להקשיב לילד הפנימי

הילד שבכם רוצה למצוא בית

כולם זקוקים למקום שבו יוכלו להרגיש מוגנים, בטוחים ורצויים. כולם כמהים למקום שבו יוכלו להירגע ולהיות לגמרי עצמם. במצב אידיאלי, בית הילדוּת היה מקום שכזה. עבור אלה מאיתנו שהרגישו מקובלים ואהובים על ידי הוריהם, הבית סיפק את החום הזה. זה היה מקום מחמם לב — הדבר שכולם מייחלים לו. ואנחנו מפנימים את התחושה הזו מילדוּת — שאנחנו רצויים ושמקבלים אותנו — כגישה יסודית וחיובית כלפי החיים שמלווה אותנו לאורך בגרותנו: אנחנו מרגישים בטוחים בעולם ובחיינו. אנחנו בטוחים בעצמנו ובוטחים באחרים. ישנה תחושה של אמון בסיסי שמספק לנו תמיכה והגנה פנימיות, כמו בית בתוכנו.

עם זאת, אנשים רבים מקשרים את ילדותם לחוויות שהן במידה רבה שליליות, וחלקן אפילו טראומטיות. לאחרים היתה ילדות עגומה אך הם הדחיקו את הזיכרונות הללו. הם בקושי זוכרים מה קרה. וישנם אלה שמאמינים שהילדות שלהם היתה "נורמלית" ואפילו "שמחה", ואז, אחרי התבוננות מדוקדקת יותר, מגלים שהם השלו את עצמם. ואף שיש מי שמנסים להדחיק, או בבגרותם להפחית מחשיבותן של חוויות ילדות של חוסר ביטחון או דחייה, ישנם רגעים בחיי היומיום שיחשפו עד כמה האמון הבסיסי שלהם נותר לא מפותח. יש להם קשיים בהערכה עצמית ולעתים קרובות הם חשים שאינם רצויים, או מפקפקים במידת הכנות של מי שמפגינים כלפיהם חיבה: עמיתים לעבודה, בני זוג, מנהלים או חברים חדשים. הם לא מחבבים את עצמם במיוחד, יש להם שלל רגשי נחיתות, ולעתים קרובות הם מתמודדים עם קשיים במערכות יחסים. בהעדר יכולת לפתח אמון בסיסי, חסרה להם התחושה של תמיכה פנימית. במקום זאת, הם מקווים שאחרים יספקו להם את התחושות הללו של ביטחון, הגנה, יציבות ובית. הם מחפשים בית אצל בני הזוג, אצל עמיתים לעבודה, במגרש הכדורגל או באינטרנט, ומתאכזבים: אנשים אחרים יכולים לספק את תחושת הבית הזו באופן ספורדי, במקרה הטוב. מי שחסר להם בית מבפנים לעולם לא ימצאו אחד מבחוץ. הם לא מסוגלים לראות שהם לכודים במלכודת.

כשאנחנו מדברים על השפעות הילדוּת האלה — שבמידה רבה מגדירות, עם הרכב הגנים שלנו, את אופיינו ואת ההערכה העצמית שלנו — אנחנו דנים בחלק של האישיות שלנו שהפסיכולוגיה מכנה "הילד הפנימי". במילים אחרות, הילד הפנימי מייצג את סך הרשמים שספגנו כילדים — הטובים והרעים, שנחוו דרך ההורים שלנו ודמויות משמעותיות אחרות. את רוב החוויות הללו אנחנו לא זוכרים באופן מודע, אך הן צרובות לצמיתות בלא־מודע שלנו. אפשר לומר בביטחון שהילד הפנימי הוא מרכיב משמעותי בלא־מודע. הוא הפחדים, החששות והמצוקות שחווינו מגיל הינקות והלאה. מצד שני, הוא גם מייצג את כל ההשפעות החיוביות מילדותנו.

ההשפעות השליליות הן מה שמטריד אותנו במיוחד כמבוגרים. ככלות הכול, הילד שבתוכנו פועל בכל כוחו כדי לא לחוות שוב את ההשפלות והפגיעוֹת שהוא סבל במהלך הילדות. בה בעת, אותו הילד עדיין כמהּ לתחושות הביטחון והקבלה שחסרו לו בזמנו. הפחדים והתשוקות הללו פועלים במעמקי המודע שלנו. ברמה המודעת, אנחנו מבוגרים עצמאיים שחיים את חיינו. אך ברמה הלא־מודעת, לילד הפנימי שלנו יש השפעה רבה על התפיסה, ההתנהגות והאופנים שבהם אנחנו מרגישים וחושבים. למעשה, הוא חזק יותר מהאינטלקט שלנו. כבר הוכח מדעית שהלא־מודע הוא כוח מנטלי עוצמתי להפליא, שמכווין 90-80 אחוז מהחוויות והפעולות שלנו.

דוגמה להמחשה: מייקל מתרגז על בת זוגו, שרה, בכל פעם שהיא שוכחת משהו שחשוב לו. לא מזמן היא שכחה לקנות את החטיף האהוב עליו כשערכה קניות, והוא איבד את העשתונות. שרה היתה המומה — מבחינתה, זה היה רק חטיף. אבל מבחינת מייק זה היה סוף העולם. מה קורה פה?

