להתבגר 10: להיות בת יחידה – סיפורה של גל

 פרק 1

אני אוהבת התחלות חדשות. תמיד כשמתחיל משהו חדש, זה נראה בעיני כמו הזדמנות לשינוי. אני אומרת לעצמי: מהיום והלאה החיים שלי יהיו משהו אחר. אני לא איעלב מאנשים, לא אבכה, לא אקח ללב. אני לא אילחץ מכל דבר שההורים שלי אומרים לי. אני אשמור על דיאטה ולא אזלול גלידה כל פעם כשמשהו לא מסתדר לי. בקיצור, אתחיל לחיות חיים שקטים ואשלוט בכל מה שאני מתכננת, ואנהל את החיים שלי למופת.

בדרך כלל אני בוחרת לעצמי תאריכים מסוימים להתחלות חדשות. תאריך כמו שמיני לשמיני נראה לי מתאים, גם עשירי לעשירי וכאלה. גם ראש־השנה. אבל יותר מכול מתאים לי הראשון לתשיעי, כי זה היום של התחלת שנת הלימודים החדשה. והשנה, הראשון לתשיעי לא מתחיל סתם עוד שנה. הוא מתחיל שנה שמבחינתי אמורה להיות מהפך ענקי, כי השנה אני מתחילה כיתה י‘, כלומר, נפרדת לנצח מהחטיבה ועוברת לתיכון, והמעבר הוא מה־זה משמעותי!

אני גל שרביט. ביסודי הייתי הבת הכי מקובלת בשיכבה, ואם אתם לא מאמינים לי, אתם יכולים לשאול את מי שאתם רוצים. בחטיבה כל החיים שלי נהרסו, כי המעמד שלי השתנה, לגמרי. ירדתי בלימודים, ירדתי בחברה, ירדתי בכל מה שקשור לביטחון עצמי. ירדתי במראה שלי. ירדתי כל כך, עד שלפעמים הרגשתי שממש נמאס לי לחיות והייתי מעדיפה פשוט למות.

זה לא שהתכוונתי לעשות משהו בכיוון. ממש לא. אבל בכל זאת, כשהנייד שלי היה מנגן בבוקר ומעיר אותי, הייתי אומרת לעצמי, ‘הלוואי שהייתי מתה... הלוואי שלא הייתי מגיעה לחטיבה... הלוואי שהייתי נשארת ביסודי...‘

אבל היום זהו זה, היום כל זה מאחורי. היום דווקא קפצתי משמחה כשהנייד ניגן. קודם כול, כי יש לי בגדים מהממים. הג‘ינס שקניתי יושב עלי מעולה. אפילו המוכרת אמרה, "תשמעי, יש לך גזרה מדהימה!" והחולצה - חבל על הזמן! משגעת! וחוץ מזה כל השעות האלה שהשקעתי בתרגילי בטן עזרו. נהייתה לי בטן שטוחה לגמרי. קצת מאמץ, והיא אפילו שקועה. אני מהדקת אותה והיא נשאבת פנימה. היכונו לביאת הביקיני!

אין לי ספק שנופר תתעלף. אני מכירה אותה. מעמידה פנים כאילו אף אחת אפילו לא מתקרבת במראה שלה אליה, אבל באמת כל הזמן פוזלת לכיוון שלי, כי היא יודעת שממני תבוא המכה הגדולה.

בחטיבה נופר בביוף היתה מספר אחת, אני לא מכחישה. אין עליה, ואני לא אחת שתכחיש את המציאות. כל הבנים נגנבו ממנה. דין, שהיה הכי הכי לפי כל קנה מידה, נהיה שפוט שלה. היא היתה משחקת בו כאילו הוא בובה. אבל דין עזב את ירושלים. אני עדיין לא קולטת את זה, אבל זאת עובדה. דין אלימלך, שהיה הבן הכי משמעותי בשיכבה, כבר לא בתמונה. הוא עבר דירה למעלה אדומים וילמד בתיכון שם.

השיכבה בלי דין בטוח תיראה אחרת. אין ספק. אבל זאת כנראה אחת הסיבות לכך שאני כל כך נרגשת לקראת התחלת הלימודים, כי המראה האחר של השיכבה מעורר בי הרבה תקוות. אחרי שלוש שנים שמצבי־הרוח שלי עלו וירדו לפי המבטים שדין נעץ או לא נעץ בי, פתאום מהפך.

