פרק 1
בעתיד יזכור הארי טרומן את 12 באפריל בתור היום שבו "כל משקלם של הירח והכוכבים נחת על כתפיי". הוא ייזכר בשיחת הטלפון שהתחילה את הכול, ובנסיעה לבית הלבן בגשם. הוא ייזכר שעמד בחדר הקבינט והרגיש לגמרי לבדו, מוקף בגברים בעלי כוח יוצא דופן שפניהם מוצפים דמעות. הוא ייזכר כיצד דקלום השבועה הנשיאותית בת 35 המילים — שהניעה "העברת כוח ... שאין כמותו בהיסטוריה", במילותיו שלו — ארך בקושי דקה.
אולם בפתח היום ההוא לא היה שום רמז לכך שאירועי 12 באפריל יזעזעו את העולם. הוא נפתח כיום רגיל, אם היה כזה דבר בעיר הבירה של ארצות הברית במהלך השנה הרביעית המלאה של מעורבותה במלחמת העולם.
טרומן התעורר ביומו ה־82 בתור סגן הנשיא בדירתו בקומה השנייה בשדרות קונטיקט 4701. הוא היה אדם שדבק בשגרה מדוקדקת, שראשיתה בזריחה. חברו ועוזרו הצבאי הארי ווהן אהב להתבדח שטרומן לא מתעורר עם שחר, "הוא האיש שמעורר את השחר". טרומן בילה חלק ניכר מארבע השנים הקודמות כשהוא עובר מחדר מלון לחדר מלון, מקרון רכבת לקרון רכבת, ורבים היו הלילות הבודדים בוושינגטון. הוא היה אדם שסבל מאוד מבדידות, ולכן הוקיר את הימים שהתעורר בהם כשאשתו לצידו (הם ישנו במיטות נפרדות, כפי שהיה נהוג אז), ובתו בחדר הסמוך.
כאן היה הסלון שלו, עם הכיסא המוכר שלו בפינה ליד הפסנתר שלו, הפטיפון שלו והתקליטים האהובים עליו ("מוצרט, בטהובן, באך, מנדלסון ... הרמוניות יפהפיות שגורמות לך לאהוב אותם", כפי שתיאר את המוזיקה הזו). כאן היו מנורת הקריאה שלו ומדף הספרים הגדוש בספרים החביבים עליו ביותר — ביוגרפיה של גיבורו אנדרו ג'קסון מאת מרקיז ג'יימס ומחקר העולם העתיק בספר "חיי אישים" של פּלוּטַרְכּוּס, בין השאר. במטבח הקטן, קירות לבנים חשופים הקיפו דלת אחורית, שגברת טרומן תלתה את סינרה על הוו שנקבע בה.
דמי השכירות על דירת חמשת החדרים של בני הזוג טרומן היו 120 דולר לחודש. הארי ואשתו זה 25 שנה, אליזבת "בס" ואלאס, חלקו חדר שינה אחד, ובתם היחידה, מרגרט בת ה־21, חלקה את החדר האחר עם אִמה של בס, גברת מדג' ואלאס, שמעולם לא חיבבה במיוחד את הארי. בעיר העמוסה הון מהחוף המזרחי והמלאה בחליפות פסים, אורחיהם של הטרומנים הבינו במהירות שהמשפחה הייתה דלת אמצעים. העיתונות הדפיסה כותרות צבעוניות על כך שבס טרומן לא העסיקה עוזרת; אשתו של סגן הנשיא בישלה וכיבסה בעצמה (בחשבון הבנק של בני הזוג טרומן היו 4,251.12 דולר ביום הזה, אבל הם חבו יותר מ־3,000 דולר לבנק הלאומי המילטון בוושינגטון, כתשלום על הלוואה).