מייקל לא מבין שזה הילד הפנימי שלו שמרגיש שלא חושבים עליו ולא מכבדים אותו, גם אם זה רק חטיף. הוא לא יודע שהסיבה לזעם שלו היא לא שרה והחטיף הנשכח, אלא פצע עמוק מהעבר: העובדה שאמו לא התייחסה ברצינות לבקשות שלו כשהיה ילד. טעות הקניות של שרה שפכה מלח על הפצע הישן הזה. עם זאת, מכיוון שמייקל לא רואה את הקשר בין התגובה שלו לשרה לבין החוויות שלו עם אמו, לו עצמו יש השפעה מוגבלת על הרגשות וההתנהגות שלו. הריב בגלל החטיף אינו אירוע חד־פעמי. מייקל ושרה רבים לעתים קרובות על דברים שבשגרה, משום שאף אחד מהם אינו מודע לסיבה האמיתית למחלוקות שלהם, ומשום ששרה — כמו מייקל — מנוהלת על ידי הילדה הפנימית שלה. הילדה הפנימית שלה רגישה לביקורת מפני שכאשר היתה קטנה, היא כמעט אף פעם לא הצליחה לעשות דברים לשביעות רצונם של הוריה. משום כך, ההתפרצויות של מייקל עוררו בשרה רגשות ילדוּת נשכחים שגרמו לה להרגיש קטנה וחסרת ערך, מרוגזת ופגועה. לפעמים מייקל ושרה אפילו חושבים שעדיף היה להיפרד, כי הם מתקוטטים לעתים קרובות כל כך ופוגעים זה בזה בעוצמה רבה כל כך.

אבל אם כל אחד מהם היה קשוב למה שהילד הפנימי שלו משתוקק לו ולכאב שהוא חש, מייקל ושרה היו יכולים לחלוק את התובנות האלה במקום להיכנס לריב שטחי על חטיף שלא נקנה או הערה ביקורתית מדי. הם בהחלט היו יכולים להסתדר טוב יותר, ולהתקרב במקום לתקוף זה את זה.

חוסר מודעות לילד הפנימי גורם לקונפליקטים לא רק ביחסים רומנטיים. כשאנחנו מודעים לסיפור הרקע, ברור שרוב המחלוקות לא מתרחשות בין שני מבוגרים בעלי שליטה עצמית שמשתפים פעולה כדי לפתור בעיה; במקום זאת, מדובר בהיאבקות של שני ילדים פנימיים. למשל, כשעובד מתפטר בתגובה לביקורת של המנהלת. או כשממשלה מגיבה עם כוח צבאי להפרת גבול של מדינה אחרת. חוסר מודעות לילד הפנימי גורם לאנשים רבים לחוש אומללות עצומה ביחס לעצמם ולחייהם, ומאפשר לעימותים בינאישיים להיווצר ופעמים רבות גם להסלים ללא מעצורים.

אין בכוונתי לטעון שאנשים שהיתה להם ילדות מאושרת ושרכשו אמון בסיסי עוברים את החיים בקלילות בלי דאגות או בעיות. הילד הפנימי שלהם ספג גם הוא פגיעות מסוימות, משום שאין כזה דבר הורים מושלמים או ילדות מושלמת. נוסף להשפעות החיוביות שהם ספגו מהוריהם, האנשים הללו גם ירשו תכונות מורכבות שיכולות לגרום לקשיים בהמשך החיים. הבעיות הללו אולי אינן גלויות כמו ההתפרצויות של מייקל. אולי הם מתקשים לבטוח באנשים מחוץ למשפחה, או נרתעים מקבלת החלטות גדולות. אולי הם מעדיפים ללכת על בטוח ולא לסכן את עצמם. בכל מקרה שהוא, השפעות שליליות מהילדות מגבילות אותנו, ופוגעות הן בהתפתחות האישית שלנו והן במערכות היחסים שלנו.

בסופו של דבר, זה נכון עבור רוב האנשים: רק אחרי שנפגוש את הילד הפנימי שלנו ונתיידד איתו נוכל לזהות את התשוקות והצלקות העמוקות שאנחנו נושאים בתוכנו. רק אז נוכל לקבל את החלק הזה בנשמתנו, ואפילו להתחיל להחלים במידת־מה. כתוצאה מכך, ההערכה העצמית שלנו תוכל להתפתח, והילד שבתוכנו ימצא סוף כל סוף בית. זה תנאי הכרחי ליצירת מערכות יחסים חבריות יותר, שמחות יותר ושלוות יותר. זה גם תנאי הכרחי לעזיבת מערכות יחסים שמזיקות לנו או אפילו גורמות לנו לחלות.

הספר הזה נועד לעזור לכם לפגוש את הילד הפנימי שלכם ולהתיידד איתו. הוא יעזור לכם להשיל את הדפוסים הישנים שתמיד מובילים לדרכים ללא מוצא ולזמנים קשים. הוא יראה לכם איך לאמץ תחת זאת גישות והתנהגויות מועילות וחדשות, שבהן אפשר להשתמש כדי לבנות חיים ומערכות יחסים שמחות הרבה יותר.