תחשבו על זה: דין איננו. הוא לא יביט בי ולא יביט ביעל אבן־טוב ולא יביט בנופר ולא יביט במאיה ולא יביט באף אחת מאיתנו. הוא פשוט לא יהיה חלק מהחיים שלנו. אנחנו נחיה בלעדיו. שיו! איזה קטע!

ואתם יודעים מה? גם אם נתגעגע אליו, זה בסדר. העיקר שיהיה לנו שקט מהתחרות הזאת שליוותה אותנו.

אבל לא רק דין לא יהיה חלק מהשיכבה, גם מאיה לא תהיה. מאיה יניב אף פעם לא היתה מקובלת. היא נחשבה אצלנו מין חצי בן חצי בת, אחת שמשחקת כדורגל בקבוצה של בנות, ולפי השמועות היא בכלל לסבית. האם היא היתה חלק חשוב בחיים שלי בשנה שעברה? בהחלט לא! אף פעם לא ספרתי אותה. אז למה בכל זאת אני מזכירה אותה כאן? כי בכל זאת, ההיעלמות שלה בטוח תעשה משהו, וזה בעיקר בגלל שבחודש האחרון של השנה שעברה, לא תאמינו, דין פתאום נדלק עליה. כשדין נדלק על מישהי, המעמד שלה מייד שודרג, וזה מה שקרה עם מאיה, שבשבועות האחרונים פתאום כל הבנות התחילו להתעניין בה ולבקש את קרבתה.

השינויים לא מסתיימים בעזיבה של דין ושל מאיה. יש עוד עזיבות. גם אבנר רימון, שהיה הגאון של השיכבה שלנו, לא יהיה. זהו זה, אנחנו ניכנס בבוקר לכיתה ולא נמצא בה את התפאורה הקבועה: אבנר יושב במקום שלו ליד החלון וקורא ספר. והוא גם לא יתקן את הטעויות של המורים, ולא יסביר להם דברים שהם בעצמם לא מבינים. והוא גם לא ינעץ בנו עיניים. והוא גם לא יערוך עלינו מחקרים. אבנר רימון, הגאון הבלתי מעורער, עבר ללמוד בפרויקט מיוחד למחוננים. מכל הארץ נבחרו עשרה לפרויקט הזה והוא אחד מהם. אין לי ספק שבעוד כמה שנים עוד נשמע עליו. הוא בטוח יקבל איזה פרס, פרס ישראל או פרס נובל. אבל עזבו את העתיד. מה שחשוב הוא ההווה - והשנה אין אבנר. יש לנו שקט! אבנר לא יעקוב אחרינו בעיניים המחקריות שלו וגם לא יטיף לנו מוסר.

אני קמה מהמיטה ולובשת את הג‘ינס החדשים. עשיתי פסים בשערות. עכשו אני חצי חומה חצי בלונדינית, וזה מתאים לי בטירוף. אפילו נעמה אמרה, "גל, את נראית מדהים!" ונעמה היא לא אחת שמתחנפת.

נעמה נאור היא, נכון לעכשיו, החברה הכי טובה שלי. כן, זה היה מבצע קשה להשיג אותה, אבל בסופו זכיתי במה שרציתי. ואם אתם לא בעניינים, כדאי שתקחו בחשבון שנעמה היתה קודם החברה הכי טובה של נופר. במשך שנתיים וחצי היא הלכה אחריה כמו צל. נופר ניצלה אותה, זילזלה בה ופגעה בה, אבל נעמה נשכה את השפתיים והמשיכה. עד שבערך באמצע כיתה ט‘, או טיפה אחרי זה, נעמה התאהבה באביתר, ונופר הבטיחה לסדר לה משהו איתו.