טרומן בחר בחליפה אפורה בעלת רכיסה כפולה ודשים רחבים, בחולצה לבנה, בעניבת פרפר כהה ומנוקדת, ובממחטת כיס שקופלה כך ששלוש פינות הציצו החוצה בקצוות מגוהצים ומושלמים. הוא לא היה מודע לחשיבות החלטות הלבוש שלו ביום הזה, ולכך שצלמים ילכדו אותו בבגדים האלה ברגע החשוב ביותר בחייו. הוא אהב הליכות בוקר — 120 צעדים בדקה, "מהירות צעידה צבאית רגילה", כדבריו, כל צעד כמו פטיש שמכה במסמר. הוא היה סגן הנשיא הראשון שהוקצה לו צוות אבטחה של השירות החשאי. "היית צריך לקום מוקדם", נזכר איש השירות החשאי שצוות אליו, "כי הוא יצא בשש או שש ורבע". הבוקר הזה היה לח וערפילי, ומד החום הגיע ל־30.5 מעלות. טרומן הגיע לבגרות הרבה לפני שמנוע המכונית הראשון ניפץ את הדממה של מישורי המערב התיכון, והמודרניות שראו עיניו במהלך טיולי הבוקר שלו לא חדלה מעולם לרתק אותו.
"תראה את הדבר הזה ממריא!", צעק פעם בעודו הולך בוושינגטון מיד אחרי הזריחה, והצביע על מטוס שואג מעליו. "זה אחד מהניסים של העידן שלנו, איך דבר גדול וכבד כזה מתרומם מהקרקע ... אני בקושי מצליח להאמין למראה עיניי". אשתו הכינה לו ארוחת בוקר ברוב הבקרים (הוא אהב טוסט ובייקון, לפעמים ביצה, מדי פעם לצד שוט רפואי של בורבון, וקפה רק לעיתים רחוקות). אחר כך יצא למכונית המרקורי הממשלתית השחורה שהמתינה לו בקדמת הבניין, ושם חיכו הנהג שלו, טום הארטי, ואיש השירות החשאי. כבכל יום עברה המכונית באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, וטרומן הוריד שם את בתו שנסעה איתו. מרגרט — שהוא כינה מרגי — הייתה בשנה השלישית של לימודי התואר שלה בהיסטוריה, אף שכמו אביה, תשוקתה הגדולה הייתה למוזיקה. בבוקר הזה היא הייתה מתוחה, שכן ציפתה לה בחינה בתולדות הפילוסופיה (היא תקבל 85). אחר כך נסע הנהג של טרומן אל בניין משרדי הסנאט, שנמתח בלובן מלכותי לאורך שדרות החוקה, מעט מצפון לקפיטול.
טרומן התהלך בשמחה במסדרונות בניין משרדי הסנאט זה עשור כמעט. סמלי הכוח הבולטים של הבניין היו מחזה יומיום בעיניו: הרוטונדה הקורינתית, מדרגות השיש הכפולות שהובילו לאולם הסיעה, ששנים קודם לכן נערכו בו הדיונים על טביעת הטיטניק. תיירים הגיעו מכל עבר כדי לטייל במסדרונות הבניין ולטעום בקפטריה את מרק השעועית המפורסם, שעמד במוניטין שלו.
בקומה השנייה, השלט על דלתה של לשכה 240 קיבל את פניו של טרומן בכל בוקר: סגן הנשיא.
***
"נהגתי להגיע למשרד בשעה שבע", כתב טרומן על השגרה שלו רק יום אחד קודם לכן, ב־11 באפריל. "אבל כיום אני צריך לקחת את מרגרט ללימודים בכל בוקר, ואני לא יכול להגיע לכאן לפני 8:30 ... ואז אני כבר צריך לקיים פגישות עם אנשים בזה אחר זה מהר ככל האפשר, בלי שייראה שאני ממהר". תמיד היו גם "סקרנים" שביקשו "לראות איך נראה סגן נשיא והאם הוא הולך ומדבר ויש לו שיניים".
צוותו של סגן הנשיא כלל ארבע קצרניות ומזכירה אחת, רית'ל אוֹדָם, שהייתה בכוננות בבוקר 12 באפריל. טרומן הכתיב מכתב לגיסתו מיי ואלאס בדבר הכלב שלה. "אני מתאר לעצמי שספוט משמין עוד ועוד. אני עצמי עליתי ארבעה קילו". מכתב אחר ענה לחבר ותיק, ג'יימס פֵּנְדֵרְגַסְט בקנזס־סיטי, שביקש עזרה בעניין קטן שקשור למועצה לייצור מלחמתי. "הם חבורה עקשנית", הכתיב טרומן. "מיד נראה מה אנחנו יכולים לעשות" (המכתב הזה לא יישלח בדואר עד למחרת בבוקר, וטרומן יכתוב בכתב יד בתחתיתו: "מאז שזה הוכתב, אני נשיא ארצות הברית ... התפלל למעני בכל כוחך").
