להיות על טבעיים

פרק 1 פותחים את הדלת אל העל טבעי

היה זה אחר הצהריים של יום ראשון טיפוסי, או שכך נדמה היה, ביוני 2007 בשלהי האביב עם הסימנים הראשונים של הקיץ הקרב — יום שהפך עבור אנה ווילמס להיות הכול מלבד שגרתי.

הדלתות הצרפתיות בין הסלון לגינה היו פתוחות לרווחה והווילונות הלבנים הדקיקים ריקדו בקלילות ברוח הנעימה כשריחות הגינה מילאו את החדר. קרני השמש האירו בבהירות את החלל בו התפרקדה אנה בנינוחות. מקהלת ציפורים קולנית צייצה בחוץ. אנה שמעה מלודיה רחוקה של שחוק ילדים ורחש מים הניתזים תוך כדי משחק בבריכת השכנים. בנה בן ה־12 נח על הספה וקרא בספר. אנה שמעה את בתה בת ה־11 בחדר הממוקם בדיוק מעל ראשה, שרה לעצמה בעת ששיחקה.

אנה, פסיכותרפיסטית, הייתה חברת הנהלה ומנהלת במוסד פסיכיאטרי גדול באמסטרדם שהניב רווחים של מעל 10 מיליון יורו בשנה. לעיתים, בסופי השבוע, נהגה אנה להשלים חומרי קריאה מקצועיים וכך היה באותו היום כשהייתה ישובה בכיסא העור האדום שלה וקראה מאמר במגזין. לא היה לה מושג כי מה שנתפס בעיני כל מי שהיה מציץ לתוך הסלון שלה באותו יום כעולם מושלם, יהפוך בתוך דקות לסיוט של ממש.

אנה חשה מעט מוסחת ושמה לב כי תשומת ליבה אינה נתונה לגמרי לחומר שהיא ניסתה ללמוד. היא הניחה את חומרי הקריאה והרהרה לרגע ופתאום תהתה שוב לגבי מקום הימצאו של בעלה. הוא עזב את הבית קודם לכן באותו בוקר בזמן שהתקלחה. הוא פשוט נעלם מבלי לומר לה לאן מועדות פניו. הילדים סיפרו לה כי אביהם בירך אותם לשלום והעניק לכל אחד מהם חיבוק גדול בטרם צאתו. היא ניסתה להשיגו בטלפון הנייד פעמים רבות. הוא כלל לא חזר אליה. היא ניסתה פעם נוספת ולא הייתה כל תשובה. הייתה לה תחושה מאוד משונה.

ב־15:30 צלצל פעמון הכניסה וכשאנה פתחה את הדלת ניצבו מולה שני שוטרים על המפתן. ״האם את גברת ווילמס?״ שאל אחד מהם. כשהיא אישרה, ביקש השוטר להיכנס ולשוחח עימה. היא נענתה, כשהיא מודאגת ומעט מבולבלת ורק אז בישרו לה את החדשות: מוקדם יותר, באותו בוקר קפץ בעלה מהבניין הגבוה ביותר במרכז העיר. ברור שהנפילה הייתה קטלנית. אנה ושני ילדיה קרסו אל מושבם כשהם המומים ומסרבים להאמין.

נשימתה של אנה נעתקה לרגע וכשהיא החלה להשתנק גופה רעד ללא שליטה. נראה כאילו הרגע קפא בזמן. בעת שילדיה היו ישובים משותקים והמומים ניסתה אנה להסתיר את כאבה ואת הדחק שחוותה, למענם. לפתע כאב חד פילח את ראשה ויחד עימו הופיע כאב עמוק וחלול בבטנה. היא חשה בהתקשות הצוואר והכתפיים ומוחה קדח ממחשבות. הורמוני הדחק השתלטו על גופה. אנה נכנסה למצב הישרדות.

כיצד הורמוני הדחק נוטלים את השליטה

מנקודת מבט מדעית, החיים במתח נפשי הם חיים בהישרדות. כאשר אנחנו תופסים את הנסיבות כרוויות מתח הן מאיימות עלינו בצורה כזו או אחרת (אין לנו יכולת לחזות או לשלוט בתוצאה) ומערכת העצבים הפרימיטיבית הנקראת מערכת העצבים הסימפתטית מופעלת — הגוף מניע כמויות עצומות של אנרגיה בתגובה לאותם גורמי דחק. באופן פיזיולוגי הגוף מתחבר אוטומטית למאגרים שלהם הוא זקוק על מנת להתמודד עם הסכנה המיידית.

האישונים מתרחבים על מנת לחדד את הראיה; הדופק עולה וקצב הנשימה מואץ על מנת שנוכל לרוץ, להילחם או להתחבא; תוספת גלוקוז משוחררת במערכת הדם על מנת לספק עוד אנרגיה זמינה לתאינו; זרימת הדם שלנו מתועלת לכיוון הגפיים והרחק מן האיברים הפנימיים כך שנוכל לנוע ביתר קלות במידת הצורך; המערכת החיסונית מעוררת תחילה ולאחר מכן מוחלשת בעת שאנדרנלין וקורטיזול מציפים את השרירים ומספקים דחף של אנרגיה על מנת לברוח או להדוף את הגורם המאיים. אנחנו נעים החוצה מהמוח הקדמי הרציונלי שלנו ונסמכים במקום זאת על החלקים האחוריים של המוח, כך שעומדים לרשותנו פחות משאבים לחשיבה יצירתית — במקום זאת אנו מסתמכים יותר על האינסטינקטים שיגיבו באופן מיידי.

במקרה של אנה החדשות רוויות המתח על התאבדותו של בעלה דחפו את מוחה ואת גופה למצב הישרדות בדיוק כמו זה המתואר. בטווח הקצר כל אורגניזם יכול לשאת בעומס התנאים המסוכנים על ידי תקיפה של הגורם המיידי לדחק, בריחה או הסתתרות מפניו. כולנו בנויים להתמודד עם גלי מתח קצרי טווח. עם סיום האירוע שב הגוף באופן טבעי לאיזון בתוך מספר שעות, מעלה את רמות האנרגיה הנדרשות ומשקם את המשאבים החיוניים. אולם כאשר אירוע הדחק אינו מסתיים בתוך שעות, הגוף כבר אינו שב לשיווי משקל. לאמיתו של דבר לא קיים אורגניזם בטבע היכול לשאת חיים במצב חירום לתקופות זמן ארוכות.

בגלל מוחנו הגדול — אנו בני האדם מסוגלים לחשוב על הבעיות שלנו, להחיות שוב אירועי עבר ואפילו לחזות תרחישי עתיד גרועים מכול ובכך להפעיל את מלוא תהליך הדחק הכימי בכוח המחשבה בלבד. אנחנו יכולים לדחוף את מוחנו וגופנו החוצה מהפיזיולוגיה הנורמלית שלהם רק מעצם המחשבה על עברנו הכל כך מוכר או מעצם הניסיון לשלוט על עתיד שאינו ידוע.

בכל יום אנה חיה שוב ושוב מחדש את האירוע במוחה. מה שלא ידעה הוא שגופה כלל אינו מודע להבדל בין האירוע המקורי שיצר את תגובת הדחק לבין הזיכרון של אותו אירוע שהביא עימו אותם רגשות כאילו שוב התרחש מחדש האירוע המקורי. אנה יצרה במוחה ובגופה את אותה כימיה כאילו האירוע התרחש פיזית שוב ושוב. עקב זאת מוחה חזר וחיווט את האירוע במאגרי הזיכרון וגופה הרגיש את אותם כימיקלים מהעבר לפחות מאה פעם בכל יום. היא עיגנה את גופה ומוחה ללא כל כוונה אל העבר מעצם השחזור החוזר ונשנה של האירוע.

רגשות הם התוצרים הכימיים (או התגובות) של חוויות העבר. בזמן שחושינו מתעדים מידע הנקלט מהסביבה, אשכולות של נוירונים מתארגנים לכדי רשתות. כאשר אלה מתגבשות לכדי תבנית, המוח מייצר כימיקלים והם נשלחים לאורכו ולרוחבו של הגוף. הכימיקלים הללו נקראים רגש. אנחנו זוכרים טוב יותר אירועים כשאנחנו זוכרים כיצד הרגשנו בתוכם. ככל שהמטען הרגשי מהאירוע חזק יותר — בין שהוא טוב ובין שרע — כך גדול יותר השינוי בכימיה הפנימית שלנו. כאשר אנחנו שמים לב לשינוי משמעותי בתוכנו, המוח מתמקד במחולל השינוי הנמצא מחוצה לנו, יהא אשר יהא, ואוצר את תמונת האירוע החיצוני. זהו זיכרון.

לכן, זיכרון של אירוע יכול להיות מוטבע נוירולוגית במוח ואותה סצנה הופכת קפואה בזמן בתוך החומר האפור בראשנו, בדיוק כפי שקרה לאנה. השילוב של מספר אנשים או חפצים בזמן מסוים ובמקום מסוים הקשורים באותו אירוע מלא־מתח נחרט בארכיטקטורה העצבית שלנו כתמונה הולוגרפית. כך אנו יוצרים זיכרון ארוך טווח. זה האופן שבו הופכת החוויה להטבעה בתוך המעגלים העצביים. הרגש נשמר באחסנה בתוך הגוף. כך הופך עברנו לביולוגיה שלנו. במילים אחרות, כאשר אנחנו חווים אירוע טראומטי, אנחנו נוטים לחשוב באופן עצבי בתוך מעגל־סגור השייך לאותה חוויה ואנו נוטים להרגיש כימית בתוך גבולותיהם של אותם רגשות מהאירוע, כך שכל מצב ההוויה שלנו — האופן שבו אנו חושבים והאופן שבו אנו חשים — הופך להיות נעוץ בעבר מבחינה ביולוגית.

כפי שאתם יכולים לדמיין, אנה הרגישה הצפה של רגשות שליליים: עצב עמוק, כאב, קורבנות, יגון, אשמה, בושה, ייאוש, כעס, שנאה, תסכול, טינה, הלם, פחד, חרדה, דאגה, הצפה, ייסורים, חוסר תקווה, חולשה, ניתוק, בדידות, חוסר אמון ובגידה. אף לא אחד מהרגשות הללו מתפוגג במהירות. בזמן שאנה ניתחה את חייה מתוך אותם רגשות־עבר, היא הביאה על עצמה עוד ועוד סבל. מאחר שלא היה ביכולתה לרומם את המחשבות מעל לרגשותיה המתמשכים ומאחר שהרגשות היוו תיעוד של עברה, היא בעצם חשבה בעבר. בכל יום שחלף אנה חשה גרוע יותר. כפסיכותרפיסטית יכולה הייתה להבין באופן רציונלי ואינטלקטואלי את שאירע לה. אולם כל התובנות הללו לא סייעו לה להתעלות מעל לסבל.