רק שנופר לא אחת שמסוגלת לסדר למישהי אחרת משהו עם מישהו. נופר היא גם לא אחת שמסוגלת לקבל את זה שאיזשהו בן יכול לאהוב בת אחרת חוץ מאשר אותה. נופר חיה כאילו כדור־הארץ מסתובב סביבה וכאילו השמש זורחת בשבילה וכאילו בזכותה שאר בני־האדם זוכים גם כן בקצת אור. זו הסיבה שהיא חיבלה בכל המאמצים של נעמה למצוא חן בעיני אביתר, ולקחה את אביתר לעצמה, ובמשך שבועיים או שלושה היתה חברה שלו, עד שהקטע התפוצץ.

במצב אחר נופר בטוח היתה מוצאת איזשהו תירוץ להסביר לנעמה מה קרה. כאילו היא לא אשמה. כאילו היא מה־זה מתנצלת על מה שהיה. היא בטוח היתה מתחנפת אליה ומחזירה אותה להיות החברה הכי טובה שלה. אבל כאן אני נכנסתי לתמונה ולא איפשרתי לתסריט המטורף הזה להתרחש. את החלל שההתרחקות של נופר יצרה, אני מילאתי. הפכתי להיות החברה הכי טובה של נעמה. שמרתי עליה, דאגתי לה, הגנתי עליה. בקיצור, כשנופר ואביתר נפרדו, נעמה כבר היתה איתי. היא הבינה שאין לה מה לחפש אצל נופר. היא הבינה שעדיף לה להתרחק ממנה.

ואני חייבת לציין, שמצידי זאת היתה די הקרבה, כי נעמה היא לא בדיוק הטיפוס שלי. היא די חסרת ביטחון. היא די... איך להגיד? נו! אוקיי: היא די משעממת.

למרות זאת, במשך כל חופשת הקיץ נעמה ואני הידקנו את הקשר. יום יום התראינו. לנעמה יש המון בעיות עם המשקל שלה, והיא מתעסקת בזה יותר מדי, עד שההגזמות שלה עלולות ממש להמאיס אותה על מי שנמצאת איתה. לפחות פעמיים ביום היא נשקלת ומתבאסת, כי אכילה היא אחד התחביבים המרכזיים בחיים שלה.

האמת? חשבתי ללמד אותה איך מוציאים בשנייה את כל מה שנכנס פנימה, אבל בסוף החלטתי שזה סוד יותר מדי אינטימי. נהניתי לגלות עד כמה היא טועה בי. אם תשאלו את נעמה אם גם לי יש בעיות עם המשקל שלי, היא תצחק. מה פתאום? הרי אני הרבה יותר רזה ממנה. הרי הבטן שלי שטוחה. הרי אני מסוגלת לשבת מול עוגה ולא לגעת בה.

היא בכלל לא מעלה בדעתה, שגם אני חוטאת פה ושם, ומחסלת בהתקף של עצבים חבילה גדולה של גלידה, ואם אני לא משמינה, זה רק בגלל שאני אף פעם לא אשכח לסיים את החגיגה בשירותים, כשאני תוקעת את האצבע עמוק לגרון ומוציאה את כל מה שהכנסתי.

ואל תחשבו שיש לי הפרעות אכילה. לפי מה שמצאתי באינטרנט, אם ההתקפים האלה אינם יומיומיים, זה לא נקרא הפרעה. פעם בשבוע זה בהחלט סביר. ואם הייתי משתמשת בחומרים משלשלים כמו נעמה, זה היה יותר נורמלי?

איפה היינו?

היינו בחדר שלי. אנחנו גרים בקומה רביעית בשכונת בית־הכרם בירושלים. מהחלון של החדר שלי אני רואה חלק מבתי העיר. רוח סתווית נעימה חודרת פנימה. אני לובשת את הג‘ינס ואת החולצה החדשים. רוח סתווית אמרתי? כן. זה מה שאמרתי, ולכן אני נזכרת בסתיו שהיתה החברה הכי טובה שלי בחטיבה, אבל היום אני ממש לא מתגעגעת אליה, כי היא היתה שקרנית שחבל על הזמן!

לא רוצה לחשוב על סתיו. לא רוצה, וזהו. ואם תנסו להכניס לי רגשות אשמה, לא יעזור לכם. לא רוצה, נקודה. אם מישהי חייבת לי התנצלות זו סתיו, שמהרגע שבו נודע לה שאני רוצה להיות חברה של ירון מלכא, היא הלכה ונדבקה אליו וניסתה להתחיל איתו וטענה שהיא היתה הראשונה שהתאהבה בו.