טרומן לא התרגל לעובדה שכסגן הנשיא לא היה לו כמעט מה לעשות, וכל השפעה שניסה להפעיל בוושינגטון אפשרה התקפות פוליטיות נגדו. הוא כיהן במשרת נבחרי הציבור השנייה ברמתה בממשל, ובכל זאת תפקידו הרשמי היחיד היה לכהן כנשיא הסנאט. הוא היה אמור לפקח על ההליכים באולם הסנאט בקפיטול; תפקידו החשוב ביותר ברוב הימים היה להכות בפטיש כדי לסמן שהגיע הזמן להפסקה. במקרה הנדיר שההצבעה בסנאט מסתיימת בתיקו בנושא כזה או אחר, סגן הנשיא מטיל את ההצבעה המכרעת. לטרומן זה קרה פעם אחת בלבד, יומיים לפני כן. הוא הצביע נגד תיקון להצעת חוק "בלהיטות הנמרצת של מי שמשועמם עד מוות", נזכר אחד הכתבים שנכחו באולם. נהוג שסנאטור ממלא את מקומו של סגן הנשיא על הקתדרה בקדמת האולם, כך שלא הייתה דחיפות שטרומן יגיע בשעה מסוימת.
חבר צבאי ותיק של טרומן — אדי מֵקִים, סוכן ביטוח מאומהה בנברסקה — הופיע הבוקר במשרדו של סגן הנשיא. מקים היה בעיר לצורכי עסקים והתארח במלון סטטלר. טרומן לקח אותו לארוחת צהריים סביב חצות היום במשרדו של מזכיר הסנאט, לסלי בִּיפְל מפיגוט הקטנה בארקנסו. משרדו של ביפל נקרא בחיבה "בית המרזח של ביפל": הבר היה מצויד היטב, והתפריט כלל תמיד את רכילות הקונגרס. לאחר מכן רקמו טרומן ומקים תוכנית לערב.
"אתה לא חושב שאנחנו חייבים לשחק משחק קטן הלילה?", שאל טרומן, בהתייחס לבילוי האהוב עליו, פוקר.
"כן, אני חושב שכן. איפה אתה רוצה לשחק?"
טרומן הציע את המלון של מקים. סטטלר הייתה אחת מרשתות המלונאות הראשונות, והראשונה שהתהדרה בשירותים בכל חדר. טרומן שרבט רשימה של שחקנים שרצה שמקים ילקט. השיחה, כפי שזכר אותה מקים:
"איך אספקת הוויסקי שלך?", שאל סגן הנשיא.
"בלתי קיימת", השיב מקים.
"יש לי ויסקי חדש במשרד, בבניין המשרדים של הסנאט", אמר טרומן. "לך לשם ותביא מה שאתה חושב שנצטרך".
סגן הנשיא הסתובב ופנה לאולם הסנאט, להופעתו שם אחר הצהריים. מקים יצא לאסוף את המשקאות ולהכין את המשחק — שלא יתקיים לעולם.
***
ברחבי העולם אירעו התפתחויות יוצאות דופן ב־12 באפריל. הארמיה האמריקנית התשיעית הגיעה לנהר האלבה בחזית המערבית, תשעים קילומטרים מברלין. כפי שבעלות הברית יגלו במהרה, האלבה עוד ימלא תפקיד מוזר וחשוב בעיצוב עתידה של אירופה. הכוחות הסובייטיים כיתרו את הנאצים בווינה וסגרו על ברלין ממזרח. קריאה פשוטה של עיתון הבוקר נתנה לאמריקנים מידע שדי בו להבהיר שגרמניה הנאצית קרובה להתמוטטות. צבאות הכיבוש של בעלות הברית גילו תגליות מזעזעות כשצעדו לעבר הבונקר של היטלר בברלין.
130 קילומטרים מצפון־מזרח לפרנקפורט בבוקר 12 באפריל, המפקד העליון של חיל המשלוח של בעלות הברית, גנרל דווייט אייזנהאואר, צעד דרך שערי מחנה המוות אוהרדרוף, וחזה לראשונה בזוועות הפתרון הסופי הנאצי. כשהגנרלים ג'ורג' פָּאטוֹן ועומָר בְּרַדְלִי לצידו ועשרות שוטרים צבאיים, קציני צבא וחיילי רגלים משתרכים מאחוריו, אייזנהאואר קלט הכול — מראותיהם וריחותיהם של המוות והעינויים תקפו את חושיו.
