה מאוד מהמקומות הראשונים בכיתה בבית ספר ציבורי, שהיה תחרותי מאוד.
בשנתי הראשונה בתיכון היה לי מורה למתמטיקה שהורה לתלמידים לתת ציונים זה לזה, כדי שלא יצטרך לבדוק שלושים דפים בעצמו. בשיעור ההוא ישבתי מאחורי ילדה בשם דיאן. היא היתה נחמדה ושקטה. כשהיינו מחליפות בינינו את העבודות והייתי בודקת את התרגילים שלה, היא תמיד קיבלה 100, תמיד. אחר כך היתה מחזירה לי את העבודה שלי ואני הייתי מקבלת 92 או 93.
הימים חלפו, העניין חזר על עצמו והדבר החל מחלחל בי; מדוע אני מתפשרת? הרי ברור שאפשר לקבל 100. אם כבר אני משקיעה את הזמן בביצוע המטלה, מדוע לא להשקיע עוד קצת אם זה מה שדרוש כדי לקבל ציון מושלם. מדוע אני ממעיטה בערך עצמי?
החלטתי: מעתה והלאה אם אני עושה משהו - עדיף שאנסה כמיטב יכולתי לעשותו על הצד הטוב ביותר.
התחלתי ללמוד. בכל ערב התיישבתי להכין את שיעורי הבית במתמטיקה והתחייבתי להשיג ציון 100 בעצמי. רציתי לדמות יותר לדיאן.
והצלחתי. התחלתי לקבל מאיות. הציונים שלי השתפרו ודיאן היתה מסתובבת אלי ומחזירה לי את המטלה שלי בחיוך. היה ברור לה, משהו אצלי השתנה והיא עודדה אותי. היא ידעה שההשתדלות שלי להצליח כמיטב יכולתי, לא גורעת מההצלחה שלה. היא ידעה ששתינו יכולות להצטיין.
עד מהרה הפכנו לחברות הטובות ביותר ובסופי השבוע נהגנו לבלות שעות בלימודים זו בביתה של זו. בסופו של דבר שתינו דורגנו באחוזון העליון בשכבה שלנו שמנתה יותר מאלף תלמידים. עשור וחצי לאחר מכן הייתי שושבינה בחתונה שלה. אנחנו עדיין מדברות וצוחקות זו עם זו מדי יום.
היתה זאת חוויה שעיצבה את חיי. משום שדיאן הבהירה לי - כבר בגיל ארבע-עשרה - שיש לי שתי אפשרויות: לדחוף את עצמי מעבר למה שחשבתי שאפשר ולתפקד בצורות שלא העליתי על דעתי, או להסתפק בסטטוס קוו.
הדוגמה שדיאן הציבה בפני דרבנה אותי לחתור למצוינות, גישה שהחלה להשפיע על תחומים נוספים בחיי. במקום להתפשר ולקבל את הדברים כפי שהם, טענתי את עשייתי בהתלהבות. התקדמתי עקב בצד אגודל, בתהליך יומיומי של תיקונים ותוספות קטנות. התחלתי להתאמן יום ולילה למבחן לקבלת החגורה השחורה שלי בטקוונדו. התאמנתי וביצעתי תרגיל אחר תרגיל כדי להתקבל לנבחרת הלקרוס. התאמנתי שעות עד שהייתי הכנרת הראשונה בתזמורת ועד שזכיתי בתעודת הצטיינות בפסנתר.
זה היה השיעור הראשון שבו למדתי שהשגת ה״בלתי אפשרי״ היא בדרך כלל אפשרית, בעבודה קשה ובמחויבות חסרת פשרות. כשאת מכוונת את עצמך להצלחה, תכופות את מתעלה מעבר למה שנראה קודם לכן בלתי אפשרי. את לא עושה זאת רק בשביל לקבל ציונים גבוהים או עיטורי שבח, אלא משום שאין הרגשה טובה יותר מן הידיעה שעשית כמיטב יכולתך. ולא חשוב מהי רמת היכולת שלך.
שם בדיוק טמונים זרעיו של הדבר שבסופו של דבר יצרתי עם מוגול. את יכולה להיות יותר ממה שאת מאמינה שאת יכולה להיות, כשאת מוצאת דמויות מופת המעניקות לך השראה - שלעתים ניצבות ממש לנגד עינייך.
