להציל את ארין

כשדברים לא מתנהלים כמו שצריך, אני חולמת על גלי הגאות. אומרים לי שזה סימן לכך שאני מרגישה חסרת כוח, כשקירות המים האלה עולים לעבר השמיים. אני מתעוררת משתנקת, נסערת מדי מכדי שאוכל להירדם שוב.

אני שונאת את החלום הזה, אבל יש חלום שאני שונאת עוד יותר — זה שיש לי כשדברים מתנהלים היטב.

בחלום הזה, אני חוזרת אל החתונה של החברה הכי טובה שלי. אוויר מבושם אבל לא חם, השמש יורדת נמוך על מפרץ גרייס במרחק, בזמן שהצ'לנית מנגנת את הקנון ברה מז'ור של פכלבל.

מתאמת החתונה טופחת על כתפי. אני נותנת לאוליביה חיבוק מהיר, נזהרת לא למחוץ את ההינומה שלה, ונכנסת. כל הראשים נפנים לעברי. אני לא אוהבת להית במרכז תשומת הלב, אבל אין לזה כל קשר לגוש הקשה שנוצר עכשיו בבטני.

אל תסתכלי עליו.

כמה פעמים התחננתי ככה לעצמי? תתעלמי ממנו, תשכחי אותו. אני לא יודעת למה אני טורחת — זה לא עבד אפילו פעם אחת.

גם עכשיו, כשהחבר שלי יושב במקום כלשהו בקהל, נראה שאני לא מצליחה לעצור את עצמי. אני נמצאת פחות משני מטרים מהמעבר, ומבטי נשלח היישר אל האדם האחד שהוא לא אמור להישלח אליו: השושבין.

הוא עומד לימינו של אחיו, מביט בי כמו שהביט בי לעיתים קרובות בחודשים האחרונים — כאילו היה מוכן לאכול אותי חיה אם הייתי מאפשרת את זה. עיניו, כחולות כמו הים שמאחוריו, פוגשות את עיניי, ונראה כאילו הלב שלי לא פועם אלא קופץ בתוך חזי. קפיצה אחת ארוכה היכן שהיו אמורות להיות חמש או שש פעימות. בתוך ראשי אני מתחילה להפציר בו, זה לא מאוחר מדי. אתה עדיין יכול לתקן את זה. בבקשה, בבקשה תתקן את זה.

* * *

אני שונאת להתעורר מחלום. אני שונאת את האופן שבו אני מתעוררת, רעבה לראות אותו, מישהו שמעולם לא הגיע לו אפילו רגע אחד מהזמן שלי.

אני פוקחת את עיניי הבוקר כשאוזניי עדיין מתאמצות לשמוע את הצ'לנית, מופתעת לרגע לגלות רק צלילים רגילים — מים זורמים, זמזום של מכונת גילוח חשמלית. הלב שלי עדיין מנתר בחזי כשאני מתגלגלת לעבר שידת הלילה ומחליקה על אצבעי את טבעת האירוסין שלי. אני לא מאמינה שאני עדיין חולמת את החלום ההוא, אחרי שחלפו כל כך הרבה שנים.

אני יודעת מה פסיכיאטרית הייתה אומרת על זה, כי כבר הייתי אצל אחת.

רגליים קרות, היא הרגיעה אותי. זה קורה לכולם. אלוהים, אני מקווה שהיא צדקה.

רוב יוצא מחדר האמבטיה, לבוש רק במגבת. "סליחה," הוא אומר, מקמט את מצחו. "ניסיתי להיות בשקט."

הוא נתקע עם איזה לקוח ונכנס הביתה רק אחרי חצות, ועכשיו בקושי חמש בבוקר, והוא כבר יוצא ליומו. אלה החיים שלו כבר מספר חודשים, הודות למיזוג שעליו הוא מפקח. מצאתי את עצמי זורקת את ארוחת הערב של אתמול לפח האשפה. אני לא מאשימה אותו בזה, והמיזוג עצמו כמעט הסתיים, אבל לפעמים אני תוהה אם הקצב המטורף הזה יאט אי פעם. רוב נראה כמי שנהנה ממנו יותר מאשר הוא אמור ליהנות.

"אין שום סיבה ששנינו נתנהל היום על אדי הדלק האחרונים," הוא אומר. "תחזרי לישון."

הוא לוקח תחתוני בוקסר ומשליך את המגבת, חושף גוף מושלם, שטופח בשעות ארוכות של בילוי בחדר הכושר, ומחויבות לאכילה בריאה, שאני הייתי שותפה לה. עונג לצפות בו מתלבש, אפילו בשעה מוקדמת כל כך של היום.

"אתה יודע," אני אומרת, מנסה להישמע מפתה. "אם שנינו ערים ובאותו מקום באותו זמן, אני יכולה לחשוב על משהו שהייתי מעדיפה לעשות במקום לישון."

אני לא בטוחה אם אני מוּנעת על ידי תשוקה או על ידי רגשות אשם — אני באמת שונאת את זה ששוב היה לי את החלום ההוא. תודה לאל שהוא לא יכול לראות מה מתחולל בתוך ראשי.

הוא ממצמץ. "הם מקדימים אותנו בשמונה שעות שם באמסטרדם, מותק. אני באמת מוכרח ללכת, אבל אחזור הביתה מוקדם."

"אל תזכיר לי."

ברנדון, החבר הכי טוב של רוב, חזר זה עתה לקולורדו אחרי מספר שנים מעבר לים, והוא מגיע הערב. אלה חדשות טובות רק לאחד מאיתנו.

רוב מרים גבה. "הבטחת שתהיי נחמדה."

"שיהיה ברור, הבטחתי רק להתנהג באופן תרבותי. וזה יותר ממה שאני אקבל ממנו בתמורה, אני בטוחה."

הוא נאנח, לובש את הז'קט שלו. "אני לא מבין למה את כל כך שונאת אותו."

זה לא משהו שהצלחתי אי פעם להסביר. השנאה כלפי ברנדון היא כמו מקור מים תת־קרקעי כלשהו — אתה חושב שיש לך את הכול שם בחוץ, אבל זה פשוט ממשיך להגיע.

מלבד, כאשר אני חולמת עליו. לא נראה שאני מאוד שונאת אותו אז.