הדמויות בחייה החלו להתייחס אליה כאישה הזו שאיבדה את בעלה. זאת הפכה להיות הזהות החדשה שלה. היא קישרה את זיכרונותיה ורגשותיה עם הנסיבות שבגינן הייתה במצבה זה. כששאלו אותה מדוע היא מרגישה רע כל כך, היא נהגה לספר את סיפור ההתאבדות — ובכל פעם שעשתה זאת חיה מחדש שוב ושוב את הכאב, הייסורים והסבל. לאורך כל הזמן אנה המשיכה להפעיל את אותם מעגלים במוחה ולהפיק את אותם רגשות ואלה התנו את מוחה ואת גופה עמוק יותר אל תוך עברה. בכל יום היא חשבה, פעלה והרגישה כאילו העבר עדיין חי. מכיוון שהאופן בו אנו חושבים, פועלים ומרגישים הוא האישיות שלנו — העבר של אנה יצר את אישיותה בצורה מוחלטת. מנקודת מבט ביולוגית — בכך שדבקה שוב ושוב בנרטיב על התאבדותו של בעלה, אנה לא יכלה, באופן המוחשי ביותר, להתעלות מעל לאותו אירוע.

תחילתה של ספירלה יורדת

אנה כבר לא הצליחה לעבוד ונאלצה לקחת חופשה ללא תשלום. באותו זמן היא מצאה כי בעלה, על אף היותו עו״ד מצליח, גרם לתסבוכת פיננסית עבור משפחתו. היא הייתה חייבת לשלם חובות משמעותיים, שלא הובאו לידיעתה קודם לכן. אפילו לא היה ברשותה הכסף להתחיל ולשלם. לא מפתיע אם כן כי מתח רגשי ופסיכולוגי גדול אף יותר המשיך להצטבר.

התודעה של אנה נעה כחיה בכלוב, כשהיא מוצפת בעקביות בשאלות: כיצד אטפל בילדינו? כיצד נתמודד כולנו עם הטראומה וכיצד היא תשפיע על חיינו? מדוע בעלי עזב מבלי לומר לי שלום? איך לא שמתי לב שהוא היה כה אומלל? האם נכשלתי כרעיה? איך הוא יכול היה לנטוש אותי עם שני ילדים קטנים ואיך אני אצליח לגדל אותם לבד?

אחר כך השיפוט התגנב לתוך מחשבותיה: הוא לא היה צריך להתאבד ולהשאיר אותי עם התסבוכת הכלכלית! איזה פחדן! איך הוא העז להשאיר את ילדיו ללא אבא! הוא אפילו לא השאיר מכתב לילדים ולי. אני שונאת אותו על כך שלא הותיר אפילו פתק. איזה אפס, עזב אותי וכפה עלי לגדל את הילדים לבד. האם לרגע עצר לחשוב מה זה יעולל לנו? כל המחשבות הללו נשאו בקרבן מטען רגשי חזק שהשפיע עוד יותר על גופה.

תשעה חודשים לאחר מכן ב־21 במרץ, 2008 אנה התעוררה כשהיא משותקת מהמותניים ומטה. בתוך שעות ספורות היא מצאה את עצמה על מיטת בית החולים כשלצידה כיסא גלגלים. הדיאגנוזה הייתה נויריטיס — דלקתיות של מערכת העצבים ההיקפית. לאחר מספר בדיקות הרופאים לא הצליחו למצוא גורם מובחן לבעיה ולכן בישרו לאנה כי יש לה כנראה מחלה אוטואימונית. המערכת החיסונית שלה תקפה את מערכת העצבים שלה בחלקו התחתון של עמוד השדרה, הזיקה לשכבת ההגנה שעטפה את תאי העצב וגרמה לשיתוק בשתי גפיה התחתונות. היא לא הצליחה לשלוט בשלפוחית השתן. היה לה קושי לשלוט במעיים. היא לא חשה כלל את רגליה עד לבהונות והשליטה המוטורית עליהן אבדה.

כאשר מערכת העצבים של הילחם־או־ברח נדלקת ונותרת דולקת בגלל מתח כרוני, הגוף מכלה את כל עתודות האנרגיה שלו על מנת להתמודד עם האיום הקבוע שהוא חווה בסביבה החיצונית. משום כך לא נותרה אנרגיה זמינה בסביבתו הפנימית של גופה למען צמיחה ותיקון. הדבר העמיד את המערכת החיסונית בסכנה. בגלל הקונפליקט הפנימי שלה שחזר על עצמו תדיר, המערכת החיסונית תקפה את גופה. בסופו של דבר היא הצליחה לממש באופן פיזי לחלוטין את הכאב והסבל שחוותה קודם לכן באופן רגשי בתודעתה. אם לסכם, אנה לא יכלה להניע את רגליה מכיוון שהיא עצמה לא נעה קדימה בחייה — היא הייתה נעוצה בעברה.

במשך ששת השבועות שלאחר מכן הרופאים טיפלו בה באמצעות מינונים גדולים של דקסמטזון לתוך הווריד כמו גם קורטיקוסטרואידים אחרים להפחתת הדלקתיות. בגלל המתח שהצטבר וסוגי התרופות שנטלה — שביכולתם להחליש עוד יותר את המערכת החיסונית — היא פיתחה גם זיהום בקטריאלי חריף בגינו רשמו לה הרופאים מנות גדולות של אנטיביוטיקה. לאחר חודשיים אנה שוחררה מבית החולים ונזקקה להליכון ולקביים על מנת לנוע. עדיין לא הייתה לה תחושה ברגל שמאל, היא התקשתה מאוד לעמוד ולא הצליחה לפסוע כיאות. על אף השיפור שחל ביכולתה לשלוט בפעולת המעיים, היא עדיין לא הצליחה לשלוט על השלפוחית. כפי שאתם מדמיינים לעצמכם מצבה החדש ערם מתח רב מעל מה שהיה כבר מעורער דיו. אנה איבדה את בעלה שהתאבד, לא יכלה לעבוד ממש בכדי לתמוך במשפחתה, חוותה משבר כלכלי חמור ובילתה בבית החולים משותקת מעל לחודשיים. היה על אימה לעבור להתגורר עימה על מנת לסייע לה.

אנה הייתה שבר כלי — רגשית, מנטלית ופיזית. על אף שעמדו לרשותה הרופאים הטובים ביותר והרפואה המתקדמת ביותר בבית חולים בעל שם, מצבה כלל לא השתפר. שנתיים לאחר מות בעלה, ב־2009, היא אובחנה עם דיכאון קליני והחלה ליטול עוד תרופות. כתוצאה מכך מצב רוחה של אנה נע בקיצוניות בין כעס ליגון לכאב לסבל לחוסר תקווה לתסכול לפחד ולשנאה. מכיוון שרגשות אלה השפיעו על פעולותיה, הפכה התנהגותה לבלתי הגיונית במידת מה. תחילה נאבקה כמעט בכל אדם בסביבתה למעט בילדיה. אך לא חלף זמן רב והיא החלה להתעמת עם בתה הצעירה.

הלילה השחור של הנשמה

בחלוף הזמן החלו להופיע בעיות גופניות רבות נוספות ומסעה של אנה הפך למלא סבל עוד יותר. ריריות הפה שלה החלו לפתח כיבים גדולים שהתפשטו לתוך חלקה העליון של הוושט, כתוצאה ממחלה אוטואימונית אחרת הנקראת ילפת שטוחה. על מנת לטפל בה היא נאלצה להשתמש במשחה קורטיקוסטרואידית בפיה וכדורים נוספים לבליעה. התרופות החדשות גרמו לרוק של אנה להתייבש. היא לא הצליחה לאכול מזונות מוצקים ותיאבונה אבד. אנה חיה בו זמנית עם כל שלושת סוגי הדחק — פיזי, כימי ורגשי.

ב־2010 אנה מצאה את עצמה במערכת יחסים בלתי מתפקדת עם אדם שהתעלל בה ובילדיה והשתמש באלימות מילולית, מניפולציות כוחניות ואיומים בלתי פוסקים. היא איבדה את כל כספה, את עבודתה וכל תחושת ביטחון שנותרה לה. כשאיבדה את ביתה היה עליה לעבור לגור עם החבר המתעלל שלה. רמות המתח המשיכו להאמיר. הכיבים שלה החלו להתפשט לריריות נוספות בגוף כולל בנרתיק, בפי־הטבעת ועמוק יותר במורד הוושט. המערכת החיסונית שלה קרסה לגמרי והיא החלה לפתח כמה בעיות עור שונות, אלרגיות למזון ובעיות משקל. מיד אחר כך צצו בעיות בבליעה והיא פיתחה צרבות, עבורן רשמו לה הרופאים עוד תרופות.

אנה פתחה עסק קטן בביתה לפסיכותרפיה באוקטובר. היא הייתה מסוגלת לפגוש רק שני לקוחות ביום — בשעות הבוקר ובמשך שלושה ימים בשבוע, לאחר שילדיה הלכו לבית הספר. אחר הצהריים בדרך כלל לא חשה בטוב והייתה כה עייפה שהייתה חייבת לשכב במיטה עד הגעתם של ילדיה מבית הספר. אנה ניסתה להיות שם עבורם ככל האפשר, אולם לא היו לה המשאבים והיא לא הייתה חזקה מספיק על מנת לצאת את ביתה. היא כמעט לא פגשה אנשים שלא לומר ניהלה חיי חברה.

כל הנסיבות בגופה ובחייה הזכירו לה בקביעות כמה גרועים הם הדברים. היא הגיבה באופן אוטומטי לכל אחד ולכל דבר. החשיבה שלה הייתה כאוטית והיא לא הייתה מסוגלת להתרכז. לא היו בה החיוניות או המשאבים לחיות עוד. לעיתים קרובות כאשר התאמצה יתר על המידה קצב ליבה טיפס אל מעל 200 פעימות בדקה. היא הזיעה, שיוועה לאוויר ללא הרף וחשה כאב עצום בחזה על בסיס קבוע.