בעקבותיה
בתחום המצוינות היה לי עוד מודל לחיקוי - סבתי.
גדלתי כשאני מקשיבה לסיפורי המשפחה שלנו על הישגיה של סבתי באסיה, אנקדוטות על עוז רוחה, על טוב לבה ועל נדיבותה האינסופית לכל סובביה. סבתי היתה כוח טבע, חלוצה נועזת. היא היתה מהנשים הראשונות בווייטנאם שנהגו ברכב. היא לא הניחה למגבלות לעצור בעדה. בתקופה שבה נשים צעירות אחרות בעולם סבלו מאפשרויות מצומצמות בלבד, סבתי היתה בעליהם של עסקים בתחומי תעשייה שונים וסיפקה עבודה לאנשים שנזקקו לה. היא היתה אהובה על כולם בשל מסירותה להגיש עזרה להמונים. היא הקדימה את זמנה והיתה מקור השראה - לי ולמשפחה שהקיפה אותה. היא גילמה באופן יפהפה את כל מה שאישה יכולה להיות. היא היתה מוגולית בכל מובן.
כשעברנו לטקסס יכולנו לבקר את סבתי ביתר קלות, משום שגם היא עברה אז לגור בארצות הברית. שמעתי עליה כל חיי, ולבסוף היתה זו חוויה מדהימה לבלות במחיצתה. היא חדלה להיות בעבורי רק אגדה והפכה לאישיות בשר ודם, דמות מטריארכלית אוהבת שהיתה נכונה לעשות הכול בשביל ילדיה ונכדיה. האפשרות לפגוש בה פנים אל פנים ולחזות מקרוב ברוחב לבה ובנדיבותה, היא אחד מזיכרונות ילדותי החזקים ביותר. באותן שנים הבנתי בראשי הצעיר והנוח להשפעה, איך גדל אבי להיות אדם כה חזק, רחב לב ומעניק; ומדוע היו אלה בדיוק אותן תכונות שהוקיר באמי הנפלאה. כל כך רציתי להידמות להם.
למרבה הצער, בתוך שנים ספורות, הלכה סבתי לעולמה. אני זוכרת את הרגע שבו אבי בישר לי על כך, כאילו היה אתמול.
אחרי רגעים ראשונים של דממה בביתנו, נכנסתי לארון קטן והתכרבלתי על תחתיתו, בחושך. נשטפתי עצב, ואני זוכרת שאמרתי לעצמי: אני מבטיחה שתתגאי בי. אני מבטיחה שאסב להורי גאווה. אני מבטיחה.
באותו רגע נשבעתי לעשות כל שביכולתי כדי ללכת בעקבות סבתי. גם אני רציתי להיות חלוצה, להפריך את ציפיות האנשים, לנפצן ולהיות מודל חיקוי לאחרים. כמוה רציתי להעניק אפשרויות לאלה הזקוקים להן ולפרוץ מחסומים. נדרתי נדר להקדיש כל רגע של ערות למטרה זאת, מאתגרת ככל שתהיה.
עדיין הייתי אז מתבגרת ממושקפת עם גשר על השיניים, עם תספורת קסדה וכולי. לא ידעתי בדיוק כיצד אגשים את מטרתי או כיצד תיראה כשאממש אותה. אבל מאותו רגע ואילך משימתי היתה ברורה ומסלול חיי השתנה.
ליצור שבילי אפשרויות
כל אחת זקוקה לדמות שתוכל לצעוד בעקבותיה, למדריכה שתורה לה כיצד להתקדם. דמות פורצת דרך, שלא מפחדת להגיע אל מקומות שאישה טרם הגיעה אליהם בעבר. נשים צריכות לראות נשים מצליחות, נשים בעמדות כוח, בעלות השפעה בעולם. יחד נוכל ליצור שבילי אפשרויות לנשים שיבואו בעקבותינו.
המשמעות של להיות מוגולית היא להבין שאת לא לבד בעולם. יש נשים שיצאו לדרך לפנייך כדי להראות לך את הדרך. מצאי עוד נשים מעוררות השראה, שיעזרו לך להתמקד בדברים שאת יכולה להשיג. נדרי ללכת בעקבותיהן, כדי שאחרות יוכלו ללכת בעקבותייך. מחויבות זאת תעזור לך להמשיך להתקדם, אפילו בימים קשים שעוד יבואו.