מה אתם חושבים, שאני מטומטמת? שאני לא מבינה מה קורה? שאני עיוורת? אבל מה יצא לה בסוף? בסוף היא לא הרוויחה כלום מכל הסיפור. ירון מלכא לא נהיה חבר שלה ואני התרחקתי ממנה. במשך כל חופשת הקיץ לא החלפנו מילה.

והאמת? נראה אותה היום. נראה איך היא תתנהג כשניפגש בבית־הספר. נראה מי תהיה החברה הכי טובה שלה במקומי. נראה איזה מעמד יהיה לה השנה. הרי כולם מבינים שאם מישהו הרוויח מהחברות בינינו, זו היא ולא אני, כי בזה שהיא היתה חברה שלי היא שודרגה. היא נהיתה משמעותית יותר. לא אני.

אני עומדת ליד הראי, מרוצה מהמראה שלי. ברור שאם האף שלי היה טיפ טיפה יותר סולד, זה היה מושלם, אבל אני מסתפקת במה שיש. חוץ מהחצ‘קון המעצבן הזה מעל העין הימנית. אני מניחה את מברשת השיער על המדף כדי לפנות את שתי ידי וסוחטת אותו. יוצאת מוגלה. איכס. אני מורחת עליו משחה לטשטש אותו. אם יש משהו שאני באמת לא מצליחה להבין, זה איך לנופר אין חצ‘קונים. איפה היא השיגה את הקסם הזה, שהעניק לה עור כל כך חלק ונקי?

"הַיי," זה קולה של נעמה בנייד, "מוכנה?"

"בערך."

"לעבור אצלך בדרך?"

"סבבה."

אני שותה מיץ תפוזים. באיזשהו מקום קראתי שלא בריא לשתות שוקו. גם הרופא שלי אמר, שיכול להיות שהחצ‘קונים הם תגובה לשוקולד ושבשוקו יש שוקולד. בקיצור, מיץ תפוזים נראה לי יותר בריא.

אני לוקחת את התיק. אמא מאחלת לי הצלחה וגם אבא. שניהם כאילו עומדים דום לכבודי כמו במסדר בצבא. אמא עיתונאית ואבא מפיק בטלוויזיה. שעות העבודה שלהם אינן השעות הרגילות. אילו לא היתה להם בת, הם היו יכולים לישון אפילו עד עשר. בגללי הם קמים מוקדם. מבחינתם, הם חייבים לשבת איתי בבוקר לפחות כמה דקות, ולוודא שהכול בסדר. וגם בצהריים, כשאני חוזרת, אחד מהם מקפיד להיות בבית, כאילו לא התבגרתי ואני עדיין ילדה קטנה שאסור לה להיות לבדה.

גם נעמה לבושה בסגנון חדש. מכנסיים עם מותניים נמוכים. בחטיבה היא לא העזה, כי היו לה בעיות לחשוף את הבטן שלה. עכשיו, אחרי כל האימונים המפרכים ששתינו עברנו בחופשת הקיץ, גם לה יש קצת הישגים. הבטן שלה נהייתה טיפה שטוחה יותר. ברור שלא כמו שלי, אבל בכל זאת שיפור.

"שיו!" היא אומרת, "את נראית מהמם."

"גם את," אני משקרת כדי לתת לה הרגשה טובה.

בדיוק לפני שנה, ביום הזה, בשעה הזאת, נעמה חיכתה לנופר בביוף, ושתיהן באו יחד לבית־הספר. אני אומרת את זה לעצמי, כי מבחינתי זה איזשהו ציון דרך. השנה, עד כמה שאני יכולה לנחש, נופר תגיע לבדה. החברה הכי טובה שלה היא החברה שלי עכשיו, ומה שקרה עם נעמה, קרה גם עם נדב שהיה החבר של נופר והיום הוא החבר שלי.

מה זה אומר? תגידו בעצמכם, מה זה אומר? זה לא סמלי? זה לא מוכיח שאני עומדת להדיח את נופר ולתפוס את מקומה? זה לא אומר שמעבר לפינה מחכה לי עתיד חברתי מזהיר?