אנה הייתה בעיצומו של הלילה השחור ביותר של נשמתה וכך הבינה פתאום את בחירתו של בעלה ליטול את חייו. היא לא הייתה בטוחה שתצליח להמשיך כך והחלה לחשוב על התאבדותה שלה. היא חשבה לעצמה, זה לא יכול להיות גרוע יותר מכפי שזה כעת…

ואז המצב החמיר עוד. בינואר 2011 מצא הצוות הרפואי גידול ליד פתח הכניסה לקיבה ואבחן את אנה עם סרטן הוושט. חדשות אלה כצפוי הגבירו בצורה חריפה את רמות הדחק של אנה. הרופאים הציעו פרוטוקול קפדני של טיפולי כימותרפיה. אף אחד לא שאל אותה לגבי מצבה הרגשי או המתח הנפשי שחשה. הם טיפלו אך ורק בתסמינים הפיזיים. אולם תגובת הדחק של אנה פעלה במלוא עוצמתה ואי־אפשר היה לכבות אותה.

זה מדהים להיווכח כי הדבר הזה מתרחש אצל כל כך הרבה אנשים. בעקבות ההלם או הטראומה בחייהם, הם לא מצליחים להתעלות מעל לרגשות המקושרים לאותו מצב. בריאותם וחייהם מתפרקים. אם התמכרות היא דפוס שלתפיסתכם אינכם יכולים לעצור אז באופן אובייקטיבי נראה כאילו אנשים כמו אנה הופכים מכורים בדיוק לאותם רגשות שעושים אותם חולים — רגשות הקשורים בדחק. שטף האדרנלין כמו גם שאר הורמוני הדחק מעורר את מוחם וגופם ומעניק להם ריגוש אנרגטי.1 עם הזמן הם הופכים מכורים לריגוש של אותה כימיה ואז הם מתחילים לעשות שימוש באנשים ובנסיבות בחייהם על מנת לאשש את ההתמכרות שלהם לאותו רגש, רק כדי שיוכלו להרגיש שוב את המצב המרגש הזה. אנה השתמשה בנסיבות רוויות המתח על מנת ליצור מחדש שטף של אנרגיה ומבלי להבין זאת היא הפכה מכורה רגשית לחיים ששנאה. המדע מספר לנו כי דחק כרוני ארוך טווח שכזה לוחץ על הכפתור הגנטי המייצר מחלות. לכן, אם אנה הפעילה את תגובת הדחק שלה על ידי כך שחשבה על בעיותיה ועל עברה, המחשבות שלה גרמו לה להיות חולה. מאחר שהורמוני הדחק כה עוצמתיים, היא הפכה מכורה למחשבותיה שגרמו לה להרגיש רע כל כך.

אנה הסכימה להתחיל את טיפולי הכימותרפיה, אך לאחר הטיפול הראשון הייתה לה התמוטטות עצבים. אחר צהריים אחד כשילדיה היו בבית הספר התמוטטה אנה על הרצפה בבכי. היא סוף סוף פגשה את התחתית. היא הבינה שאם הייתה ממשיכה כך לא הייתה שורדת זמן רב וילדיה היו נותרים לבדם, ללא הורים כלל.

היא החלה להתפלל לעזרה. היא ידעה בתוך ליבה כי משהו צריך להשתנות. בכנות מוחלטת והתמסרות מלאה היא ביקשה הדרכה, תמיכה ודרך מוצא בעודה מבטיחה כי אם תיענה תפילתה היא תהיה בהוקרה והודיה בכל יום לשארית חייה והיא תסייע לאחרים לעשות זאת גם כן.

נקודת המפנה של אנה

הבחירה בשינוי הפכה למסע של אנה. היא החליטה תחילה לעצור את כל הטיפולים והתרופות למחלות הפיזיות השונות על אף שהמשיכה ליטול את משככי הדיכאון. היא לא סיפרה לרופאים ולאחיות שלא תשוב לטיפולים. היא פשוט לא הופיעה יותר. אף אחד לא התקשר מעולם לבדוק מדוע. רק רופא המשפחה שלה יצר עימה קשר והביע את מורת רוחו.

באותו יום חורף קר בפברואר 2011 כאשר אנה שכבה על הרצפה ושיוועה לעזרה, גמלה בה החלטה בנחישות גדולה לשנות את חייה ואת עצמה. המשרעת של החלטה זו נשאה בתוכה רמת אנרגיה כה עוצמתית — כזו שגרמה לגופה להגיב לתודעתה. הייתה זו ההחלטה להשתנות שהעניקה לה כוחות לשכור בית עבורה ועבור ילדיה ולהתרחק ממערכת היחסים השלילית שהייתה לה. אותו רגע ממש הגדיר אותה מחדש. היא ידעה שעליה להתחיל הכול מהתחלה.

כשפגשתי את אנה לראשונה, חלף חודש מאז המקרה. חברתה, אחת הבודדות שנותרו, שמרה לה מקום בהרצאה שלי בערב שישי. היא הציעה לאנה הצעה: אם היא תאהב את ההרצאה, היא תישאר למשך היומיים המלאים של סדנת סוף השבוע. אנה הסכימה להגיע. כשראיתי אותה לראשונה היא ישבה באולם הכנסים ההומה בצד השמאלי של המעבר החיצוני. הקביים שלה היו שעונים כנגד הקיר ליד מקום מושבה.

כהרגלי, המשכתי עם ההסברים באותו ערב על האופן שבו המחשבות והרגשות משפיעים על גופנו ועל חיינו. הסברתי כיצד כימיה של דחק עלולה ליצור מחלות. נגעתי בנוירופלסטיות, בפסיכונוירואימונולגיה, באפגינטיקה, בניורואנדוקרינולוגיה ואפילו בפיזיקה קוונטית. אביא פרטים נוספים לגבי כל אלה בהמשך הספר. אולם, לעת עתה מספיק לדעת כי המחקרים האחרונים בתחומים מדעיים אלה מצביעים על העוצמה של האפשרות. באותו לילה חשבה אנה, כשהיא מלאת השראה, אם אני יצרתי את החיים שיש לי כעת, כולל השיתוק שלי, הדיכאון שלי, המערכת החיסונית החלשה שלי, הכיבים שלי ואפילו הסרטן שלי, אולי אני יכולה לבטל את כל אלה בעזרת אותה רמת תשוקה שאיתה יצרתי אותם. עם ההבנה העוצמתית החדשה הזו החליטה אנה לרפא את עצמה.

מיד לאחר סדנת סוף השבוע הראשונה שלה החלה אנה לתרגל מדיטציה פעמיים ביום. כמובן שהיא חוותה קושי בישיבה ובתרגול המדיטציה בתחילת הדרך. היו לה ספקות רבים עליהם הייתה צריכה להתגבר. היו ימים בהם לא חשה בטוב — גופנית ומנטלית ולמרות זאת היא המשיכה ותרגלה את המדיטציות שלה. בנוסף היא הייתה מוצפת פחדים רבים. כשרופא המשפחה שלה התקשר לדרוש בשלומה, מכיוון שהפסיקה את הטיפולים ואת התרופות, הוא אמר לאנה שהיא נהגה בתמימות ובטיפשות ושמצבה יחמיר והיא תמות בקרוב. תארו לכם זיכרון שכזה בו דמות בעלת סמכות אומרת לכם את הדברים הללו! למרות זאת אנה תרגלה את המדיטציות שלה בכל יום והחלה לנוע אל מעבר לפחדים שלה. לעיתים קרובות היא מצאה עצמה שוקעת בבעיות כספיות, בצורכי ילדיה, במגבלות פיזיות שונות ולמרות זאת היא לא השתמשה בנסיבות האלה כתירוץ לא לעשות את העבודה הפנימית. היא אפילו השתתפה בארבע סדנאות נוספות שלי באותה שנה.

עם המסע שלה פנימה ושינוי המחשבות הלא מודעות, ההרגלים האוטומטיים והמצבים הרגשיים הרפלקסיביים שלה — שהפכו מחווטים בתוך מוחה והתנו רגשית את גופה — הפכה אנה מחויבת יותר לאמונה בעתיד חדש מאשר לאמונה באותו עבר מוכר. היא השתמשה במדיטציות שלה בשילוב כוונה צלולה עם רגשות מרוממים על מנת לשנות באופן ביולוגי את מצב ההוויה שלה, מחיים באותו עבר מוכר לחיים בעתיד חדש.

לא היה יום שבו הסכימה אנה לקום מהמדיטציה כאותה אישה שהתיישבה לעשותה. היא החליטה שהיא לא תסיים לתרגל עד שכל מצב הווייתה לא יהיה של אישה מאוהבת בחיים. בעיני המטריאליסט, המגדיר את המציאות בעזרת החושים, כמובן שלא הייתה לאנה סיבה מוצקה כלשהי להתאהב בחיים. היא הייתה אלמנה דיכאונית, אם חד הורית החייבת כספיים, ללא עבודה נורמלית, חולת סרטן, הסובלת משיתוק וכיבים בריריות, מצב חייה מחפיר, ללא זוגיות או תמיכה וללא משאבים לטפל בילדיה. אולם במדיטציות שלה אנה נוכחה לדעת שהיא יכולה ללמד רגשית את גופה כיצד היא תחוש בעתיד שלה, עוד בטרם החוויה עצמה. גופה שהיווה את תודעתה הלא מודעת לא ידע להבדיל בין האירוע האמיתי ובין זה המדומיין שאותו אימצה רגשית אל ליבה. באמצעות הבנת האפיגנטיקה היא ידעה כי רגשות מרוממים של אהבה, שמחה, הכרת תודה, השראה, חמלה וחירות יכולים לאותת לגנים חדשים ליצור חלבונים בעלי השפעה על מבנה גופה ותפקודו. היא הבינה לחלוטין כי אם הכימיקלים של הדחק שזרמו בגופה עוררו גנים לא בריאים, אזי אם תאמץ אליה רגשות מרוממים אלה עם תשוקה גדולה יותר מזו של רגשות רוויי מתח, היא תוכל לעורר גנים חדשים ולשנות את מצבה הבריאותי.

במשך שנה בריאותה לא השתנתה הרבה. אולם היא המשיכה לתרגל את המדיטציות שלה. למעשה, היא עשתה את כל המדיטציות שייעדתי לתלמידים. היא ידעה שנדרשו מספר שנים להביאה למצבה הבריאותי הנוכחי ולכן היה צורך בזמן ממושך על מנת ליצור שוב משהו חדש. היא המשיכה לעשות את העבודה ושאפה להיות כה מודעת למחשבות, להתנהגויות ולרגשות הלא מודעים שלה, עד שלא תיתן לשום דבר שלא רצתה לחוות לחמוק מתחת למודעות שלה. לאחר השנה הראשונה אנה שמה לב כי החלה בהדרגה להרגיש טוב יותר, מנטלית ורגשית. אנה שברה את ההרגל להיות עצמה והמציאה עצמי חדש לחלוטין במקומו.