היי גמישה אבל מכוונת מטרה
כשהגשתי את מועמדותי ללימודים בקולג'ים השונים, כבר התחלתי לגבש לעצמי את הדרך שבה אגשים מטרה זאת. בהגשת המועמדות שלי סיפרתי על ההשראה שמעניקים לי בני משפחתי, על השפעתם עלי, וחזרתי על הבטחתי ללכת בעקבות סבתי. כל פסקה שכתבתי עיצבה את החלום שלי. ראיתי כיצד קיומו של מודל לחיקוי מאפשר לי לשאוף להשיג דברים רבים כל כך ומאפשר לי לחלום. נשבעתי להקים חברה שתציב מודלים דומים לנשים ברחבי העולם. ידעתי שיש הכרח להציג לראווה את הישגיהן של נשים ואת הכוח הטבוע בהן, כדי שבנות הדור הבא ידעו שהן יכולות ללכת בגדולות, להעז, לחתור ולהגיע לעמדות השפעה.
עם כל הגשת מועמדות ועם כל חיבור שכתבתי, פיתחתי את קו העלילה של חיי; סיפור שיש לו התחלה, אמצע, וסוף מקוּוה שיבליט אותי מבין כולם. כך או אחרת כל הגשת מועמדות, כל ראיון עבודה שאתן מגיעות אליו וכל מסמך קורות חיים שאתן שולחות, מספרים מי אתן ומה יש לכן להציע. ועליכן לשווק את הסיפור הזה. כן, אתן צריכות לשווק את עצמכן לאנשים: להציג לראווה את העובדה, שאיתם או בלעדיהם, אתן מכוונות גבוה - וזה הדבר שיגרום לכן באמת להתבלט. זהו אמצעי מופלא ורב עוצמה להשיג את הבלתי אפשרי.
הגשתי את מועמדותי לארבעה מוסדות אקדמיים, לרבות לאוניברסיטאות ייל וסטנפורד, בלי לבקר בקמפוסים שלהם. לא רציתי לבזבז את הכסף שהורי עמלו כל כך להרוויח, על נסיעות לביקורים בקמפוסים של אוניברסיטאות, שאולי לא אתקבל אליהן. החודשים חלפו וסוף-סוף החלו המעטפות הגדולות להגיע לתיבת הדואר שלנו. התקבלתי לכל אחד מהמוסדות שאליהם הגשתי מועמדות, עם מלגה. הורי בכו מרוב אושר כששמעו זאת. במידה רבה שמרתי לעצמי את תהליך הגשת המועמדות, לא רציתי לאכזב איש אם לא אתקבל. לכן כשפתחנו יחד את המעטפות בזו אחר זו, חיכתה להורי הפתעה גדולה.
חלמתי על לימודים בייל בשעות שצפיתי ב"בנות גילמור". הערצתי את דמותה של התלמידה המצטיינת, רורי גילמור - זו שלא הרגישה צורך להיות הקולנית בחדר, כדי להיחשב החכמה מכולם. היא ניחנה בביטחון עצמי שקט ובשאיפות גבוהות, היא לא הנמיכה אותן בשביל אף אחד. זוכרות שאמרה שהיא רוצה להיות כריסטיאן אמאנפור? אבל בשנתי האחרונה בתיכון, כשהגיע חודש אפריל ונאלצתי להחליט באיזו אוניברסיטה אלמד, לפתע נמשכתי לרעיון שאשחק לקרוס בסטנפורד. הורי שמחו לתמוך בכל החלטה שאעשה, אף שבעומק לבם קיוו שאבחר באהבתי הראשונה.
בטוחה למדי שאלמד בסטנפורד, החלטתי להשתתף במפגש שנערך למועמדים שהתקבלו. הוא נקבע לסוף השבוע שבו התקיים נשף הסיום של התיכון שלי.
זו לא היתה החלטה קלה. חלק עצום ממני לא רצה להחמיץ אירוע מפתח בתרבות התיכונים האמריקאית. תהיתי אם תמיד, כשאביט לאחור, אצטער על כך ואם ארגיש שחוויית התיכון שלי הוכתמה בתחושת החמצה גדולה. אבל אני חושבת שכבר אז ידעתי שניצבים לפני חיים שלמים וההחלטה באיזה קולג׳ ללמוד, תשפיע מאוד על העתיד שלי. לכן עזרתי לחברותי למדוד שמלות, שמחתי בשמחתן כשבנים הזמינו אותן לנשף והשתדלתי להתמקד במקום שאני הולכת אליו, בעתיד שאני בונה לעצמי.
