להשאיר אותך מתה

פרק 1 יום ראשון, 1 בספטמבר

כמעט בכל יום ראשון, בשלב מסוים, הם רבו על דבר זה או אחר. בעיקר על זוטות. ברוב המקרים, הריב התפוגג במהירות כשרק הביטו זה בזה ופטרו אותו בצחוק. יום ראשון זה, שבועות מעטים לפני יום נישואיהם הרביעי, לא היה יוצא מן הכלל. הריב של היום נסב על חול לחתולים.

הנהיגה של ניל הפחידה את עדן אפילו בימים כתיקונם, אם כי הוא היה מעורב רק בתאונה אחת בעבר. לפני כמה שנים הוא הסיע אותם הביתה אחרי בילוי והתהפך עם המכונית. הוא הודה שהשוויץ, בטיפשותו. הם בדיוק קנו גולף GTI חדשה – טוב, יד שנייה – והוא הפגין את המהירות שלה כאשר, כפי שמלמל אחד משוטרי התנועה בפני עמיתיו בזירה התאונה, אזל לו הכישרון.

היום הם התווכחו במשך חצי שעה בדרכם הביתה. וכמו תמיד כשניל התעצבן, הוא נהג ב־ב.מ.וו. שלהם מהר יותר מהרגיל. כבר הייתה להם כמעט־תאונה אחת, כשהוא חלף על פני רכב שגרר קרוואן והצליח לעצור כשלושים סנטימטרים בלבד לפני לנדרובר שהגיע מהכיוון הנגדי.

יופי, חשבה עדן, אני הולכת למות כל רגע והמילים האחרונות שלי עלי אדמות יהיו “חול לחתולים“.

“אנחנו באמת צריכים לדאוג לזה עכשיו, יקירה?“ שאל ניל, שנרגע מעט. “אני רוצה לנסות לצפות בסיום של ה׳גרנד פרי׳.“

“אתה יכול להחזיר את השידור אחורה.“

“לא אותו דבר.“ הוא פתח את החלון בצד שלו והשליך החוצה פיסת מסטיק משומש, חיטט בכיסו ושלף משם מסטיק חדש שאותו התחיל ללעוס.

“חבל שעשית את זה. תעטוף אותו ותכניס אותו לפח,“ צקצקה. “ואנחנו כן צריכים לטפל בזה עכשיו. אתה התכוונת לדאוג לזה ביום שישי ושכחת,“ הזכירה לו. “והתכוונת לקנות אתמול אבל שוב שכחת.“

“אני יודע, אבל הייתי עסוק – ניסיתי להרוויח כסף. שלוש נסיעות לנמל התעופה ורק טיפ עלוב אחד.“

“אתה צריך לשקול לעבוד באוּבֶּר. אתה יכול לדרג שם את הנוסעים שלך, לתת להם רק כוכב אחד אם הם לא משאירים טיפ.“

“היום שבו אני אעבוד באובר,“ ענה לה, “יהיה ביום שהחברה הזאת תהיה בבעלותי.“

היא הרפתה מזה. ניל והחלומות הגדולים שלו. היא לא רצתה שהוויכוח ביניהם יתלקח שוב. “ייקח לי רק חמש דקות לקפוץ לקנות את החול.“

הוא נהם משהו.

היא רכנה קדימה והרימה את האייפון שלו. “אני רק מסתכלת בתמונות שצילמת היום.“

“אני לא מאמין שנתת לסוללה בטלפון שלך להתרוקן כל כך; המצלמה שלך הרבה יותר טובה.“

“הייתי יכולה לטעון אותו במכונית, אילו היית זוכר לקנות כבל הטענה חדש שגם עובד. כיביתי את הטלפון כדי לשמר את מה שנשאר מהסוללה,“ אמרה בעודה מדפדפת בתוך מבוך היישומונים.

“היית צריכה לטעון אותו אתמול בלילה.“

היא נענעה את ראשה. “טוב, אז לא עשיתי את זה.“

הוא נהם שוב.

“אוף,“ אמרה והמשיכה לדפדף בין היישומונים שלו. “כמה יישומונים יש לך כאן? זה נראה כאילו יש לך יותר ממאה! אני מתערבת איתך שאתה לא זוכר אפילו לְמה חצי מהם משמשים. אמרת שתיפטר מהיישומונים שבהם אתה אף פעם לא משתמש...“

“כן, כשיהיה לי זמן.“

היא נענעה שוב את ראשה וחייכה. “אם היישומונים האלה משמחים אותך...“

הוא חייך בחזרה. “אני מיישם אותם בשמחה.“

“זה נורא!“ היא מצאה תיקייה עם הכותרת “צילום“ שכללה את המצלמה ואת האלבומים והקישה על “תמונות“. היו שם כמה שצולמו באותו אחר צהריים – החיצוניות המרהיבה של אחוזה אליזבתנית מפוארת, עם הגנים המטופחים להפליא שלה, שנראו במיטבם בשמש של שלהי הקיץ. האגם. נופי הסאות׳ דאונס. אחר כך כמה תמונות שלה, לבושה מכנסיים לבנים קצרים וצמודים וחולצה ורודה, נשענת על גדר עץ כשמאחוריה האגם.

“וואו! יצאו לך כמה תמונות נהדרות שלי!“ אמרה. “אני מתה עליהן. לפחות על חלקן.“

“בטלפון שלך הן היו יוצאות עוד יותר טובות.“

היא מחקה בחשאי את אלה שלא מצאו חן בעיניה והשאירה רק אחת שממנה הייתה ממש מרוצה, זאת שבה עם היא עומדת על רקע האגם. אחר כך היא חזרה לדפדף ביישומונים. “מה זה מיינדנוד?“

“אין לי שמץ.“

“אני אמחק את זה בשבילך, טוב?“

“תמחקי,“ אמר, ורוגז קל נשמע בקולו.