אנחנו צועדות לאט. כמו שכבר אמרתי נעמה היא לא אחת שנוח לתקשר איתה. היא אף פעם לא יודעת מה לשאול, וכאשר היא כבר תופסת יוזמה ושואלת משהו, זו בדרך כלל שאלה מעצבנת.

"שמעת משהו מתומר?" היא שואלת אותי.

מתומר? מה פתאום היא שואלת דווקא על תומר? נכון שתומר ואני היינו חברים בחטיבה. כן, זה מה שהיה, ואין מה להכחיש. אני לא יכולה למחוק את הכתם המביש הזה. אבל מה פתאום היא שואלת על תומר? הרי תומר שייך לעבר. תומר איננו. אם יש מישהו שראוי לשאול עליו זה נדב. נדב הוא החבר שלי, לא?

אם אתם לא בעניינים, אני חייבת להגיד לכם כמה מילים על תומר ברזילי, כדי שתבינו במה מדובר. בחטיבה תומר היה החבר הכי טוב של דין. איך הם נהיו חברים ממש לא ברור, כי הם שני הפכים הכי קיצוניים שאפשר לתאר. דין נראה הכי טוב שבן יכול להיראות. הורס. תומר נראה ממש לא משהו. לדין יש שפתיים הכי יפות ששפתיים יכולות להיות, לתומר יש שפה תחתונה שבקושי רואים אותה וגם השפה העליונה שמחפה עליה דקה במיוחד.

אבל הבעיה הכי גדולה של תומר היא הסנטר. יש לו סנטר בולט כזה, שכאילו יצא החוצה במכה של פטיש. והעיניים? יותר טוב שלא אתאר לכם אותן. יש לו עיניים של עכבר. החלק היחיד שיצא אצלו בסדר זה הגובה. תומר גבוה. אם הוא היה נמוך, הוא היה לגמרי מחוק. אף אחת לא היתה מסתכלת לכיוון שלו.

אז למה בכל זאת הייתי החברה שלו במשך למעלה משנה? איך יכולתי להיות החברה שלו לאורך כל כיתה ט'?

את השאלה הזאת כדאי שתפנו אל דין. דין אשם בכול. מכל הבנים דין בחר להיות דווקא החבר הכי טוב של תומר, ואני נשבעת לכם שאני לא מבינה למה. למה דווקא תומר? למה לא ירון מלכא? למה לא אבנר רימון? למה לא ברק לוי? למה דווקא תומר ברזילי? הרי אם דין לא היה בוחר בתומר, אין שום סיכוי שאני הייתי מסכימה להיות חברה שלו.

הרי לא היה יום אחד שבו יכולתי לקום בבוקר ולהגיד לעצמי, ‘וואלה, גל, את אוהבת את תומר כי תומר מקסים!‘

"אני מקווה שאת לא מעשנת איתו," אמא היתה אומרת לי, כי בכל פעם שתומר נכנס אלינו הביתה, ריח חזק של סיגריות היה נכנס יחד איתו.

"ברור שלא," אמרתי לה.

"להורים שלו לא אכפת שהוא מעשן כל כך הרבה?" היא היתה חוקרת.

"לא יודעת."

"את חושבת שכדאי שאני אנסה לדבר איתו על זה?"

"אמא!" הייתי צועקת, "זה לא עניינך!"

נראה לי שיום אחד אני אקח את עצמי בידיים, אצור קשר עם דין ואשאל אותו מה הוא מצא בתומר. נכון שדין עבר דירה, אבל מעלה־אדומים לא נמצאת מעבר להרי החושך. המספר של הנייד שלו עדיין שמור בזיכרון של הנייד שלי, וכשארגיש שאני מספיק חזקה, זה מה שאעשה. ארים אליו טלפון ואגיד, ‘תגיד, דין, למה נהיית החבר הכי טוב של תומר?‘

"לא שמעתי שום דבר מתומר," אני אומרת לנעמה. "הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה כשאבא שלו נפטר."

"מסכן," נעמה אומרת.

"לגמרי," אני מסכימה איתה.