אבי טס איתי לקליפורניה. אבל ברגע שהגעתי לקמפוס, משהו כבה בי. ליתר דיוק הכול היה בסדר עד נקודה מסוימת, שבה הרגשתי שאני עושה טעות. מזג האוויר, הבגדים, הסטודנטים שפגשתי - הכול היה מוכר. לא פחדתי, לא הרגשתי שאני דוחפת את עצמי אל מחוץ לאזור הנוחות שלי.
ביום האחרון של אותו סוף שבוע הייתי עם אבי בחנות המזכרות. לפני הטיסה הביתה קנינו חולצות טריקו עם הלוגו של סטנפורד לבני המשפחה. כשיצאנו מהחנות, אבי פנה אלי בחיוך, הושיט לי המחאה על סכום המקדמה של שכר הלימוד, שתבטיח את מקומי בסטנפורד, ואמר: ״זאת מתנה מאמא שלך וממני.״
ברגע הראשון הבטתי בו בהכרת תודה ואחר כך הפתעתי אפילו את עצמי כשאמרתי: ״למען האמת נראה לי שאני צריכה ללכת לייל.״
אבי השמיע קריאת שמחה ובו בזמן היה המום. הנה אנחנו בקליפורניה, אחרי שהחמצתי את נשף הסיום שלי, מאורע שכל תלמידי השמינית מחכים לו כל השנה, כדי שאוכל להתחיל להשקיע את זמני בסטנפורד. זאת חייבת להיות טעות.
אבל ידעתי שאינני טועה. ידעתי שאני צריכה ללמוד בייל, שאני צריכה לנסוע לקור הצפון-מזרחי, ולשהות בין בניינים ואנשים שונים מאוד מאלה שהכרתי קודם לכן. ידעתי שעלי להתעמת עם כל תחושת פחד או חרדה. הסביבה והתרבות יהיו שונות עד כדי כך, שהן יאתגרו אותי ויעודדו אותי לעשות עוד דברים שאני לא מעלה על דעתי.
הבטתי באבי קורע את ההמחאה שכתב וכשחזרנו באותו ערב לטקסס, שלחתי את אישור ההרשמה שלי לייל.
סמכתי על תחושת הבטן שלי כפי שאני סומכת עליה היום. עד כה היא לא הכזיבה אותי.
כל חברי היו המומים כשבישרתי להם את החדשות. גם אני הייתי מופתעת. אבל כשאת מוכנה להרפות מהתפיסות המושרשות האוטומטיות שלך על המקום שהחיים אמורים לקחת אותך אליו, את נפתחת לכל שאר ההזדמנויות, שאולי מחכות לך ממש מעבר לפינה.
האמת היא שגמישות היא אחת המיומנויות הטובות ביותר שאפשר לפתח כבר בשלב מוקדם. אני בטוחה שאני לא צריכה לספר לכן, הנוף התאגידי הולך ומשתנה ומעטות מאיתנו יעבדו בחברה אחת לנצח. תחת זאת יותר ויותר אנשים שואפים למה שהעיתונאית פַרַאיי צ'ידייה מכנה: ״קריירת האפיזודות״. כבר אין בנמצא מפת דרכים אחת ויחידה לחיים טובים מבחינה אישית או מקצועית. ואף שכשלעצמו הדבר נותן לנו חירות רבה יותר למצוא נתיב משלנו, עלינו ללמוד להגיב בזריזות, כמו הנווטן בטלפונים שלנו: לחשב מחדש את המסלולים שלנו, את רצונותינו ואת פעולותינו - לעתים עשרות פעמים ביום.
אנחנו חיות בתקופה שכבר אין בה רק נתיב אחד המוביל להצלחה. אבל משמעות הדבר היא שתמיד עלייך לוודא מה מתאים לך, מה נכון עבורך, מה הולם את מי שאת. מה את רוצה? מה את אוהבת? מה באמת מעורר בך תשוקה?