אנה ידעה מתוך הסדנאות שלי שהיה עליה להניע את מערכת העצבים האוטונומית שלה בחזרה לשיווי משקל מכיוון שזו שלטה בכל הפעולות האוטומטיות המתרחשות מעבר למודעות הערה של המוח — עיכול, סוכר בדם, חום גוף, ייצור הורמונים, קצב לב ועוד. הדרך היחידה שהיא יכלה להיכנס לתוך מערכת ההפעלה ולהשפיע על מערכת העצבים האוטונומית הייתה באמצעות שינוי מצבה הפנימי באופן עקבי ומתמשך.

תחילה החלה אנה את תרגולי המדיטציה בבירוך מרכזי האנרגיה. אזורים ספציפיים אלה בגוף נמצאים תחת השליטה של מערכת העצבים האוטונומית. כפי שהוזכר במבוא, לכל מרכז־אנרגיה תדר משלו (והוא פולט מידע ספציפי או שיש לו הכרה משלו), בלוטות משלו, הורמונים משלו, כימיה משלו, מוח קטן פרטי משלו ולכן תודעה משלו. כל מרכז מושפע מהמוח התת הכרתי השוכן תחת המוח החושב המודע שלנו. אנה למדה כיצד לשנות את גלי מוחה כך שהיא תוכל להיכנס למערכת ההפעלה של מערכת העצבים האוטונומית (הממוקמת במוח האמצעי) ולתכנת כל מרכז לעבוד באופן הרמוני יותר. בכל יום, במיקוד ותשוקה, היא הניחה את תשומת ליבה על כל מרכז בגופה וגם על החלל הנמצא סביב כל אחד מהם ובירכה אותם בבריאות טובה ובטובתו הנעלה של גופה. לאט ובבטחה היא החלה להשפיע על בריאותה על ידי תכנות מחדש של מערכת העצבים האוטונומית והשבתה לאיזון.

אנה למדה גם שיטה ספציפית לנשימה שאותה אני מלמד כדי לשחרר אנרגיה רגשית, המאוחסנת בגוף בגלל שחשבנו והרגשנו בעקביות באותו אופן. אנה יצרה את אותם רגשות כי חשבה שוב ושוב את אותן מחשבות. ומתוך זה שהרגישה את אותם רגשות מוכרים היא יצרה עוד מחשבות המיוחסות אליהם. היא למדה כי רגשות העבר מאוחסנים בגוף, אולם הייתה לה היכולת לעשות שימוש בטכניקת הנשימה על מנת לשחרר את האנרגיה הכלואה ולשחרר את עצמה מעברה. בכל יום, ברמת נחישות שהייתה גבוהה יותר מזו של ההתמכרות לרגשות העבר, היא תרגלה את הנשימה והשתפרה מאוד בביצועה. לאחר שלמדה להניע את האנרגיה שנכלאה בגופה, היא למדה להתנות מחדש את גופה לתודעה חדשה בכך שאימצה אליה רגשות ממוקדי לב המיוחסים אל העתיד שלה בטרם זה התממש.

מכיוון שאנה למדה גם על מודל האפיגנטיקה שאותו אני מלמד בסדנאות ובהרצאות, היא הבינה כי גנים לא יוצרים מחלות; הסביבה היא זו שמאותתת לגנים ליצור מחלות. אנה הבינה כי רגשותיה היו תוצר כימי של החוויות בסביבתה, ואם בכל יום היא חיה על פי אותם רגשות מעברה, בהכרח היא הפעילה את אותם גנים וסיפקה להם את אותן הוראות, והם כנראה שחוללו את מצבה הרפואי העגום. אילו הייתה יכולה במקום זאת לנטוע בגופה את הרגשות הקשורים בעתידה על ידי כך שתאמץ אותם אל קרבה בטרם התרחשות החוויה, הייתה לה היכולת לשנות את הביטוי הגנטי שלה ולמעשה לשנות את גופה כך שיסתנכרן ביולוגית עם עתידה החדש.

אנה תרגלה מדיטציה נוספת שכללה מיקוד תשומת הלב במרכז החזה, הפעלת מערכת העצבים האוטונומית עם מצבי תודעה מרוממים ושמירה על קצב לב מאוד יעיל, שלו אנו קוראים קצב לב קוהרנטי (עליו אסביר בפרוטרוט בהמשך הספר), לפרקי זמן ממושכים. היא למדה כי בעת שהיא חשה טינה, חוסר סבלנות, תסכול, כעס ושנאה, התעוררה בה תגובת הדחק בעקבות רגשות אלה וגרמה לליבה לפעום בקצב לא קוהרנטי ובאי־סדר. אנה למדה בסדנאות כי ברגע שהיא שומרת על מצב ממוקד־לב חדש זה, בדיוק כשם שהרגילה את עצמה לחוש את כל אותם הרגשות השליליים על בסיס קבוע, היא תוכל עם הזמן לחוש את הרגשות החדשים הללו במלואם ולעומקם. כמובן שזה דרש לא מעט מאמץ להמיר כעס, פחד, דיכאון וטינה, בשמחה, אהבה, הכרת תודה וחירות — אך אנה מעולם לא ויתרה. היא ידעה כי רגשות מרוממים אלה ישחררו בגופה יותר מאלף כימיקלים שונים שיתקנו ויחדשו אותו… והיא לקחה את זה בשתי ידיים.

אנה החלה לאחר מכן להתאמן במדיטציית ההליכה שיצרתי. בעת התרגול היא צעדה כעצמי החדש שלה בכל יום. במקום לשבת למדיטציה בעיניים עצומות, היא החלה את המדיטציות הללו בעמידה ובעיניים עצומות. בזמן שעמדה, היא נכנסה למצב מדיטטיבי ששינה את מצב הווייתה ואז בעודה שרויה בו פקחה את עיניה, נותרה בתוך אותו מצב והחלה לצעוד כעצמה העתידית. בעשותה כן היא נטעה בגופה הרגל חדש של מחשבה, פעולה ורגש על בסיס קבוע. מה שהיא יצרה הפך במהרה להיות האישיות החדשה שלה. היא לא רצתה לשוב אף פעם למחוזות תת ההכרה ולעצמי הישן שלה.

בעקבות כל העבודה שעשתה היא יכלה לראות כי הדפוס המחשבתי שלה השתנה. היא לא הפעילה עוד את אותם מעגלים עצביים במוחה באותו אופן ולכן המעגלים הללו חדלו מלהתחווט יחדיו והחלו לעבור תהליך גיזום. כתוצאה מכך היא הפסיקה לחשוב באותן דרכים ישנות. באופן רגשי היא החלה לחוש ניצנים של הכרת תודה ועונג לראשונה מזה שנים רבות. במדיטציות שלה היא הצליחה להשיב שליטה על רבדים נוספים של גופה ותודעתה בכל יום. אנה נרגעה והפכה מכורה הרבה פחות לרגשות המופקים מהורמוני הדחק. היא אפילו החלה לחוש שוב אהבה. היא המשיכה בתרגול — והתגברה והתגברה והתגברה בכל יום, בדרכה להפוך למישהי אחרת.

אנה נוטלת שליטה על האפשרי

בחודש מאי, 2012 אנה השתתפה באחת מהסדנאות המתקדמות שלי, בנות ארבעת הימים, שהתקיימה באפסטייט ניו־יורק. ביום השלישי בתוך המדיטציה האחרונה מתוך ארבע של אותו יום, היא התמסרה לחלוטין וסוף סוף שחררה. לראשונה מאז שהיא החלה לתרגל מדיטציה היא מצאה את עצמה צפה בחלל שחור ואינסופי ושמה לב לכך שהיא מודעת לעצמה. היא נעה אל מעבר לזיכרון של מי שהייתה והפכה להכרה טהורה, חופשייה לחלוטין מגופה, מהאסוציאציות שהיו לה לעולם החומר ומהזמן הליניארי. היא הרגישה כה חופשייה עד שלא היה לה אכפת כלל ממצבה הבריאותי. היא חשה כה בלתי מוגבלת עד שלא יכלה להזדהות עם האישיות הנוכחית שלה. היא חשה כה מרוממת עד שלא הייתה מחוברת עוד לעברה.

במצב זה לא היו לאנה כל בעיות. היא הותירה את כאביה מאחור והייתה חופשייה לגמרי לראשונה בחייה. היא לא הייתה השם שלה, המגדר שלה, המחלות שלה, התרבות שלה או המקצוע שלה — היא הייתה מעבר למרחב ולזמן. היא התחברה לשדה האינפורמציה הנקרא גם השדה הקוונטי, היכן שכל האפשרויות מתקיימות. לפתע ראתה אנה את עצמה בתוך עתיד חדש לגמרי עומדת על במה גדולה, מחזיקה במיקרופון, מרצה בפני קהל ומספרת לו את כל סיפור החלמתה. היא לא דמיינה או יצרה את הסצנה הזו. זה היה כאילו היא הורידה מידע שסיפק הצצה אל עצמה כאישה אחרת לחלוטין במציאות חדשה. עולמה הפנימי נראה אמיתי יותר מזה החיצוני והיא חוותה חוויה חושית מלאה מבלי לעשות כל שימוש בחושיה.

ברגע שאנה חוותה את החיים החדשים שלה במדיטציה, פרץ של שמחה ואור שטפו את גופה והיא חשה הקלה בעומק בטנה. היא ידעה שהיא ישות נעלה, רחבה הרבה יותר מגופה הפיזי. במצב זה של שמחה עוצמתית היא חשה עונג כה רב והכרת תודה כה כבירה עד שאלה גרמו לה לפרוץ בצחוק גדול. באותו רגע הייתה לאנה הידיעה שהיא תהיה ממש בסדר. מאותו רגע ואילך היא פיתחה אמון, שמחה, אהבה והכרת תודה כה חזקים עד שהמדיטציות שלה הפכו יותר ויותר קלות עבורה והיא העמיקה בהן הרבה יותר.