מחנה אוהרדרוף השתרע על פני הנוף השטוח תחת שמיים אפורים כברזל. צריפים גולמיים מעץ עמדו ממש בגבולות המחנה, שסומנו בגדרות תיל ובמגדלי שמירה. זה היה מחנה הריכוז הראשון ששוחרר בידי בעלות הברית כשעדיין חיו בו אסירים. כמו אינספור אמריקנים אחרים, אייזנהאואר קרא על מחנות המוות האלה; כעת הגנרל ראה את הזוועות במו עיניו. הוא חש ש"חובתו" לחזות ב"כל פינה ופינה" של המחנה.
בחצר המרכזית של המחנה, עשרות גופות נחו היכן שהוצאו להורג ביריות פחות משבועיים קודם לכן. הנאצים עשו את המלאכה הזאת כשברחו מאוהרדרוף. כפי שנודע לאחר מכן לאייזנהאואר, כ־12 אלף אסירים מאוהרדרוף נאלצו לצעוד בצעדת מוות לבוכנוואלד, כשבעים קילומטרים משם, בשעה שכוחות בעלות הברית התקרבו והלכו. בחלק אחד של המחנה ראה אייזנהאואר קרמטוריום מאולתר וערמות של שרידים חרוכים. אסירים חיים שהיה להם די כוח לזוז הדגימו למען הגנרל הטקסני בן ה־54 כיצד עונו בידי הנאצים. אחרים בהו באייזנהאואר בדממה, מותשים מכדי להניד שריר בפניהם. החוויה, כפי שייזכר הגנרל לאחר מכן, חיזקה את תחושת הצדק שהייתה הכוח המניע שלו במלאכתו.
אחרי ביקורו של אייזנהאואר התכנסו הוא וחבריו הגנרלים במפקדת השדה הסמוכה של פאטון. אייזנהאואר שלח מברק לראש מטה הצבא בפנטגון, גנרל ג'ורג' קטלט מרשל.
"את הדברים שראיתי אי אפשר לתאר", כתב ב־12 באפריל. "הראיות החזותיות והעדויות המילוליות לרעב, לאכזריות ולחייתיות היו מכריעות עד כדי כך שעוררו בי בחילה".
הוא דחק בוושינגטון לארגן קבוצת עיתונאים אמריקנים שיגיעו לאירופה כדי להתחיל לתעד את הזוועות תכף ומיד. עדיין היו שטענו כי "הסיפורים על האכזריות הנאצית היו תעמולה בלבד", אמר אייזנהאואר. "הרגשתי שיש להציב את הראיות מיד בפני הציבור האמריקני והבריטי בדרך שלא תשאיר מקום לוויכוח ציני".
במזרח הרחוק השתוללה המלחמה על אוקינאווה — אטול באוקיינוס השקט ששטחו פחות ממחצית שטחה של רוד איילנד. עשרות אלפי חיילים אמריקנים נחתו שם 11 יום קודם לכן, בחג הפסחא, 1 באפריל. לאורך הקרב יתייצבו כ־541 אלף חיילים מהארמיה העשירית של ארצות הברית מול הארמיה ה־32 היפנית, ובה 110 אלף איש. במבט היסטורי, אוקינאווה תיזכר כמערבולת הקרבות האנושית האדירה האחרונה מסוגה בעולם. הוושינגטון פוסט דיווח באותו הבוקר, 12 באפריל, על "לחימה קרקעית זועמת ... הלוהטת ביותר מכל הקרבות בחזית האוקיינוס השקט".
במפקדת פיקוד המפציצים ה־21 באי גואם בדרום האוקיינוס השקט, מייג'ור גנרל קרטיס לה־מיי התכונן לשלח כוח של מטוסי בי־29 מעל יפן, כדי להכות בליבה של טוקיו בפצצות תבערה. בלילה הקודם (11 באפריל בוושינגטון, 12 באפריל בדרום האוקיינוס השקט), כוח 63 של לה־מיי השמיד את מפעל המטוסים נקג'ימה בטוקיו. לפי הדיווח הרשמי של לה־מיי: "שטח הגג הכולל שניזוק או נהרס הסתכם בכ־82,390 מטר רבוע. או 48.2 אחוזים משטח הגג הכולל". הכוח הזה השתמש בפצצות קונבנציונליות, אולם הכוח של 13 באפריל (12 באפריל בוושינגטון) ישתמש בחומרי תבערה — פצצות אש.