אני שונאת אותו. אני שונאת את תומר, כי היום אני כבר יודעת שהוא אף פעם לא אהב אותי. הוא היה חבר שלי כי הוא היה מאוהב בנופר. הוא היה חבר שלי כי ככה היינו רביעייה: תומר ואני, נופר ודין. תומר ודין אהבו את נופר; נופר ואני אהבנו את דין. דין ונופר הגשימו את האהבה שלהם; תומר ואני היינו הנספחים. ובדיוק בגלל זה הבטחתי לעצמי שלעולם ההשפלה הזאת לא תהיה חלק מחיי. לעולם לא אהיה שוב נספחת. לעולם לא אהיה חברה של מי שאוהב את נופר. אם לא אוכל להיות החברה של מי שאני אוהבת, אתרחק ממנו. זהו זה, נקודה. אני לא מתכוונת לחיות כמו שחייתי בחטיבה.

ואבנר, שכמו שכבר ציינתי היה צופה בנו ומנתח אותנו, אמר לי כבר בהתחלת החברות, ‘תעזבי אותו כי הוא לא אוהב אותך, הוא אוהב את נופר.‘ אבל לי היה קשה לקבל את זה. הייתי זקוקה לשנה שלמה כדי להשתכנע, שהחבר שלי לא אוהב אותי ושהוא נמצא איתי בגלל שהוא אוהב מישהי אחרת.

"שמעתי מיעל אבן־טוב שתומר ונופר נהיו מאוד קרובים," נעמה אומרת לי.

"מה זה?" אני שואלת.

"תומר ונופר כל הזמן ביחד," נעמה אומרת. "הוא כל הזמן נמצא אצלה, והיא כל הזמן נמצאת אצלו."

"יופי," אני לא רוצה להיכנס לזה. "יפה מאוד מצד נופר, שאכפת לה שאבא של תומר נפטר ושהיא תומכת בו." משום מה ברור לי שאם נופר באה אל תומר ונמצאת אצלו, זה יכול להיות רק מתוך רחמים. הרי לא יכול להיות שנופר תתאהב בתומר. הרי תומר היה ברירת המחדל שלי, ונופר לעולם לא תבחר בברירת המחדל שלי. היא היתה חברה של דין, היא היתה חברה של נדב, היא היתה חברה של דור גולני מהשיכבה הבוגרת. היא יכולה לבחור לעצמה את כל מי שהיא רוצה. היא לא תבחר לעצמה אחד כמו תומר, שאפילו אני לא הצלחתי לאהוב.

נעמה מגבירה את מהירות צעידתה, ולרגע חולפת במוחי מחשבה שאולי היא יודעת דברים חשובים שהיא לא מעוניינת לחלוק איתי. העיסוק בתומר מפתיע אותי, מפני שהוא לא אופייני לה. אבל אני מחליטה להתעלם ולא לחשוב על זה יותר מדי. אני ממשיכה לצעוד לאט. אף אחד לא יחזיר אותי לאחור, אל התקופה שבה הייתי חברה של תומר כי רציתי להיות קרובה לדין. זה בדיוק כמו שאף אחד לא יחזיר אותי לתקופה שבה הייתי גרופית נסתרת של אבנר רימון הגאון.

לשנייה יש לי תחושה של בחילה. ההיזכרות בקשר עם אבנר משפיעה עלי לא טוב והדופק שלי נהיה מהיר. איזה מזל שיצאתי מזה! איזה מזל שניצלתי! איזה מזל שאבנר איננו, ואני יכולה לצעוד ככה בראש זקוף, בלי לפחד שהוא מביט בי. מה שהיה בינינו היה ממש נורא. כמו שפחה הייתי עושה כל מה שהוא אמר לי. הוא סימס לי הוראות, ואני הייתי פועלת בדיוק לפיהן בלי לשאול שאלות.

הנה ברק לוי, הוא מתקרב אלינו. בשנה שעברה, כשהייתי עסוקה כל כך בעניינים שלי עם תומר ונופר ודין, כמעט לא יצא לי לדבר איתו. כאילו לא הצטלבנו. אבל שנה חדשה היא התחלה חדשה והכול פתוח. הנה למשל דוגמה: מי זה שעומד מאחוריו? איזה הורס! אני עוצמת את עיני וחוזרת ופוקחת אותן, מי זה?

"הַיי ברק," אני אומרת.