כשאנה שחררה את עברה היא חשה באנרגיה חדשה שהרחיבה את ליבה עוד ועוד. במקום לראות את המדיטציות שלה כמטלה שעליה לקיים מדי יום היא החלה לצפות להן. הן הפכו לדרך חיים עבורה — תרגול העבודה הזו הפך להיות ההרגל שלה. האנרגיה והחיוניות שלה שבו. היא הפסיקה לקחת את נוגדי הדיכאון. דפוסי מחשבתה השתנו לחלוטין ורגשותיה השתנו. היא חשה כאילו חיה במצב הוויה חדש והפעולות שלה השתנו בצורה דרסטית. החיים והבריאות של אנה השתפרו באופן ניכר באותה שנה.

בשנה שלאחריה היא השתתפה בעוד מספר אירועים. כך שמרה על חיבור רציף לעבודה הזו והחלה בעקבות זאת לטפח קשרים עם אנשים נוספים בקהילה שלנו. היא קיבלה עוד ועוד תמיכה שסייעה לה להמשיך במסע בחזרה אל קו הבריאות. כמו רבים מתלמידינו, מיד עם השיבה הביתה לאחר הסדנה, נתקלה אנה מדי פעם באתגרים שעלולים היו להחזירה מספר צעדים לאחור אל התוכנות הישנות והדפוסים הקודמים של המחשבות, הרגשות והפעולות. אף על פי כן היא המשיכה לתרגל את המדיטציות בכל יום.

בספטמבר 2013 הרופא של אנה ערך לה סקירה רפואיות מקיפה מאוד שכללה בדיקות שונות ורבות. שנה ותשעה חודשים לאחר הדיאגנוזה של הסרטן ושש שנים לאחר התאבדותו של בעלה, אנה החלימה לחלוטין מהסרטן והגידול בוושט שלה נעלם כליל. תוצאות בדיקות הדם שלה לא הראו כל אינדיקציה לסרטן. הריריות בוושט, בנרתיק ובפי הטבעת החלימו באופן מלא. נותרו בעיות מעטות ומשניות בלבד. הייתה עדיין אדמומית קלה בריריות הפה על אף שלא היו עוד כיבים. היא לא ייצרה עדיין רוק בגלל התרופות שנהגה ליטול עבור הכיבים.

אנה הפכה לאישה חדשה — אישה שהייתה בריאה. המחלה הייתה קיימת באישיות הקודמת שלה. בכך שחשבה, פעלה והרגישה באופן שונה המציאה אנה עצמי חדש עבורה. באופן מסוים היא נולדה מחדש בתוך אותו גלגול חיים.

בדצמבר 2013 אנה הגיעה לסדנה בברצלונה עם החברה שהכירה לה את עבודתי. לאחר ששמעה אותי מספר למשתתפים סיפור על החלמה יוצאת דופן של תלמיד אחר בקהילה שלנו, החליטה אנה כי הגיע הזמן לחלוק את סיפורה עימי. היא כתבה את הסיפור במכתב ומסרה אותו לעוזרת האישית שלי. כמו ברבים מן המכתבים שאני מקבל מהתלמידים הוא התחיל בשורה ״אתה לא תאמין לזה״. לאחר שקראתי את שכתבה, ביקשתי מאנה ביום שלמחרת לעלות לבמה ולשתף את סיפורה עם הקהל. וכך היא ניצבה, שנה וחצי לאחר החזון שהיה לה בעת המדיטציה בניו־יורק (מבלי שהדבר הובא לידיעתי), על הבמה, מספרת לקהל על מסעה לריפוי עצמה.

לאחר האירוע בברצלונה אנה הייתה מלאת השראה עוד יותר לרפא את פיה. בערך שישה חודשים לאחר מכן הרציתי בלונדון ואנה הגיעה להרצאה. הסברתי לפרטי פרטים על אפיגנטיקה. לפתע נדלקה נורה בראשה של אנה. ריפאתי את עצמי מכל המחלות שהיו לי — כולל סרטן, היא חשבה לעצמה. אני כנראה מסוגלת לאותת לגנים הקשורים לפי להפיק יותר רוק. מספר חודשים לאחר מכן בתוך סדנה אחרת ב־2014, חשה אנה לפתע היווצרות טיפות של רוק בתוך פיה. מאז אותו אירוע הריריות של אנה וייצור הרוק שבו לתפקוד נורמלי. הכיבים שהיו לה לא שבו עוד.

כיום, אנה היא אישה בריאה, חיונית, שמחה ויציבה, בעלת מוח צלול וחד. היא צמחה מבחינה רוחנית כה גבוה שיש לה היכולת להעמיק מאוד במדיטציות שלה והיא חווה חוויות מיסטיות רבות. היא חיה חיים מלאי יצירה, אהבה ושמחה. היא הפכה לאחת מהמאמנות הארגוניות שלי והיא מלמדת בקביעות את העבודה הזו בארגונים ובחברות. ב־2016 יסדה אנה מוסד פסיכיאטרי מצליח המעסיק יותר מ־20 מטפלים ומתמחים. היא עצמאית מבחינה כלכלית ומרוויחה מספיק על מנת לחיות חיים עשירים. היא מטיילת סביב העולם, מבקרת במקומות יפים ופוגשת אנשים מעוררי השראה. יש לה בן זוג אוהב מאוד ומלא שמחה כמו גם חברים חדשים ומערכות יחסים חדשות המכבדות אותה ואת ילדיה.

כשאנה נשאלת לגבי בעיות הבריאות מעברה, היא נוהגת לומר שאתגרים אלה היו הדבר הטוב ביותר שקרה לה אי פעם. חשבו על כך: מה אם היה מסתבר כי הדבר הגרוע ביותר שקרה לכם הוא הדבר הטוב ביותר שאי פעם יקרה לכם? היא מספרת לי לעיתים קרובות שהיא אוהבת את חייה הנוכחיים ואני תמיד עונה, ״כמובן שאת אוהבת אותם. את יצרת את חייך בכל יום בכך שלא הסכמת לקום מהמדיטציה עד שהיית מאוהבת בחייך לגמרי. לכן, עכשיו, את זוכה לאהוב את חייך״. דרך מסע הטרנספורמציה של אנה, היא הפכה למעשה לעל טבעית. היא התעלתה מעל לזהות שלה שהייתה מחוברת לעבר שלה והיא יצרה בפועל עתיד חדש ובריא. הביולוגיה שלה הגיבה לתודעה חדשה. כיום אנה היא דוגמה חיה של האמיתי והאפשרי. אנה ריפאה את עצמה — גם אתם יכולים.

מתקרבים אל המיסטי

ריפוי של מגוון בעיות פיזיות שונות יכול להתגלות כיתרון מרשים מאוד מעצם ההתמדה בעבודה הזו, אולם הוא אינו היחיד. מכיוון שספר זה עוסק גם במיסטי, אני רוצה לפתוח את ראשכם לרובד של המציאות שיהיה טרנספורמטיבי לפחות כמו הריפוי אך הוא פועל באופן אחר ועמוק יותר. להיות על טבעי יכול לכלול בתוכו קבלה של מודעות נעלה יותר של העצמי והבנה שלו בעולם הזה ואף בעולמות אחרים. אני רוצה לחלוק עמכם סיפור מחיי האישיים על מנת להמחיש בדיוק למה אני מתכוון ולהראות לכם מה אפשרי עבורכם באותה מידה.

בערב חורפי גשום אחד בצפון־מערב הפסיפיק, ישבתי על הספה לאחר יום ארוך מאוד והקשבתי לרחש הענפים של עצי האשוח הגבוהים מחוץ לחלוני שסיננו את משבי הרוח החולפים דרך צמרותיהם. ילדיי היו במיטותיהם וישנו שינה עמוקה וסוף סוף היה לי רגע לעצמי. בעודי מתרווח עברתי בראשי על כל הדברים שעלי לסיים ביום שלמחרת. כשסיימתי להכין את הרשימה המנטלית הזו הייתי תשוש מדי מכדי לחשוב ולכן ישבתי בדממה למשך מספר דקות ותודעתי הייתה ריקה. בעודי צופה בצללים המלהטטים ומרקדים שהטילו על הקירות להבות האש הבוערת באח, התחלתי להיכנס לתוך טראנס. גופי היה עייף אולם תודעתי נותרה צלולה. לא חשבתי או ניתחתי דבר. פשוט בהיתי בחלל והייתי נוכח ברגע.

כשגופי נרגע יותר ויותר אפשרתי לו בצורה מודעת להירדם אט אט ובו בזמן שמרתי על תודעה והכרה ערות. לא נתתי לתשומת ליבי להצטמצם לחפץ כלשהו בחדר ובמקום זאת שמרתי על מיקוד פתוח. לעיתים קרובות שיחקתי את המשחק הזה עם עצמי. אהבתי את התרגול הזה מכיוון שמדי פעם, כשדברים הסתנכרנו, היו לי חוויות טרנסצנדנטליות עמוקות מאוד. זה היה כאילו דלת מיוחדת נפתחה איפשהו בין ערות לשינה ולחלימה טבעית, ואני גלשתי לתוך רגע מיסטי וצלול מאוד. הזכרתי לעצמי לא לצפות לשום דבר אלא פשוט להישאר בפתיחות. נדרשה סבלנות רבה כדי לא להאיץ בדבר או להיות מתוסכל או לנסות לגרום למשהו לקרות ובמקום כל אלה להחליק אט אט לתוך העולם האחר הזה.

באותו יום סיימתי לכתוב מאמר על בלוטת האצטרובל. לאחר שביליתי מספר חודשים בחקירה של כל הנגזרות הקסומות של המלטונין הנמצאות תחת השרביט של המרכז האלכימי הקטן הזה, מצאתי עצמי נרגש מהחיבור בין עולם המדע ועולם הרוח. במשך שבועות שלמים תודעתי הייתה נתונה כליל למחשבה על תפקידם של המטבוליטים של האצטרובל כסיבה אפשרית לחוויות המיסטיות שרוב התרבויות העתיקות ידעו לזמן — כמו החזיונות של השמאנים הילידים של אמריקה, חוויית הסמאדי אצל ההינדו וטקסים דומים אחרים המערבים מצבי תודעה חליפיים. חלק מהרעיונות שהיו חסרי אחיזה בקרקע במשך שנים החלו להפוך הגיוניים עבורי והתגליות שלי הותירו אותי עם תחושה שלמה יותר. חשבתי שאני נמצא צעד אחד קרוב יותר להבנת הגשר אל ממדים גבוהים יותר של מרחב וזמן.

כל המידע שלמדתי עורר בי השראה להעמיק את המודעות שלי לגבי מהו אפשרי עבור בני האדם. עם זאת הייתי עדיין סקרן מאוד ללמוד עוד — סקרן מספיק כדי להניח את תשומת הלב שלי במקום בו ממוקמת בלוטת האצטרובל בראשי. חשבתי לתומי בעודי מדבר אל הבלוטה, היכן את נמצאת?