לה־מיי התגלה לאחרונה בתור האיש השנוי במחלוקת יותר מכול בצבא האמריקני, בשל מסעות ההפצצה שלו במרס 1945 — הרס המרחב העירוני ביפן באמצעות פצצות שפלטו יריעות של אש שאין לשככה. הוא נודע בשליחת אנשיו למשימות שנראו בלתי אפשריות. "דעתי לגבי מה שייתכן", כתב לאחר מעשה, "לפעמים לא עלתה בקנה אחד עם דעותיהם של אחרים". מטוסי הבי־29 "סופרפורטרס" שלו — 327 מפציצים בעלי ארבעה מנועים, עמוסי פצצות תבערה — ימריאו סביב השעה 18:00, שעון גואם. בזמן שהארי טרומן עסק בענייניו ב־12 באפריל, קרטיס לה־מיי התכונן לשרוף עד היסוד קילומטרים שלמים מטוקיו.
***
בוושינגטון הבירה בבוקר 12 באפריל, צבאות של עובדים הילכו במשרדיהם של אינספור מבנים פדרליים, ונלחמו במלחמותיהם הפרטיות. הייתה זו "ארץ הפלאות של וושינגטון", עיר משגשגת בעת מלחמה, שהיה קל למצוא בה משרות ובלתי אפשרי כמעט למצוא בה דירות.
העיר השתנתה מאוד בשנות המלחמה. יותר מ־280 אלף אמריקנים עברו למחוז קולומביה בחיפוש אחר עבודה. יותר ממחציתם היו נשים שצדו משרות פקידוּת והקלדה, תמורת משכורות גבוהות לאין שיעור משהיו משתכרות בערים מרוחקות במדינות כמו טקסס וקליפורניה. בשנה אחת במהלך המלחמה הוקמו בבירה 27 בנייני משרדים חדשים. הממשלה הפדרלית העסיקה 3.4 מיליון אזרחים, והיו די ועדות וארגונים למלא 17 עמודים באותיות קטנות במדריך הקונגרס. וושינגטון הייתה עיר של טירוף בירוקרטי, שאפתנות אכזרית ופטריוטיות מוכחת, עיר שנמתחה עד קצה גבול היכולת — עמוסה מדי, צפופה מדי, עייפה מדי, טעונה בגזענות.
"אם אתה רוצה חבר בוושינגטון", אמר פעם הארי טרומן, "קנה כלב".
העיר נראתה אחרת מבירות האומות האחרות המעורבות במלחמה, מלונדון דרך ברלין ועד טוקיו. וושינגטון לא הופצצה. לא היו בה צלקות מלחמה, למעט פניהם העייפות של גברים ונשים שאיבדו בנים ובעלים, והחיילים הפצועים שהתקשו להתנייד בכיסאות גלגלים ועל קביים.
וושינגטון הייתה מטרופולין אמריקני מיוחד במינו, משום שהיא הומצאה על הנייר עוד לפני שהלבנה הראשונה שלה הונחה. האבות המייסדים כתבו בסעיף 8 של הפרק הראשון של החוקה האמריקנית ש"מחוז (ששטחו לא יעלה על 25 קילומטרים רבועים) ... יהפוך למושב הממשלה של ארצות הברית". "העיר הפדרלית" קמה מגדותיו הכפריות של נהר הפוטומק מאז ימי ממשלו של ג'ורג' וושינגטון, ובנייניה נועדו להקרין את כל פארה של רומא העתיקה (בניין בית המשפט העליון, בניין הקפיטול), אך נעדרה מהם למעשה כל היסטוריה עתיקה.
"היא שופעת מתחזים", כתב על העיר מזכיר העיתונות של הבית הלבן ג'ונתן דניאלס. "יש שליחים כושים, פוליטיקאים אירים, עורכי דין יהודים, דמגוגים שנדמים לעיתים למדינאים ומדינאים שמתנהגים תכופות כדמגוגים ... התסכול לרוב נורמלי. השאפתנות היא התקן. הקנאה יכולה להיות ממארת בעיר שכל תושביה יכולים לדעת את שכרם של כל האחרים".