ובכן הנה קו מנחה שעזר לי לנווט בעיקולים ובפניות החדות של החיים, שלא תמיד מתנהלים בדרך שתכננו: היי גמישה אבל מכוונת מטרה. דעי מה את רוצה. דעי לאן את רוצה להגיע. אבל אל תיתקעי עם המחשבה שהמסלול למקום שאת רוצה להגיע אליו, חקוק בסלע. קבעי את היעד שלך, אבל התאימי את עצמך למסלול שבחרת. אני נוקטת גישה זאת בנסיעותי בעולם. פעמים רבות הייתי על מטוסים בדרך לאוסלו, או לדובאי או לפנמה סיטי כשבידי רק רשימה של אתרים שבהם בוודאות ארצה לבקר; אין לי לוח זמנים נוקשה, מלא עד אפס מקום בתוכניות שימנעו ממני לשוטט בהנאה בדרכים צדדיות, שלרוב הן החלק המתגמל והמלהיב ביותר בטיול. אולי תהיה איזו סמטה מקסימה, שתוביל אותך לחוויה מהסוג שאת משתוקקת לחוות. אם תחשבי שיש רק דרך אחת להגיע למטרה שלך - תמצאי שאת מתוסכלת ממראה הדרך הארוכה הצרה, ותחמיצי הזדמנויות שעשויות להביא אותך בדיוק למקומות שאת מקווה להגיע אליהם.
ניסיתי להיות זאת המשיבה בחיוב לדברים רבים ומחפשת דרכים אחרות. כי ייתכן שנתיב צדדי, הזדמנות בלתי צפויה או משרה, יאפשרו לי ללמוד עוד, לאתגר יותר את עצמי, לפתח מערכות יחסים ולרכוש ארגז כלים, שיקדם אותי במהירות רבה יותר לעבר המטרות שלי. אני קוראת לרגעים כאלה: ״מאיצים״, בחירות וחוויות שקידמו אותי לשלב הבא. בצעירותי המאיצים האלה עזרו לי לפתח את תשוקותי, ולהתביית על הדברים שאני אוהבת בכנות לעשות. בשלבים מאוחרים יותר בחיי התמקדתי במאיצים, שיאפשרו לי לרכוש קשת של מיומנויות שהזדקקתי להן, כדי למלא משרה ששאפתי להשיגה. אבל גם הגמישות, שדורשת הנכונות להיפתח להזדמנויות הנקרות על דרכך, מכוונת מטרה; היא מהמאיצים החשובים ביותר במסלול הקריירה שלי.
גבשי את קו העלילה שלך
התמזל מזלי לקבוע בגיל צעיר את קו העלילה של חיי, אבל לעולם לא מאוחר מדי לעצור ולחשוב, מהו הסיפור שאת רוצה לספר? מה הבעיה שאת מנסה לפתור? מה הדבר העיקרי שמלהיב אותך, ועומד בבסיס כל המשרות שמילאת עד כה? מצאי את הדרך שלך לתאר את מסלול הקריירה שלך - אפילו אם הוא לא מסלול סטנדרטי - כסיפור בעל נרטיב מעניין ומכוון מטרה. לא רק שזה יעזור לך בהגשת מועמדויות למשרות ובראיונות עבודה, ייתכן שזה יעזור לך גם להחליט על הצעדים הבאים שתנקטי. לאן את מנסה להגיע? איך הסיפור שלך מסתיים? ומה תוכלי לעשות עכשיו, כדי להגיע לשם מהר יותר?
פתרי את הבעיה בעצמך
העתיד שלך ייוולד מההזדמנויות שאת מנצלת היום. ואף כי ייתכן שההזדמנויות הספציפיות העומדות בפנייך תלויות במקום שנולדת בו, במשפחה שגדלת בה, ובזכויות, בפריווילגיות ובהתנסויות שהחיים זימנו לך - ישנן אינספור הזדמנויות שאת יכולה להשיג בכוחות עצמך. את לא צריכה לשבת ולחכות להן.