כשהנחתי את תשומת ליבי בחלל שתופסת בלוטת האצטרובל במוחי, בעודי נסחף אל תוך החשיכה, לפתע משום מקום, עלתה בתודעתי תמונה צלולה של בלוטת האצטרובל כמו גולה עגולה תלת־ממדית. פיה היה פתוח במעין עווית והוא פלט חומר לבן וחלבי למראה. הייתי בהלם מעוצמת התמונה ההולוגרפית, אולם הייתי שלֵו מדי באותו זמן מכדי להגיב או להיות מופעל מכך — לכן בחרתי פשוט להתמסר ולהתבונן. זה היה כל כך אמיתי. ידעתי שמה אני רואה לנגד עיניי הוא בלוטת האצטרובל הקטנטנה שלי.

מיד לאחר מכן הופיע שעון ענק ממש מולי. זה היה שעון כיס עתיק על שרשרת. המראות היו צלולים באופן יוצא דופן. ברגע שמיקדתי את תשומת ליבי בשעון, הגיע אלי מידע מזוקק מאוד. לפתע ידעתי כי הזמן הליניארי, כפי שהאמנתי שקיים — בעל עבר מוחלט, הווה ועתיד — אינו באמת ציר הזמן לפיו פועל העולם. הבנתי כי במקום זאת הכול קורה למעשה ברגע הזה הנצחי. בזמן האינסופי שהוא הרגע הזה קיימים אינסוף מרחבים, ממדים או מציאויות אפשריות שניתן לחוות.

אם ישנו רק הרגע הזה הנצחי שמתרחש, הגיוני אם כן כי בגלגול הזה אין לנו עבר וכמובן לא חיים קודמים. אולם יכולתי לראות כל עבר וכל עתיד כאילו התבוננתי בסרט קולנוע ישן ובו אינסוף פריימים — כשהפריימים לא מייצגים רגעים בודדים אלא מהווים חלונות לאינסוף אפשרויות הקיימות כתשתיות של פיגומים בכל כיוון אפשרי אליו אסתכל עד אינסוף. זה היה דומה מאוד להתבוננות בשתי מראות הניצבות אחת מול השנייה ובהן נראים אינסוף מרחבים או ממדים המשתקפים לשני הכיוונים. אך על מנת להבין את שראיתי, דמיינו שהממדים האינסופיים האלה נמצאים מעליכם ומתחתיכם, לפניכם ומאחוריכם, משמאלכם ומימינכם. וכל אחת מהאפשרויות האינסופיות הללו כבר קיימת. ידעתי שעל ידי מיקוד תשומת ליבי בכל אחת מאפשרויות אלה, אני אחווה למעשה את אותה מציאות.

הבנתי בנוסף כי איני נפרד משום דבר. חשתי את האחדות עם כל הדברים, כל האנשים, כל המקומות וכל הזמנים. אני יכול רק לתאר זאת כתחושה הכי מוכרת שאינה מוכרת, שחוויתי אי פעם בחיי.

ברגע שהבנתי מה ראיתי, התחוור לי כי בלוטת האצטרובל משמשת כשעון בין־ממדי. ברגע שהיא מופעלת אנחנו יכולים לכוונה לכל זמן שהוא. כשראיתי את המחוגים של השעון נעים קדימה או אחורה, הבנתי זאת — בדיוק כשם שמכונת זמן מכוונת לזמן מסוים, ישנם גם מציאות או ממד שניתן לחוות במרחב מסוים. חזיון מדהים זה הראה לי כי בלוטת האצטרובל, כמו אנטנה קוסמית, היא בעלת יכולת להתכוונן למידע מעבר לחושים הפיזיים ולהתחבר למציאויות אחרות הקיימות כבר ברגע הזה הנצחי. בעוד שהמידע שירד אלי נראה היה אינסופי, לא קיימות מילים שיכולות לתאר במלואה את עוצמת החוויה הזו.

לחוות את העצמי מן העבר ואת העצמי מן העתיד בו זמנית

בזמן שמחוגי השעון נעו אחורה בזמן, התעורר לחיים ממד מסוים במרחב ובזמן. מצאתי את עצמי מיד במציאות הרלוונטית עבורי באופן אישי — למרות שבאופן מדהים אותו רגע מן העבר עדיין התרחש ברגע הזה בהווה שאותו חוויתי בעודי יושב על הספה שלי בחדר האורחים. מיד לאחר מכן הייתי מודע למרחב הפיזי שבו שהיתי באותו הזמן. ראיתי את עצמי כילד קטן שוב, ובו בזמן חוויתי את היותי עצמי המבוגר על הספה. הגרסה הילדית שלי הייתה בערך בת שבע והיה לה חום גבוה מאוד. זכרתי כמה אהבתי שהיה לי חום בגיל הזה מכיוון שיכולתי לצלול עמוק פנימה ולחוות חלומות וחזיונות אבסטרקטיים שמופיעים לעיתים קרובות כהזיות בגלל החום הגבוה. באותו זמן הייתי בחדרי, שכוב במיטה ומכוסה בשמיכות עד קצה האף. אמא שלי יצאה באותו רגע מהחדר. שמחתי להיות לבד.

ברגע שהיא סגרה את הדלת הייתה לי באופן כלשהו ידיעה פנימית שעלי לעשות בדיוק את הדבר הזה שעשיתי בחדר האורחים שלי כאדם מבוגר — להרגיע את גופי יותר ויותר ולהישאר על התפר שבין שינה לערות ולהיות נוכח מול כל מה שיופיע. עד לאותו רגע בחיי העכשוויים לא זכרתי כלל את חוויית הילדות הזו. אולם כשחייתי אותה שוב, ראיתי את עצמי בעיצומו של חלום צלול ומודע, מצליח לתפוס את המציאויות האפשריות כמו ריבועים על לוח שחמט.

כשהתבוננתי בעצמי בתור ילד קטן, התרגשתי מאוד מהדברים שהוא ניסה להבין ותהיתי כיצד ילד מסוגל לתפוס רעיון כל כך מורכב בגיל כה צעיר. באותה העת כשצפיתי בו חשתי מאוהב לגמרי באיש הקטן. בשנייה שאימצתי את הרגש הזה אל ליבי חשתי באופן כלשהו חיבור סימולטני בין הנקודה הנוכחית בזמן ובין זו שחוויתי כזמן הווה, שם במדינת וושינגטון. הייתה לי ידיעה כה חזקה שמה שעשיתי אז ומה שאני עושה עכשיו התרחשו באותו זמן ושאותם רגעים מחוברים בחוזקה. באותו חלקיק שנייה האהבה שחשתי לילד כעצמי העכשווי משכה את הילד הצעיר אל העתיד שבו חייתי כיום.

בשלב זה החוויה הפכה מוזרה אף יותר. הסצנה ההיא התפוגגה והשעון הופיע שוב. הפכתי מודע לכך שהמחוגים על השעון יכולים לנוע גם קדימה. פשוט התבוננתי בשעון, מלא בפליאה וללא חשש או פחד בעודו נע קדימה בזמן.

בִן רגע עמדתי יחף בחצר ביתי בוושינגטון בלילה קר. היה קשה לנחש מה הייתה השעה מכיוון שזה היה אותו הלילה שבו הייתי בחדר האורחים, אולם העצמי שעמד בחוץ היה אני מהעתיד שהופיע בהווה. אומר שוב כי מילים מגבילות אותי כאן. אני יכול לומר כי האישיות העתידית הנקראת ג׳ו דיספנזה השתנתה באופן ניכר. הייתי מפותח הרבה יותר. חשתי נפלא — הייתי באופוריה למעשה.

הייתי כה מודע — או שעלי לומר, כאותו אדם אני כה מודע. כשאני אומר מודע אני מתכוון סופר־מודע, כאילו כל חושיי הועצמו במאת האחוזים. כל מה שראיתי, נגעתי, חשתי, הרחתי, טעמתי ושמעתי היה מוגבר. חושיי היו כה חדים עד שיכולתי לשים לב ולהיות מודע לכל המתרחש סביבי והיה בי רצון לחוות את הרגע באופן מוחלט. מכיוון שהמודעות שלי התגברה באופן כה דרסטי כך גם ההכרה שלי ומכאן גם האנרגיה שלי. התחושה של מלאות באנרגיה כה גבוהה גרמה לי להיות מודע יותר לכל הדברים שחשתי בו זמנית.

אני יכול לתאר את התחושה הזאת כאנרגיה עקבית, יציבה ומאורגנת מאוד. זה לא היה דומה כלל לרגשות כימיים שאנחנו חשים בדרך כלל כבני אנוש. למעשה באותו רגע ידעתי שאין לי את היכולת להרגיש רגשות אנושיים רגילים. הייתי אדם מפותח שהתעלה מעליהם. עם זאת, כן חשתי אהבה. זו הייתה גרסה מפותחת של אהבה שאינה כימית אלא חשמלית. הרגשתי כמעט כאילו אני עולה באש, מאוהב בעוצמה בחיים. הייתי שרוי במצב טהור במיוחד של אושר.

מצאתי את עצמי גם פוסע בחצר ביתי באמצע החורף ללא נעליים או מעיל ועם זאת כה מודע לתחושה של הקור שזה היה למעשה מהנה באופן יוצא דופן. לא הייתה לי שום דעה לגבי הקרקע תחת רגליי וכמה הייתה קפואה. פשוט אהבתי שכפות רגליי חשו בעשב הקפוא על הקרקע וחשתי מאוד מחובר גם לתחושה וגם לעשב. הבנתי שאם הייתי הופך במחשבות הטיפוסיות ובשיפוט הנלווה, שבדרך כלל היו לי לגבי קור, הייתי גורם לעצמי לתחושה של קוטביות שהייתה מפלגת את האנרגיה שחוויתי. אם הייתי שופט את האירוע הייתי מאבד את חוויית הכוליות. התחושה המדהימה של האנרגיה שחוויתי בתוך גופי הייתה נעלה בהרבה מהתנאים הסביבתיים שלי (הקור). כתוצאה מכך אימצתי אלי את הקור בהתלהבות. אלה פשוט היו החיים! למעשה זה היה כה מענג עד שלא רציתי שהרגע יסתיים לעולם. רציתי שהוא יימשך לנצח.