דבר לא סימל את הטירוף במלאכת הממשלה הפדרלית בעת המלחמה יותר מהפנטגון החדש, בניין המשרדים הגדול ביותר עלי אדמות, הממוקם בגדת הפוטומק האחרת, מנגד לבית הלבן, ליד בית הקברות הלאומי ארלינגטון. בנייתו הושלמה בשנת 1942 והוא התנשא לגובה חמש קומות, עם 604 אלף מ"ר של משרדים, חלל גדול דיו להעסקת צבא אנשי תחזוקה שיבריקו את הרצפות במשך השנה כולה. אך הסמל הגדול ביותר של וושינגטון היה מזמן נשיאה הנוכחי — הראשון שכיהן "ארבע כהונות". כפי שניסח זאת העיתונאי הוושינגטוני וילארד מונרו קִיפְּלִינְגֶר: "מעולם לא הכרתי נשיא שהייתה לו נוכחות חובקת כול כפי שהייתה לרוזוולט הזה".
***
כמו רוב האמריקנים, הארי טרומן הוכה בתימהון מנסיקתו למקום השני בממשל רוזוולט. רוב האמריקנים ידעו מעט מאוד על סגן הנשיא. מי שכן ידעו כמה דברים הריחו ריח חזק של מיתולוגיה אמריקנית. טרומן הגיע לוושינגטון לראשונה בנסיבות מפוקפקות ב־1934, כשנבחר לסנאט האמריקני הודות לתמיכת המנגנון הפוליטי המושחת בקנזס־סיטי. הוא היה סנאטור אלמוני בדרך כלל עד שפרץ לזירה הלאומית בהפתעה מוחלטת — לאמריקה ולעצמו — פחות משנה קודם לכן, בוועידה הדמוקרטית הלאומית בשיקגו ב־1944. שם הוא נבחר למועמד מטעם הדמוקרטים לסגן הנשיא, לצד רוזוולט, נגד תומס דְיוּאִי מניו־יורק וג'ון ויליאם בְּרִיקֶר מאוהיו.
אפילו הפוליטיקאים המקושרים ביותר לא הצליחו להסכים לגבי הסיבות לכך. כדברי מזכיר הוועדה הדמוקרטית הלאומית ג'ורג' אָלֶן, ממארגני הכינוס בשיקגו: "זהו אחד מפרקי ההיסטוריה האמריקנית שיבלבלו את חוקרי העתיד, מכיוון שאין שני תיאורים שלו שתואמים לחלוטין וחלקם משתנים מאוד".
לפי סקר לאומי שפורסם ממש בראשיתה של ועידת שיקגו ביולי 1944, רק 2 אחוזים ממצביעי הדמוקרטים קיוו שטרומן יהיה המועמד לסגן הנשיא לצד רוזוולט, ושמותיהם של חמישה מועמדים אחרים היו לפניו ברשימה. זמן מה לפני שטרומן נבחר אמר רוזוולט על הסנאטור ממיזורי: "אני בקושי מכיר את טרומן".
"לא ידעתי עליו כמעט כלום", אמר אדמירל ויליאם לֵייהִי, ראש הסגל של רוזוולט, על טרומן. אפילו בשיא מסע הבחירות של 1944, כשהמועמד לסגן הנשיא סייר ברחבי האומה ונשא נאומים למען רוזוולט, דיווח הוושינגטון פוסט ש"טרומן עדיין בלתי מוכר למיליונים, למרות רעש וצלצולים". רק 55 אחוזים מהאמריקנים, לפי סקר לאומי, היו יכולים לנקוב בשם המועמד שהתמודד לצד רוזוולט.
דרך שפע הסיקור העיתונאי שהופיע במהלך מסע הבחירות, למדו האמריקנים ב־1944 שטרומן בילה חלק ניכר מחייו בתור חקלאי אלמוני, שהייתה בבעלותו חנות בקנזס־סיטי שהוא מכר בה כובעים וגרביים ללקוחות אמידים עד שהעסק נסגר, ושנדרשו לו שנים כדי להתאושש מהתביעות המשפטיות שנבעו מפשיטת הרגל. הוא שירת בתור מפקד על כוחות באירופה במהלך מלחמת העולם הראשונה. האות המסמנת את שמו השני — ס' — לא ציינה דבר, ממש כך. כשנולד במיזורי הכפרית לא הצליחו הוריו להסכים על שמו האמצעי, והכריעו רק שעליו להתחיל בס' (במחווה לשמותיהם של סביו משני הצדדים, שהתחילו באותה האות). האמריקנים גם הכירו היטב את הסיפור על הפטרון הפוליטי של הארי טרומן — "הבוס" טום פנדרגסט, האחראי על כניסתו של טרומן לפוליטיקה הלאומית — שנכלא, וריצה כעת תקופת מאסר בבית הסוהר הפדרלי הידוע לשמצה בליבנוורת' בקנזס בעוון הונאה.