כמו שאומר ידידי הטוב, דייל קרנגי, ועדכנתי את דבריו בשמו: ״כשאנשים [ונשים] קופצים על הזדמנות שהם נתקלים [או נתקלות] בה - בתשע פעמים מתוך עשר הדבר יוביל להצלחה, אבל לאנשים [ולנשים] שייצרו הזדמנויות משל עצמם [ומשל עצמן], למעט במקרים של הפרעות בלתי צפויות, ההצלחה מובטחת.״
למדתי זאת על בשרי בשנתי השנייה ללימודי בייל. בשנה הראשונה, התקשיתי למצוא את מקומי בקמפוס. אחרי הכול התעקשתי להגיע לניו הייבן, משום שהדבר עתיד היה לאלץ אותי להתמודד עם תרבות שונה מאוד מזו שהכרתי בפלֵיינו או בפריז. הייתי נכונה לאתגר. אבל גיליתי שניווט חיי החדשים בקמפוס היה מעבר לציפיותי. נדרשה לי כל השנה הראשונה כדי להתגבר על הקושי הזה, שתמיד לווה בהטלת ספק ביכולותי להיות אי-פעם חכמה או מוכשרת, כמו חברי ללימודים בייל. לכן בשנה הראשונה אף פעם לא הצבעתי בכיתה. אמנם התקרבתי אל השותפות שלי לחדר, אולם נאבקתי כדי לפגוש סטודנטים מחוץ לברנפורד, הקולג' שהשתייכתי אליו בייל.
כשחזרתי לקמפוס לשנתי השנייה, הבטחתי לעצמי לא להניח לשנה נוספת לחלוף, בלי לנקוט צעדים שיערבו אותי בדרך כלשהי בחיי הקמפוס. זמן קצר לאחר מכן מצאתי את הפרצה שחיפשתי: הצטרפתי לוועד המנהל של ״ברית הסטודנטים האסייתים-אמריקאים״, בתפקיד מנהלת אתר האינטרנט של הארגון.
בישיבה הראשונה של הוועד המנהל, התמקד הדיון בקריקטורה גזענית שהופיעה בשבוע שקדם לישיבה בעיתון ״ייל הראלד״ (The Yale Herald). חברי הוועד זעמו ואיימו לקיים מחאה מחוץ למערכת העיתון.
בינתיים דפדפתי לעמוד האחורי של העיתון ומצאתי מודעה בהיקף של עמוד, שבישרה באותיות ירוקות עזות, של״ייל הראלד״ דרוש אנליסט פיננסי.
או אז עלה בדעתי, אולי במקום למחות מבחוץ, אפשר לתקן את הבעיה מבפנים?
אבי תמיד לימד אותי להיות אשת מעשה: בנסיבות קשות, נסי להתגבר על הבעיה העומדת על הפרק במציאת פתרון ובפעולה, לא רק בהתדיינות. לכן, כשברית הסטודנטים האסייתים-אמריקאים המשיכה לדון בשאלה כיצד להגיב לקריקטורה, לפתע שקלתי להגיש את מועמדותי לעבודה בעיתון. הבנתי שאם אצטרף למערכת, אתרום לגיוון האתני ואוכל לוודא שהם לעולם לא יפרסמו קריקטורה גזענית.
עוד באותו ערב שלחתי בדוא״ל הודעה למו״לית של ה״ייל הראלד״ ולשמחתי היא מיד קבעה איתי פגישה ליום המחרת.
כשנפגשתי עם ג'יין, המו״לית, בקפטריה המקומית החביבה עלי, גיליתי של״ייל הראלד״ לא חסר רק גיוון אתני במערכת, אלא גם צוות עסקי. את העיתון ניהלו בפועל רק שני אנשים, והקריקטורה הגזענית היתה הקטנה בבעיותיהם. הניהול הכושל בשנים קודמות הוביל לגירעון עמוק - שהעמיק עם כל מהדורה שהודפסה. האוניברסיטה תמכה בעיתון והזרימה אליו כספים, אבל בהפסד משמעותי.
החוג הראשי שלי היה כלכלה לכן הסיוע לצוות העיתון להתמודד עם מצבו הכלכלי היה אתגר מעניין בעבורי, ודרך להתערות בעולם המו״לות. הם שמחו מאוד לצרף אותי לצוות, הפקידו בידי את ספרי הנהלת החשבונות שלהם, ובעיקר סמכו עלי שאוציא אותם מהבוץ הכלכלי שהיו שקועים בו.
זה היה הקורס המזורז הראשון שעברתי בניהול חברה: בשביל לשגשג, חברה חייבת לקצור הצלחה בכל החזיתות. יכול להיות לך התוכן הטוב בעולם, אבל אם החברה שאת עובדת בה אינה מקיימת את עצמה מבחינה כלכלית - כנראה לא תעבדי בה זמן רב. צוות העיתון התמקד בעיקר בתוכן ובהפקת העיתון שבוע אחר שבוע. בכל גיליון הם פרסמו כמה מודעות, אבל הן התקבלו מהארגונים של האוניברסיטה וההכנסות מהן היו דלות. ה״ייל הראלד״ חולק חינם, כך שהדרך היחידה להרוויח עוד כסף היתה למכור עוד שטחי מודעות.