פסעתי כגרסה משודרגת זו של עצמי עם כוח וידיעה. הרגשתי מועצם ורגוע מאוד ועם זאת מוצף אושר על עצם קיומי ומלא אהבה לחיים. בעוברי דרך גני צעדתי באופן מכוון על עמודי בזלת ענקיים המוטלים זה על גבי זה כמו מדרגות ענק היוצרות טריבונות ישיבה אל מול מוקד אש. אהבתי את חוויית הצעידה היחפה על גושי האבן הגדולים. חשתי כבוד אמיתי להוד שלהם. בעודי ממשיך לפסוע קרבתי למזרקה שבניתי וחייכתי לנוכח הזיכרון של אחי ושלי יוצרים את הפלא הזה.

לפתע ראיתי אישה קטנטנה במלבושים לבנים זוהרים. גובהה היה פחות מ־60 ס״מ והיא עמדה מעט מאחורי המזרקה ולידה אישה אחרת בגובה נורמלי שלבשה בגדים דומים וגם היא הייתה קורנת ומלאת אור. האישה האחרת עמדה ברקע והתבוננה. על פי התנהגותה נראה היה שהיא המגינה של האישה הקטנטנה.

כאשר התבוננתי באישה הקטנטנה היא פנתה אלי והישירה מבט אל תוך עיניי. הרגשתי אנרגיה חזקה עוד יותר של אהבה, כאילו היא שלחה לי אותה. אפילו כאותה גרסה מפותחת של עצמי הבנתי שמעולם לא חשתי כך בעבר. תחושת השלמות והאהבה התעצמה אקספוננציאלית. חשבתי לעצמי, וואו… האם ישנה עוד יותר אהבה מהאהבה שחוויתי רק לפני כמה רגעים? זו לא הייתה כלל אהבה רומנטית. זה היה דומה יותר לאנרגיה מחשמלת וממריצה והיא התעוררה מתוכי. ידעתי שהיא מאשרת לי כי ישנה אפילו עוד יותר אהבה לחוות בתוכי. ידעתי גם שהיא מפותחת יותר ממני. כשחשתי את החשמל בתוכי, הוא נשא בחובו את המסר להביט לעבר חלון המטבח ומיד נזכרתי בסיבה שהייתי שם.

הסתובבתי והתבוננתי אל חלון המטבח, שם ראיתי את עצמי מן ההווה שוטף כלים במטבח, שעות ספורות לפני שהתיישבתי על הספה לנוח. שלחתי חיוך מחצר הבית. הייתי כה מאוהב בו. ראיתי את הכנות שלו. ראיתי את המאבקים שלו. ראיתי את התשוקה שלו. ראיתי את האהבה שלו. ראיתי את מוחו הטרוד כמו תמיד בניסיון להוריד רעיונות לקרקע. בין שאר הדברים ראיתי גם חלק מעתידו. כמו הורה טוב הייתי גאה בו ולא היה בי דבר מלבד הערצה למי שהוא היה באותו רגע. בעודי חש את האנרגיה החזקה הזו מתגברת בתוכי מתוך ההתבוננות בו, שמתי לב כי הוא הפסיק לרגע לשטוף כלים והתבונן החוצה דרך החלון, סורק במבטו את החצר.

בעודי כעצמי מהעתיד, יכולתי לזכור את אותו הרגע של העצמי הזה מההווה. זכרתי כי באמת עצרתי והתבוננתי החוצה באותו רגע מפני שהרגשתי אהבה באזור החזה באופן ספונטני והייתה לי הרגשה שמישהו צופה בי או שיש מישהו שם בחוץ. זכרתי שכששטפתי כוס נשענתי לפנים בכדי לצמצם למעשה את השתקפות תאורת המטבח בחלון ונעצתי מבטי אל תוך החשיכה למשך מספר דקות בטרם שבתי לשארית הכלים בכיור. העצמי העתידי עשה לעצמי מההווה בדיוק מה שעשתה לי האישה הקורנת היפה כמה דקות קודם לכן. עכשיו אני מבין למה הייתה שם.

כמו ההתבוננות בילד בסצנה הקודמת, שוב האהבה שחש העצמי העתידי לעצמי מההווה חיברה איכשהו את עצמי לזה העתידי. העצמי העתידי שלי היה שם על מנת למשוך את עצמי מההווה לקראת אותו עתיד. ידעתי שהייתה זו אהבה שגרמה לחיבור להתאפשר. לגרסה המפותחת שלי הייתה תחושה חזקה של ידיעה. הפרדוקס הוא שכל אלה היו אני שחיים באותו זמן. לאמיתו של דבר ישנם אינסוף אני — לא רק זה מהעבר, זה מההווה וזה מהעתיד. ישנם כל כך הרבה עצמי אפשריים נוספים במרחבי האינסוף ואין רק אינסוף אחד, יש אינסופים רבים. והכול מתרחש בכאן ועכשיו הנצחי.

כשחזרתי למציאות המוחשית כפי שאנו מכירים אותה — על הספה, שהייתה חיוורת לעומת העולם בממד האחר שלפני רגע הייתי בתוכו, מחשבתי הראשונה הייתה — וואו! תפיסת המציאות שלי כה מוגבלת! החוויה הפנימית העשירה סיפקה רמת בהירות כזו והבנה כי האמונות שלי — מה חשבתי שאני יודע על החיים, על אלוהים, על עצמי, על הזמן, על המרחב ואפילו מה אפשרי לחוות בשדה האינסופי הזה — היו מוגבלות כל כך ועד לאותו רגע כלל לא הבנתי זאת. ידעתי שאני כמו פעוט עם מעט הבנה לגבי רוחב היריעה העצום של הדבר הזה שאנו קוראים לו מציאות. הבנתי ללא פחד או חרדה, מה כוונת הרעיון של ״הלא־נודע״ לראשונה בחיי. ידעתי שלא אהיה עוד אותו אדם שהייתי.

אני בטוח שאתם יכולים לדמיין שכשמשהו כזה מתרחש, הניסיון להסביר אותו לבני המשפחה או לחברים מרמז שאולי ישנו חוסר איזון כימי במוח. היססתי לשוחח עם אנשים על אשר אירע מכיוון שלא היו לי אפילו המילים לתאר את החוויה ולא רציתי לקלקל לי את האפשרות לפגוש זאת שוב. במשך חודשים הייתי מאוד עסוק בהרהורים על כל התהליך שחשבתי שייתכן כי יצר את החוויה. הפליא אותי גם רעיון הזמן ולא יכולתי להפסיק לחשוב עליו. מלבד השינוי בפרדיגמה לגבי נצחיותו של הרגע הזה, גיליתי דבר נוסף. הבנתי כי לאחר האירוע הטרנסצנדנטלי באותו לילה, כאשר חזרתי לעולם התלת־ממדי, החוויה כולה ארכה כ־10 דקות. אני חוויתי שני אירועים רחבי יריעה ונראה היה שזמן רב נדרש לחוויה כולה להתרקם לנגד עיניי. התרחבות הזמן הזו עוררה את סקרנותי אף יותר והפניתי עוד מהאנרגיה שלי לחקירה של מה שפגשתי. ברגע שהבנתי יותר קיוויתי כי אוכל לחולל את החוויה מחדש.

במשך ימים לאחר אותו לילה משמעותי היה לי חשמל במרכז החזה בדיוק כפי שחשתי כשאותה אישה קטנטנה ויפה הפעילה משהו בתוכי. חשבתי לעצמי שוב ושוב, כיצד ייתכן שהתחושה הזו עדיין שוכנת בתוכי אילולי אירע דבר אמיתי? כשהנחתי את תשומת ליבי על מרכז החזה שמתי לב כי התחושה מתעצמת. אפשר להבין מדוע לא עניינו אותי אינטראקציות חברתיות במשך התקופה הזו מכיוון שהאנשים והנסיבות בעולם החיצוני הסיחו אותי מהתחושה בעולמי הפנימי וההרגשה המיוחדת התעמעמה. בסופו של דבר עם הזמן, היא דעכה לחלוטין, אולם לא פסקתי מלחשוב על הרעיון שישנה תמיד עוד יותר אהבה לחוות ושהאנרגיה שאימצתי אל קרבי מאותם המרחבים עדיין חיה בתוכי. רציתי להפעיל אותה שוב אבל לא ידעתי כיצד.

במשך זמן רב, אפילו שניסיתי וניסיתי לחולל שוב את החוויה, כלום לא קרה. הבנתי בסופו של דבר כי הציפייה לאותה התוצאה בשילוב עם התסכול שנבע מהניסיון לכפות על האירוע להתרחש, הם הדרך הגרועה ביותר ליצור עוד חוויה מיסטית (או כל חוויה אחרת לצורך העניין). הלכתי לאיבוד בתוך האנליזה הפרטית שלי בניסיון להבין כיצד זה קרה ואיך אני יכול ליצור זאת שוב. החלטתי להוסיף מספר גישות חדשות. במקום לנסות ליצור שוב את החוויה מאותו ערב, החלטתי להתעורר מוקדם בבוקר ולתרגל מדיטציה. מאחר שרמות המלטונין בשיאן בין 01:00 ל־04:00 לפנות בוקר ומאחר שהמטבוליטים הכימיים המיסטיים של המלטונין הם המצע האחראי ליצירת חוויה צלולה, החלטתי לתרגל עבודה פנימית בכל בוקר ב־04:00.

לפני שאחלוק איתכם מה אירע בהמשך, אני רוצה לבקש מכם לזכור כי זו הייתה תקופה קשה באופן יוצא דופן בחיי. היה עלי להחליט האם שווה לי להמשיך וללמד. חוויתי כמות לא מבוטלת של כאוס בחיי לאחר שהופעתי בסרט הדוקומנטרי בליפ! — בשנת 2004. שקלתי להתרחק מהזירה הציבורית ולהיעלם לתוך חיים פשוטים יותר. היה נראה כל כך קל, פשוט להתרחק.

לחיות את גלגולי העבר ברגע הזה בהווה

בוקר אחד בערך שעה וחצי לאחר שהתחלתי את המדיטציה שלי בישיבה, סוף סוף נשכבתי. שמתי כמה כריות תחת ברכיי כדי שלא אירדם מהר מדי והרשיתי לעצמי לשהות בין ערות לשינה. בעודי שוכב הנחתי את תשומת ליבי במקום שבו שוכנת בלוטת האצטרובל בראשי. אולם הפעם במקום לנסות לגרום למשהו שיקרה, פשוט שחררתי שליטה ואמרתי לעצמי, מה שיקרה יקרה… כנראה שזו הייתה אמרת הקסם. כעת אני יודע מה הכוונה. נכנעתי, סרתי מן הדרך, שחררתי שליטה על תוצאה כלשהי ופשוט נפתחתי בפני האפשרות.