לטרומן הייתה השפעה מעטה בבחירות 1944. "בפוליטיקה האמריקנית אין דבר חשוב פחות מסגן הנשיא למעט המועמד לסגן הנשיא", ציין ג'ורג' אלן, שחיבר רבים מנאומי מסע הבחירות של טרומן. "הוא לא היה חשוב לאיש". במוקד מערכת הבחירות התנשאה דמותו של פרנקלין רוזוולט, והוא ניצח את תומס דיואי הרפובליקני וזכה בקדנציה רביעית חסרת תקדים. וכך הפך הארי טרומן לסגן הנשיא.
התפקיד היה "בית קברות של פוליטיקאים", בעגה של וושינגטון, והגברים שהחזיקו בו בזו לו באופן מסורתי. סגן הנשיא שקדם לטרומן, הנרי ואלאס, התרברב שמעולם לא היה לו זמן רב כל כך לשפר את כישורי הטניס שלו. "לסגן הנשיא אין הרבה מה לעשות", אמר טרומן, והתייחס לעצמו כאל "סריס פוליטי". כשנשאל מה יעשה ב"זמנו הפנוי", ענה: "אלמד היסטוריה".
אבל הוא עשה יותר מזה. כדי להעסיק את עצמו הוא השתתף במשחקי ספורט, במסיבות תה ובנשפים. כשרוקי גְרָצִיאָנוֹ מוטט את בילי אַרְנוֹלְד מפילדלפיה בסיבוב השלישי במדיסון סקוור גארדן, טרומן ישב בשורה הראשונה מול זירת האגרוף. במסיבה של מועדון העיתונאים הלאומי בוושינגטון, סגן הנשיא עינג את האורחים בנגינה בפסנתר, בשעה שהכוכבת ההוליוודית התורנית, לורן בָּאקוֹל, ישבה על הפסנתר והביטה בסגן הנשיא במבט רמזני ביותר. חייל שעמד סמוך אליהם לא האמין למראה עיניו, ומלמל: "הכול יכול לקרות במדינה הזאת!"
רק המקורבים ביותר לסגן הנשיא ידעו שטרומן סבל מחרדה חריפה. הוא לא הצליח לפרוץ לתוך חוג היועצים המהימנים הקרובים לרוזוולט, ולמעשה לא ידע דבר כמעט על המתרחש בחדר הסגלגל. במהלך 82 ימיו כסגן הנשיא עד 12 באפריל 1945, טרומן ביקר רק פעמיים אצל הנשיא בעניינים רשמיים. הוא נבהל ממה שראה. לפי חרושת השמועות בוושינגטון, רוזוולט סבל משבץ מוחי, מהתקף לב, מסרטן הערמונית, מהתמוטטות עצבים — הסיפור השתנה מדי יום. טרומן בקושי ראה את הנשיא, אבל ממה שראה הבין שהשמועות על בריאותו המעורערת של רוזוולט היו מבוססות. כשכתב אחד הזכיר לטרומן שרק פעימת לב אחת מפרידה בינו ובין הבית הלבן, הוא התפתל ואמר, "אל תגיד את זה. אני לא מרשה לעצמי לחשוב על כך".
יום אחד, זמן מה לאחר השבעתו לסגן הנשיא בינואר 1945, הגיע טרומן לבית הלבן כדי לשתות תה, והביא איתו את חברו אדי מקים. בדרך החוצה עצר מקים את טרומן בשער הבית הלבן. "אמרתי לו להסתובב ולהסתכל על המקום הזה", נזכר מקים. "כאן הוא עמד לגור".
טרומן בהה בבניין המפואר. במקום הזה הופעלה העוצמה העולמית בתמציתה. "אני חושש שאתה צודק, אדי", הוא הגיב. "וזה מפחיד אותי ברמה שאני לא יכול לתאר".