זה העניין, אם ג'יין היתה שולחת לי תיאור משרה של תפקיד האנליסטית הפיננסית בעיתון, ספק אם היתה נכתבת בה מילה על מכירת שטחי מודעות. אבל אם את רוצה להשיג יתרון, את לא יכולה להסתפק במילוי דרישות המשרה. את חייבת לעשות יותר מהמצופה - לטובת כולם ולטובת הצמיחה האישית שלך. במילים אחרות, בשביל להציל את העיתון היה עלי להפשיל שרוולים ולעשות את מה שנדרש תכף ומיד, בלי שאלות. גם אם פירוש הדבר היה, שעלי לעשות משהו שמעולם לא עשיתי קודם לכן: מכירות מדלת לדלת.
בחודשים הבאים התרוצצתי ממקום למקום בניסיון לדבר עם בעלי עסקים מקומיים, שהיו עשויים לנסות למשוך אליהם לקוחות סטודנטים. אחד המקומות הראשונים שבדקתי היה "יורק סטריט נודל האוס". זאת היתה מסעדה אסייתית חמימה ונהדרת שנפתחה לאחרונה בקמפוס, שחשבתי שהיא עשויה להתאים באופן מושלם לניסיון הראשון שלי לגייס לקוחות. כשנכנסתי למסעדה, ביקשתי לדבר עם המנהלת, סוראיה. כשזכיתי בקשב שלה, פניתי אליה בנימה אישית. סיפרתי לה שלאחרונה הצטרפתי לעיתון והסברתי מדוע כדאי לעסקים מקומיים לפרסם בו מודעות.
היא הביטה בי בעיניים טובות ולהפתעתי הרבה הסכימה לרכוש מודעה שגודלה רבע עמוד. לא האמנתי! המודעה הראשונה שלי. ניסיתי לא להיראות מופתעת כדי לא לאבד את המכירה. חשתי כלפיה הכרת טובה עמוקה ובתמורה הבטחתי לה שאביא חברים למסעדה, מתי שרק אוכל. בסופו של דבר נהגתי לבוא למסעדה עם חברים ולאכול בה לעתים כה תכופות, שהיא קנתה עוד ועוד מודעות. עד מהרה קנתה מודעות בשווי פרסום של שנה, ואני השבתי לה בכך שהבאתי כמעט את כל מי שהכרתי בקולג' שלמדתי בו לאכול אצלה ביורק סטריט נודל האוס. המקום הפך פופולרי מאוד. העסקים של שתינו שגשגו.
שטח המודעות הבא שמכרתי היה ל"מקום של טוֹד", מועדון ריקודים מקומי, וזמן קצר לאחר מכן הבטחתי את תמיכתם של סוכנויות ומוסדות עסקיים בייל. כשחברות כמו גולדמן זקס ומקנזי ושות׳ הגיעו לקמפוס כדי לגייס עובדים, נהגתי לבוא לאירועים שארגנו וליצור קשרים. מאוחר יותר הם ביקשו לקנות שטחי פרסום ב"ייל הראלד".
אחרי סמסטר נוסף הקדנציה של ג'יין הסתיימה, היא פרשה מתפקידה ואני קודמתי. באביב של שנתי השלישית באוניברסיטה הייתי למו״לית של ה"ייל הראלד". תכף ומיד קיצצתי בעלויות, איתרתי בית דפוס זול יותר, הִפחתי את השימוש בדיו צבעונית וערכתי בדיקה מקיפה ברחבי הקמפוס, כדי להבין היכן בדיוק קוראים את העיתון ולהגביר את חלוקתו באותם אזורים. הצעדים שנקטתי כדי לקצץ בעלויות ההפקה, דרשו שיתוף פעולה הדוק עם צוות העריכה, והקשר החזק בינינו סייע לנו להגיע לקהלים חדשים. כשהמורל נסק, השמועה על כך עשתה לה כנפיים ברחבי הקמפוס, והמחלקה העסקית של העיתון התרחבה משני אנשים לעשרה ואז לשלושים. עם יותר אנשים במחלקה, יכולתי לחלק אותנו לצוותים שונים: צוות מכירות לגופים של האוניברסיטה, צוות מכירות מקומי וצוות מכירות ארצי. ובעזרת הרבה מאוד עבודה קשה ורוח יזמית, דולר ועוד דולר, הבאנו את העיתון ממצב של פשיטת רגל קרובה לשיא הרווחיות. צוות העיתון היה מאושר.