"הַיי, גל," הוא אומר ומתקרב אלינו, "הַיי נעמה."

ההורס שמאחוריו לא זז, רק עומד בשולי המגרש. קודם הוא דיבר עם ברק ועכשיו כבר לא. המבט שלי ממש מתמגנט עליו. מזמן לא ראיתי בן שנראה כל כך טוב. אפילו דין לא יכול להשתוות אליו. ואיזה גוף יש לו - דוגמן.

"רזיתָ לא?" נעמה שואלת את ברק.

"שני קילו," ברק נשמע גאה.

"רואים," נעמה מחמיאה לו, "אבל איך הצלחת?"

"סוד," הוא אומר.

"כל הכבוד," נעמה אומרת.

"תיזהר לא להעלות הכול בחזרה," אני מוסיפה וממשיכה להביט אל ההורס.

אנחנו נכנסות דרך שער בית־הספר. זה אותו שער, למרות שהשומר התחלף. בשנה שעברה היה כאן שומר מבוגר, אולי בן 60. היום יש כאן שומר צעיר. לא קשה לנחש שהוא סיים צבא ממש לאחרונה.

"איזה חתיך!" נעמה לוחשת לי באוזן.

הוא בהחלט חתיך, אבל החתיך ההורס, זה שעומד למטה ודיבר קודם עם ברק, הרבה יותר ממנו. העיניים של השומר כחולות מאוד והשיער שלו בהיר, כמעט בלונדיני. הוא גבוה, שזוף ורזה. מתאים לו ללבוש את מדי חברת השמירה. עוד יותר מתאים לו להחזיק ככה את האקדח בחגורה.

"אתה השומר החדש שלנו?" איך שאנחנו מתרחקות לכיוון שער הבניין, אני שומעת מאחור את קולה של נופר. כאשר אני מסתובבת, אני רואה אותה עומדת מולו. היא מושיטה את ידה והוא מושיט את ידו חזרה. ונעמה אומרת:

"נראה לי שנופר מצאה לה קורבן חדש."

בזמן שהמחנך שלנו, רובי מולכו, מרצה לנו על התפישות החינוכיות שלו, המבט שלי נעוץ בנבו אמיר, זה ההורס שדיבר קודם עם ברק, זה שיושב ליד החלון, כמעט במקום המקביל למקום שבו ישב אבנר רימון בשנה שעברה.

כאשר רובי מולכו קרא בשמו של נבו והוא הרים יד, הלב שלי התחיל להשתולל. נבו, כמו שכבר שמתי לב קודם, הוא הבן הכי יפה והכי חתיך שראיתי. כשהוא דיבר עם ברק, לא ידעתי לאיזו כיתה הוא שייך. עכשיו כשאני מגלה שהוא בכיתה שלי, אני ממש מאושרת. הוא בכיתה שלי! אתם קולטים את זה? הוא בכיתה שלי!

אני לא היחידה שנועצת בו עיניים, כל הבנות כמוני. הוא כל כך בולט, שאפילו בנות שלא מתעניינות בבנים, לא מסוגלות להתעלם ממנו. ונופר, שיושבת ליד יעל אבן־טוב, כמובן מחייכת אליו. היא לא מאבדת זמן, אצלה הכול הולך מהר.

בשנה שעברה, אם הייתם מספרים לי שנופר יכולה לשבת ליד יעל, זו שהפיצה עליה את השמועות הכי מגעילות, לא הייתי מאמינה. נופר ויעל? והנה תראו אותן, לא רק יושבות יחד, אלא גם מתלחשות ביניהן. ולא רק מתלחשות, גם צוחקות, ונופר מנופפת לנבו, והוא מנופף לה בחזרה.

רובי מולכו ממשיך לדבר, ואני מעבירה את המבט מנופר אל האחרים. אני חייבת לדעת מי נשאר ומי הלך. נראה לי שהרוב נשארו. סתיו נשארה, ספיר נשארה, אבל איפה אופיר? אופיר שנחשב הכי מטומטם אצלנו, אבל איכשהו אהבנו אותו ואת השטויות שלו, נעלם כאילו האדמה בלעה אותו. בשנה שעברה כשנפרדנו, הוא לא אמר מילה. הוא התנהג כאילו ברור שהוא נשאר איתנו. מה הקטע שלו? ואיפה ירון מלכא? גם אותו אני לא רואה בשום מקום.