הדבר הבא שאירע הוא שחשתי את עצמי כאדם בעל גוף מוצק, באזור חם מאוד של העולם במיקום שנראה כמו מה שנקרא היום יוון או תורכיה. כסות הקרקע הייתה סלעית, האדמה יבשה, ומבני אבן כמו אלה מהתקופה היוונית־רומית היו מפוזרים בין אוהלי בד עזי צבע, קטנים ורבים. מעין חצאית מאריג גס ירדה מכתפיי לאזור ירכיי ועל מותניי חבל עבה ששימש כחגורה. נעלתי סנדלים שהיו רכוסים בחבלים אל שוקיי. היה לי שיער עבה ומתולתל וגופי היה חסון. כתפיי היו רחבות, זרועותיי ורגליי שריריות. הייתי פילוסוף ותלמיד ותיק של תנועה כריזמטית כלשהי.

הייתי העצמי בתוך אותה חוויה ובו בזמן העצמי הנוכחי שלי, מזמן הווה, המתבונן בעצמי שבאותו מרחב וזמן. שוב אזכיר כי הייתי מודע הרבה יותר מאשר בדרך כלל — הייתי על־מודע. כל חושיי היו חדים והייתי בנוכחות גדולה לכל המתרחש. יכולתי להריח את ריח גופי המוכר ויכולתי לטעום את המליחות של הזיעה הנוטפת מפני. אהבתי את טעמה. חשתי מקורקע בתוך הפיזיות והאון של גופי. הייתי מודע לכאב עמוק בכתפי הימנית אבל הוא לא דרש את מלוא תשומת ליבי. ראיתי כמה בהירים השמיים הכחולים וכמה עשיר הירוק של העצים וההרים, כאילו חייתי בתמונה בצבעים עזים. שמעתי שחפים במרחק וידעתי כי יש מקור מים גדול בקרבת מקום.

הייתי במסע עלייה לרגל שכלל מספר משימות. נדדתי ברחבי הארץ ולימדתי פילוסופיה שאותה למדתי ועל פיה חייתי כל חיי. הייתי תלמידו של מורה דגול שאותו אהבתי מעומק ליבי בזכות התמיכה, הסבלנות והחוכמה שהרעיף עלי במשך שנים רבות כל כך. זה היה הזמן שלי כעת לעבור חניכה ולהעביר את המסר לשינוי ליבה של התרבות ושל תודעתה. ידעתי שהמסר אותו אני מפיץ סותר את האמונות הקיימות של אותה העת, וכי השלטון והתנועות הדתיות של הזמנים ההם יקראו עלי תיגר.

המסר העיקרי של הפילוסופיה שלמדתי יכול היה לשחרר אנשים מחיים תחת כל סוג של מחויבות ״למשהו או למישהו״ מלבד הם עצמם. הוא גם יכול היה לעורר השראה באנשים לחיות על פי מקבץ עקרונות שיכול היה להעצים אותם לחיים עשירים יותר ומלאי משמעות. האידיאליזם הזה בער בי ופעלתי באופן יומיומי על מנת לחיות לפי הדוקטרינות הללו. כמובן שמסר כזה ייתר את הצורך בדתות ובתלות כלשהי בגופי שלטון והוא יכול היה לשחרר אנשים מכאבם וסבלם האישי.

הייתי בסיומו של נאום לקהל בכפר מאוכלס יחסית בעת שההתרחשות הזו התעוררה לחיים. הקהל החל להתפזר כאשר לפתע כמה גברים נעו במהירות דרך ההמון על מנת לעצור אותי. נלכדתי עוד בטרם ניסיתי בכלל להימלט. ידעתי כי הם תכננו היטב את המהלך. אם הם היו נעים בזמן הנאום שלי, הייתי מבחין בהם. הם תזמנו זאת באופן מושלם.

נכנעתי ללא התנגדות והם הובילו אותי לתא כליאה והותירו אותי שם לבד. נכלאתי מאחורי סורג ובריח בתוך קוביית אבן עם חרכים צרים במקום חלונות כשאני יודע מה צפוי לי. לא יכולתי לעשות דבר שיכין אותי לעתיד לקרות. לאחר יומיים לקחו אותי למרכז היישוב היכן שמאות אנשים נאספו — רבים מהם היו אותם אנשים שהקשיבו לנאום שלי רק כמה ימים קודם לכן. אולם בשלב הזה הם ציפו בקוצר רוח להזדמנות לצפות במשפט שלי ובעינויים שיבואו בעקבותיו.

הופשטתי מבגדיי עד לרצועת בד קטנה שכיסתה את מבושיי. כפתו אותי ללוח אבן אופקי ורחב בעל מסילות רחבות שסותתו בפינותיו, דרכן נמתחו חבלים. בקצה החבלים היו אזיקי מתכת ואלה הודקו על קרסוליי ומפרקי ידיי. ואז זה החל. אדם שעמד לשמאלי החל למשוך במנוף שהיטה את לוח האבן לפנים, ממצב אופקי למצב אנכי יותר. בעוד גוש האבן נע אל על, גפיי נמתחו על ידי החבלים שהתהדקו עוד יותר בכל ארבעת הכיוונים.

הכאב האמיתי החל כשהלוח הגיע לזווית של 45 מעלות. האדם שהיה כנראה השופט צעק אלי אם אני מתכוון להמשיך ללמד את הפילוסופיה שלי. לא הבטתי לעברו ולא השבתי. זה הספיק לו כדי להורות לאדם משמאלי למשוך שוב במנוף. בשלב מסוים התחלתי לשמוע קריעות ופצפוצים שהעידו כי חוליות מעמוד השדרה שלי החלו לזוז ממקומן. כעצמי המתבונן באותה סצינה, ראיתי את המבט על פניי בזמן שהכאב התעצם. זה היה כמו להתבונן במראה ולראות את עצמי — הייתי מודע באופן בהיר ביותר לכך שזה אני שם על לוח האבן.

אזיקי המתכת קרעו את העור שעל שורשי כפות ידיי וקרסוליי. המתכת החדה פצעה בשלב זה את בשרי. דיממתי. פרקתי את אחת מכתפי. נאנקתי וחרחרתי מכאב. גופי פרכס ורעד בעודי מנסה להתנגד לקריעת גפיי על ידי כיווץ והידוק שריריי. הרפייתם הייתה בלתי נסבלת עבורי. לפתע השופט שאג שוב כלפיי אם אני מתכוון להמשיך ללמד.

עברה בי מחשבה: אני אסכים להפסיק ללמד ואז כשיורידו אותי ממתקן העינויים הזה, אתחיל ללמד שוב. היה זה אך הגיוני כי זו התשובה הנכונה. השופט יהיה מרוצה ויעצור את הכאב (ואת מותי) ובכך יאפשר לי להמשיך במשימתי. בדממה נענעתי את ראשי באיטיות מצד לצד.

השופט לחץ עלי לומר את המילה לא, אך לא פציתי את פי. הוא החווה במהירות לאדם שעינה אותי למשוך במנוף פעם נוספת. הבטתי אל המענה שלי בעודו מפעיל את גלגלי השיניים וכוונתו הברורה הייתה לפגוע בי. הסתכלתי בפניו וכשנפגשו מבטינו, העצמי המתבונן זיהה מיד את האדם הזה בתור דמות מסוימת בחיי הנוכחיים כג׳ו דיספנזה: הוא היה אותו אדם בגוף אחר. משהו התחוור לי בעת שצפיתי בסצנה. הבנתי שאותו אדם מענה עדיין מענה אחרים — אף אותי — בגלגולי הנוכחי והבנתי את תפקידו בחיי. זו הייתה תחושה מוכרת באופן מוזר של ידיעה וכל הדבר הפך הגיוני מאוד.

בעת שלוח האבן נע במהירות למצב אנכי, הגב התחתון שלי פצפץ והתחלתי לאבד שליטה על גופי. הרגע הזה שבר אותי. בכיתי כשכאב מעוור מפלח את גופי. עצבות עמוקה השתלטה על כל הווייתי. מיד עם שחרור משקל האבן היא שבה במהירות למצבה האופקי מפאת משקלה. שכבתי שם שותק ורועד ללא שליטה. לאחר מכן גררו אותי בחזרה לתא הכלא הקטן, שם שכבתי בפינה. במשך שלושה ימים לא יכולתי להשתחרר מההבזקים של העינוי שלי.

חשתי כה מושפל עד שלא יכולתי לנאום בציבור שוב. עצם המחשבה לחזור ולעסוק בכך הפכה לי את הקרביים, כך שפשוט הפסקתי לחשוב על זה. לילה אחד הם שחררו אותי ומבלי שיבחינו בי, שפוף ומלא בושה, נעלמתי. לא יכולתי להביט לאנשים בעיניים שוב. הרגשתי שנכשלתי במשימתי. ביליתי את שארית חיי במערה ליד הים, ניזון מדגים שדגתי וחי בדממה סגפנית.

לנוכח מצוקתו של האיש המסכן ובחירתו להיעלם מעין הציבור, הבנתי כי המסר מופנה אלי. ידעתי כי בחיי הנוכחיים איני יכול להיעלם ולהתחבא מהעולם שוב ושהנשמה שלי רצתה שאבין שאני חייב להמשיך בעבודתי. הייתי צריך להיענות לאתגר ולעמוד מאחורי המסרים שלי ולעולם לא לסגת עוד אל מול הביקורת. הבנתי גם כי לא נכשלתי כלל — עשיתי את הטוב ביותר שיכולתי. ידעתי כי הפילוסוף הצעיר ההוא עדיין חי בכאן ועכשיו הנצחי כאינסוף אפשרויות שהן אני ושאני יכול לשנות את עתידי ואת עתידו על ידי כך שלא אפחד עוד אף פעם לחיות עבור האמת במקום למות עבורה.

לכל אחד מאיתנו יש כמות עצומה של גלגולים הקיימים בכאן ועכשיו הנצחי וכולם ממתינים להתגלות. כאשר המסתורין של העצמי נגלה בפנינו אנחנו יכולים להתעורר אל ההבנה שאיננו ישויות ליניאריות החיות חיים ליניאריים אלא ישויות רב־ממדיות החיות חיים רב־ממדיים. היופי מאחורי אינסוף ההיתכנויות הממתינות לנו, הוא בכך שהדרך היחידה שבה אנחנו יכולים לשנות את העתידים הללו היא על ידי שינוי העצמי ברגע הזה האינסופי.