אל תחכי להזדמנות המושלמת
אני יודעת ממקור ראשון שהעתיד שלך תלוי בנכונותך לנצל הזדמנויות גם אם הן לא נראות מושלמות, ובנכונותך לנסות לפעול בכל הכוח כדי להשיג את מה שאת רוצה. כשמוניתי למו״לית של ה״ייל הראלד״ זה היה בהחלט בבחינת חלום שהתגשם. אבל התפקיד לא נפל לחיקי סתם כך, שום דבר טוב באמת לא קורה כך. הייתי חייבת לעבוד קשה בשביל לקבל את התפקיד ולנצל הזדמנות, שעל הנייר לא התאימה לי במאה אחוז, אבל בפועל אפשרה לי להיכנס לעניינים וללמוד.
אם הייתי רואה את מודעת הדרושים למשרה של אנליסטית פיננסית ומתעלמת ממנה, משום שהיא לא בדיוק הדבר שאני מחפשת - לעולם לא הייתי פוגשת את ג'יין, לעולם לא הייתי מקבלת את התפקיד ולא הייתי לומדת להתגבר על הביישנות הטבעית שלי ולמכור. ובסופו של דבר, לעולם לא הייתי מוצאת את עצמי בחוד החנית בגיל עשרים, מנסה לחלץ את העיתון מפשיטת רגל ולהפוך אותו לרווחי.
נדיר מאוד שמשרת החלומות שלנו מופיעה בלוחות המודעות. אבל אם את יודעת מה המשרה האידיאלית בשבילך, תמצאי דרך אחרת להיכנס לארגון או לתעשייה שאת מבקשת להשתלב בהם. הצטייני בעבודתך ותראי שתגשימי את המטרה שלך הרבה יותר מהר מכפי שהעלית על דעתך.
הנה דוגמה נוספת כיצד להיות גמישה אבל מכוונת מטרה.
הערכת הזדמנויות
אם את מתקשה להחליט אם הזדמנות מסוימת נכונה לך, הקדישי רגע כדי להשיב על השאלות הבאות:
1. אילו מיומנויות שאין לי כרגע אוכל לרכוש בעבודה זאת?
2. אילו אנשים שהקשרים עמם יכולים להוביל למשהו מבטיח בעתיד, אני עשויה לפגוש דרך הזדמנות זאת?
3. מהו הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות אם אקבל את התפקיד הזה ולא אסתדר בו?
בשנים שעבדתי ב״ייל הראלד״ והחזרתי אותו להיות עיתון רווחי, לא היה לי מושג שאחרי הקולג' עבודה זאת תהיה נקודת המפתח בקורות החיים שלי, שתיטע במעסיקים העתידיים שלי את הביטחון שאני מסוגלת למלא תפקיד בכיר מזה שלרוב היו מפקידים בידי בוגרת קולג' טרייה. אבל זה היה מאיץ, שהראה להם שאני נכונה להפשיל שרוולים - בדיוק כמו שהראו ההתמחויות הרשמיות שלי במהלך הלימודים, בחברות אלקטרוניק דאטה סיינס וגולדמן זקס. חרף גילי הצעיר, התפקיד שלי ב״ייל הראלד״ הראה שכבר אחזתי במושכות וניווטתי לכיוון הנכון.
מן הסתם המסלול האישי שלך, כמו גם המטרה שלך יהיו שונים משלי, אבל דעי שבהשראת האנשים המתאימים ועם נכונות לאתר הזדמנויות בכל פינה, גם את יכולה למצוא את הדבר שמלהיב אותך ולהגשים את החלום שלך.
YouAreAMogul#
לכי בעקבות אדם שאת מעריצה, והמשיכי לחפש את ההזדמנויות הרבות שעשויות לשמש לך מאיצים. למדי להגיד כן, גם אם זאת לא נראית העבודה המושלמת. ההתנסויות וההזדמנויות המסוימות שתצרי לעצמך, הן שיהפכו לכרטיס הביקור שלך.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.