אבל היא המשיכה ומחקה עוד כמה יישומונים אחרי ששאלה אותו לגביהם.

כשנכנסו לאזור של אפֶּר שורהאם רואד, שבו המהירות מוגבלת לשישים קמ“ש, הוא הצביע מבעד לשמשה הקדמית על העננים ההולכים ומאפירים. “צפוי גשם בעוד שעתיים. אני חייב לאסוף מישהו מהית׳רו הערב, ואני ממש רוצה לעשות סיבוב באופניים אחרי הגרנד פרי, לעשות קצת פעילות אירובית לפני שאני צריך לצאת. זה יכול לחכות למחר?“

“החתול לא יודע להתאפק, יקירי,“ אמרה. “פשוט תעצור בחוץ, אני אקפוץ לחנות, אקנה ואצא מייד. זה ייקח חמש דקות.“

“מבטיחה? אני יודע איך את כשאת נכנסת לחנות – את פשוט מתחילה לקנות כל דבר אחר שאת חושבת שאת צריכה.“

היא חייכה אליו ונגעה בירכו בפתיינות. “אתה כל מה שאני צריכה.“

“כן, בטח...“

היא רכנה אליו ונשקה על לחיו ומיד הבחינה במבט המוזר והמטריד בעיניו, שונה כל כך מכפי שהיה בהתחלה, כשראתה בעיניו רק אהבה עמוקה. “אני מבטיחה,“ אמרה.

אימו של ניל הייתה ספרדייה. הייתה לו רעמת תלתלים חומים כהים ופרצוף שהזכיר לה, בפעם הראשונה שראתה אותו, גרסה צעירה יותר של השחקן דומיניק ווסט. כשחייך, הוא היה הגבר היפה ביותר בעולם. כשכעס, הוא נראה כמעט כמו אדם ניאנדרתלי.

הבילוי הקבוע שלהם ביום ראשון אחר הצהריים היה ביקור באזורים של הקרן הלאומית לשימור – היה להם כרטיס חבר שאפשר כניסה חינם. אבל היום הם ביקרו בבית פרהאם, שנמצא בבעלות קרן אחרת, וטיילו בפארק האיילים המרהיב שבתחומו.

ניל נכנס לחניון של חנות טֶסקוֹ ענקית, חמישה קילומטרים מערבית לביתם בברייטון. ומיד התעצבן בגלל טור המכוניות שלפניהם. “תראי את זה. שיט, בייבי, זה ייקח שעות.“

“רק תעצור את הרכב ואני אקפוץ וארוץ פנימה בזמן שאתה מחנה. אני כבר אבוא לחפש אותך.“

“זה כבד. את בטוחה?“

היא לכסנה אליו מבט. “מתי קנית חול לחתול בפעם האחרונה?“

“אממ... אני לא זוכר.“

“אז איך לדעתך זה מגיע אלינו הביתה? באמצעות קסם? פיית השיניים מביאה את זה?“

“אוקיי, אוקיי, גברתי השרירית. אני אחנה שם,“ הוא נכנס למקום חנייה פנוי במרחק מה מהחנות.

עדן לקחה את התיק שלה, קפצה החוצה, הפריחה לעברו נשיקה, טרקה את הדלת ונחפזה בתוך מבוך כלי הרכב.

ניל הגביר את עוצמת הקול ברדיו ושמע את לורה פלומבו שרה את “החיים נמשכים“.

לאחר מכן נשמע שיר נוסף. הוא התפתה להדליק סיגריה, אבל עדן לא אהבה שהוא מעשן במכונית. למען האמת, היא בכלל לא אהבה שהוא מעשן. אז הוא רק ישב שם, מאזין למוזיקה ומציץ בדאגה בשעונו ואחר כך בשעון שבלוח המחוונים. “נערה חומת עיניים“ של ואן מוריסון. אחר כך שיר נוסף, “את קרן השמש שלי,“ ג׳וני קאש. שניהם אהבו מוזיקת קאנטרי. אולי היא תחזור לפני שהשיר יסתיים – זה היה אחד האהובים עליה ביותר.

אבל היא לא חזרה.

שיר נוסף התנגן, ואחריו עוד אחד.

הוא שם לב שחלפו עשרים דקות. מה קורה כאן? תהה. היא כנראה קונה עוד דברים, למרות ההבטחה שלה. השמיים התכהו עוד יותר. סיכויו לצפות בשלבים האחרונים של ה“גרנד פרי“ התפוגגו. הוא הקליט את זה ויוכל לצפות בהקלטה מאוחר יותר, או מחר, אבל זה ממש לא אותו דבר. עכשיו הוא בעיקר רצה להגיע הביתה לפני שיתחיל לרדת גשם ולצאת לסיבוב על האופניים.

הוא הציץ בשעון הרכב ואחר כך שוב בשעון היד שלו. עוד שיר. עשרים וחמש דקות. חצי שעה. מה את עושה שם, לעזאזל? בהבזק של עצבים הוא חבט במרכז ההגה והעווה את פניו בכאב.

הוא ייתן לזה עוד חמש דקות, החליט.

כמה זמן לוקח לקנות שק של חול לחתולים?

השעה כבר הייתה כמעט עשרה לארבע.

ואז, כשפקעה סבלנותו, החליט ללכת לחפש אותה.