חוץ מנבו אמיר, שלפי מה שאני מבינה עכשיו, הוא למד בחטיבה אחרת בירושלים, אבל הסתכסך שם עם כמה מורים והחליט ש"משנה מקום משנה מזל" ועבר אלינו, יש עוד אחד חדש. שמו דותן. הוא לא מרשים כמו נבו, אבל בהחלט נראה טוב. ולפני דותן יושבת דנה. היא חזרה לארץ אחרי ארבע שנים בשליחות באוסטרליה. המבטים שנופר נועצת בה מעידים על איזושהי עוינות. נראה לי שאפילו מילה אחת הן לא החליפו ביניהן, וכבר נופר שונאת אותה.

מתחת לשולחן אני בודקת את הנייד. יש לי הודעה שהגיעה מנדב. הוא סקרן לדעת איך נראית הכיתה החדשה. בבית־הספר שלו אין שינויים גדולים, שני תלמידים עזבו ואף אחד חדש לא נכנס במקומם.

"יבש אצלנו" אני מסמסת לו.

"אין חדשים?" הוא שואל.

"יש כמה, אבל הם לא משהו" אני משקרת, כי בזמן האחרון יש לי יותר מדי קטעים מעצבנים איתו, והוא נהיה חשדן היסטרי. אם אני מביטה בבן, הוא ישר מחליט שאני מנסה להתחיל איתו.

בהפסקה, ליד השירותים של הבנות, יעל אומרת שהיא חייבת לברר מה עם אופיר. היא מנסה לסמס לו, אבל הוא לא עונה לה.

נופר עומדת ומדברת עם נבו. הנחישות שלה בהחלט מעוררת התפעלות. אבל אני, שלא כמו בשלוש השנים הדפוקות בחטיבה, חולפת על פניה ואפילו לא מעיפה מבט לכיוון שלה. אני נכנסת לשירותים ומסתגרת באחד התאים. אחר כך, ליתר ביטחון אני מורידה את המים. כשאני יוצאת, נופר עומדת ליד הכיור ורוחצת ידיים.

"שלום גל," היא אומרת לי בטון מתנשא.

"שלום נופר," אני עונה לה בדיוק באותו טון.

"איך עבר עלייך החופש הגדול?" היא כאילו מתעניינת.

"מדהים," אני אומרת לה ופונה לצאת.

אבל היא עוצרת אותי.

"תגידי," היא אומרת, "את עוד עם ההוא? נו! איך קוראים לו?"

אני יודעת בדיוק למי היא מתכוונת, היא מתכוונת לנדב. הרי לפני שנדב ואני נהיינו חברים, הוא היה חבר שלה, ואני פשוט חטפתי לה אותו בערמומיות שלא היתה מצליחה לולא עזרתו של אבנר רימון, שמסיבות שלו רצה להפריד בינה לבין נדב.

אני יוצאת אל המסדרון. אין שום סיכוי שאענה לה על השאלה המגעילה הזאת. אין שום סיכוי שהיא לא זוכרת את השם של מי שהיא היתה חברה שלו, ואם היא אומרת לי, ‘את עוד עם ההוא, נו, איך קוראים לו?‘ זה רק מוכיח שהיא מנסה להתגרות בי.

"חכי שנייה, מה את בורחת?" נופר שואלת אותי.

"מי בורח?" אני עונה.

"את עוד איתו?" היא חוזרת על השאלה.

"אני לא יודעת למי את מתכוונת," אני אומרת.

"אני מתכוונת לנדב," כשהיא מבטאת את שמו, הקול שלה קצת רועד.

"לגמרי," אני מהנהנת, "אני עוד איתו. למה?"

"לא, שום דבר. סתם," נופר ממלמלת, "תמסרי לו ד"ש ממני," ואחר כך היא חוזרת לאחור אל השירותים.

אני נכנסת לכיתה, חולפת על פני נבו, נועצת בו מבט כדי שהוא יבחין בי, מתיישבת ומסמסת לנדב:

"יש לך ד"ש מהחברה שלך לשעבר".