"הוא ידע ... שיהיה נשיא לפני תום הקדנציה", נזכר איש סודו והיועץ הפוליטי הארי איזלי. "הוא אמר שיצטרך להישען על חבריו ... הוא ידע שהוא עומד להיות נשיא ארצות הברית, ואני חושב שזה פשוט נטע בו פחד מוות. אני חושב שזה הפחיד אותו, אפילו המחשבה על כך".
***
סביב שלוש אחר הצהריים ב־12 באפריל נכנס טרומן לאולם הסנאט. מאז 1859 התאספו סנאטורים בהיכל הזה כדי לדון במדיניות שעיצבה את החוק האמריקני. קורות פלדה מכוערות הוצבו ארבע שנים קודם לכן כדי להחזיק פיסות תקרה סדוקה, ובשל מצב החירום המלחמתי הן עדיין היו שם. באולם היו 96 שולחנות ל־96 סנאטורים, שניים מכל אחת מ־48 המדינות, כולם פונים לקתדרה שישב בה נשיא הסנאט (סגן הנשיא). הסנאטור הטרי לוורט סַלְטוֹנְסְטָל ממסצ'וסטס ישב במקומו של טרומן על הקתדרה.
אחד הכתבים שהיו שם אחר הצהריים צפה בטרומן בכניסתו: "ראינו את הארי טרומן נכנס, חוצה לצד הרפובליקני ופותח במפגש ידידותי במובהק עם אלכסנדר וַיילִי [סנאטור מוויסקונסין] וקן וִירִי [נברסקה]. צפינו בו לרגע, נהנים כמו תמיד מההנאה שלו מאנשים אחרים, ושלהם ממנו ... טרומן הוא בחור טוב, יושב בראש כמעין איש עסקים דק גזרה, יעיל וחריף, וכך בדיוק הוא נראה, בהופעתו המסודרת, עם משקפיו כבדות העדשות וחיוכו המהיר והטוב".
הסנאט עסק בוויכוח על הסכם מים עם מקסיקו. הסנאטור ויילי נטל את רשות הדיבור. "אני מהסס מעט לדבר בעניין האמנה עכשיו בפני הסנאט", אמר, ואז פצח במבול אינסופי של מילים, שנסחפו לתוך ענן הטבק שריחף מעל הלשכה והיו רלוונטיות כמו האפר במאפרות. ביושבו על הבמה, טרומן ניצל את הזמן כדי לכתוב מכתב לאִמו ולאחותו.
"אמא ומרי היקרים", הוא פתח, "אני מנסה לכתוב לכן היום מכתב משולחנו של נשיא הסנאט, בשעה שסנאטור סוער מוויסקונסין נואם על נושא שאינו מכיר בשום אופן ... היה לנו שבוע של מזג אוויר יפה אבל היום גשום וערפילי".
העיתונאי אלן דְרוֹרִי, כתב הסנאט של סוכנות העיתונות המאוחדת, ישב בגלריית העיתונאים של הסנאט והתבונן. הוא רכן אל עמיתו טוני וָאקָארוֹ, שמילא את אותו התפקיד בסוכנות הידיעות אסושיאייטיד פרס. "אתה יודע", אמר דרורי, "טרומן הזה הוא איש מעולה לרוזוולט בכל הקשור להתמודדות עם הסנאט, אם רק ישתמש בו".
"אבל הוא לא משתמש בו", השיב ואקארו. "טרומן לא יודע מה קורה. רוזוולט לא מוכן לומר לו כלום".
א מקור המונח בתקופת היובש (1933-1920), כשארצות הברית אסרה על ייצור אלכוהול, מכירתו וצריכתו, אך הותר לרופאים לרשום שתיית אלכוהול כתרופה. ב־1945, כמובן, תקופת היובש כבר הייתה זיכרון רחוק.
ב מבצר־על.
ג "הזה" — בניגוד לרוזוולט הקודם, תאודור "טדי" רוזוולט, הנשיא ה־26, שכיהן בשנים 1909-1901. קיפלינגר היה בן עשרים כשטדי רוזוולט הושבע לנשיא.
ד אנדרסון שיפ (Shipp) טרומן, אבי אביו, וסולומון (Solomon) יאנג, אבי אִמו.
ה אלסקה והוואי הפכו למדינות ארצות הברית רק בינואר ובאוגוסט 1959.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.